הפתליטים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפתליטים
ηβοδαλο

Ebodalo
סמל
האימפריה ההפתליטית במרכז אסיה בשנת 500. חיתוך מתמונת העולם בשנה זו
האימפריה ההפתליטית במרכז אסיה בשנת 500. חיתוך מתמונת העולם בשנה זו
האימפריה ההפתליטית במרכז אסיה בשנת 500. חיתוך מתמונת העולם בשנה זו
ממשל
שפה נפוצה בקטריאנית
סוגודיאנית
ח'ווארזמית עתיקה
פראקריט
שפות טורקיות
עיר בירה קונדוז
בלח'
היסטוריה
הקמה  
אימפריה 440
פירוק 560
תבוסה לגקטורקים ולסאסאנים נסיכויות בבאקטריה (טוכריסטן) ובהינדו-כוש עד 710
ישות קודמת קידריתים
האימפריה הסאסאנית
קאנגג'ו
הונים אלכונים
ישות יורשת הונים נזאקים
הח'אנות הטורקי הראשון
האימפריה הסאסאנית
שאהי טורקי
זאנבילים
נסיכות צ'אגניאן
דמוגרפיה
דת מניכאיזם
זורואסטריות
נסטוריאניזם

ההפתליטים (בבקטריאנית: ηβοδαλο c בכתב לטיני Ebodalo) הנקראים לפעמים ההונים הלבנים (באירנית Spet Xyon ובפראקריט Sveta-huna),[1] היו עם נוודי עוצמתי שחי במרכז אסיה במהלך המאות ה-5 עד המאה ה-8 לספירה. הם הקימו ממלכה גדולה שהשתרעה מהים הכספי ועד הודו הצפונית, והיו בין יריביהם העיקריים של האימפריה הסאסאנית ושל ממלכת גופטה. שאלת מקורם האתני והלשוני העסיקה חוקרים במשך מאות שנים.

ההפתליטים היוו חלק מהקבוצה הגדולה יותר של הונים המזרח-אירניים.[2] הם היו קונפדרציה שבטית וכללו קהילות עירוניות מיושבות וקהילות נוודים כאחד. הם היוו חלק מארבע קבוצות שבטים עיקריות: הקידארים (אנ')(Kidarites), האלכונים, ההונים של נזאק (Nezak Huns) וההפתליטים, והיו ידועים בשם המשותף קסיונים או הונים[3]

לפני ההפתליטים, היוו הקידארים כוח משמעותי באזור ולאחר מכן האלכונים. אחרי ההפתליטים, השתלטו על האזור, ההונים של נזאק ואנשי הח'אנות הטורקי הראשון (First Turkic Khaganate). כל העמים ההונים הללו נקשרו לעיתים קרובות להונים שפלשו למזרח אירופה באותה תקופה, אך חוקרים לא הגיעו להסכמה לגבי הקשר הזה.[3][4]

ההפתליטים היוו כוח צבאי החל משנת 450 לספירה לאחר שהגיעו ממזרח, אולי מאזור פמיר.[3] עד שנת 479 כבשו ההפתליטים את סוגדיאנה וגרשו את הקידארים (Kidarites) מזרחה, וב-493 הם כבשו חלקים מדזונגריה (Dzungaria) וחלקים מאגן טארים (בצפון-מערב סין של היום).[5] הם הקימו אימפריה כשהביסו את הקידארים האימפריה התקיימה עד שנת 560 לספירה.[3][6]

האימפריה, שבסיסה היה בטוכריסטן (שהייתה ידועה בשם באקטריה במקורות יווניים עתיקים וכיום מזוהה עם דרום אוזבקיסטן וצפון אפגניסטן), במורדות הצפוניים של ההינדו-כוש שבצפון הודו, התרחבה מזרחה לאגן טארים, מערבה עד סוגדיה (Sogdia) ודרומה לתוך אפגניסטן, אך מעולם לא יצאה מעבר להינדו-כוש, שנכבשה על ידי ההונים האלכונים[6] (בעבר החוקרים נטו לזהות אותם באופן שאין עבורו הסכמה עם ההפתליטים)[7][8]. בירתם של ההפתליטים הייתה כנראה בקונדוז.

בשנת 560 לספירה, כוחות משולבים מהח'אנות הטורקי הראשון והאימפריה הסאסאנית הביסו את ההפתליטים[3].[9] לאחר מכן, הם הקימו "נסיכויות" באזור טוכריסטן, (שהייתה תחת שליטת הח'אנות הטורקי הראשון במאה ה-6) תחת הריבונות של הטורקים המערביים (שהתפצלו במאה ה-7 מהח'אנות הטורקי הראשון) באזורים שמצפון לנהר אמו דריה, ותחת הריבונות של האימפריה הסאסאנית (באזורים שמדרום לנהר).[10] בשנת 625 השתלטה שושלת טורקית-הפתליטית בשם טוכרה יבגו על צפון ודרום האמו-דריה.[3]

שמות

שמם במקורות הפתליטיים

מקור השם "הפתליטים" אינו ידוע, הוא עשוי לנבוע או ממילה חוטנית (ניב של שפת סאקה, שפה איראנית מזרחית, אופיינית לאזור),Hitala שפירושה "חזקה", או ממילה בשפה סוגדית (Sogdian language) משוערת, Heβtalīt, (צורת רבים של Heβtalak), או מפרסית תיכונה.[11][12]

על פי כתובים שנמצאו, משערים שהם קראו לעצמם ēbodālo (בשפה הבקטרית: , בכתובים יוונים: ηβοδαλο,Ebodalo ומכאן Hephthal), על גבי חלק מהמטבעות שמם קוצר , ("ηβ", "Eb"), שם שהם ציינו בשפה הבקטרית.[8][13][14][15]

השם "Ebodalo", והתואר "Ebodalo Yabghu", התגלו גם במסמכים בקטריים עכשוויים של ממלכת רוב (ממלכה קטנה ב באקטריה) המתארים תפקידים מנהליים תחת ההפתליטים.[15]

שמם במקורות של תרבויות שונות

נמצאו כינויים שונים להפתליטים במקורות של תרבויות אחרות.

שפה כנוי בשפת התרבות כנוי באנגלית בתעתיק הערות
יווניים ביזנטיים Ἐφθαλῖται Abdel or Avdel, Hephthalitae אוודל או אבדל [3]
ארמנית Hephthal, Hep't'al & Tetal הפתאל, הפ'ת'ל ותתל לעיתים היו מזוהים עם הקושאנים[11]
פרסית תיכונה Hephtal, Hephtel, & Hēvtāls הפתאל, הפתל והווטאל מקורת זורואסטרים מכנים אותם

“Bundahišn”,"Hēvtāls"[11]

ערבית هياطلة Haital, Hetal, Heithal, Haiethal, Heyâthelites, (al-)Hayaṭila האיתל, האתל, האיאת'ליטים,אל-האיאטילה לפעמים הם מזוהים כטורקים[11]

לפי היסטוריון טורקי, במקורות הפרסיים והערביים חל שיבוש בשמם בשל טעות סופר וכך הוחלפה "הבטל" בהאיטל".[16]

כרוניקות סיניות 厭帶夷栗陀 או 嚈噠 או 滑 Yàndàiyílìtuó או Yèdā או Huá יאנדאיליטו או ידה או הואה [17][18]

כמה ממחברי כרוניקה סיניים טוענים ששורש הכינוי - (Yàndàiyílìtuó או Yèdā) היה מבחינה טכנית תואר מקביל ל"קיסר", בעוד "הואה" היה שמו של השבט הדומיננטי.[19][20]

הודית העתיקה Hunas או Turushkas או Sveta Huna (White Huns הונה [11][21][22]

בהודו העתיקה, לא ידועים שמות ההפתליטים. ההפתליטים היוו חלק או היו צאצאי העם שכונה הונה (עם) או טורושקש.[21]ייתכן ששמות אלו התייחסו לקבוצות רחבות יותר או לקבוצות עמים שכנים. ההודים השתמשו גם בביטוי "הונים לבנים" (Sveta Huna) כדי לציין הפתליטים.[22]

תיאוריות מקובלות לגבי מוצא ההפתליטים

המקורות לתולדות ההפתליטים דלילים ודעותיהם של היסטוריונים לגביהם שונות. הם אינם בטוחים כיצד קמה הקבוצה או באיזו שפה דיברו בתחילתה. כמו כן לא נמצאה לגביהם רשימת מלכים.[8][15]

מוצא גאוגרפי והתפשטות

ההפתליטים הגיעו מאזור הרי אלטאי התיישבו ב באקטריה (טוכריסטן) וקבעו את עיר הבירה בקונדוז

חוקרים סוברים שמוצאם הגאוגרפי של ההפתליטים הוא במזרח ושהם היגיעו למרכז אסיה דרך הרי פמיר, אולי מאזור בדקשאן.[3] לחלופין, ייתכן שהם נדדו מאזור אלטאי, יחד עם גלי ההונים הפולשים.[23]

כבר היסטוריונים מהעת העתיקה וימי הביניים המוקדמים, מיקמו אותם בדרך כלל באזור שבין סוגדיאנה להינדו-כוש.[11]

להלן מספר תיאוריות הדנות במוצאם הגאוגרפי של ההפתליטים:

  • ע"פ מקורות סיניים קדומים משנת 126 ההפתליטים התיישבו בדזונגריה (צפון שינג'יאנג/בייג'יאנג) שהוא תת-אזור גאוגרפי בצפון מערב סין המקביל לחצי הצפוני של שינג'יאנג. האזור גובל בהרי אלטאי מצפון, רכס הרי טיאן שאן מדרום, בקזחסטן במערב ובמונגוליה במזרח[24]
  • על פי מקור סיני קדום הדן בנושא, הווישו (כרוניקות של ה-ווי הצפוני), שצוטט בטוגדיאן המאוחר יותר, ההפתליטים היגרו דרומה מאזור אלטאי בסביבות שנת 360 לספירה.[25][26][27]
  • על פי אנציקלופדיה איראניקה יש סבירות שמקורם של ההפתליטים הוא מאזור אפגניסטן של היום.[28]
  • מספר חוקרים, הציעו שרשים מהתקופה הפרה-אימפריאלית במונגוליה (התקופה המקדימה את ייסודה של האימפריה המונגולית בשנת 1206. במהלך תקופה זו נשלט חבל הארץ המונגולי על ידי שבטי נוודים ובחלקו על ידי שושלות סין השונות).[29] ומיקמו אותם באזורים השייכים כיום למונגוליה ולצפון מזרח סין-קוריאה.[30]
  • ההפתליטים היו ככל הנראה איראנים הודו-אירופיים (מזרחיים) שמקורם ב באקטריה / טוכריסטן, בהתבסס על העובדה שבמקורות עתיקים איתרו אותם בדרך כלל באזור שבין סוגדיאנה להינדו-כוש, ושלהפתליטים היו מספר מאפיינים איראניים.[31]
  • על פי מחקרים חדשים, מעוזם של ההפתליטים היה תמיד בטוכריסטן במורדות הצפוניים של ההינדו-כוש, במה שהוא כיום דרום אוזבקיסטן וצפון אפגניסטן. בירתם הייתה כפי הנראה בקונדוז, שהייתה ידועה לחוקר אל-בירוני בן המאה ה-11 כ-וור-וואליז (שייתכן שמקורו בשם שהסינים כינו בו את ההפתליטים).[3]

בתהליך התפשטותם מערבה ודרומה, ההפתליטים כבשו את סוגדיאנה (טרנסאוקסיאנה) (סמרקנד) וככל הנראה גם את ארץ בלח' בטוכריסטן (באקטריה)[32], וגרשו את ההונים האלכונים, שזזו לצפון הודו. בשלהי המאה ה-5, התפשטו ההפתליטים לאזורים נרחבים של מרכז אסיה, וכבשו את אגן טארים עד טורפן שבסין, תוך השתלטות על האזור מידי ח'אנות ז'ואו-ז'אן (רוראן), שהטילו מיסים כבדים על ערי נווה המדבר, אך נחלשו תחת ההתקפות של שושלת צפון ויי הסינית.[33] ברבע השני של המאה החמישית הרחיבו ההפתליטים את שליטתם מערבה. שלטונם השתרע מסמוך לאגן טארים, עד אורומצ'י במזרח,[34] לימת בלחש, דרך ערבות צ'ו שבגבול מונגוליה ואלטאי בצפון, ומערבות טלס ואזור סיר דריה עד ימת אראל במערב.[34]

מוצא אתני

התיאוריות הקדומות מהעת העתיקה וימי הביניים המוקדמים

המידע המוקדם על ההפתליטים, נוצר בדרך כלל על בסיס שילוב של מקורות רומיים, מידע סיני מאוחר הרבה יותר ומידע אסלאמי לא מקיף. גם ההיסטוריון הביזנטי בן המאה ה-6 פרוקופיוס מקיסריה בספרו "תולדות המלחמות" תרם ליצירת תמונה אודות ההפתליטים.[35] המקורות הוותיקים הללו, מיקמו אותם בדרך כלל באזור שבין סוגדיאנה להינדו-כוש. התיאוריות המציינות מוצא איראני[19][36][37] או מוצא אלטאי[11][38] הן התיאוריות העיקריות שהיו מקובלות.

  • ההיסטוריון הביזנטי בן המאה ה-6 פרוקופיוס מקיסריה, קשר אותם להונים באירופה, אך התעקש על הבדלים תרבותיים וסוציולוגיים, בהדגישו את התחכום של ההפתליטים:[39]

ה-אפתליטים ההונים, הנקראים הונים לבנים [...] האפתליטים הם מגזע ההונים למעשה כמו גם בשמם, אולם הם אינם מתערבבים עם אף אחד מההוניים המוכרים לנו, שכן הם יושבים בארץ שאינה קרובה אליהם ואפילו לא קרובה אליהם מאוד; אבל הטריטוריה שלהם נמצאת ממש מצפון לפרס [...] הם אינם נוודים כמו העמים ההונים האחרים, אלא במשך תקופה ארוכה הם התבססו בארץ טובה... הם היחידים מבין ההונים שיש להם גוף לבן ופנים שאינן מכוערות. נכון גם שאורח חייהם שונה מזה של קרוביהם, והם אינם חיים חיים פראיים כמותם; אך הם נשלטים על ידי מלך אחד, ומכיוון שיש להם חוקה חוקית, הם שומרים על צדק וצדק ביחסיהם זה עם זה ועם שכניהם, לא פחות מאשר הרומאים והפרסים

— (תרגום מפרוקופיוס תולדות המלחמות, ספר א פרק ג)
התיאוריות על פי מקורות סיניים

הסינים הכירו לראשונה את ההפתליטים בשנת 456 לספירה, כאשר שגרירות הפתליטית הגיעה לחצר הסינית של שושלת וי הצפונית. הסינים השתמשו בשמות שונים עבור ההפתליטים, כגון הואה (滑), יה-טה-אי-לי-טו (פשוט 厌带夷栗陁), מסורתי (厭帶夷粟陁) או בקצרה יה-דה (嚈噠).[25][40] תעודות סיניות אימפריאליות עתיקות מציעות הסברים שונים על מקורות ההפתליטים:[11][19]

  • על פי תעוד סיני קלאסי מהמאה השישית, ההפתליטים היו צאצאים של הגאוג'ו (קונפדרציה שבטית ממוצא אתני טורקי מצפון סין וממרכז אסיה, הידועים גם בשם טיאלה, Tiele people) או של הדה-יואז'י (Yuezhi, עם עתיק שתואר לראשונה בהיסטוריה הסינית כרועי צאן נוודים החיים באזור עשב צחיח בחלק המערבי של הפרובינציה הסינית המודרנית גאנסו, במהלך האלף הראשון לפני הספירה).[41]

הפתליטים הם ענף של הגאוג'ו (高車, "עגלות גבוהות") או הדה-יואז'י, מקורם מצפון הגבול הסיני וירדו דרומה מהרי ג'ינשאן (אלטאי) [...] זה היה 80 עד 90 שנה לפני הקיסר וון (שלט בשנים 440–465 לספירה) מצפון לוויי (כלומר בסביבות 360 לספירה) 嚈噠國，或云高車之別種，或云大月氏之別種。 其原出於塞北。 自金山而南。 [...] 至後魏 文帝時已八九十年矣

— ציטוט מתוך תולדות ווישו כפי שהועתקו בטוגדיאן
  • גם על פי כרוניקות רבות מאוחרות יותר, הם היו צאצאים "לשבטי דה-יואז'י ".[41]
  • ההיסטוריון הקדום פיי זיה (Pei Ziye, היסטוריון של שושלת ליאנג הדרומית, פעל במאה ה-6) שיער שה"הואה" (滑) עשויים להיות צאצאיו של גנרל מממלכת ג'ושי (Jushi Kingdom) מהמאה ה-2 לספירה, משום שהגנרל הזה נקרא "באהואה" (八滑). פנטזיה אטימולוגית זו אומצה על ידי ספר ליאנג (ספר ליאנג הוא חלק מאוסף של היסטוריות רשמיות המפרטות את השושלות של סין, מהקיסרים האגדיים עד שושלת מינג במאה ה-17, המכונה "הקאנון של עשרים וארבע ההיסטוריות של ההיסטוריה הסינית", כרך 30 וכרך 54).[18][41]
  • פנטזיה אטימולוגית נוספת הופיעה ב-טוגדיאן (Tongdian, ספר היסטורי סיני)[25], בה מסופר על דיווח של הנוסע ווי ג'י לפיו ייתכן שההפתליטים היו צאצאיהם של הקנג'ו (שם סיני של ממלכה במרכז אסיה במחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה), משום שגנרל של הקנג'ו מהאן המזרחי נקרא "יטיאן".[41]
  • לפי ספר "ההיסטוריה של השושלות הצפוניות", המתאר את המחצית הראשונה של המאה ה-6 לספירה בערך בזמן שהנזיר הבודהיסטי, סונג יון, ביקר במרכז אסיה, שפתם של ההפתליטים הייתה שונה מזו של הרוראן, הגאוג'ו או שבטים אחרים במרכז אסיה, זה כנראה משקף את תרבותם ואימוץ השפה הבקטרית על ידם, מאז הגעתם ל באקטריה במאה ה-4 לספירה. ספרי הליאנג, מסבירים שלהפתליטים לא הייתה שפה כתובה במקור והם אימצו את האלפבית המקומי, "הברברי", במקרה זה, הכתב הבקטרי.[41]

התיאוריות מהעת החדשה המאוחרת: סקיתים והונים

שלוחה של ההונים האירופיים

במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, חוקרים אירופאים זיהו את ההפתליטים עם עמים נודדים אחרים מאסיה, וטענו כי הם שלוחה מזרחית של ההונים האירופאים (כגון אלה של אטילה) או קרובים לסקיתים האיראנים. תיאוריות אלה נשענו בעיקר על קווי דמיון תרבותיים לשוניים וסגנונות לוחמה.[19][36][42]

חוקרים העלו סברות שונות לגבי הקשר של ההפתליטים להונים שפלשו לאירופה:

  • על פי חוקרים מסוימים, להפתליטים כנראה לא היה קשר ישיר עם ההונים האירופיים, אך ייתכן שהיה קשר מקרי לתנועתם. השבטים קראו לעצמם בכוונה "הונים" על מנת להפחיד את אויביהם.[4]
  • כתוצאה משינויי אקלים, יובש אזורי השפיע על שטחי המרעה בהרי אלטאי במהלך המאה ה-4 לספירה ואז, בסביבות 380 - 350 לספירה, התרחשו ההגירות ההוניות הגדולות מאזור אלטאי שהגיעו גם לאירופה.[41] לאחר מכן, שבטי נוודים אלו התחרו על עליונות בשטחים החדשים שלהם בדרום מרכז אסיה. חוקרים מחזיקים דעה מנוגדת וסוברים כי ההפתליטים היו חלק מהגירות ההונים ש"היו היורשים הפוליטיים, ובחלקם התרבותיים, של השיונגנו". מקובל להניח כי ההפתליטים יצרו גל שלישי של הגירה לתוך מרכז אסיה.[43]
  • אחרים סוברים שקיימת סינכרוניות גבוהה בין "שלטון האימה" של אטילה במערב לבין ההתפשטות הדרומית של ההפתליטים, עם חפיפה טריטוריאלית נרחבת בין ההונים לבין ההפתליטים במרכז אסיה.[44]
שבט מעורב

בנוסף לתיאוריה של היותם אירנים הודו-אירופיים, חוקרים סברו שהם "כנראה היו שבט נודד מעורב". כלומר, הקבוצות השולטות של הפולשים הללו כללו בני שבטים דוברי טורקית מהמזרח והצפון ואילו רוב האנשים במקום אליו פלשו, דיברו בשפה איראנית. במקרה זה הנוודים אימצו את השפה הכתובה, המוסדות והתרבות של האנשים המיושבים במקום.[45]

קשר לאיראנים מזרחיים (הודו אירופיים)

בהמשך, מחקרים בלשניים ומחקרים מבוססים ממצאים ארכאולוגיים, הכוללים מטבעות וכתובות המעידים על השפעה איראנית ברורה העלו את הסברה שההפתליטים היו עם איראני מזרחי, בעלי קשרים לעמים שכנים.[15][46]

מקורות מחקר נוספים

מחקרים בלשניים

ההפתליטים השתמשו בכתב בקטרי (בשורה העליונה ), שהוא עיבוד של הכתב היווני (בשורה התחתונה ). כאן, מופיע שם הקצה שלהם Ebodalo, "הפתליטים".

לפי החוקרים, ההפתליטים אימצו את הבקטרית כשפתם הרשמית (שפה איראנית מזרחית, שנכתבה באלפבית היווני, שריד של הממלכה היוונית של בקטריה (אנ') במאה ה-3-2 לפנה"ס), בדיוק כפי שעשו הקושאנים, לאחר התיישבותם ב באקטריה (היא טוכריסטן). הבקטרית, מעבר להיותה שפה רשמית, הייתה גם השפה של האוכלוסיות המקומיות שנשלטה על ידי ההפתליטים.[47] הם הטביעו כתובות בבקטרית על מטבעותיהם, התארים שהם נשאו היו בקטריים, כגון XOAΔHO או Šao,[10] וכנראה גם בשילוב שמות ממוצא סיני, כגון Yabghu.[15] מאידך, שמותיהם של השליטים ההפתליטים בשאהנמה של פירדוסי הם שמות איראניים. כתובות על אבני חן ועדויות אחרות מלמדות כי השפה הרשמית של האליטה הייתה מזרח איראנית.[10]

מחקרים מבוססי נומיסמטיקה וארכאולוגיה

המחקרים החדשים יותר מתבססים גם על נומיסמטיקה וגם על ממצאים ארכאולוגיים שאינם רבים. בין התיאוריות חדשות הבולטת ביותר, המתבססת על הערכה מחדש של מקורות סיניים היא שההפתליטים היו בתחילה ממוצא טורקי, ולאחר מכן אימצו את השפה הבקטרית.[11][15]תחילה למטרות מנהליות, ואולי מאוחר יותר כשפת אם.[41]

בפועל, ייתכן שההפתליטים היו קונפדרציה של אנשים שונים, הדוברים שפות שונות והכילו שבטים טורקיים מהמזרח ומהצפון. חוקרים חושבים שהיה צפוי שהשבטים הפולשים יאמצו את השפה הכתובה, המוסדות והתרבות של יושבי הקבע.[47] תיאוריה זו תומכת בהגדרתם כשבט מעורב.[45]

ניתוח עכשווי של התיעוד הסיני הקדום

קזואו אנוקי (Kazuo Enoki), היסטוריון יפני, ערך ניתוח פורץ דרך ראשון של המקורות הסיניים הקדומים, בשנת 1959. על סמך מחקרו, הוא הציע כי ההפתליטים היו שבט מקומי של אזור טוכריסטן (באקטריה), שמוצאם מהימלאיה המערבית הסמוכה. הוא גם השתמש כטיעון בנוכחותם של שמות באקטריאניים רבים בקרב ההפתליטים, ובעובדה שהסינים דיווחו שהם מתרגלים פוליאנדריה, תכונה תרבותית ידועה במערב ההימלאיה.[41][31]

על פי הערכה מחודשת של המקורות הסיניים על ידי ההיסטוריון דה לה וסייר (de la Vaissière) משנת 2003, יש לתת תוקף רק להשערה על האתניות העיקרית של ההפתליטים כצאצאים של הגאוג'ו הטורקים. הוא מציע כי ההפתליטים היו במקור שבט אחד דובר אוגורית שהשתייך לקונפדרציה גאוג'ו/טיאלה (הגאוג'ו, (高車 שפירושו מואר או "עגלה גבוהה", הידועים גם בשם טיאלה, היו דוברי טורקית מוקדמים הקשורים לעם הדינגלינג, עם מהמאה הראשונה, המוזכר בספרי ההיסטוריה הסינית, שנכבשו על ידי השיונגנו. על פי ווישו הייתה קרבה לשונית ואתנית בין הגאוג'ו לשיונגנו) דה לה וסייר הסיק שהאזכור של דה-יואז'י נובע רק מהעובדה שבאותה תקופה, ההפתליטים כבר חיו בטריטוריה של באקטריה, לשעבר טריטוריה של הדה-יואז'י היכן שהשפה הבקטרית מזרח איראנית הייתה בשימוש על ידם.[41] מקורות סיניים מאוחרים יותר נעשים מבולבלים למדי לגבי מוצאם של ההפתליטים, וייתכן שהסיבה לכך היא הטמעה מתקדמת של התרבות והשפה הבקטרית לאחר שהתיישבו ב באקטריה.[41]

מקורות ארכאולוגיים

בנוסף לתיאורים של ההיסטוריון הביזנטי בן המאה ה-6, פרוקופיוס, שהובאו לעיל ולתעודות הסיניות המתארות את השגרירים ההפתליטיים, קיימים בשטח עדויות ארכאולוגיות בעיקר בצורת ציורי קיר ותבליטים אך גם מספר מבצרים וקברים:

מכלול בנדיאן

במכלול בנדיאן (מקדש אש ארכאולוגי קדום שנמצא בח'ורסאן שבאיראן) נמצאו תבליטים המראים את התבוסה הראשונית של ההפתליטים נגד הסאסאנים בשנת 425 ולאחר מכן את הברית שכרתו איתם, בימי בהראם החמישי, ועד שפלשו לשטח הסאסאני והרסו את המכלול הבנדיאני בשנת 484.[48]

  • נראה שליט הפתליטי יושב. הכתובת אומרת: "אני הפתליטי, בן...ההפתליטי הוא אמין"
    נראה שליט הפתליטי יושב. הכתובת אומרת: "אני הפתליטי, בן...ההפתליטי הוא אמין"
  • הפתליטי מובס, מוטל על הארץ
    הפתליטי מובס, מוטל על הארץ

הבודהות מבמיאן (544–644)

פסלי הבודהות הענקים בבמיאן, צילום מ-1834

מכלול הבודהות של באמיאן נחצב באבן תחת שלטון ההפתליטי.[49][50]

לאחר פירוק האימפריה שלהם בשנים 550–560, המשיכו ההפתליטים לשלוט באזורים הגאוגרפיים המקבילים לבקטריה ולצפון אפגניסטן של היום,[51][52] ובעיקר החזיקו בשורה של טירות בדרכים לבמיאן (Bamyan).[53] במקור היו קיימי שני פסלים: "בודהא המזרחי", הקטן יותר, בן ה-38 מטר, תיארוך, באמצעות ניתוח פחמן 14, של המרכיבים המבניים של הבודהות קבע שהוא נבנה בסביבות 570 לספירה, בעוד שהגדול יותר, ה"בודהא המערבי" בן ה-55 מטר, נבנה בסביבות שנת 618 לספירה. זה תואם לתקופה שסביב התבוסה הגדולה של ההפתליטים נגד הכוחות המשולבים של האימפריה הטורקית המערבית והסאסאנית, ב-557 לספירה. בתקופה שלאחר מכן ההפתליטים התקבצו מחדש מדרום לאוקסוס כנסיכות, לפני שהטורקים המערביים השתלטו סופית על האזור בשנת 625. סביב הפסלים נמצאו ציורים של סצנות טקסיות שונות.

ציורי קיר אלה נעלמו עם השמדת הפסלים על ידי הטליבאן בשנת 2001.

הפתליטים על קברי סוחרים סוגודיאנים

קבר ווירקאק הוא קברו של סוחר סוגדיאני מהמאה ה-6 שהוקם בסין, והתגלה בשיאן בשנת 2003. העיטורים הציוריים של הקבר, מכילים תיאורים של שליטים הפתליטים כדמויות מלכותיות עם כתרים סאסאניים, הם מתוארים בארמונותיהם, ביורטות, נוודים או בזמן ציד. השליטים ההפתליטים מוצגים קצרי שיער, לובשים טוניקות, ולעיתים קרובות מתוארים יחד עם בת זוגם.[54]

משערים שהסוחר הסוגדי ווירקאק היה בקשרי מסחר מפותחים עם הפתליטים במהלך שנותיו הצעירות (הוא היה בסביבות גיל 60 כאשר האימפריה ההפתליטית נכבשה על ידי ברית הסאסאנים והטורקים ב-560 לספירה).[54]

ההפתליטים מופיעים גם בארבעה לוחות של ספת הקבורה של מיהו (אנדרטת הלוויה לאציל סוגדי חשוב, בצפון סין, בערך 570 לספירה) עם מאפיינים קריקטוריים משהו, ומאפיינים של וסאלים של טורקים.[55]

  • הסרקופג הפתוח של ווירקאק
    הסרקופג הפתוח של ווירקאק
  • פאנל מקברו של ווירקאק. דמות מלכותית בציד
    פאנל מקברו של ווירקאק. דמות מלכותית בציד
  • זוג מלכותי קברו של ווירקאק
    זוג מלכותי קברו של ווירקאק
  • פאנל 1 מקברו של ווירקאק
    פאנל 1 מקברו של ווירקאק
  • הפאנל המרכזי מקברו של מיהו, המתאר הפתליטים כווסלים של הטורקים.
    הפאנל המרכזי מקברו של מיהו, המתאר הפתליטים כווסלים של הטורקים.

"התקופה ההפתליטית" באמנות

מראה חיצוני

"התקופה ההפתליטית" באמנות, מתבטאת במאפייני המראה שלהם, ההפתליטים מזוהים בציורים, לפי מראה אופייני להם: שיער קצוץ בעל תסרוקת קצוצה מסוימת, אביזרי שיער, פיזיונומיה ייחודית ופנים עגולות חסרות זקן.[23] לבושם האפייני הוא קפטן (Kaftan) בעל חגורה ודש ייחודי בעל צווארון משולש מקופל בצד ימין. הם נושאים כתרים עם סהרונים.[56]

אמנות זו, באה לידי ביטוי ברבים מהאזורים שנכבשו ונשלטו על ידי ההפתליטים באופן היסטורי: בסוגדיאנה, בבמיאן או בקוצ'ה (ממלכה בודהיסטית עתיקה ששכנה על שלוחה של דרך המשי שנמשכה לאורך הקצה הצפוני של מה שהוא כיום מדבר טקלה מקאן באגן טארים ומדרום לנהר מוזאט, כיום בשינג'יאנג המודרנית, סין).מכאן מסיקים על "איחוד פוליטי ותרבותי של מרכז אסיה" עם סגנונות אמנותיים ואיקונוגרפיה דומים, תחת שלטונם של ההפתליטים.[57]

התרבות החומרית שהתגלתה באתרי ניהול, קבורה ואמנות כמו בבאלליק (Balalyk Tepe) ובדילברג'ין טפה (Delbarjin Tepe), משקפת סגנון אמנותי מעורב, שבו ניכרים גם מוטיבים סאסאניים, הודיים ומקומיים מרכז אסייתיים.[49]

  • "מלך הציידים" הבודהיסטי מקאקרק, (עמק ליד במיאן שבפקיסטן), מוצג לעיתים קרובות כתוצאה מהשפעת ההפתליטים בעיקר ביחס ל "כתר הסהר המשולש". ציורי קיר מהמאה ה-7 עד המאה ה-8, מיאון קאבול.[58][59]
    "מלך הציידים" הבודהיסטי מקאקרק, (עמק ליד במיאן שבפקיסטן), מוצג לעיתים קרובות כתוצאה מהשפעת ההפתליטים בעיקר ביחס ל "כתר הסהר המשולש". ציורי קיר מהמאה ה-7 עד המאה ה-8, מיאון קאבול.[58][59]
  • כתר הסהר המשולש (בפינה השמאלית העליונה) בציור קיר זה מפנג'יקנט שבטג'יקיסטן, נחשב כסמן הפתליטי. מהמאה ה-7 עד תחילת המאה ה-8.[60][57]
    כתר הסהר המשולש (בפינה השמאלית העליונה) בציור קיר זה מפנג'יקנט שבטג'יקיסטן, נחשב כסמן הפתליטי. מהמאה ה-7 עד תחילת המאה ה-8.[60][57]

מערות קיזיל

ככל שהשטחים שנשלטו על ידי ההפתליטים התרחבו למרכז אסיה ולאגן טארים, אמנות ההפתליטים, המאופיינת בלבוש ובתסרוקות של הדמויות המיוצגות, שימשה גם באזורים שבהם שלטו, כמו סוגדיאנה, באמיאן או הממלכה הבודהיסטית העתיקה, קוצ'ה באגן טארים (כפי שהתגלו באתרים שנים באזורים אלו: מערות קיזיל, קומטוריה, קוטוריה).[23][61][62] באזורים אלו מופיעים מכובדים עם קפטנים עם צווארון משולש בצד ימין, כתרים עם שלושה סהרונים, חלק הציורים מאזור קוצ'ה, במיוחד ציורי הסייף במערות קיזיל, נעשו בתקופת השלטון ההפתליטי באזור, בסביבות 480–550 לספירה.[23][59] השפעתה של אמנות גנדהארה בכמה מהציורים המוקדמים ביותר במערות קיזיל, המתוארכות לשנת 500 לספירה בקירוב, נחשבת כתוצאה מהאיחוד הפוליטי של האזור בין באקטריה לקוצ'ה תחת ההפתליטים.[23] ייתכן שכמה מילים מהשפות הטוכריות אומצו מהשפה ההפתליטית במאה ה-6.[63]

  • מערות קיזיל, סייפים בסגנון הפתליטי. ציור קיר מתוארך בפחמן לשנים 432–538.
    מערות קיזיל, סייפים בסגנון הפתליטי. ציור קיר מתוארך בפחמן לשנים 432–538.
  • קיזיל, ציור קיר במערת הציירים, עם צייר בקפטן בפינה הימנית התחתונה (ומוגדל), בסביבות שנת 500.
    קיזיל, ציור קיר במערת הציירים, עם צייר בקפטן בפינה הימנית התחתונה (ומוגדל), בסביבות שנת 500.

דילברג'ין טפה

ההפתליטים מתוארים במספר אתרים ארכאולוגים בציורי קיר באזור טוכריסטן. למשל בציורי קיר בדילברג'ין טפה (Dilberjin Tepe - עיר עתיקה בצפון אפגניסטן), הנחשבים כמייצגים את ההפתליטים המוקדמים. השליט חובש כתר קורן הדומה לכתר המלך על חותם "יבגו של הפתליטים".[64][65][22]

  • ציורי הקיר מדילברג'ין טפה

באלליק טפה

נוספת נמצאה בסצנות משתה ב באלליק טפה (אתר ארכאולוגי באוזבקיסטן שהיה אחוזה קטנה ומבוצרת מסוף המאה החמישית עד המאה השביעית, שהייתה שייכת לשבט הפתליטי נסיכי).[61][66][67]

  • .סצנת המשתה בציורי הקיר ב באלליק טפה, המתארים את חיי המעמד השליט ההפתליטי.

ציורי הקיר סביב הבודהות בבמיאן

המאפיינים של הדמויות סביב הבודהה בציור התקרה של הבודהה בגובה 35 מטר שבפסלי הבודהות בבאמיאן (אפגניסטן המודרנית)[56] דומים לדמויות ב באלליק טפה: דש משולש בצד ימין, תסרוקות, פנים וקישוטים, והם משקפים סגנון הפתליטי.[68][13] (המכלול הבמיאני פותח תחת שלטון הפתליטי.[69] היסטוריונים סוברים שהדמויות בבאמיאן מייצגות את התורמים ובעלי ההשפעה שתמכו בבנייתו של הבודהה הענק המונומנטלי). הציורים הללו הם חלק מ"המסורת האמנותית של המעמדות השליטים ההפתליטים בטוכריסטן".[70]

תווקה קורגן

הציורים הקשורים אל ההפתליטים קובצו לעיתים קרובות בספרות תחת הכינוי "אסכולת טוכריסטן",[71] או "שלב ההפתליטים בהיסטוריה של אמנות מרכז אסיה".[61] הציורים שנמצאו בתווקה קורגן (אתר ארכאולוגי במבצר עתיק שנמצא בשירבד שבאוזבקיסטן), באיכות גבוהה מאוד, שייכים גם הם לאסכולה זו וקשורים קשר הדוק לציורים אחרים של האסכולה הטוכריסטנית כמו ב באלליק טפה, בתיאורי הבגדים, ובעיקר בהצגת הפנים.[72]

ציור השייך לאסכולת טוכריסטן, מהאתר הארכאולוגי תווקה קורגן (Tavka Kurgan) שעל יד שירבד שבאוזבקיסטן.[73] נמצא במוזיאון הארכאולוגי של תרמז.[74]

חותמים הפתליטיים

בבאקטריה ובסוגדיאנה נמצאו מספר חותמים שיוחסו להפתליטים:

  • החותם ההפתליטי "יבגו", מציג שליט הפתליטי הבעל פנים עגולות נטולות זקן ועיניים מלוכסנות בצורת שקד, הוא לובש כתר קורן משוכלל עם סהר בודד, וסרטים מלכותיים עם כתר זוהר ועם כיתוב הממסגר את החותם בכתב בקטרי "אבודלו יבגו" ( ηβοδαλο ββγο, " יבגו אדון ההפתליטים"), הוא תוארך לסוף המאה ה-5 עד תחילת המאה ה-6 לספירה.[3][15]חותם זה מוחזק באוסף פרטי של החוקר ד"ר אמן אור רחמן ופורסם בשנת 2011.[75]
  • חותם בול (BM 119999) במוזיאון הבריטי המציג שתי דמויות הפונות זו לזו, אחת מזוקנת ולובשת את הגלימה הסאסאנית, והשנייה ללא שיער פנים ועונדת כתר זוהר, שתיהן מעוטרות בסרטים מלכותיים. קיימות שתי גרסאות ביחס לתיארוך שלו: תיארוך עכשווי למאות ה-5–6 לספירה.[67] אך על פי מקורות מוקדמים יותר כולל של המוזיאון הבריטי, החותם תוארך לשנים 300–350 לספירה ויוחס לממלכה הקושאנית סאסאנית.[76][77]
  • "חותם חִנְגִילָה " מציג שליט חסר זקן עם כתר זוהר וסרטים מלכותיים, חובש קפטן בעל דש יחיד, על שם אשִקינגִיל (εϸχιγγιλο), שיכול להתאים לאחד השליטים בשם חִנְגִילָה (χιγγιλο), או שיכול להיות תואר הוני שמשמעותו "בן לוויה של החרב", או אפילו "בן לוויה של אל המלחמה".[41]
    • חותמים הפתליטיים קדומים.
    • השליט ההפתליטי שעל החותם, תוארך לסוף המאה ה-5 - תחילת המאה ה-6 לספירה.[15][78]
      השליט ההפתליטי שעל החותם, תוארך לסוף המאה ה-5 - תחילת המאה ה-6 לספירה.[15][78]
    • הכתובת בכתב בקטרי:"ηβοδαλ ēbodālo bbgo ββγοo " "יבגו (אדון) ההפתליטים".[3][79]
      הכתובת בכתב בקטרי:"ηβοδαλ ēbodālo bbgo ββγοo " "יבגו (אדון) ההפתליטים".[3][79]
    • חותם בול מיוחס להפתליטים, עם דמות מזוקנת בלבוש סאסאני, כובע סאסאני אפייני (קולאף) המסמל אצולה ופקידים, ודמות עם כתר זוהר, שתיהן עם סרטים מלכותיים.[41]
      חותם בול מיוחס להפתליטים, עם דמות מזוקנת בלבוש סאסאני, כובע סאסאני אפייני (קולאף) המסמל אצולה ופקידים, ודמות עם כתר זוהר, שתיהן עם סרטים מלכותיים.[41]

    היסטוריה

    סקירה כרונולוגית

    ההפתליטים הפכו משבטים נוודים פולשים לאימפריה שנגסה באימפריה הסאסאנית והתקיימה עד שנת 560 לספירה.[3][6] לאחר מכן התפצלה לנסיכויות שהוכרעו באופן סופי על צידי הכיבוש הערבי בשנת 710.[80]

    להלן סקירה כרונולוגית של האירועים בתהליך זה.[81][82]

    תקופה/שנה אירועים
    בסביבות 125 מקורות סיניים מתעדים לראשונה את ההפתליטים כשבט בשם "הואה" החי בדזונגריה (צפונית לחומה הגדולה)
    עד תחילת המאה ה-5 ההפתליטים היו ערב רב, ואסלים של מונגולים ושל ח'אנות ז'ואו-ז'אן (רוראן) ששלטו במונגוליה. הם ניהלו עם הרוראנים קשרים הדוקים, כולל קשרי חיתון,[41][83] אם כי תרבותם ושפתם היו שונים.[32] הם אימצו חלק ניכר מהארגון הפוליטי שלהם מהרוראנים. בפרט, התואר "חאן", שהיה מקורי לרוראנים, אומץ על ידי השליטים ההפתליטיים. בהמשך, משערים שהסיבה לנדידתם לדרום מזרח הייתה כדי להימנע מלחצם של הרוראנים.[24][84]
    420 הם משעבדים את טרנסאוקסיאנה ופולשים לממלכת פרס
    427 נבלמה פלישתם מהמזרח על ידי בהרם החמישי (Bahram V) הסאסאני (מלך 420–438 לספירה)
    בסביבות 440 ההפתליטים כבשו את אזור טרנסאוקסיאנה, החלו לחדור לבאקטריה, (טוכריסטן), לסוגדיאנה (טרנסאוקסיאנה) (סמרקנד) וככל הנראה גם לארץ בלח'.[32]
    הרבע השני של המאה ה-5 ההפתליטים השיגו חשיבות ניכרת על ידי הרחבת שליטתם מערבה. שלטונם השתרע מסמוך לאגן טארים, עד אורומצ'י במזרח,[34] לימת בלחש, דרך ערבות צ'ו שבגבול מונגוליה ואלטאי בצפון, ומערבות טלס ואזור סיר דריה עד ימת אראל במערב. על פי כמה מקורות, אחד מבתי המגורים של החאן שלהם היה ליד העיירה טלס.[85]
    בסביבות 450 הפכו לישות פוליטית משמעותית ב באקטריה וגרשו את ההונים האלכונים שהתרחבו לגונדרה ולצפון הודו[86].
    בשנים 456 –457 בתקופת שלטונו של הקיסר וון משושלת הווי הצפונית, נפתחה שגרירות הפתליטית בסין.[43]
    458 הם היו חזקים מספיק כדי להתעמת עם ההסאסאנים כשחצו את נהר סיר דריה ופלשו לאדמות ממלכת פרס.
    בסביבות שנת 466 ההפתליטים כנראה סיפחו אדמות טרנסאוקסיניות מהקידארים בעזרת פרס, אך עד מהרה לקחו מפרס את אזור בלח' והמזרח (מחוז בקצה האימפריה הסאסאנית).[51]
    470 כובשים את הממלכה הקידארית גונדרה.
    474 תבוסה של פרוז הסאסאני להפתליטים. הם נאלצים לשלם מיסים להפתליטים
    479 הם כובשים את סוגדיאנה בצפון ואת קאשגאר ואת ממלכת חוטאן במזרח.
    480 פולשים לאימפריית גופטה
    בסביבות 483–485 הם שבו וניצחו בקרב הראת, את הכוחות הסאסאניים. שם הם הרגו את המלך הסאסאני פירוז הראשון (457–484) ב-483. לאחר מכן הם פלשו למזרח פרס ובזזו את הערים שם, למשך שנתיים, ובמשך שנים לאחר מכן קיבלו דמי חסות מהפרסים.
    493 הביסו את השבטים הטורקיים והתפשטו לדזונגריה
    498 כתוצאה של סכסוכי ירושה באימפריה הסאסאנית, קבאד הראשון (488–531) מחפש מחסה אצל ההפתליטים, שלאחר מכן עוזרים לו להשתלט על השלטון
    המחצית השנייה של המאה ה-5 שלטו במדבריות טורקמניסטן עד לים הכספי וייתכן שגם במרב.[87]
    שנת 500 עוזרים לקבאד הראשון לחזור לשלטון באימפריה הפרסית. במקביל ממלכת גופטה מתמוטטת וחלק ניכר מצפון הודו עובר לשליטתם
    508 ההפתליטים מרחיבים את כיבוש טורפן וקאשגאר דבר המזכה אותם בשליטה על רוב אגן טארים
    509 כבשו את סוגדיאנה ואת 'סוגד' (בירת סוגדיאנה).[34]
    522–530 לערך השיגו שליטה על האימפריה הסאסאנית. הם בשיא כוחם. רוב מרכז אסיה נמצא תחת שליטה הפתליטית ישירה או מעלה להם מיסים.
    528 ההונה (אימפריה הפתליטית נפרדת) סופגים מפלה במאלווה שבהודו.
    532 קואליציה של שבטים הודיים מגרשת את ההונה ממישורי צפון הודו.
    557 הח'אנות ההפתליטי מחבלת בברית של הפרסים והגקטורקים
    בסביבות שנת 560 נהרסה האימפריה על ידי ברית של הח'אנות הטורקי הראשון והאימפריה הסאסאנית, אך חלקם נשארו כשליטים מקומיים באזור טוכריסטן במשך 150 השנים הבאות, הם העלו מיסים לסאסאנים או לטורקים המערביים תחילה, ושל טוכרה יבגס אחריהם, בהתאם למצב הצבאי בשטח.[5][34][51] בין הנסיכויות שנותרו בידי ההפתליטים גם לאחר שהטורקים כבשו את שטחם היו: צ'גאניאן (אזור דרומית לסמרקנד) וחוטל (אזור בטג'יקיסטן של ימינו) בעמק וח'ש.[34]
    565 ח'אנות הפתליטית נוסדת שוב באפגניסטן העכשווית ובקפיסה
    579–610 מרידות ופשיטות לתוך האימפריה הסאסאנית
    625 נכבש שטחם של ההפתליטים, מטוכריסטן ועד קאבוליסטן, על ידי הח'אנות הטורקית המערבית
    651 הערבים פלשו לח'וראסאן, ועד שנת 652 הם כבשו את רוב ערי צפון טוכריסטן, כולל בלח', והנסיכויות ההפתלטיות נאלצו לשלם מס ולקבל חילות חיל מצב ערביים בשטחן
    661 הקמת הח'ליפות האומיית
    689 השליט ההפתליטי של באדג'יס והמורד הערבי מוסא בן עבד אללה בן ח'זים, בנו של מושל ח'וראסאן כרתו ברית נגד הח'ליפות האומיית.[88] הם כבשו את תרמז. בם הדפו את הערבים וכבשו את כל אזור ח'וראסאן חד 704 שבה נכבשה שוב על ידי ערביי הח'ליפות האומיית
    709 מרד נזאק טרקן, שליט ההפתליטים של באדג'יס,
    710 קוטייבה אבן מוסלם (אנ') הצליח לבסס מחדש את השליטה המוסלמית על טוכריסטן.

    פריצה מערבה (479 - 450)

    מרכז אסיה בשנת 400

    טרום ההפתליטים

    לפני הופעת ההפתליטים, בשנים 390–460 בקירוב, קושאן וגונדרה נשלטו על ידי הקידארים. הם היוו כוח משמעותי באזור מרכז אסיה. השליטה של הקידארים בטוכריסטן החלה בסביבות סוף המאה ה-4 או ראשית המאה ה-5. ייתכן שהם התחלו לתפוס את מקומם של הקושאנים המאוחרים (Kushano-Sasanians). הם הגיעו לשיא השליטה סביב 420 – 450 לספירה. הקידארים שלטו בטוכריסטן, באקטריה ואזורים נוספים (ייתכן שגם בקנדהר וב גנדהארה). הם הנפיקו מטבעות בסגנון קושאן, ולעיתים נשאו תואר כמו "קושאנה-שאה".[89][90]

    מטבע של מהמה 461–493. הוטבע בבקטריהץ

    לאחר מכן, סביב 450–470, האלכונים דוחקים את הקידארים, ושולטים עד 500 לערך. בסביבות שנות ה-450 לספירה, החלו האלכונים להתפשט מטוכריסטן ומזרחה. יש עדויות לכך שהאלכונים הביסו את הקידארים באזור טוכריסטן וסביבותיה בשנות ה-460. לפי מקורות סיניים ופרסיים, האלכונים הפכו לכוח הדומיננטי באזור החל מהשנים 470–480 לספירה, לאחר הדחת הקידארים.[46][91] (נמצאו עדויות ארכאולוגיות המתעדות את עובדת שליטתם של האלכונים באזור: בסביבות 461–462 לספירה, שליט הוני אלכוני בשם מהמה התבסס במזרח טוכריסטן, (עובדה המצביעה על האפשרות של חלוקת האזור בין ההפתליטים במערב טוכריסטן, שבמרכזו בלח', לבין ההונים האלכונים במזרח טוכריסטן, אשר לאחר מכן המשכו להתפשט לצפון הודו) במכתב שכתב בשפה הבקטרית בשנים 461–462 לספירה, הוא מתאר את עצמו כשליט, ווסל של מלך האימפריה הסאסאנית פרוז הראשון בקדגסטן, (בדרום באקטריה) שבאזור בכ'לן.[92][93] סוברים שמהמה הצליח מאוחר יותר להיאבק ולזכות באוטונומיה או אפילו בעצמאות כשהכוח הסאסאני דעך והוא עבר להודו, תוך יצירת השלכות קשות על ממלכת גופטה.)[46][92][75]

    בדרום מערב שלטה האימפריה הסאסאנית וממלכות גופטה והינדו-כוש התקיימו בהודו.

    מפת בקטריה וסביבותיה

    חדירת ההפתליטים

    ההפתליטים הגיעו לאזור מהמזרח, משערים שמאזור פמיר.[3] הם כבשו את אזור טרנסאוקסיאנה, החלו לחדור לבאקטריה, (טוכריסטן), לסוגדיאנה (טרנסאוקסיאנה, סמרקנד) וככל הנראה גם לארץ בלח'. הם הפכו לכוח צבאי משמעותי החל משנת 450.[32][46] משערים שההפתליטים התרחבו לכוון טוכריסטן (באקטריה). בשנת 466 הצליח פרוז הראשון, בסיוע ההפתליטים, שהתרחבו לכוון טוכריסטן (באקטריה), לשים קץ לשלטון הקידארי בטרנסוקסאניה אחת ולתמיד.[89] הקידאריים המוחלשים נאלצו למצוא מקלט באזור גונדרה. ההפתליטים משתלטים על האזור בסביבות 470 ונוכחותם בטוכריסטן מתוארכת בבטחה לשנת 484 לספירה. מאותה תקופה, באקטריה עברה לשלטון הפתליטי באופן רשמי. ההפתליטים הטילו מיסים על האוכלוסייה המקומית. (קיימות עדויות כתובות המחזקות תאריך זה: בממלכת רוב, נמצא חוזה בבקטרית המתוארך ל-483–484, אשר מזכיר מיסים שהוטלו על ידי ההפתליטים והמחייבים מכירת קרקע כדי לשלם מיסים אלו.[75]. כמו כן נמצאו שני מסמכים, עם תאריכים מהתקופה שבין 492 ל-527 לספירה, המזכירים מיסים ששולמו לשליטים ההפתליטים. מסמכים נוספים, ללא תאריך, מזכירים תפקידי רישום ומשפט כפופים להפתליטים).[94]

    • קבלה על תשלום מס להפתליטים בטוכריסטן, בשפה בקטרית. ארכיון ממלכת רוב, 483/484 לסה"נ
      קבלה על תשלום מס להפתליטים בטוכריסטן, בשפה בקטרית. ארכיון ממלכת רוב, 483/484 לסה"נ

    כיבוש סוגדיאנה בידי ההפתליטים (479 לספירה)

    עד שנת 479 כבשו ההפתליטים את סוגדיאנה, שמעבר לנהר האוקסוס, גרשו את הקידריטים שנמלטו ל גנדהארה והתיישבו בפשוואר במזרח.[5] לאחר מכן כבשו את בלח' ואת באקטריה. הם הפכו לישות פוליטית משמעותית בבאקטריה וגרשו את ההונים האלכונים שהתרחבו לגונדרה ולצפון הודו.[86]

    בבניית ציר הזמן של כיבוש סוגדיאנה נעזרים בתיעוד סיני המתאר את השגרירים שנשלחו לאימפריה הסינית ממדינות שונות. מסיקים על קיום המדינות על פי יכולתם לשלוח שגרירים. חוקרים מתארכים את כיבוש סוגדיאנה בידי ההפתליטים ושילובה באימפריה שלהם, לשנת 479 לספירה, שכן זהו התאריך של השגרירות האחרונה הידועה של הסוגדים בסין.[41] קיים תיעוד נוסף, שבסביבות שנת 479 לספירה כבשו ההפתליטים את אזור סמרקנד. לחלופין, ייתכן שההפתליטים כבשו את סוגדיאנה מאוחר יותר, בשנת 509 לספירה, שזהו התאריך של השגרירות האחרונה הידועה מסמרקנד לאימפריה הסינית, אם כי ידוע כי מספר ערים, כמו בלח' או קובדיאן, מינו שגרירים לסין בשנת 522 לספירה בעודם תחת שליטת הפתליטים. בשנת 484, השליט ההפתליטי, אחשונוואר, שניצח את פרוז הראשון, החזיק בתואר שעשוי להיות מובן כסוגדיאן: "'xs'wnd'r" ("בעל כוח").[41]

    השלטון ההפתליטי במרכז אסיה

    משערים שההפתליטים בנו ערים מבוצרות גדולות היפודמיות (חומות מלבניות עם רשת אורתוגונלית של רחובות) בסוגדיאנה, בבוכרה, בפנג'יקנט ובהראת, בהמשך למיזמי בניית הערים של הקידאריים.[41] ההפתליטים שלטו כנראה על קונפדרציה של שליטים או מושלים מקומיים, מקושרים באמצעות הסכמי ברית.

    סוגדיאנה, שנמצאת במרכזה של דרך המשי החדשה בין סין לאימפריה הסאסאנית והאימפריה הביזנטית שגשגה מאוד תחת האליטות הנוודיות. ייתכן שניתן להסביר את השגשוג של האזור מאותה תקופה בכך שהעושר של הכופר והמנחות הסאסאניים הושקעו בסוגדיאנה.[41][43]. ההפתליטים קיבלו על עצמם את תפקיד המתווך העיקרי בדרך המשי, לאחר קודמיהם, הקושאנים, והעניקו לסוגודיאנים המקומיים את האפשרות להמשיך ולסחור במשי ובמוצרי יוקרה אחרים בין האימפריה הסינית והאימפריה הסאסאנית.[95]

    בגלל הכיבוש ההפתליטי של סוגדיאנה, המטבע המקורי שלה הוצף על ידי זרם המטבעות הסאסאניים ששניתנו להפתליטים ככופר עבור פרוז הראשון שנשבה על ידם. משנת 474 ועד אמצע המאה ה-6, האימפריה הסאסאנית העלתה מיסים להפתליטים. הדבר השפיע על התפתחות המטבעות ההפתליטיים. מטבעותיו של פרוז הראשון הציפו למעשה את טוכריסטן, וקיבלו עדיפות על כל המטבעות הסאסאניים האחרים.[96] ההפתליטים אימצו לעצמם כעיצוב המטבע שלהם את דמותו של פרוז הראשון בעל הכנף והסהר המשולש.[86] הם נהנו מהזרימה של מטבעות הכסף הסאסאניים, ולא פיתחו מטבעות משלהם. הם טבעו מטבעות עם אותם עיצובים כמו הסאסאנים, או פשוט סימנו נגד מטבעות סאסאניים עם סמלים משלהם. הם לא רשמו את שם שליטם, בניגוד להרגלם של ההונים האלכונים או הקידארים לפניהם.[75] באופן יוצא דופן, סוג מטבע אחד חורג מהעיצוב הסאסאני, על ידי מראה פסל של נסיך הפטאלי אוחז בכוס שתייה. לאחר מכן התפשט המטבע הזה לאורך דרך המשי.[97] סמל ההפתליטים מופיע על גבי מטבעות המקומיים של סמרקנד, כנראה כתוצאה מהשלטון ההפתליטי בסוגדיאנה. הוא בולט במטבעות סוגדיאנה בין השנים 500 ל-700 לספירה, כולל במטבעות של יורשיהם הילידים האיכשידים (642–755 לספירה), ומסתיים בכיבוש המוסלמי של טרנסוקסאניה.[15][98]

    • מטבע ההפתליטי מקומי של סמרקנד, סוגדיאנה, עם טמגה הפתליטי בצד האחורי.
      מטבע ההפתליטי מקומי של סמרקנד, סוגדיאנה, עם טמגה הפתליטי בצד האחורי.
    • חיקוי למטבעות של הקיסר הסאסאני פרוז הראשון (מהתקופה השלישית, שלאחר 474 לספירה). מטבע זה נבדל בדרך כלל ממטבעות בהנפקות סאסאניות על ידי נקודות מסביב לשוליים והקיצור (ηβ "ēb") לפני הכתר של פרוז הראשון, קיצור של ηβοδαλο "ĒBODALO", "הפתליטים".
      חיקוי למטבעות של הקיסר הסאסאני פרוז הראשון (מהתקופה השלישית, שלאחר 474 לספירה). מטבע זה נבדל בדרך כלל ממטבעות בהנפקות סאסאניות על ידי נקודות מסביב לשוליים והקיצור (ηβ "ēb") לפני הכתר של פרוז הראשון, קיצור של ηβοδαλο "ĒBODALO", "הפתליטים".
    • מטבע הפתליטי נדיר מהמחצית הראשונה של המאה ה-6 לספירה. הצד הקדמי: נסיך הפתליטי לובש קפטן עם חגורה בעל דש ימני יחיד, ומחזיק כוס שתייה. חותם בקטריאני שנראה כ - ηβοδαλο "ĒBODALO" מימין. הצד האחורי: פסל בסגנון סאסאני של קבאד הראשון, שההפתליטים עזרו להמליך על כס המלכות הסאסאני, חותם הפתליטי (טמגה) לפני פניו של קבאד.
      מטבע הפתליטי נדיר מהמחצית הראשונה של המאה ה-6 לספירה. הצד הקדמי: נסיך הפתליטי לובש קפטן עם חגורה בעל דש ימני יחיד, ומחזיק כוס שתייה. חותם בקטריאני שנראה כ - ηβοδαλο "ĒBODALO" מימין. הצד האחורי: פסל בסגנון סאסאני של קבאד הראשון, שההפתליטים עזרו להמליך על כס המלכות הסאסאני, חותם הפתליטי (טמגה) לפני פניו של קבאד.

    עימותים עם האימפריה הסאסאנית (427 - 484)

    הפתליטים התקרבו לעבר הטריטוריה הפרסית ונגסו בשטחים שלה במערב. נוצרו חיכוכים וקרבות בינם לבין הצבאות הסאסאניים.

    עוד מלפני הופעת ההפתליטים, השליטים הסאסאניים נלחמו להודף את הפולשים ההונים מהמזרח. היחסים עם ההפתליטים התפתחו מיריבות ועוינות לשיתוף פעולה ולקרבות גורליים:

    שליט סאסאני שנות שלטון אירועים עיקריים
    חיכוכים וקרבות עם הצבאות הסאסאניים
    שפור השני 309–379 נלחם נגד הקידארים שמבססים שלטון בטוכריסטן ייתכן שגם בח'וראסאן. הקידארים מאיימים על מזרח איראן. הם לא נבלמו סופית.
    בהרם החמישי (Bahram V) 420–438 לפי השאהנאמה וכן במקורות מודרניים, בשנת 427 בהרם בלם זמנית את פלישת הקידארים או קבוצות הוניות ממזרח שייתכן והיו הפתליטיות. התמונה ההיסטורית אינה חד-משמעית, אין הבחנה מובהקת בין הקידארים, ההפתליטים וקבוצות הוניות אחרות באותה תקופה. ניצחון זה היה זמני.[99][100]
    יזדגרד השני 438–457 ההפתליטים מתקדמים לעבר חורסאן; על פי ההיסטוריון הארמני בן המאה החמישית אליזה ורדאפד (אנ'), ההפתליטים מוזכרים במקורות הפרסיים כאויביו של יזדגרד השני, בנו של בהרם החמישי, אשר משנת 442, נלחם ב'שבטי ההפתליטים'. בשנת 453 העביר יזדגרד את חצרו מזרחה כדי להתמודד עם ההפתליטים או בקבוצות הקשורות בהם. הוא הצליח לבלום אותם חלקית אך לא לגרשם.[99]
    הכרעת האימפריה הסאסאנית
    פרוז הראשון 459–484 בתחילה, ההפתליטים שיתפו פעולה עם האימפריה הסאסאנית. בשנת 458, מלך הפתליטי, שכונה אחשונוואר הושיט סיוע צבאי לקיסר הסאסאני פרוז הראשון ועזר לו לזכות בכס המלוכה הפרסי מאחיו הורמיזד השלישי.[3][101] בשנת 467 הצליח פרוז הראשון, בסיוע ההפתליטים, לשים קץ לשלטון הקידארי בטרנסוקסאניה אחת ולתמיד.[89] הקידאריים המוחלשים נאלצו למצוא מקלט באזור גונדרה.
    משנת 474 לספירה, ניהל פרוז הראשון שלוש מערכות נגד בעלי בריתו לשעבר, ההפתליטים. בשתיים הראשונות הוא עצמו נשבה ונפדה לאחר מכן.[86] בעקבות תבוסתו השנייה, הוא נאלץ להציע שלושים פרדות עמוסות בדרכמות כסף להפתליטים, וכן את בנו קבאד, שנשאר בן ערובה ביד ההפתליטים.[94][102] במשך השנתיים הבאות שדדו ההפתליטים את החלק המזרחי של האימפריה הסאסאנית.

    בסך הכל, הסאסאנים שילמו מיסים עצומים להפתליטים, עד שנות ה-530 ועלייתו של ח'וסרו הראשון.[43]

    במערכה השלישית כנגד פרוז, בקרב הראת (484), פרוז הובס ונהרג על ידי המלך ההפתליטי אחשונוואר.[103] פרוזדוקסט, בתו של פרוז, נתפסה והפכה, לאשת המלך ההפתליטי קון-ח'י.[102] היא הרתה ונולדה לה בת שלימים תתחתן עם דודה הסאסאני, קבאד הראשון.[94]
    שיתוף פעולה
    קבאד הראשון 488–531 בעקבות ניצחונם על פרוז הראשון, הפכו ההפתליטים למגנים ולדורשי טובתו של בנו, קבאד הראשון, כאשר בלאש (Balash), אחיו של פרוז, תפס את כס המלוכה הסאסאני. בשנת 488, הצבא ההפטלי ניצח את הצבא הסאסאני של בלאש, והצליח להעמיד את קבאד הראשון (488–496, 498–531) על כס המלכות.[94]

    היסטוריון קדום בשם יהושוע סטיילייט מדווח על מקרים רבים שבהם קבאד הוביל כוחות הפתליטים ("הונים"), בכיבוש העיר תאודופוליס מארמניה בשנים 501–502, בקרבות נגד הרומאים בשנים 502–503, ושוב במהלך מצור על העיר אדסה (כיום אורפה) בספטמבר 503.[104]

    הכרעת ההפתליטים
    ח'וסרו הראשון (אנושירוואן) 531–579 לאחר קבאד הראשון, נראה שהפתליטים הסיטו את תשומת לבם מהאימפריה הסאסאנית, ויורשו של קבאד, ח'וסרו הראשון (531–579) הצליח לחדש את מדיניות התפשטות מזרחה. לפי אל-טברי, ח'וסרו הראשון הצליח, באמצעות מדיניות ההתרחבות שלו, להשתלט על " סינד, חזה, אל-רוקחאג', זבוליסטן, טוכריסטן, דרדיסטן וקבוליסטן ", כאשר בסופו של דבר הביס את ההפתליטים בעזרת הח'אנות הטורקי הראשון.[94]

    הוא מצליח להביס את ההפתליטים באופן סופי בשיתוף עם הטורקים. מביא לקץ שליטתם במזרח איראן.

    התפשטות מזרחה לאגן טארים (בסביבות 480–550 לספירה)

    בשלהי המאה ה-5 לספירה ההפתליטים התרחבו מזרחה דרך הרי הפמיר, כפי שעשו הקושאנים לפניהם וזאת בשל הימצאות רמות נוחות למעבר בין הפסגות הגבוהות. הם כבשו את מערב אגן טארים (קאשגאר וחוטן, שבדרום מערב סין) מידי הרוראנים,[52] שגבו מס כבד מערי נאת המדבר, אך נחלשו כעת תחת ההתקפות של שושלת וי הצפונית הסינית.[10] בשנת 479 הם כבשו את הקצה המזרחי של אגן טארים, סביב אזור טורפן.[10][105] בשנים 497–509 הם דחפו צפונה מטורפן לאזור אורומצ'י.[105] בשנים הראשונות של המאה ה-6, הם שלחו שגרירויות משלטונותיהם באגן טארים אל שושלת ויי הצפונית.[33][105] הם כנראה היו בקשר עם לי שיאן, המושל הסיני של דונהואנג, שידוע בכך שאייר את קברו בסגנון שיוצר כנראה בבאקטריה.[105]

    ההפתליטים המשיכו בכיבוש אגן טארים עד סוף קיום האימפריה שלהם, בסביבות שנת 560 לספירה.[33][106]

    עדויות משגרירויות הפתליטים בליאנג סין (516–526 לספירה)

    התיעוד לגבי ההפתליטים באזור זה נשאב מתיאורים מאוירים הידועים בשם "דיוקנאות המנחות התקופתיות של ליאנג", ציורים שנוצרו על ידי שושלות סיניות שונות והיו מסמכים היסטוריים רשמיים של החצרות הקיסריות. אלו ציורים תיעודיים (עם איור של כל דיוקן) של חצר שושלת ליאנג, שצוירו על ידי פיי זיה או הקיסר העתידי של ליאנג, יואן, מתקופת היותו מושל מחוז ג'ינגג'ואו בצעירותו, בין 526 ל-53.[107] על ציור של שגריר ההפתליטי לחצר הסינית של ליאנג הדרומית בבירה ג'ינגג'ואו בשנים 516–526 נמצא טקסט הסבר, ממנו נשמר עותק של שיר מהמאה ה-11.[108]

    שגריר הפתליטי בחצר הסינית של ליאנג הדרומית בבירה ג'ינגג'ואו בשנים 516–526 לספירה, עם טקסט הסבר.

    כאשר הסואולו (צפון וויי) נכנסו (לגבול הסיני) והתיישבו בעמק הנהר סאנגאן (כלומר בתקופה 398–494 לספירה), ההואה הייתה עדיין מדינה קטנה ותחת שלטון החנוט הרוראני. בתקופת צ'י הדרומית (479–502 לסה"נ) הם עזבו לראשונה (את האזור המקורי שלהם) ועברו למוקסיאן (אולי סמרקנד), שם התיישבו.

    — Hua paragraph in "Portraits of Periodical Offering of Liang"

    הטקסט של השיר מסביר עד כמה קטנה הייתה מדינת הואה כשהם עוד היו ואסלים של ח'אנות רוראן, וכיצד הם עברו מאוחר יותר ל"מוקסיאן", (אולי מתייחס לכיבוש סוגדיאנה), ולאחר מכן כבשו מדינות שכנות רבות, כולל את האימפריה הסאסאנית.[41][109]

    מספר דיוקנאות של שגרירים אזוריים מהשטחים שנכבשו על ידי ההפתליטים (טוכריסטן, אגן טארים) ידועים מציורים סיניים כמו "דיוקנאות המנחה התקופתית של ליאנג", שצוירו במקור בשנים 526–539 לספירה. בתקופה שבה הם היו תחת שלטון ההפתליטים ושלחו את השגרירויות לחצר ליאנג הדרומית בתחילת המאה ה-6 לספירה.

    על פי "דיוקנאות המנחות התקופתיות של ליאנג" לפני 516 לא הגיעו שליחים הפתליטים לחצר הדרומית, ורק בשנת 516, שלח מלך הפתליטי בשם יליטו יאנדאי (Yilituo Yandai 姓厭帶名夷栗陁) שגריר בשם משוער פודואוא (Puduoda שם בודהיסטי "בודהאדאטה" או "בודהאדאסה"). בשנת 520, שגריר אחר בשם פוהאליאלו (Fuheliaoliao 富何了了) ביקר בחצר ליאנג, והביא מנחות - אריה צהוב, מעיל פרווה עשוי מפרוות נמייה לבנה ומעשה רקמה פרסי. שגריר אחר בשם קאנג פוז'ן (康符真), הלך בשנת 526 בעקבותיו גם כן והביא מתנות.[41] ההפטליתים מטופלים בתעודות אלו כמדינה הזרה החשובה ביותר, שכן הם תופסים את הטור המוביל, בחזית העמוד של השגרירים הזרים, ויש להם ללא ספק את הטקסט התיאורי הגדול ביותר.[110] על פי הליאנגשו (פרק 54), ההפתליטים היו מלווים בשגרירותם על ידי שלוש מדינות: הומידאן (胡蜜丹 כנוי לבאקטריה הקדומה), ירקנד (周古柯) חרגאליק, וקבאדיאן (呵跋檀, עיר שנוסדה על ידי המלך הסאסאני קבאד הראשון במהלך גלותו באימפריה ההפתליטית)[111]

    רשימת השגרירים בתעודות מסודרת בשני טורים: בטור הימני נמצאים פרס, קוריאה, קוצ'ה, יפן, מלזיה. בטור השמאלי - ההפתליטים, צ'יאנג, ירקנד, קבאדיאן, קומד, הומידאן ובלח'.[111][112][113][41]

    שגרירים מקבאדיאן (阿跋檀), בלח' (白題國) וקומד (胡密丹), מבקרים בחצר שושלת טאנג. בסביבות 650 לספירה.

    רוב השגרירים ממרכז אסיה מוצגים עם זקן כבד ושיער ארוך יחסית, אך בניגוד גמור, השגריר ההפתליטי, כמו גם השגריר מבלח', מגולחים למשעי וחשופי ראש, ושיערם קצוץ קצר. מאפיינים פיזיים אלה נראים גם ברבים מהחותמות המרכז-אסייתיות של התקופה.[111]

    מאה שנה לאחר מכן, תחת שושלת טאנג, נוספו איורים של דיוקנאות של תושבי טוכריסטן המקומיים בספר "התכנסות המלכים", בסביבות שנת 650 לספירה.

    שגרירויות אחרות

    התיעוד סיני מונה עשרים וארבע שגרירויות הפתליטים: השגרירות הראשונה בשנת 456, והאחרות משנת 507 עד 558 לספירה (כולל חמש עשרה לצפון ווי עד סוף שושלת זו בשנת 535, וחמש לדרום ליאנג בשנים 516–541).[114] שלושת האחרונים מוזכרים ב"ג'ושו", המתעד שההפתליטים כבשו את אנשי יוטיאן (אזור חוטן בשינג'יאנג) ויותר מעשרים מדינות נוספות, וכי הם שלחו שגרירויות לחצר הסיני של הווי המערבי ולג'ואו הצפוני בשנת 546, 553 ו-558 לספירה בהתאמה. לאחר שהוכנעו על ידי הטורקים, השגרירויות נסגרו.[41]

    הדיוקנאות של מגישי המנחות התקופתית לחצר ליאנג הדרומית, מהשנים 526–539, עם תיאור כל שגריר. השגריר ההפתליטי נמצא בקצה הימני. נמצא במוזיאון הלאומי של סין
    • שגריר קבאדיאן שהתלווה לשגריר ההפתליטי בסין. בחצרו הסינית של הקיסר יואן משושלת ליאנג בבירתו ג'ינגג'ואו בשנים 516–520 לספירה. עותק מהמאה ה-11
      שגריר קבאדיאן שהתלווה לשגריר ההפתליטי בסין. בחצרו הסינית של הקיסר יואן משושלת ליאנג בבירתו ג'ינגג'ואו בשנים 516–520 לספירה. עותק מהמאה ה-11
    • שגריר קומד לחצר שושלת ליאנג הדרומית
      שגריר קומד לחצר שושלת ליאנג הדרומית
    • שגריר מקוצ'ה (龜茲國 Qiuci-guo), אחת הערים הטוכריות המרכזיות באגן טארים, מבקר בחצר ליאנג הדרומית הסינית בג'ינגג'או בסביבות 516–520 לספירה.
      שגריר מקוצ'ה (龜茲國 Qiuci-guo), אחת הערים הטוכריות המרכזיות באגן טארים, מבקר בחצר ליאנג הדרומית הסינית בג'ינגג'או בסביבות 516–520 לספירה.

    ההונים האלכונים ופלישה לממלכת גופטה ההודית (470–560)

    ערך מורחב – הונים אלכונים

    בהודו העמים הפולשים כונו בשם הסנסקריטי הונה, או "סבטה הונה" (ההונים הלבנים) בסנסקריט.[21] ההוּנַה מוזכרים בכמה טקסטים עתיקים כגון הרַאמָאיַאנַה, המַהָאבָּהַרַטה, הפוראנות (Puranas) והרַגְוַוַמַשַׁה של קאלידאסה (פואמה אפית בסנסקריט מאת קאלידאסה).[115]

    ההונים האלכונים, שפלשו לצפון הודו ונודעו שם כ"הונות", נחשבו זה מכבר לחלק או תת-קבוצה של ההפתליטים, או כענפם המזרחי, אך קיימים היסטוריונים הסוברים שההפתליטים לא היו בהכרח זהים להונה (סבטה הונה).[116][88] הם נוטים להחשיבם ישות נפרדת, שייתכן שנעקרה עקב התיישבות ההפתליטים בבאקטריה.[3][46][117]

    הפלישה ההונית להודו התרחשה במהלך המאה החמישית והשישית לספירה, בסביבות 455 -467, כאשר קבוצות של הונים לבנים חדרו לתוך צפון-מערב תת-היבשת מדרום מרכז אסיה דרך הרי הינדו-כוש. אין הסכמה במחקר לגבי זהותם של ההונים שפלשו לראשונה להודו בשנות ה־450 לספירה. מקורות הודיים בני התקופה מכנים את הפולשים בשם הכללי "הונה", אך אין הבחנה ברורה בין קבוצותיהם האתניות. חוקרים מסוימים מזהים את הפולשים כקידארים (Kidarites), צאצאים או ממשיכים של הקושאנים, אשר שלטו בצפון אפגניסטן, בקאבול ובקשמיר, וחדרו לצפון-מערב הודו באמצע המאה ה־5.[118] לעומתם, חוקרים אחרים מזהים אותם במחקר המודרני כהפתליטים, שנראה כי פלישתם התרחשה בגלים רצופים – תופעה שכונתה במחקר "הגל ההפתליטי",[28] וקובעים שהם היו למעשה הגל השני של שבטי‑הונים שפלשו לאזור מהמאה ה‑4, כחלק מגלים של פלישה הונית מדרום‑מרכז אסיה. יש גם הסבורים כי בתקופה זו התקיים ערבוב בין קידארים, הפתליטים ואלכונים, ואין אפשרות לזהות בוודאות את הקבוצות בשל הדמיון התרבותי, הסמיכות הגאוגרפית והבריתות המשתנות ביניהן.[119][120]

    הפלישה ההונית הראשונה, משוערת של הקידארים, נבלמה על ידי הקיסר הגופטי סקנדגופטה (455-470) סביב שנת 455 לספירה,[121][122][123]אולם במרוצת השנים הבאות נחלש השלטון הגופטי, גל שני של פלישה להודו התקיים על ידי ההונה האלכונים לאחר מותו של שליט סקנדגופטה, הם הובלו על ידי מפקד בשם טוראמנה. הוא מונה על ידי ההפתליטים למלך של ההונים האלכונים ושלט בצפון הודו בסוף המאה ה-5 ותחילת המאה ה-6, לספירה כחלק מהאימפריה ההפתליטית. טוראמנה חדר להודו דרך עמק קאבול מפנג'אב, מראג'אסטן ומקשמיר. משם הם התקדם מזרחה לאחר הכנעת אימפריית קושאן.[124] הם הצליחו להקים שלטון עצמאי בפנג'אב (סביבות 460–515). ההונה ביססו את שליטתם בגנדהארה בחלק הצפון-מערבי של תת-היבשת ההודית בסביבות שנת 480 לספירה. משם הם התפשטו לחלקים שונים של צפון, מערב ומרכז הודו.[125] יורשו של טוראמנה, מיהירקולה (Mihirakula), נודע באכזריותו והרחיב את השליטה ההונית דרומה עד אזור אודישה.[126]

    • תמונת טוראמנה וראשי תיבות של שמו "טורה"
      תמונת טוראמנה וראשי תיבות של שמו "טורה"
    • תמונת מיהירקולה
      תמונת מיהירקולה

    ההונה הקימו שלטונות מקומיים בצפון מערב הודו שהתקיימו עד אמצע המאה ה־6, הם גורשו מהודו על ידי קואליציות של שליטים הודים מקומיים, בראשם המלכים יאסודהרמן מצפון הודו, ונאראסימהגופטה כנראה מלך מגדהה, במאה ה-6.[127][128]

    האוכלוסיות המקומיות תחת שלטון ההפתליטים

    ההפתליטים שלטו על עמים שונים שרבים מהם היו כנראה ממוצא איראני, דוברי שפה איראנית.[47] מספר ערים, כגון בלח', קובדיאן ואולי גם סמרקנד, הורשו לשלוח שגרירויות אזוריות לסין בזמן שהיו תחת שליטת ההפתליטית. קיימת הערכה שהאוכלוסייה המקומית בנאות המדבר המרכזי בטוכריסטן ובמערב טורקסטן, במהלך התקופה, מנתה מאות אלפים בכל אחד, בעוד שבנווה המדבר מרכזי באגן טארים האוכלוסייה נעה סביב עשרות אלפים.[129]

    מפת האימפריה ההפתליטית בערך בשנת 500

    לסיכום: גבולות האימפריה ההפתליטית באמצע המאה ה-6

    ההפתליטים הקימו אימפריה גדולה, עד שהובסו על ידי הטורקים והסאסאנים במחצית השנייה של המאה ה-6 מוקד שליטתם היה:

    • צפון: דזונגריה ואגן טארים (צפון-מערב סין של ימינו)
    • מערב: סוגדיאנה (אוזבקיסטן וטג'יקיסטן)
    • דרום: טוכריסטן (צפון אפגניסטן), עד למורדות הצפוניים של ההינדו-כוש, ההפתליטית לא חצו את הרי ההינדו-כוש.
    • מזרח: גבול לא ברור, אך לא חצה את אגן טארים

    הם היו קונפדרציה שבטית נוודית, שהתבססה בעיקר לאורך דרך המשי, והשפעתם הייתה אזורית.

    סוף האימפריה (560–565 לספירה)

    נסיכויות הפתליטיות בשנים 557–625

    בשנת 552, הגקטורקים השתלטו על מונגוליה, יצרו את הח'אנות הטורקי הראשון, וב-558 הגיעו לוולגה. החל מסביבות שנת 560, הטורקים של הח'אנות הטורקי הראשון השתלטו על אזורי טורפן וקוצ'ה, ובעזרת ברית עם האימפריה הסאסאנית, שמשו כלי בנפילת האימפריה ההפתליטית.[130]

    בסביבות 555–557 הטורקים מהח'אנות הטורקי הראשון והסאסאנים תחת ח'וסרו הראשון חברו נגד ההפתליטים והביסו אותם לאחר קרב בן שמונה ימים ליד קרשי (קרב גול-זריון, תאריך משוער 557. ישנן דעות שונות, ביחס לתאריך המדויק של הקרב: 557,[131] 558–561,[28] 557–563,[51] 557–561,[36] 560–563,[13] 565[83])[86]

    מטבע הפתליטי של נסיכות צ'אגאניאן, לאחר נפילת האימפריה ההפתליטית, עם מלך ומלכה מוכתרים, בסגנון ביזנטי, בסביבות 550–650 לספירה. [132]

    לאחר התבוסה נסוגו ההפתליטים לבאקטריה והחליפו את המלך גטפר בפאגניש, שהיה נסיך הפתליטי, שליט צ'אגניאן (אזור הממוקם על הגדה הימנית של נהר האוקסוס, דרומית לסמרקנד, היה נסיכות באמצע המאה ה-6). במקור הוא היה כפוף למלך ההפתליטי ובהמשך, בשנת 560 לערך, הפך לוסאל של האימפריה הסאסאנית.[133]

    אירועים אלה שמו קץ לאימפריה ההפתליטית.[5][51]

    פיצול לנסיכויות הפתליטיות (560–710 לספירה)

    האימפריה ההפתליטית, התפצלה לנסיכויות עצמאיות למחצה. הנסיכויות העלו מיסים לסאסאנים או לטורקים, בהתאם למצב הצבאי בשטח.[5][51]

    שרידי מבצר הפתליטי בבמיאן.

    האזור סביב האוקסוס בבאקטריה, הכיל מספר רב של נסיכויות הפתליטיות.[52][5] נמצאה סדרה של טירות הפתליטיות גם בדרך לבמיאן,[134] ונקרופוליסים קורגניים (צורת קבורה אופיינית למרכז אסיה המתבטאת בתלולית עפר מעל קבר בודד המכיל גם כלים וחפצים). נרחבים של הפתליטים שנחפרו בכל רחבי האזור.[135]

    הסאסאנים והטורקים סימנו גבול לאזורי ההשפעה שלהם לאורך נהר אוקסוס, והנסיכיות ההפתליטיות תפקדו כאזורי חיץ בין שתי האימפריות. אבל כאשר ההפתליטים בחרו בפאגניש כמלך צ'אגניאן, ח'וסרו הראשון חצה את האוקסוס והיטיל על נסיכויות צ'אגניאן וחוטן מיסים.[51]

    מרידות ופשיטות לתוך האימפריה הסאסאנית (579–610 לספירה)

    לאחר מותו של ח'וסרו הראשון בשנת 579, ההפתליטים מטוכאריסטן ומחוטן ניצלו את המצב כדי למרוד בסאסאנים, אך מאמציהם נכשלו על ידי הטורקים.[51] בסביבות שנת 581, החלק המערבי של הח'אנות הטורקי הראשון נפרד והפך לח'אנות הטורקי המערבי. בשנת 588, החלה המלחמה הפרסו-טורקית הראשונה, לאחר פלישת הח'אן הטורקי (הידוע במקורות הפרסיים כסבאח/סבא), יחד עם נתיניו ההפתליטים, לשטחים הסאסאניים מדרום לאוקסוס, שם הם תקפו והביסו את החיילים הסאסאניים שהוצבו בבלח', ולאחר מכן המשיכו לכבוש את העיר בנוסף את הערים טלאקאן, באדגיס והראת.[136] הם נהדפו לבסוף על ידי הסאסאנים בשנת 588.[51]

    טמגה הפטליתית

    בסביבות שנת 600 לספירה, פשטו ההפתליטים על האימפריה הסאסאנית והגיעו עד איספהאן שבמרכז איראן. הם הנפיקו מטבעות רבים המחקים את מטבעותיו של ח'וסרו השני, והוסיפו בפני המטבע חתימה הפטליתית בסוגודית ואת סמל הטמגה.

    בסביבות 616/617 לספירה פשטו הגוקטורקים וההפתליטים על האימפריה הסאסאנית, והגיעו למחוז איספהאן. ח'וסרו השני, בעזרת נסיכים פרסיים, הדף את ההפתליטים ובזז את אזורי השליטה שלהם במזרח ח'וראסאן.[137]

    השתלטות הטורקים המערביים (625 לספירה)

    שגריר צ'אגאניאן מבקר את המלך ורקומן מסמרקנד 648–651 לספירה. ציורי קיר אפרסיאב, סמרקנד.[22][138][139][140]

    משנת 625 לספירה, נכבש שטחם של ההפתליטים, מטוכריסטן ועד קאבוליסטן, על ידי הח'אנות הטורקית המערבית, שיצרו ישות שנשלטה על ידי אצילים טורקים מערביים, טוכרה יבגו . (זו היו שושלת של מלכי משנה של הח'אנות הטורקית המערבית, בעלי התואר "יבגוס", ששלטו משנת 625 לספירה מדרום לנהר אוקסוס, באזור טוכריסטן ומעבר לו. מורשתם הורחבה לדרום-מזרח עד המאה ה-9 לספירה).[51]

    בסביבות שנת 650 לספירה, במהלך הכיבוש הערבי של האימפריה הסאסאנית, ניסה שליט האימפריה הסאסאנית יזדגרד השלישי להתארגן מחדש ולאסוף כוחות סביב טוכריסטן. לאחר תבוסתו לערבים בקרב ניהאוונד (642 לספירה)[141] הוא קיווה להיעזר בטורקים. יזדגרד נתמך בתחילה על ידי נסיכות צ'אגאניאן ההפתליטית, ששלחה לו כוחות סיוע נגד הערבים. אך כאשר יזדגרד הגיע למרב (בטורקמניסטן של היום) הוא דרש מס מהמפקד הצבאי העצמאי, הממונה על שמירת ההגנה על מחוז הגבול (המרזבן של מרב), בכך איבד את תמיכתו והפך אותו לבעל ברית של השליט ההפתליטי של באדגיס, נזאק טרקאן, והם תקפו את יזדגרד והביסו אותו בשנת 651. יזדגרד השלישי ניצל אך נרצח באזור מרב זמן קצר לאחר מכן, והערבים הצליחו לכבוש אות העיר מרב באותה שנה.[141]

    בשנת 651 פלשו הערבים לח'וראסאן, ועד שנת 652 הם כבשו את רוב ערי צפון טוכריסטן, כולל בלח', והנסיכויות ההפתלטיות נאלצו לשלם מס ולקבל חילות חיל מצב ערביים בשטחן.[141][142]

    בשנת 654, בני השושלת הקארינית, הפרסית, בפיקודו של קארין, יחד עם הפתליטים בפיקודו של נזאק טרקאן, ערכו התקוממות נגד הערבים. המרד התפשט בהראת, באדגיס ובקוהיסטן, ובהמשך אף הצליחו להדוף את הערבים מנישאפור ומבלח'. אולם הערבים בהנהגתו של עבדאללה בן אמיר הצליחו להביס אותם ולהרוג את קארין.[141][143]

    בכתבים סיניים משנת 659, נזכרים "הפתליטים טרקאנים" (כנראה קשורים לנזאק טרקאן), כחלק מהשליטים בטוכריסטן שנותרו כפופים לאימפריה הסינית, ועירם העיקרית הייתה הואולו (כיום מזאר-א שריף, אפגניסטן).[144][145]

    העיר מרב הפכה לבסיס של הערבים לפעילות התרחבותם למרכז אסיה.[146]

    הערבים נחלשו במהלך מלחמת האזרחים בת ארבע השנים שהובילה להקמת הח'ליפות האומיית בשנת 661, אך הם הצליחו להמשיך בהתפשטותם לאחר מכן.[141]

    מרד ההפתליטים נגד הח'ליפות האומיית (689–710 לספירה)
    העתק הפתליטי של מטבע סאסאני-ערבי של עבד אללה בן ח'זים מתוארך לשנת ההיג'רה 69 (688 לספירה). בשוליים: סימן הפתליטי עם ראש מוכתר וטמגה.

    בסביבות שנת 689 לספירה, השליט ההפתליטי של באדג'יס והמורד הערבי מוסא בן עבד אללה בן ח'זים, בנו של מושל ח'וראסאן עבד אללה בן ח'זים אל-סולאמי, כרתו ברית נגד הח'ליפות האומיית.[88]ההפתליטים ובעלי בריתם כבשו את תרמז בשנת 689, הדפו את הערבים וכבשו את כל אזור ח'וראסאן לתקופה קצרה. הם קבעו את תרמז כבירתם, שתוארה על ידי הערבים כ"מטה ההפתליטים" (דאר ממלקאת אל-חיאתלה).[147] ערביי הח'ליפות האומיית תחת יזיד בן אל-מוהלב כבשו מחדש את תרמז בשנת 704.[88][148]נזאק טרקן, שליט ההפתליטים של באדג'יס, הוביל מרד חדש בשנת 709 בתמיכת נסיכויות אחרות ובתמיכת השליט הנומינלי, טוכרה יבגו מטוכריסטן.[147] בשנת 710, הצליח קוטייבה אבן מוסלם (אנ') לבסס מחדש את השליטה המוסלמית על טוכריסטן ולכד את נזאק טרקן, שהוצא להורג בהוראת אל-חג'אג', למרות הבטחות לחנינה, היבגו הוגלה לדמשק והוחזק שם כבן ערובה.[80]

    צבא ונשק

    ההפתליטים נחשבו לכוח צבאי רב עוצמה. בהתאם למקורות, הנשק העיקרי שלהם היה הקשת, המכה או החרב. אם לשפוט לפי הישגיהם הצבאיים, כנראה היה להם חיל פרשים חזק. בפרס פחדו מהם:[13]

    אפילו בעתות שלום עצם המראה או האזכור של הפתליט הפחיד את כולם, ולא הייתה כל שאלה של יציאה למלחמה גלויה נגד אחד כזה, שכן כולם זכרו בבירור את האסונות והתבוסות שהנחיתו הפתליטים על מלך הארים ועל הפרסים.

    — ההסטוריון הארמני בן המאה ה-6, לזר פרפטסי

    חוקרים טוענים שעיצובים "הוניים" בכלי נשק השפיעו על עיצובים סאסאניים במהלך המאה ה-6–7 לספירה, רגע לפני הפלישות האסלאמיות. הסאסאנים אימצו עיצובים נוודיים הוניים עבור חרבות ברזל ישרות ועבור נדניהם מצופי הזהב. זה נכון במיוחד לגבי עיצוב תלייה בעל שתי רצועות, שבו רצועות באורכים שונים חוברו לבליטה בצורת P על הנדן, כך שניתן היה להחזיק את החרב הצידה, מה שמקל על שליפתה, במיוחד כשרוכבים על סוס.[149] מחשיבים את מערכת התלייה הדו-נקודתית לחרבות כשיטה שהוצגה על ידי ההפתליטים במרכז אסיה ובאימפריה הסאסאנית בשטחים שבשליטתם. היא מסמנת את השפעתם. הדוגמה הראשונה לחרב בעלת שתי תליות באמנות הסאסאנית מופיעה בתבליט של טאק בוסטאן מתקופת ח'וסרו השני (590–628 לספירה), ויש הסברה כי אומצה בעקבות ההפתליטים.[23]

    חרב ונדן סאסאניים שמקורם בעיצובי תלייה "הוניים" בעלי שתי רצועות, האימפריה הסאסאנית, המאה ה-7 לספירה.[150][23]

    חרבות בעלות תלייה של שתי רצועות ועיטורי קלואזונה (Cloisonné), כפי שנמצאו בציורים של פנג'יקנט וקיזיל ובחפירות ארכאולוגיות, עשויות להיות גרסאות של הפגיונות שיוצרו בהשפעת ההפתליטים. כלי נשק עם עיצובים הוניים מתוארים ב"מערת הציירים" במערות קיזיל, בציור קיר המציג לוחמים בעלי שריון ומתוארך למאה ה-5 לספירה. למגיני החרבות שלהם יש עיצובים הוניים אופייניים של צורות מלבניות או אליפטיות עם עיטורי קלואזונה.[23]

    קסדות למלר זכו לפופולריות גם בקרב נוודי הערבה, ואומצו על ידי האימפריה הסאסאנית כאשר השתלטו על שטחי ההפתליטים לשעבר. קסדה מסוג זה מופיעה בפסלים על כותרות עמודים טאק בוסתן ובביסוטון, ועל מטבעות ענהיטה של ח'וסרו השני (590–628 לספירה).[151]

    • קסדת למלר
      קסדת למלר
    • מטבע של ח'וסרו השני עם האלה ענהיטה לבשת קסדת למלר
      מטבע של ח'וסרו השני עם האלה ענהיטה לבשת קסדת למלר
    • פגיון גיירים-רו
      פגיון גיירים-רו

    דת ואורח חיים

    דת

    ההפתליטים לא הותירו מקורות כתובים בשפתם, אך מן העדויות הארכאולוגיות והמקורות הסיניים, הפרסיים וההודיים ניתן לשחזר קווים כלליים של דתם ותרבותם. מבחינה דתית, נראה כי ההפתליטים סיגלו לעצמם מגוון של מסורות איראניות ובודהיסטיות. לדברי ההיסטוריון אנדרה וינק, "...בשלטון ההפתליטי הבודהיזם היה דומיננטי אך היה גם משקע דתי של זורואסטריות ומניכאיזם "[152] באזורי טוכאריסטן ובקטריה, נתגלו מטבעות עם דימויים זורואסטרים לצד סמליות הינדואית ובודהיסטית, דבר המעיד על סובלנות דתית או סינקרטיזם דתי שהתפתח בקרב האליטה השלטת.[153][116]

    מקורות סינים טענו שההפתליטים סגדו ל'אלים זרים", ל'שדים'" ל'אל השמים" או ל"אל האש". סונג יון, נזיר בודהיסטי סיני, ביקר בשטחי ההפתליטים בשנת 540 ותיאר את האנשים, לבושם, הליכי בית המשפט והמסורות העממיות שלהם. הוא ציין שההפתליטים לא הכירו בדת הבודהיסטית ושהם הטיפו לאלים מדומים, ושהם הרגו בעלי חיים למען בשרם. הוא דווח כי חלק מההפתליטים הרסו לעיתים קרובות מנזרים בודהיסטיים, אך אלה נבנו מחדש על ידי אחרים.[153]

    בחלק מן המקורות הסיניים ההפתליטים מצטיירים כרודפי הבודהיזם מצד אחד,[154] מאידך, מתוארים כמי שהיו מושפעים מהבודהיזם המאוחר, אך אין עדות ברורה לאימוץ רשמי של הבודהיזם כדת ממלכתית.[155]

    לדברי שואנדזאנג, עולה לרגל סיני שהיה השלישי שביקר באותם אזורים כמו סונג יון כ-100 שנה מאוחר יותר, טען שבבירת צ'אגאניאן היו חמישה מנזרים בודהיסטיים.[13] בבלח' היו כ-100 מנזרים בודהיסטיים ו-30,000 נזירים ומחוץ לעיירה היה מנזר בודהיסטי גדול.[13]

    בקרב ההפתליטים היו גם נוצרים עד אמצע המאה ה-6, אם כי לא ידוע דבר על האופן שבו הם התנצרו. בשנת 549, הם שלחו משלחת לאבא הראשון (הפטריארך של כנסיית המזרח (Church of the East) 552 - 540, בבקשה למנות כומר שנבחר על ידם לבישוף שלהם ושהפטריארך ביצע.[156]הבישוף החדש היה כפוף לפטריארך ולמלך הסאסאנים, ח'וסרו הראשון. מושב הבישופות אינו ידוע, אך ייתכן שזה היה באדגיס, שהבישוף שלה, גבריאל, שלח נציג לסינוד של הפטריארך אישויאב הראשון בשנת 585.[157] נוכחותה של הכנסייה בקרב ההפתליטים אפשרה להם להרחיב את עבודתם המיסיונרית ברחבי האוקסוס.[158]

    לסיכום, באימפריה ההפתליטית היו מספר דתות: בודהיזם, זורואסטריזם, נצרות (ביסודו של דבר נסטוריאניזם), מניכאיזם, הינדואיזם, כמו גם השקפות פגאניות (פולחן השמיים, פולחן האש). ההפתליטים החזיקו בהשקפות דתיות שונות. קשה לומר אם אחת הדת שלטה, בגלל האופי הבלתי ברור של המקורות. נראה כי דתות שונות התקיימו במקביל וסובלנות דתית אפיינה את האימפריה ההפתליטית.[159]

    אורח חיים

    תיאוריות שונות נבנו לגבי ההפתליטים: נאמר שהם מתרגלים פוליאנדריה ועיוות גולגולתי מלאכותי.[160] הגוקטורקים סיפרו לביזנטיים שהם הקיפו ערים בחומות. מקורות סינים אחדים אמרו שלא היו להם ערים והם גרו באוהלים. חוקרים, מנסים לפתור את הסתירה במקורות, באומרם שהם היו נוודים שהתיישבו בערים שכבשו.[161]

    צאצאים אתניים אפשריים

    קיימות מספר קבוצות המשויכים על ידי החוקרים כצאצאים של ההפתליטים.[162]

    מטבע של טגין שאה, שכינה את עצמו " אילטאבר (תת-מלך) של הח'לאג'", מתוארך לשנת 728 לספירה, על פי דגם הפתליטי, המחקה את המלך הסאסאני פרוז הראשון (438-457). פנים: כתר עם קלשון וראש אריה. כתובת מסביב: sri-hitivira kharalava parame – svara sri sahi tiginadeva karita ("הוד מעלתו, אילטאבר מח'לאג', עובד הא-ל העליון, הוד מעלתו המלך, הא-ל הא-לוהי טגין טבע את המטבע הזה"). בפנים, כתובת בקטרית: σρι Ϸανο Sri Shaho (הוד מעלתו המלך").
    • אווארים: הועלו הצעות לפיהן האווארים הפאנוניים היו הפתליטים שהגיעו לאירופה לאחר קריסתם בשנת 557 לספירה, אך ממצא זה אינו נתמך כראוי על ידי מקורות ארכאולוגיים או כתובים.[163]
    • פשטונים: ייתכן שההפתליטים תרמו להתפתחות העדתיות (אתנוגנזה) של הפשטונים. על פי היסטוריונים סובייטיים שחקרו את תולדות אפגניסטן, קבעו שהפשטונים החלו כאיחוד של שבטים מזרח איראניים, והפכו לשכבה האתנית הראשונית של האתנוגנזה הפשטונית מאמצע האלף הראשון לספירה, וקשורים לפירוק הקונפדרציה ההפתליטית. מקורות נוספים קבעו שצאצאי ההפתליטים הם פשטונים.[164]
    • פשטונים דוראניים מאפגניסטן נקראו "עבדאלי" לפני 1747. ישנם בלשנים והיסטוריונים הסוברים שהשם השבטי שלהם, עבדאלי, עשוי להיות קשור להפתליטים. לאחר קריסת הקונפדרציה ההפתליטית, הם כנראה נטמעו באוכלוסיות מקומיות שונות, העבדאלי עשויים להיות אחד השבטים ממוצא הפתליטי.[162] עבדאלי הוא שם חלופי לאנשי איינו, (שבט ממוצא טורקי השוכן באזור צ'אגאניאן בסין).[165] ניתן למצוא כמה אלמנטים עבדאליים גם בהרכבים מוזיקליים של אזרבייג'נים, טורקמנים, קזחים, אוזבקים-לוקאים, טורקים ווולגה-בולגרים.[162]
    • אנשי ח'לאג' (קבוצה אתנית איראנית): מוזכרים לראשונה במאות ה-7–9 באזור ע'זני, קלטי גילג'י (בירת נפת קלאת שבמחוז זאבול שבאפגניסטן), ואזור זבוליסטן (אזור בדרום אפגניסטן המתאים לזאבול ולע'זני של ימינו). שפתם הייתה טורקית ח'לאג'ית. המשורר מוחמד אבן אחמד אל-ח'וואריזמי הזכיר אותם כשארית שבט הפתליטי. עם זאת, ישנם חוקרים הטוענים שחסרות עדויות ארכאולוגיות להיותם יורשיהם של ההפתליטים,[166] בעוד שלפי אחרים, הח'לאג' היו "אולי קשורים רק פוליטית להפתליטים". חלקם עברו מאוחר יותר תהליך של שינוי תרבותי או לשוני שבו הם הסתגלו להשפעה פשטונית ולאחר מכן הפכו לשבט הפשטוני גילג'י.[167][168]
    • קאנג'ינה: שבט סאקה המקושר לקומיג'ים ההודו-איראניים[26] והשתלב עם ההפתליטים. ייתכן שהקנג'ינים עברו טורקיזציה מאוחר יותר, שכן אל-ח'וואריזמי כינה אותם "קאנג'ינה טורקים".[120][169]
    • קרלוקים: דווחו כיושבי ע'זני וזבוליסטן, (אפגניסטן של ימינו), במאה השלוש עשרה. גאוגרפים מוסלמים רבים זיהו את "הקרלוקים" כח'לאג' עקב בלבול, מכיוון ששני השמות היו דומים ושתי הקבוצות הללו התגוררו זו בסמוך לזו.[170]

    ראו גם

    לקריאה נוספת

    • Mark Dickens (2018) Hephthalites (White Huns, Abdelai, Hayatila, Hua)
    • Grignaschi, M. (1980). "La Chute De L'Empire Hephthalite Dans Les Sources Byzantines et Perses et Le Probleme Des Avar". Acta Antiqua Academiae Scientiarum Hungarica. Budapest: Akademiai Kiado. 28.
    • Haussig, Hans Wilhelm (1983). Die Geschichte Zentralasiens und der Seidenstraße in vorislamischer Zeit. Darmstadt: Wissenschaftliche Buchgesellschaft. ISBN 3-534-07869-1.
    • הכיבוש הערבי של איראן

    קישורים חיצוניים

    ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפתליטים בוויקישיתוף

    הערות שוליים

    1. ↑ Beate Dignas, Engelbert Winter, Rome and Persia in Late Antiquity: Neighbours and Rivals, Cambridge University Press, 2007-09-13, עמ' 97, מסת"ב 978-0-521-84925-8. (באנגלית)
    2. ↑ Hephthalites, Iranologie.com, ‏2014-04-25 (באנגלית)
    3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 3.13 3.14 Khodadad Rezakhani, From the Kushans to the Western Turks, King of the Seven Climes: A History of the Ancient Iranian World (3000 BCE - 651 CE), 2021, עמ' 199, 207, 208-209 doi: 10.1163/9789004460645_010
    4. ^ 4.0 4.1 Martin Schottky, HUNS, Encyclopaedia Iranica, ‏December 15, 2004 (באנגלית אמריקאית)
    5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 Craig Benjamin, Merry E. Wiesner-Hanks (ע), כרך 4, The Cambridge World History: Volume 4, A World with States, Empires and Networks 1200 BCE–900 CE, Cambridge University Press, 2015, עמ' 472,484, מסת"ב 978-1-316-29830-5
    6. ^ 6.0 6.1 6.2 Craig Benjamin, Merry E. Wiesner-Hanks (ע), כרך 4, The Cambridge World History: Volume 4, A World with States, Empires and Networks 1200 BCE–900 CE., Cambridge University Press, 2015, עמ' 319, מסת"ב 978-1-316-29830-5
    7. ↑ Khodadad Rezakhan, ReOrienting the Sasanians East Iran in Late Antiquity, Edinburgh University Press, 2017, עמ' 123, מסת"ב 978 1 4744 0030 5
    8. ^ 8.0 8.1 8.2 MICHAEL ALRAM, Ardashir’s Eastern Campaign and the Numismatic Evidence, British Academy, 2007-07-26, עמ' 278-279, מסת"ב 978-0-19-726384-6
    9. ↑ Craig Benjamin, Merry E. Wiesner-Hanks (ע), כרך 4, The Cambridge World History: Volume 4, A World with States, Empires and Networks 1200 BCE–900 CE, Cambridge University Press, 2015, עמ' 251, מסת"ב 978-1-316-29830-5
    10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 Guand-da Zhang, Litvinsky B, Shabani Samghabadi R, UNESCO, History of civilizations of Central Asia: The Crossroads of Civilization: A.D. 250 to 750, UNESCO Publishing, 1996-12-31, עמ' 177, מסת"ב 978-92-3-103211-0. (באנגלית)
    11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 11.6 11.7 11.8 Aydogdy Kurbanov, The Hephthalites: Archaeological and Historical Analysis (PDF) (PhD), . Berlin. Retrieved 5 September 2012 – via Freie Universitat Berlin Repository: Berlin Freie Universität, 2010, עמ' 2
    12. ↑ K. R. Norman, Dictionary of Khotan Saka. By H. W. Bailey. Cambridge University Press: Cambridge, 1979. Pp. xvii, 559. £80.00., Modern Asian Studies 14, 1980-10, עמ' 482 doi: 10.1017/s0026749x00006727
    13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 13.5 B. A. Litvinsky, The Hephthalite Empire, History of Civilizations of Central Asia: The Crossroads of Civilizations: A.D. 250 to 750, 1996, עמ' 138-165,138-154,138-141
    14. ↑ STEFAN HEIDEMANN, THE HEPHTHALITE DRACHMS MINTED IN BALKH A HOARD, A SEQUENCE, AND A NEW READING., The Numismatic Chronicle 175, 2015, עמ' 340
    15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 15.5 15.6 15.7 15.8 Khodadad Rezakhani, Reorienting the Sasanians: east Iran in late antiquity, Edinburgh University Press, 2017, Edinburgh studies in ancient Persia, עמ' 134-138, מסת"ב 978-1-4744-0029-9
    16. ↑ Kurbanov, Aydogdy, The Hephthalites Disappeared Or Not?, Studia et Documenta Turcologica, 1, 2013, עמ' 88
    17. ↑ Ulrich Theobald, Yeda 嚈噠, Hephthalites (www.chinaknowledge.de), www.chinaknowledge.de, ‏2011 (באנגלית)
    18. ^ 18.0 18.1 Dániel Balogh, Hunnic peoples in Central and South Asia: sources for their origin and history, Groningen: Barkhuis, 2020, עמ' 44-47, מסת"ב 978-94-93194-01-4
    19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 Enoki, K, On the Nationality of the Ephthalites (עמ' 4-5), toyo-bunko.repo.nii.ac.jp, ‏1959
    20. ↑ Hephthalite, academic kids
    21. ^ 21.0 21.1 21.2 Dr. Alexander Berzin, History of Buddhism in Afghanistan, studybuddhism.com, The White Huns and Turki Shahis (באנגלית)
    22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 Dani, A.H.; Litvinsky, B.A.; Zamir Safi, M.H, "Eastern Kushans, Kidarites in Gandhara and Kashmir, and Later Hephthalites", Litvinsky, Guang-da & Samghabadi, 1996, עמ' 163–184
    23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 23.4 23.5 23.6 23.7 Kageyama, Etsuko, "Change of suspension systems of daggers and swords in eastern Eurasia: Its relation to the Hephthalite occupation of Central Asia" (PDF)., ZINBUN 46, 2016, עמ' 199–212, 200 doi: 10.14989/209942
    24. ^ 24.0 24.1 Aidogdy Kurbanov, THE HEPHTHALITES: ARCHAEOLOGICAL AND HISTORICAL ANALYSIS, Berlin: PhD thesis submitted to the Department of History and Cultural Studies of the Free University, Berlin, 2010, עמ' 14-15
    25. ^ 25.0 25.1 25.2 Du You, Tongdian "Vol. 193" folio 5b-6a
    26. ^ 26.0 26.1 Peter B. Golden, An Introduction to the History of the Turkic Peoples, 1992, עמ' 93-96,83
    27. ↑ Golden, P.B, "Some Thoughts on the Origins of the Turks and the Shaping of the Turkic Peoples" in Contact and exchange in the ancient world, ed. Victor H. Mair, Honolulu: University of Hawai'i Press, 2006, עמ' 136-140 מ-137-138
    28. ^ 28.0 28.1 28.2 A. D. H. Bivar, HEPHTHALITES, iranicaonline.org, ‏2012 (באנגלית אמריקאית)
    29. ↑ Enoki, K. (1959). "On the Nationality of Ephthalites". Memoirs of the Research Department of the Toyo Bunko (PDF). Vol. 18. Tokyo. pp. 17-18. Retrieved 6 June 2025.
    30. ↑ Y. U. Taishan, History of the Yeda tribe (Hephthalites) Further issues, 2011-01-01, עמ' 66-119
    31. ^ 31.0 31.1 Enoki, K. (1959). "On the Nationality of Ephthalites". Memoirs of the Research Department of the Toyo Bunko (PDF). Vol. 18. Tokyo. pp. 23-28. Retrieved 6 june 2025.
    32. ^ 32.0 32.1 32.2 32.3 Grousset, Empire of the Steppes--History of Central Asia, 1970, עמ' 67
    33. ^ 33.0 33.1 33.2 James A. Millward, Eurasian crossroads: a history of Xinjiang, New York: Columbia University Press, 2007, עמ' 30-31, מסת"ב 978-0-231-13924-3
    34. ^ 34.0 34.1 34.2 34.3 34.4 34.5 Charles Higham, Encyclopedia of Ancient Asian Civilizations, Infobase Publishing, 2014-05-14, עמ' 141-142, מסת"ב 978-1-4381-0996-1. (באנגלית)
    35. ↑ Khodadad Rezakhani, ReOrienting the Sasanians East Iran in Late Antiquity, Edinburgh University Press, 2017, עמ' 23-24
    36. ^ 36.0 36.1 36.2 Sinor Dennis, The Cambridge history of early inner Asia, Repr, Cambridge: Cambridge Univ. Press, 1994, עמ' 301, מסת"ב 978-0-521-24304-9
    37. ↑ כרך כרך 4,חלק 1, Asia Major, אוניברסיטת אינדיאנה: Institute of History and Philology of the Academia Sinica, 1954, עמ' 132
    38. ↑ Michael Adas, American Historical Association (ע), Agricultural and Pastoral Societies in Ancient and Classical History, Temple University Press, 2001, עמ' 90, מסת"ב 1566398320, 9781566398329
    39. ↑ History of the Wars/Book I - Wikisource, the free online library, en.wikisource.org (באנגלית)
    40. ↑ "Ephthalites". Encyclopædia Britannica (11th ed.). 1911.
    41. ^ 41.00 41.01 41.02 41.03 41.04 41.05 41.06 41.07 41.08 41.09 41.10 41.11 41.12 41.13 41.14 41.15 41.16 41.17 41.18 41.19 41.20 Etienne de la Vaissière, Is There a “Nationality of the Hephtalites”?, Bulletin of the Asia Institute 17, 2003, עמ' 119–132‏, 24049310 JSTOR JSTOR 24049310
    42. ↑ Boris Anatolʹevič Litvinskij, History of civilizations of Central Asia: AD 250 to 750, Paris: UNESCO publ, 1996, Multiple history series, עמ' 138, מסת"ב 978-92-3-103211-0
    43. ^ 43.0 43.1 43.2 43.3 Etienne de la Vaissière, The Oxford handbook of late antiquity, First issued as an Oxford University Press paperback, New York: Oxford University Press, 2012, עמ' 144-160, מסת"ב 978-0-19-533693-1
    44. ↑ Lomazoff, Amanda; Ralby, Aaron (באוגוסט 2013). The Atlas of Military History. Simon and Schuster. p. 246. ISBN 978-1-60710-985-3. {{cite book}}: (עזרה)
    45. ^ 45.0 45.1 Frye, R. "CENTRAL ASIA iii. In Pre-Islamic Times". Encyclopaedia Iranica.
    46. ^ 46.0 46.1 46.2 46.3 46.4 Khodadad Rezakhani, Reorienting the Sasanians: east Iran in late antiquity, Edinburgh: Edinburgh University Press, 2017, Edinburgh studies in ancient Persia, עמ' 104-124, מסת"ב 978-1-4744-0029-9
    47. ^ 47.0 47.1 47.2 Frye, Richard N., Canfield, Robert L (ע), "Pre-Islamic and early Islamic cultures". Turko-Persia in Historical Perspective., Cambridge University Press, 2002, עמ' 48-49, מסת"ב 978-0-521-52291-5
    48. ↑ Aidogdy Kurbanov, THE HEPHTHALITES: ARCHAEOLOGICAL AND HISTORICAL ANALYSIS, berlin: PhD thesis submitted to the Department of History and Cultural Studies of the Free University, 2010, עמ' 39
    49. ^ 49.0 49.1 Guand-da Zhang, Litvinsky B, Shabani Samghabadi R, UNESCO, History of civilizations of Central Asia: The Crossroads of Civilization: A.D. 250 to 750, UNESCO Publishing, 1996-12-31, עמ' 158-154, מסת"ב 978-92-3-103211-0. (באנגלית)
    50. ↑ Oliver Nicholson, The Oxford Dictionary of Late Antiquity, Oxford: Oxford University Press, 2018, עמ' 708, מסת"ב 978-0-19-256246-3
    51. ^ 51.00 51.01 51.02 51.03 51.04 51.05 51.06 51.07 51.08 51.09 Christoph Baumer, 99 History of Central Asia, the, London: I. B. Tauris & Company, Limited, 2018, עמ' 97-99,174, מסת"ב 978-1-83860-868-2
    52. ^ 52.0 52.1 52.2 Hyun Jin Kim, Huns Peoples of the Ancient World, Routledge, 2015, עמ' 54-56
    53. ↑ Neelis, Jason, Early Buddhist Transmission and Trade Networks: Mobility and Exchange Within and Beyond the Northwestern Borderlands of South Asia., BRILL, 19 November 2010, עמ' 170, מסת"ב 978-90-04-18159-5
    54. ^ 54.0 54.1 FRANTZ GRENET AND PÉNÉLOPE RIBOUD, Reflection of the Hephthalite Empire: The Biographical Narra - tive in the Reliefs of the Tomb of the Sabao Wirkak (494-579)" (PDF).., Bulletin of the Asia Institute. 17, 2003, עמ' 133–143
    55. ↑ GRENET, FRANTZ; RIBOUD, PÉNÉLOPE (2003). "A Reflection of the Hephtalite Empire: The Biographical Narrative in the Reliefs of the Tomb of the Sabao Wirkak (494–579) ". Bulletin of the Asia Institute. 17: 138. ISSN 0890-4464. JSTOR 24049311.
    56. ^ 56.0 56.1 Etsuko Kageyama, Wall paintings from the Kala-i Kakhkakha I site in Ustrushana - Daggers with two suspension mounts and their relation to the Hephthalite occupation of Central Asia -, CENTRAL ASIAN STUDIES 19, 2014-06, עמ' 200 doi: 10.29174/cas.2014.19.1.005
    57. ^ 57.0 57.1 Etsuko Kageyama, “The Winged Crown and the Triple-crescent Crown in the Sogdian Funerary Monuments from China: Their Relation to the Hephthalite Occupation of Central Asia”, Journal of Inner Asian Art and Archaeology 2, 2007-01, עמ' 11–22 doi: 10.1484/J.JIAAA.2.302540
    58. ↑ Compareti, Matteo (2008). "The Painting of the "Hunter-King" at Kakrak: Royal Figure or Divine Being?". Studio Editoriale Gordini: 133.
    59. ^ 59.0 59.1 Aydogdy Kurbanov, THE HEPHTHALITES: ICONOGRAPHICAL MATERIALS, Tyragetia 8, 2014, עמ' 317-334
    60. ↑ Boris Marsak, Les fouilles de Pendjikent, Comptes-rendus des séances de l année - Académie des inscriptions et belles-lettres 134, 1990, עמ' 286,298–313 doi: 10.3406/crai.1990.14842
    61. ^ 61.0 61.1 61.2 Jangar Ilyasov, The Hephthalite Terracotta // Silk Road Art and Archaeology. Vol. 7. Kamakura, 2001, 187-200
    62. ↑ M. L. Carter, CHINESE-IRANIAN RELATIONS xiv. The Influence of Eastern Iranian Art, Encyclopaedia Iranica, ‏2005 (באנגלית אמריקאית)
    63. ↑ Douglas Q. Adams, A dictionary of Tocharian B, Second ed., rev. and greatly enlarged, Amsterdam: Rodopi, 2013, Leiden studies in indo-european, עמ' 261 "ksum", מסת"ב 978-90-420-3672-7
    64. ↑ Jangar Ilyasov, The Hephthalite Terracotta, 2001, 187-200, Silk Road Art and Archaeology. 7, 2001, עמ' 187-200
    65. ↑ Kurbanov, Aydogdy (2010), The Hephthalites: Archaeological and Historical Analysis (PDF) (PhD), Berlin: Berlin Freie Universität, 2010, עמ' 135-136
    66. ↑ Benjamin Rowland, The art of Central Asia, New York, Crown, 1974, עמ' 75
    67. ^ 67.0 67.1 שגיאת בהערת שוליים: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם :28
    68. ↑ שגיאת בהערת שוליים: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם :51
    69. ↑ Xinru Liu, The Silk Road in World History, בריטניה: Oxford University Press, 2010-07-09, עמ' 64, מסת"ב 978-0-19-979880-3. (באנגלית)
    70. ↑ Archaeological and Historical Analysis (PDF) (PhD). Berlin: Berlin Freie Universitätp 67.Retrieved 5 September 2012 – via Freie Universitat Berlin Repository
    71. ↑ Aydogdy Kurbanov, THE HEPHTHALITES: ICONOGRAPHICAL MATERIALS, Tyragetia 317-33 8, 214, עמ' 314-334
    72. ↑ Grenet, Frantz (15 במאי 2004). "Tavka (k istorii drevnix tamožennyx sooruženij Uzbekistana). Taškent-Samarkand, Izd. A. Kadyri / Institut Arxeologii A.N. Uzb, 141 p., 68 ill. + 13 pl. couleurs h.-t. (Texte bilingue ouzbek-russe, résumé en anglais). [Tavka (contribution à l'histoire des anciens édifices frontaliers de l'Ouzbékistan)]". Abstracta Iranica (בצרפתית). 25. doi:10.4000/abstractairanica.4213. ISSN 0240-8910. {{cite journal}}: (עזרה)
    73. ↑ MacLeod, C. and Mayhew, B., Uzbekistan: The Golden Road to Samarkand, Odyssey, 2008, עמ' 219, מסת"ב 978-962-217-795-6. (באנגלית)
    74. ↑ Frantz Grenet, Š. A. Raxmanov. Tavka (k istorii drevnix tamožennyx sooruženij Uzbekistana). Taškent-Samarkand, Izd. A. Kadyri / Institut Arxeologii A.N. Uzb, 141 p., 68 ill. + 13 pl. couleurs h.-t. (Texte bilingue ouzbek-russe, résumé en anglais). [Tavka (contribution à l’histoire des anciens édifices frontaliers de l’Ouzbékistan)], Abstracta Iranica Volume 25, 2004 doi: 10.4000/abstractairanica.4213
    75. ^ 75.0 75.1 75.2 75.3 Alram, Michael; Filigenzi, Anna; Kinberger, Michaela; Nell, Daniel; Pfisterer, Matthias; Vondrovec, Klaus (2012–2013). "The Countenance of the other (The Coins of the Huns and Western Turks in Central Asia and India)". Pro.geo.univie.ac.at. Kunsthistorisches Museum Vienna. Archived from the original on 18 August 2021. Retrieved 16 July 2017.
    76. ↑ stamp-seal; bezel British Museum, ‏1870
    77. ↑ Naymark, Aleksandr, Sogdiana, its Christians, and Byzantium: a Study of Artistic and Cultural Connections in Late Antiquity and Early Middle (Ph.D. Dissertation), Bloomington: Department of Central Eurasian Studies and Department of Art History, Indiana University., 2001, עמ' 167
    78. ↑ Michael Alram, Huns and Western Turks in Central Asia and Northwest India, univie.ac.at, עמ' 516
    79. ↑ 10. Hephthalites in Bactria | Digitaler Ausstellungskatalog, web.archive.org, ‏2016-03-29
    80. ^ 80.0 80.1 H. A. R. (Hamilton Alexander Rosskeen) Gibb, The Arab conquests in Central Asia, London : Royal Asiatic Society, 1923, עמ' 36-38
    81. ↑ Thomas Lessman, Hephthalite Empire - World History Maps, ‏2021-03-06 (באנגלית אמריקאית)
    82. ↑ The Hephthalites, depts.washington.edu
    83. ^ 83.0 83.1 Grousset, Empire of the Steppes--History of Central Asia, 1970, עמ' 80, 82
    84. ↑ William Montgomery McGovern, Early Empires of central Asia, 1939, עמ' 407. (בenglish)
    85. ↑ Charles Higham, Encyclopedia of Ancient Asian Civilizations, Infobase Publishing, 2014, עמ' 141-142
    86. ^ 86.0 86.1 86.2 86.3 86.4 Michael Maas, The Cambridge Companion to the Age of Attila, Cambridge University Press, 2014-09-29, עמ' 287-284, מסת"ב 978-1-316-06085-8. (באנגלית)
    87. ↑ Kurbanov, Aydogdy, . The Hephthalites: Archaeological and Historical Analysis (PDF). Retrieved 5 September 2012 – via Freie Universitat Berlin Repository., (PhD). : Berlin Freie Universität, Berlin, 2010, עמ' 164,167
    88. ^ 88.0 88.1 88.2 88.3 CHRISTOPHER I. BECKWITH, en (ע), EMPIRES OF THE SILK ROAD.A History of Central Eurasia from the Bronze Age to the Present, New Jersey: PRINCETON UNIVERSITY PRESS, 1945, עמ' 132, 405
    89. ^ 89.0 89.1 89.2 Guand-da Zhang, Litvinsky B, Shabani Samghabadi R, UNESCO, History of civilizations of Central Asia: The Crossroads of Civilization: A.D. 250 to 750, UNESCO Publishing, 1996-12-31, עמ' 126-120, מסת"ב 978-92-3-103211-0. (באנגלית)
    90. ↑ 3. The Kidarites in Bactria | Digitaler Ausstellungskatalog, pro.geo.univie.ac.at (באנגלית)
    91. ↑ Frantz Grenet, KIDARITES, Encyclopaedia Iranica, ‏2005 (באנגלית אמריקאית)
    92. ^ 92.0 92.1 Khodadad Rezakhani, Reorienting the Sasanians: east Iran in late antiquity, Edinburgh: Edinburgh University Press, 2017, Edinburgh studies in ancient Persia, עמ' 140-141, מסת"ב 978-1-4744-0029-9
    93. ↑ 8. ALKHAN: Contemporaries of Khingila | Digitaler Ausstellungskatalog, pro.geo.univie.ac.at (באנגלית)
    94. ^ 94.0 94.1 94.2 94.3 94.4 Khodadad Rezakhani, Reorienting the Sasanians: east Iran in late antiquity, Edinburgh: Edinburgh University Press, 2017, Edinburgh studies in ancient Persia, עמ' 125-156, מסת"ב 978-1-4744-0029-9
    95. ↑ James A. Millward, The silk road: a very short introduction, New York: Oxford University Press, 2013, Very short introductions, עמ' 28, מסת"ב 978-0-19-978286-4
    96. ↑ E. V. Zeimal', The Circulation of Coins in Central Asia during the Early Medieval Period (Fifth–Eighth Centuries A.D.), Bulletin of the Asia Institute 8, 1994, עמ' 245–267
    97. ↑ Bulat\\Булат Smagulov\\Смагулов, Décor of the 8th-century Turkic Rulers’ Residence in the Citadel of Kulan Town by Serik Sh. Akylbek, Erbulat A. Smagulov, and Sergey A. Yatsenko, the silk road 15, 2917, עמ' 39
    98. ↑ 10. Hephthalites in Bactria | Digitaler Ausstellungskatalog, pro.geo.univie.ac.at (באנגלית)
    99. ^ 99.0 99.1 Khodadad Rezakhani, Reorienting the Sasanians: east Iran in late antiquity, Edinburgh: Edinburgh University Press, 2017, Edinburgh studies in ancient Persia, עמ' 92-95, מסת"ב 978-1-4744-0029-9
    100. ↑ Richard N. Frye, The History of Ancient Iran, Beck'she Verlagsbuchhandlung, 1984, עמ' 320
    101. ↑ Guand-da Zhang, Litvinsky B, Shabani Samghabadi R, UNESCO, History of civilizations of Central Asia. 3a: The crossroads of civilizations / Ed.: B. A. Litvinsky. Co-ed.: Zhang Guang-da and R. Shabani Samghabadi, 1997, עמ' 138-154, מסת"ב 978-92-3-103211-0
    102. ^ 102.0 102.1 Matteo Compareti, Ērān ud Anērān. Studies Presented to B. I. Maršak (1st part), עמ' 31-42 36
    103. ↑ Guand-da Zhang, Litvinsky B, Shabani Samghabadi R, UNESCO, History of civilizations of Central Asia. 3a: The crossroads of civilizations / Ed.: B. A. Litvinsky. Co-ed.: Zhang Guang-da and R. Shabani Samghabadi, UNESCO Publishing, 1997, עמ' 39, מסת"ב 978-92-3-103211-0
    104. ↑ Joshua the Stylite, Chronicle composed in Syriac in AD 507 (1882) pp.1-76, www.tertullian.org, פיסקה LXIV
    105. ^ 105.0 105.1 105.2 105.3 Whitfield, Susan (13 במרץ 2018). Silk, Slaves, and Stupas: Material Culture of the Silk Road (באנגלית). Univ of California Press. pp. 201–202. ISBN 978-0-520-95766-4. {{cite book}}: (עזרה)
    106. ↑ James A. Millward, Eurasian crossroads: a history of Xinjiang, New York: Columbia University Press, 2007, עמ' 375, מסת"ב 978-0-231-13924-3
    107. ↑ YU Taishan, The Illustration of Envoys Presenting Tribute at the Liang Court, Eurasian Studies 6, 2018, עמ' 68-122 89-90
    108. ↑ Dániel Balogh, Hunnic Peoples in Central and South Asia Sources for their Origin and History, Barkhuis, 2020-03-12, עמ' 88-89, מסת"ב 978-94-93194. (באנ)
    109. ↑ Balogh, Hunnic peoples in Central and South Asia: sources for their origin and history, Groningen: Barkhuis, 2020, עמ' 52, מסת"ב 978-94-93194-01-4
    110. ↑ Rachel Lung, Interpreters in early imperial China, Amsterdam ; Philadelphia: John Benjamins Pub. Co, 2011, Benjamins translation library. EST subseries, עמ' 99 29 n14, מסת"ב 978-90-272-2444-6
    111. ^ 111.0 111.1 111.2 Balogh, 73 Hunnic peoples in Central and South Asia: sources for their origin and history, Groningen: Barkhuis, 2020, עמ' 73, מסת"ב 978-94-93194-01-4
    112. ↑ Rachel Lung, Interpreters in early imperial China, Amsterdam Philadelphia: John Benjamins Pub. Co, 2011, Benjamins translation library, עמ' 29, n.14, 99, מסת"ב 978-90-272-2444-6
    113. ↑ Ge, Zhaoguang (2019). "Imagining a Universal Empire: a Study of the Illustrations of the Tributary States of the Myriad Regions Attributed to Li Gonglin" (PDF). Journal of Chinese Humanities. 5: 128.
    114. ↑ Kuwayama, S. (2002). Across the Hindukush of the First Millennium. Institute for Research in Humanities, Kyoto University. p. 129. hdl:2433/120966.
    115. ↑ Upendra Thakur (1967). The Hūṇas in India. Chowkhamba Prakashan. pp. 52–55.
    116. ^ 116.0 116.1 de la Vaissiere, Etienne, Huns et Xiongnu, Central Asiatic Journal 49, 2005, עמ' 3-26 (בצרפתית)
    117. ↑ Compareti, Matteo (2014). Some Examples of Central Asian Decorative Elements in Ajanta and Bagh Indian Paintings (PDF). The Silk Road Foundation.p.41, 48 note 8
    118. ↑ Guand-da, Zhang, Litvinsky, B., Shabani Samghabadi, R., UNESCO, 5-The Kidarite Kingdom in central Asia, History of civilizations of Central Asia: The Crossroads of Civilization: A.D. 250 to 750, UNESCO PUBLISHING, 1996, עמ' 126-127
    119. ↑ E. Yarshater, כרך Volume 3, Part 1, The Cambridge History Of Iran, : The Seleucid, Parthian And Sasanid Periods [PDF], Cambridge: CAMBRIDGE UNIVERSITY PRESS, 1983, עמ' 212-213, 147-148. (באנגלית)
    120. ^ 120.0 120.1 Peter B. Golden, An Introduction to the History of the Turkic Peoples, Turcologica Wiesbaden: Otto Harrassowitz., 1992, עמ' 82-83
    121. ↑ Singh Upinder, A History of Ancient and Early Medieval India: From the Stone Age to the 12th Century (PB, Pearson Education, 2008, עמ' 480
    122. ↑ Boris Anatolʹevič Litvinskij, History of civilizations of Central Asia: AD 250 to 750, Paris: UNESCO publ, 1996, Multiple history series, עמ' 144, מסת"ב 978-92-3-103211-0
    123. ↑ B. G. Gokhale, Ancient India History and Culture(1952), Asia Publishing House Bombay, 1952, עמ' 69
    124. ↑ © Romila Thapar, History Of Early India From The Origins To AD 1300, 2002-01-01, עמ' 314-317
    125. ↑ Upendra Thakur (1967). The Hūṇas in India. Chowkhamba Prakashan. pp. 93-95.
    126. ↑ René Grousset, René Grousset, The empire of the steppes: a history of Central Asia, 10. print, New Brunswick, NJ: Rutgers Univ. Press, 2008, עמ' 71-72, מסת"ב 978-0-8135-1304-1
    127. ↑ John Keay, India : a history, New York : Atlantic Monthly Press, 2000, עמ' 158, מסת"ב 978-0-87113-800-2
    128. ↑ Gupta dynasty | History, Achievements, Founder, & Map | Britannica, www.britannica.com, ‏2025-04-24 (באנגלית)
    129. ↑ Étienne de la Vaissière, Early Medieval Central Asian Population Estimates, Journal of the Economic and Social History of the Orient 60, 2017-11-17, עמ' 788–817 doi: 10.1163/15685209-12341438
    130. ↑ Hiyama, Satomi (2015). "Reflection on the Geopolitical Context of the Silk Road in the First and Second Indo-Iranian Style Wall Paintings in Kucha". Silk Road – Meditations: 2015 International Conference on the Kizil Cave Paintings, Collection of Research Papers. p. 81.
    131. ↑ ḴOSROW II, Encyclopaedia Iranica (באנגלית אמריקאית)
    132. ↑ Kurbanov 2013, p. 370.
    133. ↑ Guand-da Zhang, Litvinsky B, Shabani Samghabadi R, UNESCO, History of civilizations of Central Asia: The Crossroads of Civilization: A.D. 250 to 750, UNESCO Publishing, 1996-12-31, עמ' 368, מסת"ב 978-92-3-103211-0. (באנגלית)
    134. ↑ Neelis, Jason, Early Buddhist Transmission and Trade Networks: Mobility and Exchange Within and Beyond the Northwestern Borderlands of South Asia (באנגלית), BRILL, (19 בנובמבר 2010)., עמ' 170., מסת"ב 978-90-04-18159-5
    135. ↑ Anthony McNicoll, Warwick Ball, Excavations at Kandahar 1974 and 1975: The First Two Seasons at Shahr-i Kohna (Old Kandahar) Conducted by the British Institute of Afghan Studies, British Archaeological Reports, 1996, מסת"ב 978-0-86054-826-3. (באנגלית)
    136. ↑ Khodadad Rezakhani, ReOrienting the Sasanians: East Iran in Late Antiquity, Edinburgh: Edinburgh University Press, 2017, Edinburgh studies in ancient Persia, עמ' 177, מסת"ב 978-1-4744-0029-9
    137. ↑ Pourshariati, Parvaneh., Decline and Fall of the Sasanian Empire: The Sasanian-Parthian Confederacy and the Arab Conquest of Iran., I.B. Tauris., 2011, עמ' 139
    138. ↑ Christoph Baumer, 99 History of Central Asia, the, London: I. B. Tauris & Company, Limited, 2018, עמ' 243, מסת"ב 978-1-83860-868-2
    139. ↑ SemiColonWeb, Afrosiab Wall Painting, contents.nahf.or.kr (ב־)
    140. ↑ Susan Whitfield, The Silk Road: trade, travel, war and faith ; [published on the occasion of the exhibition at the British Library, 7 May - 12 September 2004], Chicago, Ill: Serindia, 2004, עמ' 110, מסת"ב 978-1-932476-13-2
    141. ^ 141.0 141.1 141.2 141.3 141.4 M. Morony, ʿARAB ii. Arab conquest of Iran, Encyclopaedia Iranica, ‏2016 (באנגלית אמריקאית)
    142. ↑ Muḥammad Ibn-Ǧarīr aṭ- Ṭabarī, Khalid Y. Blankinship, The history of al-Ṭabarī. vol. 11: The challenge to the empires: [A.D. 633 - 635, A.H. 12 - 13] / transl. and ann. by Khalid Yahya Blankinship, Albany, NY: State Univ. of New York Press, 1993, Bibliotheca Persica, מסת"ב 978-0-7914-0852-0
    143. ↑ Parvaneh Pourshariati, Decline and fall of the Sasanian empire: the Sasanian-Parthian confederacy and the Arab conquest of Iran, London: I. B. Tauris, 2008, עמ' 278, מסת"ב 978-1-84511-645-3
    144. ↑ Gernet F., NĒZAK, Encyclopaedia Iranica, ‏Dec 1012 (באנגלית אמריקאית)
    145. ↑ Ulrich Theobald, The Western Territories 西域 (www.chinaknowledge.de), www.chinaknowledge.de, ‏Oct 2011 (באנגלית)
    146. ↑ Merv | Turkmenistan, Map, History, Facts, & Location | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
    147. ^ 147.0 147.1 C. E. Bosworth D. Balland, BĀḎḠĪS, Encyclopaedia Iranica, ‏2016 (באנגלית אמריקאית)
    148. ↑ Frantz Grenet, NĒZAK, Encyclopaedia Iranica, ‏2012 (באנגלית אמריקאית)
    149. ↑ Metropolitan Museum of Art (item 65.28a, b), www.metmuseum.org
    150. ↑ "Metropolitan Museum of Art (item 65.28a, b)". www.metmuseum.org. נבדק ב-2020-12-13.
    151. ↑ Skupniewicz, Patryk (2017). "Crowns, hats, turbans and helmets. The headgear: 'On the Helmet on the Capital at Ṭāq-e Bostān again'". In Maksymiuk, Katarzyna; Karamian, Gholamreza (eds.). Iranian history volume I: Pre-Islamic Period. Tehran: Publishing House of Siedlce University of Natural Sciences and Humanities. p. 221. ISBN 978-83-62447-19-0.
    152. ↑ Andre Wink, כרך 2, Al Hind The Making Of The Indo Islam, BRILL, 1990, עמ' 110
    153. ^ 153.0 153.1 Kazuo Enoki, On the nationality of the Hephthalites, 1959, עמ' 45
    154. ↑ Jason Neelis, כרך 2, 2, Early Buddhist transmission and trade networks: mobility and exchange within and beyond the northwestern borderlands of South Asia, London: Brill, 2011, Dynamics in the history of religions, עמ' 167-168, מסת"ב 978-90-04-18159-5
    155. ↑ Frantz Grenet, Regional Interaction in Central Asia and Northwest India in the in the Kidarite and Hephthalite periods, Indo-Iranian languages and peoples Proceedings of the British Academy, 116, N. Sims-Williams, 2002, עמ' 203-224, 204 212-216
    156. ↑ Nicholson, Oliver (19 באפריל 2018). The Oxford Dictionary of Late Antiquity (באנגלית). Oxford University Press. p. 708. ISBN 978-0-19-256246-3. {{cite book}}: (עזרה)
    157. ↑ Mingana, Alphonse, The early spread of Christianity in central Asia and the Far East : a new document, Manchester : University Press, 1925, עמ' 10. (באנגלית)
    158. ↑ Mark Dickens, Nestorian Christianity In Central Asia, 2001-01-01, עמ' 3
    159. ↑ Kurbanov, Aydogdy, The Hephthalites: Archaeological and Historical Analysis (PDF) (PhD), Berlin: Berlin Freie Universität, 2010, עמ' 234-238
    160. ↑ Barbara A. West, Encyclopedia of the Peoples of Asia and Oceania, Infobase Publishing, 2010-05-19, עמ' 275, מסת"ב 978-1-4381-1913-7. (באנגלית)
    161. ↑ B. A. Litvinsky, Zhang Guang-da and R. Shabani Samghabadi, History of civilizations of Central Asia. 3a: The crossroads of civilizations, B. A. Litvinsky, Zhang Guang-da and R. Shabani Samghabadi, 1997, עמ' 144-147, מסת"ב 978-92-3-103211-0
    162. ^ 162.0 162.1 162.2 Kurbanov, Aydogdy, The Hephthalites: Archaeological and Historical Analysis (PDF) (PhD), Berlin: Berlin Freie Universität, 2010, עמ' 238-245
    163. ↑ David A. Graff, The Eurasian way of war: military practice in seventh-century China and Byzantium, London New York: Routledge, 2016, Asian states and empires, עמ' 139, מסת"ב 978-1-317-23709-9
    164. ↑ EHSAN YARSHATER, The Cambridge history of Iran: Vol. 3 ; 1: Seleucid, Parthian and Sasanian periods, Cambridge: Cambridge University Press, 1983, עמ' 216, מסת"ב 978-0-521-20092-9
    165. ↑ Nilüfer Köşker, Abdals in Cultural Geography of Anatolia, Kırıkkale University: ST. KLIMENT OHRIDSKI UNIVERSITY PRESS, 2016, עמ' 585.577-588
    166. ↑ Prof Dr Sonel Bosnalı, The Khalaj People and Their Language, Tehlikedeki Türk Dilleri II: Örnek Çalışmalar, 2016-01-01, עמ' 273
    167. ↑ Pierre Oberling, ḴALAJ i. TRIBE, Encyclopaedia Iranica, ‏May 1, 2015 (באנגלית אמריקאית)
    168. ↑ V. Minorsky, The Khalaj West of the Oxus :: Khyber.ORG, www.khyber.org, Excerpts from "The Turkish Dialect of the Khalaj", Bulletin of the School of Oriental Studies, University of London, Vol 10, No 2, pp 417-437, ‏August 29 2005
    169. ↑ Bosworth, C.E.; Clauson, Gerard, "Al-Xwārazmī on the Peoples of Central Asia"., The Journal of the Royal Asiatic Society of Great Britain and Ireland 1/2, 1965, עמ' 8–9
    170. ↑ Golden, Peter B., . An Introduction to the History of the Turkic People., Turcologica Wiesbaden: Otto Harrassowitz. 9, 1992, עמ' 387,83
    הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
    רשימת התורמים
    רישיון cc-by-sa 3.0

    הפתליטים41499372Q26576

    אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הפתליטים&oldid=3375159"