חינוך הבנות המוסלמיות בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל
רקע: החינוך בארץ ישראל בשלהי השלטון העות'מאני
ערב מלחמת העולם הראשונה היו בארץ ישראל, תחת השלטון העות'ומאני 95 בתי ספר ממשלתיים יסודיים, 3 בתי ספר תיכוניים, סה"כ 8,248 תלמידים מתוכם 1,480 תלמידות. מרבית בתי הספר היו בערים הגדולות, הלימודים התנהלו בטורקית, המורים היו על פי רוב טורקיים, תוכנית הלימודים וספרי הלימוד גובשו על ידי השלטונות העות'מאנים[1]. במקביל לרשת החינוך הממשלתית פעלה רשת חינוך מוסלמית ערבית פרטית שמנתה בשנת 1914 379 בתי ספר עם סך כולל של 8,705 תלמידים מתוכם 131 תלמידות. מרביתם היו כותאבים מסורתיים, שנלמד בהם הקוראן ומורה אחד ניהל את הלימודים. תנועת התחייה הערבית הביאה להקמתם של "כותאבים מודרניים" שבהם, בנוסף ללימודי הדת המסורתיים, נלמדו גם נושאים חילוניים[2].
בוועידת סן רמו, אפריל 1920, נמסרה ארץ ישראל כמנדט לידי הבריטים. כתב המנדט חייב את בעל המנדט לדאוג לקיום של מערכת חינוך בתחום שליטתו (בנוסף לקיום תנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים)[3]. על יסודות רשת החינוך העות'מאנית הקימו הבריטים רשת חינוך מדינתית רחבה למדי שהכלילה את בתי הספר הממשלתיים העות'מאנים והפרטיים ובפועל הייתה רשת חינוך ערבית. מוסדות החינוך היהודיים והנוצריים קיבלו מעמד של בתי ספר פרטיים ולא נכללו ברשת החינוך הבריטית[4].
מדיניות החינוך המנדטורית לבנות בארץ ישראל
מדיניות החינוך המנדטורית לבנות בארץ ישראל שנוסחה ב-1920 והמנגנון האדמיניסטרטיבי, נקבעו על ידי עובדות פוליטיות ומחויבויות לאומיות ובין-לאומיות. חלוקת בתי ספר הציבוריים הייתה על בסיס השתייכות דתית[5] (מוסלמים, נוצרים יהודים). הבריטים פתחו בתנופה גדולה ביישום מדיניות החינוך ובהדרגה צמצמו את רמת ההשקעות בחינוך עקב מחסור בתקציבים. לאור ניסיונם במצרים בסודאן ובהודו לא הונהג חינוך חובה אוניברסלי. קו מנחה מרכזי נוסף במדיניותם היה הצורך לערוך התאמות להלך הרוח של התושבים המקומיים[2]. כך הקפיד הממשל על הוראה בשפה הערבית ועל לימודי דת, הכיר בחשיבות ההשכלה לבנות ולימודי חקלאות ברמה המעשית והתאורטית, למגזר הכפרי (בנים ובנות כאחד). השפה האנגלית נלמדה החל משנת הלימודים הרביעית בערים בלבד[5].
החינוך היה מיועד לבנים ולבנות כאחד, אך בפועל הוא לא יושם. אמנם הוקמו בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות אולם מספרם של בתי הספר לבנות היה נמוך ממספרם של בתי הספר לבנים. אחת הסיבות לכך הייתה המחסור במורות. כמו כן המנהל האדמיניסטרטיבי, שהוקם במרכזים העירוניים, השקיע בעיקר בבתי הספר העירוניים ופחות בכפריים[4]. בעיר התפתחו גם בתי הספר הטכניים והמסחריים לבנים (בשנות ה-30). בתי הספר התיכוניים היו כרצף והוצמדו לבתי הספר היסודיים[5] גיל הלימודים היה מגיל 6+ ועד גיל 13+ אך רבים ובמיוחד בנות, נשרו לפני גיל 13.
תוכנית הלימודים הייתה שילוב של תוכנית הלימודים העות'מאנית והמצרית כשהמקור היה הסילבוס הצרפתי. ספרי הלימוד יובאו ממצרים. תוכנית הלימודים אופיינה ב"מאבק" בין ההיבט התאורטי-עיוני להיבט המעשי-מקצועי. כמו כן הייתה תוכנית הלימודים שונה בין בתי הספר הכפריים הארבע שנתיים, לבתי הספר העירוניים השבע שנתיים. בשנת 1925 היה מספרם הכולל של התלמידים בבתי הספר הממשלתיים 19,881 ובשנים 1945 – 1946 היה מספרם[5][2]81,042. בשנים 1929 – 1930 היו 25 כיתות חינוך תיכון, שכללו שתי מכללות להוראה, ובהן 353 תלמידים (בנים ובנות), ומספר הלומדים בבתי הספר היסודיים היה[5]9,529. לראשונה בהיסטוריה המודרנית תלמידים מוסלמים ונוצרים חונכו יחד במערכת לאומית אחת.
מדיניות החינוך המנדטורית לבנות מוסלמיות
החינוך הבסיסי לבנות היה בכותאבים, שנוסדו בראשית תקופת האסלאם, והן ישבו בנפרד, בקדמת החדר או בסופו. בתי הספר לבנות נפתחו על יסודות הכותאב. בתחילת תקופת המנדט 1917 – 1920 הם הפכו לבתי ספר ממשלתיים. למפקחת ויועצת בנושא חינוך הבנות מטעם השלטונות מונתה הילדה רידלר (Hilda Ridler), על סמך ניסיונה בנושא חינוך הבנות במצרים. בראשית שנת 1919 הקים הממשל הצבאי הבריטי וועדה מיוחדת לענייני חינוך ובה הייתה אישה מקומיות, סולטנה אל סקאקיני, מורה לשעבר.
במדינות תחת השלטון המנדטורי/קולוניאלי חינוך הבנות היה ברמה יסודית בסיסית, עמדת השלטונות הייתה לספק להן את צורכי החינוך הראשוני[6][1] וכך גם נהגו בארץ ישראל. מנהל מחלקת החינוך המפרי באומן (Humphrey Bowman) הצהיר שמטרת החינוך לבנות היא להפכן לאזרחיות טובות[5][6]. מטרת הלימודים הייתה רכישת קריאה וכתיבה ברמה בסיסית ושינון פרקי הקוראן.
עקב צמצום המשאבים שהופנו לטובת החינוך והמדיניות שננקטה על ידי שלטונות המנדט, במיוחד בכפרים, שהתנתה בניית בתי ספר גם בהשתתפות הקהילה, לא יכלו שלטונות המנדט לספק את הדרישה למקומות ולעיתים אף התעלמו מבקשות שהופנו אליהם לבניית בתי ספר. עקב המחסור בכיתות לימוד לא נכפה חינוך חובה והוא לא הפך לאוניברסלי ומי שנפגעו בעיקר היו בנות הכפר. בערים נדחו הרבה תלמידות מפאת מחסור של מקום בכיתות, שאוכלסו לפעמים על ידי חמישים תלמידות, במבנים שלא הספיקו להכיל את כולן ובתנאים סניטריים ירודים. בחברון למשל, התפרס בית הספר לאורך רחוב ושכן במספר מבנים שכורים[5]. גני הילדים היו רק בערים והם מוקמו בבתי הספר לבנות, משך הלימוד היה של שנה אחת. כאמור, בית הספר היסודי והתיכוני היו בנפרד לבנים ולבנות. בעיר משך הלימוד בבית הספר היסודי היה חמש עד שבע שנים בעוד שבכפרים היה של ארבע שנים, כאשר במהלך חמש עשרה שנות המנדט האחרונות משך הלימוד עלה לחמש שנים ובכפרים גדולים שלב זה ארך שבע שנים, כמו בעיר, שלב זה נקרא חינוך יסודי גבוה. השלב הבא היו לימודי התיכון שחולקו לשנים: שלב התחתון/הביניים והשלב השני שנקרא השלב הגבוה/העליון. בסיומם בשנה החמישית נבחנו התלמידים בבחינות הבגרות והשנה שאחר כך נקראה פוסט לימודי הבגרות שהכינה לקבלה במוסדות לימוד בחו"ל[5].
חינוך בנות העיר המוסלמיות
גם בתי הספר לבנות העיר, כמו גם בכפר, נבנו על יסודות הכותב (kuttab) והבנות למדו בהם בנפרד מהבנים, החל מגיל הגן. הסילבוס לבנות העיר היה כסילבוס של בני העיר, כאשר בעיר שמו דגש על מקצועות עיוניים: יסודות הגאומטריה ויסודות המדע. בתי הספר התיכוניים, שמוקמו בערים גדולות ואו ערי מחוז, היו ארבע שנתיים וחולקו לשנתיים ראשונות ושנתיים עליונות. הנושאים שנלמדו בהם במהלך ארבע השנים היו: לימודי דת, ערבית, אנגלית, היסטוריה, גאוגרפיה, מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, יסודות המחקר, מלאכה ואומנויות (בכיתות יסוד בלבד). בשנתיים העליונות הומרו לימודי המדעים, הגאוגרפיה וכימיה בעוד שעות למקצוע המתמטיקה, היוונית או הלטינית והיסטוריה[5]. יום הלימודים התחיל בשמונה בבקר והסתיים בשעה ארבע אחרי הצהריים עם הפסקה של שעתיים לאכילה.
מטרת בתי הספר היסודיים הייתה להגיע למינימום של ארבע – חמש שנות לימוד[5]. בדרך כלל עזבו הבנות את הלימודים בהגיען לבגרות פיזיולוגית בשנה השישית ללימודיהן[6]. בערים היה מקובל שבנות ממשפחות מבוססות המשיכו ללמוד בבתי הספר התיכוניים. בתי הספר היו מאוכלסים מאוד ובתנאים ירודים הן מבניים והן סניטריים. כתוצאה מכך נדחו רבות מהתלמידות שרצו ללמוד. בשנת 1932 נדחו כ- 59% מהפונות. במחוז חברון למשל, לא הייתה לבנות כמעט אפשרות לרכוש השכלה תיכונית כי היה בו רק בית הספר ממשלתי אחד שהיה המיועד לבנות כל המחוז. הדרישה ללימודים הייתה יותר גבוהה ממספר חדרי הלימוד שהיו מצויים ולכן 77% מהפונים נדחו (בנים ובנות[6]. למרות הצהרות הממשל שבכל עיר יהיה בית ספר תיכון לבנות, בחברון הוא לא הוגדל. בחיפה הוא נפתח בשנת 1934, בבאר שבע בשנת 1946 ובטבריה כלל לא נפתח. בעכו היו מספר בתי ספר לבנות. הסיבות היו מחלוקות עם הוואקפ על האדמות לבניה והדרישה להשתתפות מקומית בעלויות הבניה[6]. בצפת נקלטו רק 60 תלמידים (בנים ובנות) מתוך 400 התלמידים שפנו לבית ספר היסודי.
נתונים מהשנים 1944 -1945 הראו שהיו 80 בתי ספר ממשלתיים לבנות בכל ארץ ישראל עם 15,303 תלמידות. בשנים האלו היו 226 תלמידות בבתי הספר התיכוניים עם ניתוב בסוף הלימודיים התיכוניים ללמוד את מקצוע ההוראה. רק בשנות ה-40 הסכים הממשל לדרישה להקים בתי ספר תיכוניים נוספים לקיימים, לבנות. בירושלים, שכם ויפו נבנו בתי ספר אילו כמחווה לחברה הערבית (לאחר המרד ב 36 – 39). למרות דרישות המקומיים ורצון הממשל ההרשמה הייתה נמוכה ופחתה כל שנה. עם זאת בשנת 1945 היו רק 310 תלמידות בכיתות תיכוניות (23%)[2][5]. במקביל בנות העיר יכלו ללמוד בבתי ספר מוסלמיים הפרטיים לבנות שפתחה המועצה המוסלמית העליונה ותמכה באמצעות מענקים כספיים. בתי ספר אלו נפתחו בירושלים שם ניסו לחקות את רמת הלימודים כפי שהייתה בבתי הספר של המיסיון (יסודיים ותיכוניים). המועצה המוסלמית העליונה פתחה בתי ספר משלה יסודיים ותיכוניים גם בעכו, עזה ויפו והלימודים התמקדו בעיקר בלימודי דת.
בתי ספר הפרטיים הן היסודיים והן התיכוניים, של העדה הנוצרית היוו אפשרות נוספת להשכלתן של הבנות העיר (בתי הספר של העדה הנוצרית היו ברמת לימוד גבוהה יותר והתנאים הפיזיים טובים יותר עקב שייכותם לכנסיות וקבלת משאבים ומורים מחו"ל[1][6]).
חינוך בנות הכפר המוסלמיות
כלפי החברה בכפר מדיניות הבריטים בשאלת חינוך בכלל ושל הבנות בפרט הייתה, הקמתם של בתי ספר נפרדים לבנות, כנהוג בערים, במימון מקומי ובשיתוף הממשל. אך עקב קשיים כלכליים, הן של הממשל והן של הכפריים, לא הוקמו כמעט בתי ספר חדשים בכפרים ומי שנפגע מכך היו בנות הכפר, והדבר השפיע על התפשטות החינוך בקרבן. בנוסף הבריטים ראו בבניית בתי ספר לבנות בכפר "בזבוז כסף ומשאבים [...] אינו משתלם"[6] לכן גישת הממשל הייתה שבתי הספר בכפרים, לבנות, יקומו על פי דרישת הציבור במידה והתנאים הפיזיים והדמוגרפיים יתאימו לכך, לחלק מהבקשות הם לא הגיבו בכלל[6]. בנוסף עמדת הבריטים כלפי החינוך בכפר הייתה שונה מזו שבעיר. באמצעות החינוך, בכפר (לבנים ולבנות), הם קיוו לתרום לשיפור החקלאות ובכך למנוע ניידות, של אילו שלמדו, מהכפר לעיר. הנציב הבריטי הראשון הרברט סמואל הצהיר על מטרה של הקמת 300 בתי ספר כפריים לבנים ובנות ובעזיבתו בשנת 1925 לא הגיעו ליעד זה. נבנו 265 כאשר רק 10 מתוכם לבנות. בניית בתי הספר בכפריים נעשתה בחלקה על ידי שתדלנים (מוכתרים ומורים) שהיו מקורבים למושלי המחוזות, בדרך זו הוקמו בתי ספר במחוז עכו, ביישובים אבו סנאן, כפר יאסיף, רמי ותרשיחא. עקב קושי לפתוח בית ספר לבנות בכל כפר, הכותבים (kuttabs) מילאו את פונקציית החינוך של הבנות עם גיבוי ממשלת המנדט (ההפרדה שנדרשה בין הבנות לבנים הייתה במיקום ישיבת הבנות, או בקדמת הכיתה לפני הבנים ואו מאחור). משך הלימוד בכפר הייתה של ארבע שנים מעטות הבנות שהגיעו לשנה הרביעית. בתי ספר שתלמידות לא פקדו אותם בשנה הרביעית נסגרו.
הסילבוס בראשית הדרך היה כשל הבנים, כי מספרן של הבנות היה זניח, ובהמשך, כשמספר הבנות הלומדות בכפרים עלה, הוא הותאם לזה של בנות העיר בחלקו, מקצועות עיוניים, ובחלקו לסילבוס של הבנים עם שינויים בהתאם. לימדו בו סריגה, תפירה, רקמה, עבודת כפיים וחקלאות (גידול תרנגולות ודבורים) ומדעי הבית החליפו את הנושא שנלמד בעיר יסודות המדע. שעות הלמוד היו משמונה בבקר ועד שלוש וחצי אחרי הצהריים עם הפסקה של שעה וחצי לארוחה. כמו בתי הספר בעיר ואולי אף יותר, סבלו בתי הספר לבנות בכפר מחוסר במורות מיומנות, שבהמשך השתפר במקצת על ידי פתיחת מרכזים להכשרת מורות כפריות (אל בירה, 1935). מורות שבאו מהעיר התקשו להסתגל לאורח החיים הכפרי, בעיקר לקשיים היגייניים והשוני תרבותי חברתי.
מספר גורמים מנעו ממעבר בנות הכפר ללמוד בבתי הספר בעיר. תחרות על מקום בבית הספר העירוני, רמת הלימודים הנמוכה בבתי הספר הכפריים, המעבר של בת כפר לעיר שהיה תלוי בנורמות מגדריות, מצב כלכלי והמציאות החברתית פוליטית באותו הזמן, הם שעל פי רוב, מנעו את המשך הלימודים של בנות הכפר. סיבה נוספת הייתה העובדה שבנות הכפר עזרו בעבודת ניהול הבית וכן בעבודות החקלאיות. מהסיבות הללו בשנת 1940 רק 6% מבנות הכפר המשיכו לימודיהן בבתי ספר עירוניים לבנות שרמתם הייתה גבוהה בהשוואה ועשו זאת בתנאים קשים.
בשנים 1943 – 1944 התחילו ללמוד 872 בנות ובשנה הרביעית היו רק 282. בכיתות הגבוהות מספרן של הבנות הלומדות פחת ב – 70%.
חינוך ומגדר בארץ ישראל בתקופת המנדט
השלטון המנדטורי בארץ ישראל השקיע מעט מאוד בהכשרת הבנות כאימהות (בהקשר ללאומיות כדרישת המקומיים משלטונות המנדט). מטרתו הייתה לספק את צורכי החינוך הראשוני, הארבע שנתי, בתנאים הקיימים, עם השקעה מועטה מאוד בבניית בתי ספר לבנות בכפרים. הבנות, היו אלו שבעיקר נפגעו ממיעוטם של בתי ספר תיכוניים שרובם הוקמו רק בשנות ה-30. האפליה המגדרית של נשים מטעם השלטונות המנדטוריים, ביחס לבנים, נבעה מהדעה שהחזיקו בה הבריטים שהחינוך לבנות מוסלמיות אינו רווחי ואינו רצוי מבחינת החברה מטעמים של מסורת פטריארכלית.
בכפר, היה הסילבוס בנוי ברובו ממקצועות מעשיים ורמת הלימודים העיוניים הייתה נמוכה בהשוואה לנלמד בעיר. הנתונים מראים שרק 5% -6% מבנות הכפר קיבלו חינוך והשכלה ברמת בית הספר התיכון בעוד שבערים 60% מהבנות קיבלו חינוך כזה. באופן כללי ניתן לומר שמה שהציעו השלטונות לבנות, ביחס לבנים וביחס לבנות בינן לבין עצמן (עיר/כפר) היה דל ואלו שלא נהנו במיוחד ממדיניות הממשל הבריטי לחינוך והשכלה היו בנות הכפר שנתקלו בשני חסמים למימוש השכלתן: המגדר ומיקומן הגאוגרפי. רוב אוכלוסיית הנשים בכפר לא הייתה מלומדת. החינוך המודרני (הממשלתי) של הבנות נשאר תחום על ידי מעמד, דת ומיקום גאוגרפי. הבנות ככלל סבלו מאפליה בנגישותן להשכלה ביחס לבנים ובנות הכפר סבלו מאפליה נוספת ביחס לבנות העיר[2][6][5][1]. ההשלכות הצפויות של הזדמנות לרכוש השכלה על הבנות היו בשני מישורים: האחד, שיפור מעמדן החברתי והכלכלי כתוצאה מהאפשרות לרכוש באמצעות הלימודים מקצוע, שהיה על פי רוב הוראה ופחות סיעוד. השני, היה יצירה של תנועת נשים שיצאה בגלוי למרחב הציבורי, והשתלבה בדרישות של הלאומנים הערביים כלפי השלטונות. ואכן הוקמו הרבה ארגוני נשים בערים (חיפה, עכו ויפו) ובשלב מאוחר יותר בערי השדה (רמאללה, שכם וג'נין) שנרתמו למאבק האנטי קולוניאלי, קידום ארצן וקידום מעמדן של הנשים. ארגונים אילו אופיינו ביציאתן של הנשים כנגד החלטות ההנהגה הגברית לאומית[7]. ניתן לומר שלמרות האפליה המגדרית מטעם השלטונות, בנושא חינוך והשכלה לבנות, היו לכך השלכות חיוביות בנושא הלאום. נשים נוצריות ומוסלמיות רווקות צעירות ונשואות שבאו מרקעים סוציו-אקונומיים שונים, היוו כוח מיצג עצמאי בפני השלטונות.
ראו גם
לקריאה נוספת
- דבורה ברנשטיין, נשים בשוליים: מגדר ולאומיות בא"י המנדטורית. ירושלים: יד בן צבי, 2008
- Antonious, G. (1946). The Arab Awakening. New York, Capricorn.
- Hallaj, M. (1980). "The mission of Palestine Higher Education". Journal of Palestine Studies, Vil. IX.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 אלה גרינברג, חינוך נשים בין קהיר לאיסטנבול בשלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, שים ומגדר במזרח התיכון במאה העשרים
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 שלמה סבירסקי, חינוך בישראל מחוז המסלולים הנפרדים, תל אביב: ברירות הוצאה לאור
- ^ יהושע פורת, יעקב שביט, פיתוח שירותי החינוך בתוך ההיסטוריה של ארץ ישראל המנדט והבית הלאומי, ירושלים: הוצאת כתר יד בן צבי
- ^ 4.0 4.1 אל-חאג', מ., חינוך בקרב הערבים בישראל: שליטה ושינוי חברתי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס
- ^ 5.00 5.01 5.02 5.03 5.04 5.05 5.06 5.07 5.08 5.09 5.10 5.11 Abdul Latif Tibawi, Arab education in Mandatory Palestine: A study of three decades of British administration, London: Luzac and Company
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 6.7 6.8 Ela Greenberg, Preparing the Mothers of Tomorrow: Education and Islam in Mandate Palestine, Austin:University of Texass Press
- ^ מנאר חסן, (2008). הנשכחות: העיר והנשים הפלסטיניות והמלחמה על הזיכרון, (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה), אוניברסיטת תל אביב.
31921789חינוך הבנות המוסלמיות בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל