ונדלגרד פון שטאדן
| לידה | 7 ביוני 1925 |
|---|---|
| פטירה | 21 במאי 2026 (בגיל 100) |
ונדלגרד "ונדי" פון שטאדן (בגרמנית: Wendelgard von Staden; 7 ביוני 1925 - 21 במאי 2026) הייתה סופרת גרמנייה ודיפלומטית.
בשנת 1979 פרסמה את ספר הזיכרונות "אפלה על העמק", שבו שיתפה בזיכרונותיה מתקופת גרמניה הנאצית, על הקמת מחנה ריכוז באחוזת משפחתה ועל ניסיונותיה של אמה לסייע לאסירים שנכלאו בו.[1]
היא נחשבת לאחת מ"עדות הזמן" (Zeitzeugen) החשובות בגרמניה המודרנית, וספרה שימש ככלי חינוכי מרכזי בבתי ספר בגרמניה בשנות ה-80 וה-90.[2]
ביוגרפיה
ונדלגרד פון שטאדן גדלה במשפחת אצולה גרמנית ליד שטוטגרט. אביה היה הברון ארנסט פון נויראט, ודודה היה קונסטנטין פון נויראט, שר החוץ הראשון של היטלר.[3] היא גדלה בקליינגלטבאך, למדה בבית הספר בפייהינגן אן דר אנץ, ובבית הספר התיכון בלודוויגסבורג. היא קיבלה תעודת בגרות בברלין בשנת 1943 והשלימה השתלמות חקלאית בחווה ליד היילברון.
במהלך המלחמה, הוקם מחנה ריכוז בשם פייהינגן בשטח האחוזה של משפחתה. כנערה צעירה, היא ואימה, אירמגרד פון נויראט, היו עדות לתנאים במחנה וניסו לסייע לאסירים ככל יכולתן, בין היתר על ידי אספקת מזון.[4]
היא קיבלה תואר בכלכלה מאוניברסיטת טובינגן. בשנת 1948 למדה בפריז במכון ללימודים פוליטיים כחלק מחילופי הסטודנטים הראשונים של גרמניה עם צרפת לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנת 1950 הייתה סטודנטית ב-UCLA, שם למדה מדע המדינה.
פון שטאדן פתחה בקריירה דיפלומטית, ועבדה בשירות החוץ הגרמני במשך עשר שנים. היא שימשה כמזכירה הראשונה של שגרירות מערב גרמניה בוושינגטון די. סי. בשנת 1961 נישאה לדיפלומט הגרמני ברנדט פון שטאדן, ונאלצה על פי התקנות לוותר על הקריירה שלה. בשנת 1963 בעלה הוצב בוושינגטון, הם עברו לבון בשנת 1968, וחזרו לוושינגטון בין השנים 1973 ל-1979, שם כיהן בעלה כשגריר מערב גרמניה בארצות הברית. לזוג נולדו שלושה ילדים.
פון שטאדן היא גיבורת הסרט התיעודי משנת 2024 "האחו הקטן", שזכה בפרס הסרט התיעודי הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים התיעודיים הבין-לאומי דוקאביב בתל אביב. בסרטו "האחו הקטן" בודק הבמאי, אבנר פיינגלרנט, איך נראית העברה בין-דורית של טראומה אצל צאצאי הנאצים.[5][6][7][8]
פון שטאדן התגוררה באחרית ימיה בחווה שלה עם בתה ונכדתה.
ספר זיכרונות: "אפלה על העמק"
ספרה "אפלה על העמק" (בגרמנית: Nacht über dem Tal) הוא אוטוביוגרפיה שבה היא מתארת את חוויותיה כבת למשפחה שחיה בצל המשטר הנאצי.[1]
הספר הוא תיאור אוטוביוגרפי של נעוריה של ונדלגרד פון שטאדן שפורסם במקור בגרמנית בשנת 1979, בו היא מתארת את האירועים באחוזת הוריה בקליינגלטבאך, מחוז בוייהינגן אן דר אנץ. מחנה הריכוז ויזנגרונד נבנה על אדמת אביה, שהוחרמה על ידי האס אס.[5] מכיוון שהמשפחה הורשתה להמשיך להשתמש בכביש שעבר דרך האזור המוגבל מסיבות עסקיות, לבני המשפחה הייתה תמונה של המתרחש בשטח מחנה הריכוז, שם נבנה מפעל מטוסים תת-קרקעי. אמה של פון שטאדן, אירמגרד פון נויראט, יחד עם בתה, שחיה שוב עם הוריה מאז אמצע 1944, ניסו לעזור לאסירים, וסיפקו להם בסתר מזון נוסף באחוזת נויראט. הם הצליחו ליצור קשר עם קבוצה קטנה של אסירים, אך תוכניתה של האם, בהתייעצות עם מפקד המחנה וילהלם לאוטנשלגר, לשחרר את האסירים שעדיין נותרו בחיים עם התקרבות בעלות הברית, נכשלה. כל אלה שעדיין יכלו לצעוד הועברו לדכאו זמן קצר לפני הגעת הצבא הצרפתי. בספרה היא מתארת מערכת יחסים שהתפתחה לאחר המלחמה עם ניצול שואה יהודי מפולין, פרט המוסיף רובד אנושי ואישי להתמודדותה עם האשמה הגרמנית.[9]
ונדלגארד פון שטאדן כתבה את הספר בקייפ קוד, בזמן שבעלה היה שגריר גרמניה בארצות הברית. היא לא התכוונה בתחילה לפרסם אותו, ואמרה שתבה את הספר במקור עבור ילדיה בלבד, אך בעקבות ביקור באחוזה המשפחתית ב-1978, שם ראתה בית קברות מאולתר לאסירים, החליטה לפרסם את זיכרונותיה כדי שההיסטוריה לא תישכח. הספר זכה להצלחה רבה בגרמניה, פורסם בשבע מהדורות בין השנים 1979 ו-1981, פורסם בתרגום לאנגלית בשנת 1981, ותורגם לעברית ב-1986.[10][11]
בספרה, פון שטאדן מתמודדת בכנות עם האשמה הקולקטיבית הגרמנית ומבקרת את דור הוריה על אמונותיהם השגויות וההרסניות. עובדת היותה אחייניתו של קונסטנטין פון נויראט, דמות מפתח במשטר הנאצי, מחדדת את הקונפליקט המוסרי-ציבורי שהייתה חשופה אליו. למרות היות דודה שר החוץ בממשלת היטלר, פון שטאדן ואמה לא היו שותפות לאידאולוגיה הזאת, אלא גם חתרו תחתיו תוך סיכון חייהן. הן ניצלו את הייחוס המשפחתי שלהן כדי לשכנע את מפקדיו לשלוח אליהן מדי יום כמה אסירים יהודים, בתירוץ שהן זקוקות לפועלים שיסייעו להן בתחזוקת החווה. בזכותן ניצלו 30 אסירים יהודים מעבודות הפרך שנכפו עליהן במחנה, ונשארו בחיים.[12]
בשנת 2025 הוענקה לה מדליה של העיר פייהינגן אן דר אנץ על פעילותה החברתית.[10]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 הספר אפלה על העמק / פון שטאדן ונדלגרד (1986), באתר www.bookholder.co.il
- ↑ Susan Seidner Adler, Darkness Over the Valley, by Wendelgard von Staden, Commentary Magazine, 1982-01-01 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ WDR, Erlebte Geschichten mit Wendelgard von Staden, www1.wdr.de, 2016-01-01 (בגרמנית)
- ↑ KZ-Gedenkstätte Vaihingen/Enz, 2026-02-02 (ב־)
- ^ 5.0 5.1 Table 4: Quantitative Comparison with state-of-the-art models on the Vaihingen dataset (%)., doi.org
- ↑ בנימין טוביאס, הפסטורליה המוצגת ב"האחו הקטן" עומדת בניגוד מצמרר לזוועות שהתרחשו שם, באתר ynet, 5 ביולי 2024
- ↑
שני ליטמן, "האחו הקטן" מציג את הנזק שגורמת המלחמה דווקא לצד התוקף, באתר הארץ, 27 ביוני 2024
- ↑ דוקאביב 2024 - הזוכים, באתר דוקאביב - דוקאביב 2024 - הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בתל-אביב
- ↑ Lili Eylon, The Blogs: A ray of light in the Nazi darkness (באנגלית אמריקאית)
- ^ 10.0 10.1 Vaihingen an der Enz (2025-01-21), Neujahrsempfang 2025: Ehrung Wendelgard von Staden, נבדק ב-2026-02-13
- ↑ Wendelgard von Staden, Nacht über dem Tal: e. Jugend in Deutschland, 1. Aufl, Düsseldorf ; Köln: Diederichs, 1979, מסת"ב 978-3-424-00640-7
- ↑ נירית אנדרמן, הבמאי אבנר פיינגלרנט: "עד שהקורבן יסלח, המקרבן תמיד יחיה באשמה", באתר הארץ, 22 בינואר 2026
ונדלגרד פון שטאדן43323648Q95951423