חזקת מטלטלין

חזקת מטלטלין היא חזקה המעניקה חזקת ממון לכל אדם שאוחז או לבוש בחפץ או בבגד כל שהוא באופן של בעלות

חזקת מטלטלין (מוזכרת לרוב כחזקה כל שתחת יד אדם הרי הוא שלו) היא חזקה בהלכה היהודית, שמשמעותה היא שבאופן רגיל, כל מה שאדם אוחז שייך לו, כל זמן שלא יוכח אחרת.

לחזקה זו מספר שמות והיא מבוטאת במקומות רבים בשמות שונים, "חזקה כל מה שתחת יד אדם הרי הוא שלו" שהיא עצם החזקה, שם אחר הוא "אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן" היא למעשה הסיבה והמקור של החזקה, האומרת אדם רגיל אינו בחזקת גזלן ואין לחשוד בו בכך וכאשר אדם אוחז חפץ עלינו להניח שהוא רכושו, וביטוי שלישי בנושא הוא "אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה היא", כלומר העובדה שמה שאדם תופס הוא שלו, ברורה עד שאנו עצמנו נחשבים עדים על הדבר.

האחרונים נחלקו, האם חזקה זו היא חזקה המשמשת ככלי בירור, המועיל גם בבירורים הלכתיים באיסורי תורה, או שמא מדובר בחזקת ממון, כלי משפטי כדוגמת המוציא מחבירו עליו הראיה, המעניק עדיפות משפטית למי שאוחז את החפץ, אך לא מועיל באיסורים, וכן היא דעת החתם סופר, וכמו כן כתב בקובץ שיעורים כי ההנחה ש'כל מה שתחת יד אדם שלו': "אינה אומדנא או בירור שכך הוא הדבר, אלא דין תורה הוא שאין צריכים לחוש שמא אינו שלו, שאם לא כן לא שבקת [לא נותר] חיים לכל בריה, שכל אחד יחטוף מחברו ויאמר שלי הוא ומלאה כל הארץ חמס, וכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

דרך נוספת להסבר כלל זה כתב רבי נפתלי טרופ בחידושי הגרנ"ט שאין ההחזקה בחפץ מועילה כשלעצמה אלא רק מהווה חיזוק לטענת המחזיק, בכך שהמציאות תומכת בטענתו, והיא כח הטענה של האדם המחזיק בחפץ כיון שהחפץ נמצא תחת ידו נאמן הוא בטענתו שהחפץ שלו, וזוכה בחפץ.

דין תפוס

כשיש ספק אובייקטיבי וברור לגבי בעלות החפץ למשל המחליף פרה בחמור והמליטה ולא ידוע אם לפני המכירה או לאחר המכירה, הדין הוא שהחפץ נשאר אצל מי שכרגע תפוס בחפץ, במקרה של המחליף פרה בחמור הוולד נשאר היכן שנולד.

שניים אוחזין בטלית

ערך מורחב – שניים אוחזין בטלית

הראשונים נחלקו מה משמעותה של חזקה זו כאשר מדובר בשני אנשים האוחזים חפץ אחד, כמו במקרה שבו שניים אוחזים בטלית אחת וכל אחד מהשניים אומר שהטלית שייכת לו ורק לו, מכיוון שהוא מצאה או לחלופין קנה אותה מאורג הבגד. במקרה כזה המשנה פוסקת כי עליהם לחלוק ביניהם את הטלית, וזאת על ידי חלוקת דמיה במקרה ולא ניתן לחלוק את הטלית עצמה כיון שהיא תפסד. האחרונים התלבטו בנוגע לסוגיה זו גם כן, ומצאו כי החזקה "כל מה שתחת יד אדם שלו" של האחד סותרת את החזקה של השני.

לפי שיטת התוספות, במקרה כזה יש לנו להניח ששתי החזקות לא סותרות זו את זו, אלא הטלית שייכת אכן לשניהם. ”דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בוודאי החצי, דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא.”

ישנה גם פרשנות האומרת כי במקרה כזה יש לכל אחד חזקה האומרת שרק חצי הטלית היא שלו, שכן במקרה ששנים אוחזים בחפץ, יש לכל אחד תפיסה רק במחצית מהחפץ. שכן לפי רבי חייא, כאשר אדם תובע מחברו ממון והלה מכחיש חוב זה, וישנם עדים המעידים כי מחצית מהכסף - לפחות - אכן שייך לתובע, במקרה כזה חייב הנתבע להשבע. הגמרא מוכיחה זאת מהמשנה המוזכרת, האומרת כי שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו. לפי פרשנותו של רבי חייא, כל אחד מהם תובע את חברו על כל הטלית, שהרי הוא אומר "כולה שלי", ולכן על השני להשבע, שכן "אנן סהדי דמאי תפיס האי דידיה היא", כלומר החזקה מחשיבה את המחצית שכל אחד מהם תופס - כאילו היא שלו בבירור, ובכך מחזקת מחצית מטענת התובע.

קישורים חיצוניים

• אברהם וינרוט: ספר 'עליו הראיה', פרק א' - מוחזק וחזקת ממון.
• הערך "חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• דיון בית הדין הרבני הגדול בנושא חזקה שכל מה שתחת יד אדם הוא שלו - האם היא חלה בשטרות?

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

חזקת מטלטלין33339116Q6966587