ואגן בניקה
ואגן בניקה (בדנית: Vagn Bennike; 1888–1970), גנרל דני אשר שימש ראש מטה משקיפי האו"ם בישראל בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20. גילה יחס עוין לישראל בתקופה של מתח רב בגבולות המדינה.
ראשית דרכו
ואגן בניקה נולד בדנמרק בשנת 1888. שירת בחיל ההנדסה הדני והיה מומחה להנדסה צבאית ולחומרי נפץ. בשירותו הגיע לדרגת מיור-גנרל. בעת הכיבוש הנאצי של דנמרק היה בניקה לאחד ממפקדי תנועת ההתנגדות הדנית. בעת שהנאצים עמדו לעוצרו נמלט בקופצו מן הקומה השלישית. לאחר תום המלחמה שירת בניקה בשנת 1945 כמפקד אזור יוטלנד (חצי האי עליו שוכנת דנמרק ללא האיים), ובין השנים 1945 ל-1953 שירת כמפקח הכללי של חיל ההנדסה.
המינוי לראש מטה משקיפי האו"ם
בשנת 1953 נתמנה בניקה לראש מטה משקיפי האו"ם בישראל, שתפקידם היה לפקח על קיום הסכמי שביתת הנשק בין מדינת ישראל לשכנותיה מצרים, ממלכת ירדן, סוריה ולבנון. הפיקוח נעשה באמצעות משקיפים מטעם האו"ם (לרוב אנשי צבא ממדינות הארגון), דיון על ממצאיהם והצבעה עליהם בוועדות דו צדדיות שבין ישראל לכל אחת משכנותיה. בראש כל ועדה עמד אחד ממשקיפי האו"ם. ראש מטה המשקיפים היה גנרל מאחת המדינות החברות באו"ם. מטהו שכן בארמון הנציב בירושלים, שהיה בעת שלטון המנדט הבריטי מקום מושבו של הנציב העליון.
הגנרל הדני לא היה ידוע מחוץ לתחומי ארצו ולא היה מעולם במזרח התיכון. לדבריו כל הידע שלו על ענייני המזרח התיכון נבע מלימוד שיטות הביצורים בזמן העתיק.
בישראל
ב-19 ביוני 1953 הגיע בניקה לנמל התעופה בלוד. הוא תואר על ידי עיתונאים שראו אותו יורד מכבש המטוס כקשיש בן 65, איש קר ובעל שפתיים דקות. בניקה החליף ב-27 ביוני 1953 את קודמו בתפקיד כראש מטה המשקיפים, איש חיל הנחתים הגנרל האמריקאי ויליאם אדוארד ריילי. הגנרל ריילי שירת כראש מטה המשקיפים הראשון שלאחר הסכמי שביתת הנשק, במשך ארבע שנים זכה לאהדת ישראל ולחוסר אמון מצד מדינות ערב. ריילי ראה את מטרת תפקידו כשמירת הסטטוס קוו. הוא הגדיר את התפקיד כתפקיד הקשה ביותר בעולם.
בניקה החל בתפקידו בתקופה סוערת בגבולות מדינת ישראל, בעיקר בגבול עם ממלכת ירדן. מאז חודש ינואר 1952 ועד כניסתו של בניקה לתפקיד ספרו משקיפי האו"ם 280 תקריות בגבול עם ירדן. התקריות נגרמו עקב תנועה בלתי פוסקת של מסתננים מתחום ירדן לתחום ישראל, שחדרו לצורך גניבות ציוד חקלאי ורכוש, שהיו כרוכות באלימות, חבלה ורצח והביאו לתקריות ירי בין חיילי צה"ל לחיילי הלגיון הערבי ולביצוע פעולות תגמול על ידי צה"ל. החודש שקדם לבואו של בניקה לישראל, היה חודש סוער במיוחד בגבולות המדינה. בין 17 ל-21 במאי נערכה שורה של תקיפות של צה"ל מעבר לקווי שביתת הנשק עם ירדן, בתגובה על ההסתננויות ומעשי הרצח שבאו מגבול ירדן. רוב הפעולות לא עלו יפה. בין 6 ל-22 ביוני אירעו תקריות חמורות נוספות לאורך הגבול עם ירדן; צעיר נרצח בשכונת קטמון בירושלים וחברתו נפצעה, רימון שהטיל חייל ירדני גרם לפציעתם של שני ישראלים בדרום ירושלים, נרצח חבר מושב טירת יהודה, פוצץ בית במושב משמר איילון, רימונים הוטלו לבית במושב כפר הס וגרמו להריגתה של אשה ולפציעתו של בעלה. כדי למנוע התלקחות רבתי, הפעילו מעצמות המערב לחץ כבד ובעקבותיו נחתם ב-10 ביוני 1953 הסכם למניעת הסתננות בין ישראל וירדן, שבא במקומו של הסכם מפקדים, שגובש בין רמטכ"ל צה"ל ורמטכ"ל צבא ירדן בפברואר 1951, אשר בוטל לאחר שירדן לא הצליחה למנוע את ההסתננות. גם לאחר חתימת ההסכם החדש נמשכו במשך שבוע, כמעט מדי לילה, ההתקפות על יישובי הספר. על רקע אירועים אלה החל בניקה במילוי תפקידו.
משבר ערוץ הירדן
עד מהרה נוכחו שלטונות ישראל וקציני צה"ל בוועדות שביתת הנשק כי בניקה מגלה עוינות כלפי הצד הישראלי.
שיא עמדתו העוינת של בניקה נתגלה בסכסוך על ערוץ הירדן. ב-2 בספטמבר החלו דחפורים ישראלים לכרות תעלה ליד גשר בנות יעקב. מטרת התעלה הייתה לנצל את הפרשי הגובה שבין אגם החולה לבין הכנרת לשם ייצור חשמל וכן כשלב ראשון בתוכנית להעברת מי הירדן לנגב. שלטונות סוריה פנו מיד בתלונה חריפה לבניקה, ראש מטה משקיפי האו"ם, בטענה שישראל מפירה את הסכם שביתת הנשק. הם איימו להשתמש בנשק כדי למנוע את המשך העבודה. בניקה קיבל את עמדת הסורים ופסק מיד נגד ישראל ודרש ממנה להפסיק את העבודה עד להשגת הסכם בינה לבין סוריה, דבר שמשמעותו להפסיק את העבודה לזמן בלתי מוגבל, כי בתנאים ששררו אז לא היה ניתן כלל להגיע לידי הסכם כזה. בניקה נימק את דרישתו בכך, כי הטיית מי הירדן עלולה לקפח את זכויותיהם של בעלי הקרקעות הערבים, הן בשטח הישראלי שבאזור המפורז, והן בשטח הסורי, וכדוגמה הביא הביא את הטענה כי הפרויקט הישראלי כבר מונע מים משתי טחנות קמח ערביות ומייבש אדמות ערביות, וכן מקנה לישראל יתרונות צבאיים. ב-25 בספטמבר פירסמה ישראל איגרת הדוחה את דרישת בניקה וציינה כי דרישתו למתן רשות לסוריה להתערב בנעשה על אדמה ישראלית מהווה פגיעה בריבונות ישראל. ישראל המשיכה בפעולות החפירה ואף הגבירה את קצבן בתקווה שיעלה בידה לסיימן בטרם יובא הסכסוך בפני עצרת האו"ם.
משה שרת שר החוץ באותה עת, ומי שיתמנה לראש הממשלה במהלך שירותו של בניקה בישראל מספר ביומנו על פגישתו עם בניקה בזמן משבר תעלת הירדן:
מראשית השיחה התברר, כי אין כל סיכוי להגיע עם הדני לאיזו הבנה שהיא. הצעתי לו לפתוח - וראה זה פלא, נענה, חזר על משנתו השגורה - אנו עבדנו עבדנו ועודנו עובדים על אדמה ערבית; אנו משנים את אופי האזור מבחינה צבאית; עלינו להפסיק עד להסכם. עניתי בתקיפות והתפתח ויכוח נוקב....בהמשך הדיון הוברר, כי עיקר דאגת הדני לא למים ולא לקרקע, אלא למהפכה האיסטרטגית שאנו מחוללים כביכול באזור המפורז.
משבר ניצנה
תוך כדי כך נתעורר סכסוך חדש והפעם בגבול מצרים. קבוצת מתיישבים עלתה על הקרקע באזור הישראלי המפורז של ניצנה. מצרים יצאה במחאה בלווית איומים. בוועדת שביתת הנשק נדחתה התלונה המצרית, אך נציג האו"ם, שלוחו של בניקה, נמנע מהצבעה, אף על פי שמדובר היה בשטח ריבוני ישראלי. הוועדה החליטה כי אין דבר בהסכם שביתת הנשק האוסר על פעילות ישראלית - אזרחית בשטח. (לימים לאחר מבצע סיני התפרק היישוב והפך לבסיס גדנ"ע).
משבר קיביה
בעוד הסכסוכים על ערוץ מי הירדן וניצנה טרם יושבו, ארעה ב-15 באוקטובר 1953 פעולת התגמול הישראלית בקיביה. הפעולה באה לאחר שב-13 באוקטובר הטילו מסתננים מירדן רימון יד מבעד לחלון בית מגורים ביהוד ורצחו בשנתם אם ושני ילדיה. הפעולה בוצעה על ידי יחידה 101, בפיקודו של רס"ן אריאל שרון, שהוקמה זמן קצר לפני כן, ב-5 באוגוסט 1953. הרצח ביהוד בא לאחר שרשרת רצופה של התקפות רצח על יישובי הספר, שהאחרון בהם ביהוד היה, על פי תוואי קו שביתת הנשק, במרכז הארץ. בפעולה בקיביה נהרסו עשרות בתים ונהרגו עשרות אזרחים. בעקבות הפעולה החליטו שלוש מעצמות המערב ארצות הברית, בריטניה וצרפת שנתכנסו בלונדון להביא את העניין בפני מועצת הביטחון של האו"ם. המועצה נתכנסה ב-19 באוקטובר 1953, כשעל סדר יומה עמדה תלונה סורית בעניין ערוץ הירדן, מלווה בפסיקתו של הגנרל בניקה נגד ישראל, ואליה התווספה פרשת קיביה. ב-20 באוקטובר הודיעה ממשלת ארצות הברית רשמית כי היא החליטה עוד קודם לכן לעכב את המענק לישראל בשל פרשת ערוץ הירדן. ב-27 באוקטובר הודיע נציג פקיסטן במועצת הביטחון כי המועצה מצווה על ישראל להפסיק להפסיק את העבודות בערוץ הירדן שבשטח המפורז. ב-28 בחודש הודיע נציג ישראל לאו"ם אבא אבן על הפסקת העבודות. בו ביום הודיעה ארצות הברית על חידוש המענק. ב-25 בנובמבר 1953 סיכמה מועצת הביטחון את דיוניה בפרשת קיביה וקיבלה החלטה המביעה נזיפה חמורה ביותר לישראל.
לאחר סיום הדיון על קיביה התחדש במועצת הביטחון הדיון בעניין ערוץ הירדן ומדינות המערב ביקשו למצוא נוסחת פשרה שתאפשר חידוש העבודה מבלי לבטל במפורש את עמדתו של בניקה. ב-23 בינואר 1954 הטילה ברית המועצות וטו על הצעת ההחלטה המערבית בעניין הסכסוך על ערוץ הירדן.
טבח מעלה עקרבים
ב-17 במרץ 1954 אירע טבח מעלה עקרבים כאשר אוטובוס אגד שהיה בדרכו מאילת לתל אביב מהחגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים לשחרור אילת ולהנפת דגל הדיו, הותקף, בעלותו בפיתולי מעלה העקרבים, על ידי מחבלים שנכנסו לאוטובוס וירו בנוסעיו מטווח קצר. 11 מנוסעי האוטובוס נרצחו בפיגוע, שניים נפצעו קשה ושניים שרדו ללא פגע. ועדת שביתת הנשק הישראלית - ירדנית דחתה את תביעת ישראל לגנות את ירדן. ההחלטה נתקבלה בהימנעותו של יושב ראש הוועדה מטעם האו"ם קומאנדר אלמו האצ'יסון איש חיל הים האמריקני, שנתלה בטענה פורמלית כי עקבות 12 חברי חוליית הרצח שהובילו לכיוון ירדן נקטעו במקום מסוים ועל כן שרשרת הראיות איננה שלמה. בתגובה על כך החליטה ממשלת ישראל לעזוב את ועדת שביתת הנשק ולא להשתתף יותר בישיבותיה. לאחר הפרישה החליטה הוועדה, בקולותיהם של היושב ראש שלה מטעם האו"ם ושל נציג ירדן ובהיעדר ישראל, לגנות את ישראל בגינויים חריפים בגין שהפרה את הסכם שביתת הנשק בפרישתה מן הוועדה. בישראל קמה מחאה ציבורית חריפה נגד מנגנון משקיפי האו"ם וקריאה להחלפתו של ראש משקיפי האו"ם הגנרל בניקה. עורך העיתון ידיעות אחרונות ד"ר הרצל רוזנבלום, רצה לצאת בקריאה פומבית בעיתונו להחלפת הגנרל, אך הצנזורה הצבאית מחקה אותה מן העיתון. מנחם בגין אז ח"כ מן האופוזיציה, נתן פומבי לדרישה זאת, באומרו מעל בימת הכנסת:
- "הריני לידיעת הבית מברק שעכשיו הגיעני מעורכו
- של העיתון "ידיעות אחרונות". עורך עיתון זה
- ד"ר הרצל רוזנבלום ביקש לפרסם היום בעיתונו
- מאמר ובו דרישה שהגנרל בניקה יעזוב את מדינתנו,
- והצנזורה פסלה את המאמר הזה."
משה שרת כותב ביומנו כי ד"ר רוזנבלום רצה להכתיר את מאמרו בביטוי רוסי "פשול וון" שמשמעו "הסתלק".
קרב יריות בירושלים
ב-1 ביולי 1954 פרץ קרב יריות בירושלים, שהתחיל ביריות אנשי הלגיון הערבי על אזרחים בעיר המערבית, הישראלית. חיילי צה"ל השיבו באש. בצד הישראלי נמנו 4 קורבנות ושני פצועים. גם לצד הירדני נגרמו אבידות. ועדת שביתת הנשק התכנסה לישיבת חירום, בראשותו של הגנרל בניקה עצמו. הוועדה החליטה על הפסקת אש וזו הופרה מספר פעמים על ידי אנשי הלגיון. רק ב-4 ביולי החלה בהדרגה ארגעה. בשאלת האחריות לפרוץ קרב היריות הגיע בניקה למסקנה שאין בידו הוכחות להכריע איזה צד פתח ראשון באש, והוא נמנע מלהצביע על הצעת הגינוי הישראלית נגד ירדן. דעת הקהל בישראל הגיבה על כך בבקורת קשה על בניקה, על האצ'יסון ועל משקיפי האו"ם.
סוף דרכו
ב-3 באוגוסט 1954 הגיעה ממרכז האו"ם הודעה על סיום תפקידו של הגנרל בניקה בישראל ועל מינויו של הגנרל הקנדי הדסון לואי מילרד ברנס לראש מטה משקיפי האו"ם במקומו. הרמטכ"ל משה דיין ערך לו מסיבת פרידה והאיש יצא לדרכו בחזרה לארצו, לאחר תקופת שירות בישראל של פחות משנה וחודשיים.
לאחר שובו לארצו לא נודע כי ואגן בניקה מילא יותר תפקיד צבאי או מדיני כלשהו. בניקה מת בשנת 1970.
לקריאה נוספת
- משה שרת, יומן אישי, חלקים א' ו-ב', ספרית מעריב, 1978
23863276ואגן בניקה