זמנים מודרניים (כתב עת)
 |
זמנים מודרניים (בצרפתית: Les Temps Modernes) היה כתב עת צרפתי, שנוסד על ידי סימון דה בובואר, ז'אן-פול סארטר ומוריס מרלו-פונטי. הגיליון הראשון שלו פורסם באוקטובר 1945 בהוצאת גלימאר. שמו של כתב העת הומצא באסוציאציה עם שם הסרט משנת 1936 של צ'רלי צ'פלין [1].
"זמנים מודרניים" מילא את החלל שנוצר עקב היעלמותו של כתב העת הספרותי החשוב שלפני המלחמה, La Nouvelle Revue Française (הסקירה הצרפתית החדשה), שנחשב למגזין של אנדרה ז'יד, אשר נסגר על ידי הרשויות לאחר שחרור צרפת, בשל שיתוף הפעולה שלו עם הכיבוש הגרמני.
"זמנים מודרניים" נסגר בשנת 2019, לאחר 74 שנים.
היסטוריה
המערכת הראשונה כללה את סארטר, רמון ארון, סימון דה בובואר, מישל לריס, מוריס מרלו-פונטי, אלבר אוליבייה וז'אן פולאן. שפרסמו מאמרים רבים עבור המגזין. תרומותיו של סארטר כללו את "La nationalization de la littérature" ("הלאמת הספרות"), "Matérialisme et révolution" ("מטריליזים ומהפכות) ו"Qu'est-ce-que la littérature?" ("מהי ספרות?"). סימון דה בובואר פרסמה לראשונה בו לראשונה קטעים מספרה "המין השני"[2].
בהקדמה למהדורה הראשונה, ציין סארטר את מטרת כתב העת: לפרסם ספרות מעורבת (littérature engagée) . פילוסופיה ספרותית המבטאת אמונה בסיסית של האקזיסטנציאליזם - שאדם צריך לקבל החלטות מודעות לבצע מעשים מועילים חברתית. לפיכך, למאמרים במגזין "יהיה מרכיב תועלתני; היא לא תהיה בעלת ערך תרבותי בלבד" ("אמנות לשם אמנות"). אינטלקטואלים אחרים, כמו אנדרה ז'יד, אנדרה ברטון ולואי אראגון, לא ראו בעין יפה כיוון זה. תגובתו של סארטר: "Le monde peut fort bien se passer de la littérature. Mais il peut se passer de l'homme encore mieux." ("העולם יכול להסתדר בקלות בלי ספרות. אבל הוא יכול להסתדר אפילו ביתר קלות בלי האדם")[3].
כתביהם של סופרים רבים הופיעו ב"זמנים מודרניים". ביניהם: ריצ'רד רייט, ז'אן ז'נה, נטלי סארוט, בוריס ויאן וסמואל בקט. במהלך 1949 פורסם בהמשכים ספרו של אלבר קאמי "נציב המלח", אז סופר צעיר ולא מוכר[4]. במאי 1952 כתב חבר המערכת פרנסיס ז'אנסוֹן (Francis Jeanson) ביקורת שלילית ועוקצנית על ספרו של אלבר קאמי 'האדם המורד'[5]; קאמי בתגובה רמז שהביקורת נכתבה בעצה אחת עם סארטר, ושהוא חדל להיות ידידו[6].
עד מהרה צצו פילוגים פוליטיים בין חברי המערכת. רמון ארון התפטר ב-1945 בגלל נטיתו הקומוניסטית של המגזין, והפך לעורך בלה פיגארו. בזמן מלחמת קוריאה 1950–1953, התפטר מרלו-פונטי. שבמקור תמך יותר בקומוניזם מאשר סארטר, אך הוא נע בהדרגה ימינה ככל שסארטר נע שמאלה. באותה תקופה, סארטר עדיין תמך בקומוניזם בכתביו אך באופן פרטי הביע את הסתייגויותיו ממנו. ב-1966 קרא מאמר המערכת להרחבת המאבק נגד המלחמה בווייטנאם באופן התקפי, כדי לשים קץ לתוקפנות האמריקאית נגד ארץ זו[7].
כתב העת נהנה מהשפעתה הגדולה ביותר שלו בשנות ה-60. באותה תקופה היו לו יותר מ-20,000 מנויים. במהלך מלחמת אלג'יריה (1954–1962) תמך המגזין בחזית השחרור הלאומית, שפעלה למען עצמאות. הוא גינה בחריפות את השימוש הנרחב בעינויים על ידי כוחות צרפתים, התנגד לממשלתו של שארל דה גול, ותמך בעריקה ובהתנגדות לגיוס חובה. כתב העת פרסם עדויות של חיילים צרפתים שגינו את המלחמה והעינויים בין השנים 1958 ל-1962[2]. בנונבר 1961 הוחרמו על ידי משטרת פריז כל עותקי גיליון שכלל מאמר ביקורת על הטבח בפריז ב-17 באוקטובר 1961[8].
מראשיתו פרסם כתב העת גיליונות מיוחדים רבים. אלה כוללים את תיאורו של סארטר משנת 1946 את ארצות הברית, ניסיון להפריך את המיתוסים שהיו לרבים מהצרפתים על מדינה זו. בשנת 1955, תיאר קלוד לנצמן את הפילוסופיה המרקסיסטית של סארטר בגיליון בשם "לה גוש" ("השמאל"). גיליון בנושא "La révolte hongroise" ("המרד ההונגרי") (1956) גינה את הדיכוי הסובייטי[2]. ביוני 1967, בזמן מלחמת ששת הימים, פורסם גיליון בן אלף עמודים בשם "הסכסוך הישראלי-ערבי" ("Le conflit israélo-arabe"), שכלל מאמרים מאת ישראלים וערבים כאחד[9]. לצורך הכנת הגיליון שהה לנצמן בישראל למשך מספר חודשים[10], אחר כך ביקרו בישראל גם סימון דה בובואר וסארטר[11]. בשנת 1977, סופרים צפון אפריקאים בראשות עבד אלקביר חטיבי פרסמו את המהדורה "דו מגרב" .
משנת 2016, העורך הראשי של Les Temps Modernes היה קלוד לנצמן עד מותו ב-5 ביולי 2018, לאחר מחלה קצרה. המערכת כללה ז'ולייט סימנט (עוזר עריכה של לנצמן), אדריין בארו, ז'אן בורגו, ז'וזף כהן, מישל דגי, ליליאן קנדל, ז'אן חלפה, פטריס מנילייה, רובר רדקר, מארק סניול, ז'ראר וורמסר ורפאל זגורי-אורלי. הוא פורסם אחת לחודשיים.
בשנת 2019, לאחר מותו של לנצמן, הפסיקו להוציא לאור את "הזמנים המודרניים", לאחר 74 שנות פעילות.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של זמנים מודרניים
הערות שוליים
- ↑ 8 october 2019 shadow/ Skye C. Cleary Los Angeles Review of Books
- ^ 2.0 2.1 2.2 עדית זרטל, הלוחמים הנצחיים מ"צרפת השנייה", דבר, 10 במרץ 1967
- ↑ עדי ערמון, "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם": כך הפך סארטר למותג, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2015
- ↑ טוביה כרמל, קשה להיות יהודי - פגישה עם אלבר ממי, על המשמר, 24 באוגוסט 1962
- ↑ א.ב. יפה, מרד האינטליגנציה השמאלית בצרפת, על המשמר, 5 באוקטובר 1960
- ↑ סאם דרסר, AEON, מריבה על חירות וצדק, באתר "אלכסון", 21 במאי 2018
- ↑ "הומאניטה" משיב לעצות נמהרות של אנשי־רוח צרפתיים בעניין וייטנאם, קול העם, 4 בספטמבר 1966
- ↑ מאמר על ישראל ומשפט אייכמן בעתונו של סארטר שהוחרם, דבר, 24 בנובמבר 1961
- ↑ יהודים וערבים - באכסניה אחת - המיפגש - בחוברת מיוחדת של "זמנים חדשים", מעריב, 30 ביוני 1967
ל. קופרשטיין, ערבים ויהודים באכסנייה של סארטר, דבר, 7 ביולי 1967 - ↑ סארטר על הסכסוך הישראלי־ערבי, קול העם, 24 בפברואר 1966
- ↑ סארטר מגיע היום, הארץ, 14 במרץ 1967
סארטר מסכם את ביקורו - בישראל יש רצון לשלום, אך במצרים לא מצאתי שיש רצון לשלום עמה, הארץ, 30 במרץ 1967
זמנים מודרניים (כתב עת)42410331Q1234182