בהמתן של צדיקים
בהמתן של צדיקים, עליהן מסופר בתלמוד ובאגדות חז"ל, הן בהמות של צדיקים שהתפרסמו על ידי כך שסירבו לאכול מאכלים לא כשרים, וכדומה. הבולטות בבהמות אלו הן חמורו של רבי פנחס בן יאיר, חמורו של רבי חנינא בן דוסא וחמורו של רבי יוסי דמן יוקרת. ניתן לקשר את הסיפור פרה שומרת שבת על פי דברי הריטב"א שבעל הפרה היה התנא רבי יוחנן בן תורתא.
המשמעות הפשוטה היא שבהמות אלו היו שונים בתכונותיהם והיה בהן דעת ואף החמירו בחסידותן להישמר מאיסורים[1], אולם המהרש"א סובר כי היו בהמות רגילות לכל דבר ועניין, אלא שפעלו בהשגחה עליונה כך שלא יכשילו את בעליהם הצדיקים[2].
כמו כן, המושג נזכר פעמים רבות בתלמוד בטיעון קל וחומר "ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן"[3]. פירוש הדברים תלוי בנדון במהות הבהמות; לפי המשמעות הפשוטה הפירוש הוא, שלא יעלה על הדעת שצדיקים ייכשלו באיסורים אפילו בשגגה, שכן אפילו בהמותיהם נשמרות מן האיסורים. אך לפי המהרש"א הפירוש הוא שלא יתכן שהצדיקים יכשלו באיסורים על ידי עצמם, שהרי אינם נכשלים אפילו על ידי בהמותיהם[4].
חמורו של רבי חנינא בן דוסא
הסיפור מובא באבות דרבי נתן פרק ח':
מעשה בחמורו של רבי חנינא בן דוסא, שגנבוהו לסטים, וחבשו את החמור בחצר, והניחו לו תבן ושעורין ומים, ולא היה אוכל ושותה. אמרו: למה אנו מניחין אותו שימות ויבאיש לנו את החצר? עמדו ופתחו לה את הדלת והוציאוה. והייתה מושכת והולכת, עד שהגיעה אצל ר' חנינא בן דוסא. כיון שהגיעה אצלו, שמע בנו קולה. אמר לו: אבא, דומה קולה לקול בהמתנו. אמר לו: בני פתח לה את הדלת, שכבר מתה ברעב. עמד ופתח לה הדלת, והניח לה תבן ושעורים ומים, והייתה אוכלת ושותה. לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן חסידות כמותן.[5]
חמורו של רבי פנחס בן יאיר
במסכת חולין מסופר על רבי פנחס בן יאיר שבדרכו לעסוק במצוות פדיון שבויים, נקלע לאכסניה אחת, ושם הגישו שעורים מאכל לחמורו, וסירב לאכול, ניפו את השעורים וסירב לאכול, הסירו את כל הלכלוך מהשעורים, והחמור עמד בסירובו לאכול. אמר להם רבי פנחס בן יאיר: שמא לא עשרתם את השעורים? עשרו את השעורים והחמור אכל אותן. אמר להם רבי פנחס בן יאיר: ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה, ואתם מאכילים אותה טבלים?[6]
בבראשית רבה[7] ובתלמוד ירושלמי[8] מובא סיפור שונה בעלילתו על אתונו של רבי פנחס בן יאיר, שנלקחה בידי שודדים, ובמשך שלושה ימים סירבה לאכול, עד שחוטפיה שילחו אותה לדרכה. חזרה לבית אדוניה ולא אכלה מהשעורים שהגישו לה משרתיו. שאל אותם רבי פנחס: הורדתם דמאי? ענו לו שלא, שהרי ההלכה היא שזרע לבהמה פטור מן הדמאי. אמר להם: ומה נעשה שהיא מחמירה על עצמה.
מאמר חז"ל המתייחס לשני סיפורי החמורים דלעיל הוא:
אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים מלאכים אנו בני אינש [אנוש], ואם ראשונים בני אינש אנו בני חמורים. ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ולא כחמורו של ר' פינחס בן יאיר אלא כשאר חמורים.
מאמר זה מובא גם בבראשית רבה (פרשת חיי שרה) בהקשר למקרה בו שלח אמורא תאנים לחברו וסמך עליו שיעשר אותן, ומנגד סמך המקבל שחברו כבר עישר אותם, לאחר מכן התברר שהתאנים נאכלו מבלי לעשרן, בתגובה לכך נאמר אמרה זו, להוכיח מוסר, שהראשונים אף בהמותיהן נשמרו מדברים שעל בעליהן נאסר להאכילן, ועקב ירידת הדורות האחרונים עצמם נכשלים באיסורים.
אור החיים[9] כותב בשם המקובלים: ..כי נפשו של בלעם באה (התגלגלה) בחמורו של רבי פנחס בן יאיר וזה יורה שנתקן באחריתו.
חמורו של רבי יוסי דמן יוקרת
במסכת תענית[10] מסופר על האמורא רבי יוסי דמן יוקרת שהיה לו חמור והיה משכירו לאחרים, ובערב שולחים את דמי השכירות על גבי החמור, והחמור היה חוזר עם הכסף לבית בעליו. במקרה שהיו מוסיפים על דמי השכירות הנקובים או שהיו פוחתים מהם, לא היה החמור זז ממקומו. במקרה אחד שכחו השוכרים על החמור זוג סנדלים והחמור סירב ללכת לדרכו, עד ששמו השוכרים לב לכך, ורק לאחר שהורידו ממנו את הסנדלים החמור הלך.
גמליו של אברהם אבינו
עיקרון זה מוצא ביטוי גם אצל גמליו של אברהם אבינו, על אודותיהם מובא באבות דרבי נתן פרק ח',
כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתן היו חסידות. אמרו: גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת אלילים. שנאמר: (בראשית כד) "ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים". 'ואנכי פניתי הבית' - מתרפים. ומה תלמוד לומר 'ומקום לגמלים'? מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי, עד שפינו כל העבודת אלילים מפניהם.[5]
בספר בראשית מסופר על אליעזר עבד אברהם בהגיעו לבית לבן הארמי: ”וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים” (ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוק ל"ב). בעקבות דיון של אמוראים המובא בבראשית רבה[11] מפרש רש"י מילים אלה: "התיר זמם שלהם שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים". הרמב"ן מפרש אחרת: "שפתח מוסרי צוארם כי המנהג להוליכם קשורים או שהיו הולכים חגורים במושב המרכבה אשר עליהם", ושולל את פירושו של רש"י תוך התבססות על חסידות גמליו של אברהם, הנלמדת בקל וחומר מחמורו של רבי פנחס בן יאיר, שלא היה צורך לזמום את פיהם כשהלכו בדרך מחשש שלא יאכלו מן הגזל, עקב היותם קניינו של אברהם, ובוודאי לא יגשו לאכול דבר שאינו שלהם.
מכאן מוכיח הרב מטשיבין, שגם מאכל גזל נחשב למאכל איסור כזה, שאין הקדוש ברוך הוא מאכיל אפילו בהמתן של צדיקים.[12]
חילוקים בזה
לדעת רבי אליהו מזרחי, לא נאמר כלל זה במקום שההזק (או האיסור) שכיח, כגון כשהבהמה עוברת בין השדות, אין אומרים שלא תיקח מן הגזל.[13]
לדעת רבי עובדיה מברטנורא, לא נאמר כלל זה אלא בבהמה המיוחדת למרכבתו של צדיק, ולא בבהמה המיוחדת למשא.[14]
ראו גם
לקריאה נוספת
- עפרה מאיר, שואלים על החיים - סיפורים נבחרים ממדרש בראשית רבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000, הפרק "אתונו של ר' פנחס בן יאיר", עמ' 17–20.
הערות שוליים
- ^ תפארת יעקב חולין ו ב, וכן מוכח בירושלמי דמאי פ"א ה"ג, ובשבת קיב ב, שאמר רבי זירא "אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר לא כשאר חמורים", אבות דרבי נתן פרק ח'.
- ^ מהרש"א חולין ז ב.
- ^ התוספות הקשו על כך ממספר מקורות בתלמוד בהם מצאנו שצדיקים נכשלו בעוון. לדעת רבנו תם צדיקים לא יכשלו באכילת איסור, אבל יכולים להיכשל בשוגג באיסורים אחרים, ואפילו באכילה מותרת בזמן איסור אכילה כמו אכילה ביום כיפור או לפני הבדלה (ראו תוספות גיטין ז עמוד א דיבור המתחיל השתא). הרמב"ן (בחידושיו למסכת חולין דף ז עמוד א) דחה חידוש זה, ולדעתו כאשר הצדיקים אינם מתרשלים הקדוש ברוך הוא מציל אותם מכל עבירה, אך אם הם מתרשלים "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"(מגילת קהלת, פרק ז', פסוק כ').
- ^ כך יש לפרש לפי המהרש"א, וכן מפרש בשיטה מקובצת חולין שם. וראו עוד רמב"ן שם ז א, שכתב באופן אחר קצת, שההגדרה היא שאין הקב"ה מביא לצדיקים שבהמותיהם יכשילו לאחרים באיסורים.
- ^ 5.0 5.1 אבות דרבי נתן - פרק שמיני, באתר "דעת"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ז' עמוד א'
- ^ בראשית רבה, פרשה ס', פסקה ח'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, פרק א', הלכה ג'
- ^ פרשת בלק כג י
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ד עמוד א'
- ^ מדרש רבה לפרשת חיי שרה
- ^ ספרו של הרב יצחק מנחם וינברג, עמ' 381.
- ^ מזרחי על בראשית כד, י.
- ^ עמר נקא על בראשית כד, י.
