לדלג לתוכן

הפצצת טוקיו (10 במרץ 1945)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
הפצצת טוקיו
Bombing of Tokyo
東京大空襲
כביש העובר דרך אזור בטוקיו שנהרס בהתקפה האווירית ב-10 במרץ 1945
כביש העובר דרך אזור בטוקיו שנהרס בהתקפה האווירית ב-10 במרץ 1945
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריך 10 במרץ 1945, 00:08–02:48
מקום טוקיו
תוצאה ניצחון אמריקאי
הצדדים הלוחמים

האימפריה היפניתהאימפריה היפנית האימפריה היפנית

ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית

מפקדים

שיזואיצ'י טנקה

קרטיס לה מיי
תומאס פאוור

כוחות

דיוויזיית הנ"מ ה-1

  • 638 תותחי נ"מ

הדיוויזיה האווירית ה-10

  • 90 מטוסי קרב

פיקוד המפציצים ה-21

  • 325 מפציצים (279 מפציצים השתתפו)
אבדות

90,000–100,000 הרוגים
מעל 1,000,000 פליטים
267,171 מבנים נהרסו

96 אנשי צוות הרוגים ונעדרים
14 מפציצים הושמדו
42 מפציצים ניזוקו

בליל 9/10 במרץ 1945 ביצעו חילות האוויר של צבא ארצות הברית הפצצת אש הרסנית על טוקיו, בירת יפן. המבצע כונה מבצע בית מפגש (באנגלית: Operation Meetinghouse) וביפן מוכר בתור הפצצת הענק של טוקיו (ביפנית: 東京大空襲).[1] פצצות תבערה שהוטלו על ידי 279 מפציצי בואינג B-29 סופרפורטרס שרפו חלקים נרחבים ממזרח טוקיו. נהרגו למעלה מ-90,000 יפנים, ואולי מעל 100,000, רובם אזרחים, וכמיליון נותרו ללא קורת גג – מה שהופך את התקיפה למתקפה האווירית ההרסנית ביותר בהיסטוריה, לרבות הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי. מערכי האוויר וההגנה האזרחית היפניים כשלו ברובם; במתקפה הופלו 14 מטוסים אמריקאיים ו-96 אנשי צוות אמריקאים נהרגו ונעדרו.

התקיפה בטוקיו הייתה הסלמה של הפצצות האוויר על יפן שהחלו ביוני 1944. עד למבצע זה התמקדו חילות האוויר של צבא ארצות הברית בהפצצה מדויקת של מתקני תעשייה יפניים; הצלחתן המוגבלת הובילה למעבר להפצצות שטיח. גיחת 10 במרץ הייתה הפשיטה המרכזית הראשונה מסוג הזה על עיר יפנית. היחידות פעלו בטקטיקות שונות בתכלית מההפצצות המדויקות: הפצצה לילית, טיסה בגובה נמוך, ופיזור פצצות תבערה בהיקף נרחב. שיעור ההרס שנגרם הביא לאימוץ דפוס זה כסטנדרט לפעילות מפציצי B‑29 עד סוף מלחמת העולם השנייה.

סוגיית המוסר של ההפצצה בליל 10 במרץ נמצאת במחלוקת במשך שנים רבות. הפשיטה נזכרת תדיר בביקורת על קמפייני ההפצצה האסטרטגית של בעלות-הברית. חוקרים ומבקרים רבים טוענים שאין הצדקה לכיוון מכוון של אזרחים; אחרים סבורים שהמעבר להפצצת שטיח היה בלתי נמנע לנוכח כישלון ההפצצות המדויקות. מקובל כי הטקטיקות שננקטו בטוקיו ובפשיטות דומות השיגו תוצאות צבאיות. ביפן מצוינת ההתקפה בשני אתרי זיכרון רשמיים, כמה אנדרטאות שכונתיות ומוזיאון פרטי.

רקע

ערכים מורחבים – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט, הפצצת טוקיו

בטרם המלחמה הדגישה תורת הלחימה של חיל האוויר של צבא ארצות הברית הפצצה מדויקת של מתקני תעשייה מרכזיים על פני הפצצת שטיח של ערים. בגלי ההפצצה האסטרטגית הראשונים על גרמניה יושמו טקטיקות דיוק, כשכנפי הטיסה ביקשו לזהות את המטרות בעין; בפועל, הדבר התגלה כקשה להשגה. במהלך 20 החודשים האחרונים של המלחמה באירופה, כשמחצית מהפצצות האסטרטגיות האמריקאיות בוצעו ללא זיהוי חזותי. בכללן היו פשיטות שטיח גדולות על ברלין ודרזדן, וכן תקיפות על עיירות וערים במסגרת מבצע קלריון.[2] התקיפות האמריקאיות על גרמניה נשענו בעיקר על פצצות נפיצות, בעוד שפצצות תבערה היו רק 14% מהתחמושת שהטיל חיל האוויר השמיני של ארצות הברית.[3] לעומת זאת, פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי התמקד בהרס ערים גרמניות מראשית 1942 ועד סוף המלחמה, ופצצות תבערה היו 21% מטונות הפצצות שהטילו מטוסיו.[4] הפצצות השטיח של ערים גרמניות בידי בעלות הברית גרמו למותם של מאות אלפי אזרחים ולסופות אש בערים כגון המבורג ודרזדן.[5]

Black and white photograph of a World War II-era bomber releasing bombs. The bombs are falling in a scattered pattern.
מפציץ בואינג B-29 סופרפורטרס מטיל פצצות קונבנציונליות מעל יפן. הפצצות מתפזרות ברוח – תופעה שכיחה שהקשתה על דיוק ההפצצה.

במהלך המלחמה ביצעו הכוחות היפניים הפצצות שטיח על ערים סיניות.[6] רק לעיתים נדירות הותקפו מתקני תעשייה; יעד הקמפיין היה הטלת אימה על אזרחים וניתוק הכוחות הסיניים ממקורות אספקתם. צ'ונגצ'ינג, בירתה הזמנית של סין, הותקפה לעיתים תכופות בפצצות תבערה ונפץ, ורוב העיר הוחרבה.[7]

הפשיטה של דוליטל ב-18 באפריל 1942 הייתה ההתקפה האווירית הראשונה על טוקיו, אך גרמה נזק מועט.[8] ביוני 1944 פתח פיקוד המפציצים ה-20 של חיל האוויר האמריקאי בקמפיין הפצצות נגד יפן באמצעות מפציצי B‑29 שפעלו משדות תעופה בסין. טוקיו הייתה מעבר לטווח הפעולה של ה-B‑29 מסין ולכן לא הותקפה.[9] באוקטובר 1944 השתנה המצב, כשמפציצי פיקוד המפציצים ה-21 החלו לעבור לשדות תעופה באיי מריאנה, במרחק המאפשר קמפיין מתמשך נגד טוקיו ורוב ערי יפן.[9] טיסת בואינג B‑29 סופרפורטרס הראשונה מעל טוקיו נערכה ב-1 בנובמבר – מטוס סיור צילם מתקנים תעשייתיים ואזורים עירוניים במערב העיר.[10][11] שאר חלקי טוקיו צולמו בטיסות סיור נוספות, והצילומים שימשו לתכנון פשיטת 10 במרץ ולתקיפות עירוניות נוספות.[12]

התוכנית הכוללת לקמפיין ההפצצה האסטרטגית נגד יפן קבעה פתיחה בהפצצות דיוק על מתקני תעשייה מרכזיים, ובהמשך הכללת הפצצות אש על ערים.[13] ב-11 בנובמבר 1944 הוציא חיל האוויר העשרים של ארצות הברית את הוראת היעד הראשונה לפיקוד המפציצים ה-21: היעד העיקרי – מפעלי מטוסים ומנועי תעופה; תקיפה בטכניקות דיוק. ערים יפניות סומנו כיעד משני, ואושרה הפצצת שטיח נגדן. עוד צוין כי ייתכנו הפצצות אש לבחינת יעילות הטכניקה.[14] לחיל האוויר העשרים היה מבנה פיקוד חריג, כשבראשו עמד אישית הגנרל הנרי ארנולד, מפקד חיל האוויר האמריקאי.[15]

פשיטות B‑29 על טוקיו החלו ב-24 בנובמבר. היעד הראשון היה מפעל למנועי מטוסים בשולי העיר, והנזק היה מועט.[9] הפשיטות הבאות על טוקיו וערים אחרות התבססו בעיקר על טקטיקות דיוק ופצצות נפץ, ונחלו הצלחה מוגבלת בשל מזג אוויר קשה ותקלות שונות במפציצי B‑29.[9] הכישלונות הובילו להחלפת מפקד הפיקוד בינואר 1945: מייג'ור גנרל קרטיס לה מיי (מפקד פיקוד המפציצים ה-20) החליף את גנרל הייווד ס. הנסל.[9] ארנולד ומטה חיל האוויר העשרים של ארצות הברית ראו עד אז בקמפיין על יפן ככושל, ולמיי הבין שגם הוא יודח אם לא יספק תוצאות; לשיטתו, המעבר מהפצצה מדויקת להפצצת שטיח היה האפשרות המבטיחה ביותר לשיפור ביצועי פיקוד המפציצים ה-21.[16]

הכנות

הפצצות תבערה מוקדמות על יפן

מתכנני חיל האוויר של צבא ארצות הברית החלו ב-1943 לבחון היתכנות לקמפיין הפצצת אש נגד ערי יפן. פגיעותה של התעשייה היפנית נבעה מהתרכזותה בכמה ערים גדולות ומהיקף ייצור גבוה בבתים ובסדנאות עירוניות. ההערכות דיברו על נזק פיזי לכמעט 40% מהמתקנים התעשייתיים בששת הערים הגדולות, אובדן של 7.6 מיליון “חודשי-אדם” בעבודה, מעל 500,000 הרוגים, כ-7.75 מיליון חסרי קורת גג וכמעט 3.5 מיליון מפונים.[17][18] תוכניות קמפיין ההפצצה האסטרטגית שפותחו בשנת 1943 קבעו מעבר מהדגש על הפצצות דיוק של מטרות תעשייה להפצצת שטיח של ערים בערך במחצית הקמפיין – סביב מרץ 1945.[19]

Color photograph of two rusty tubes in a museum case
שתי פצצות מצרר M69 מוצגות במוזיאון ההיסטוריה של מחוז ניגאטה

ההכנות להפצצות תבערה החלו זמן רב לפני מרץ 1945. בשנת 1943 נבחנו יעילות פצצות תבערה במתחמי בניינים ביתיים בנויים בסגנון גרמני ויפני בשטח הניסויים של דאגוויי.[20][21] הניסויים הראו כי פצצות תבערה M69 יעילות במיוחד בהצתת שריפות לא נשלטות: הן הוטלו מ-B‑29 בחימוש מצרר, מולאו בנפאלם, שלאחר פגיעה רוסס והוצת במנגנון מרעום.[22] עד מרץ 1945 נצברו באיי מריאנה מלאים גדולים של תבערות בהתאם לתכנון שלפיו כל מטוס B‑29 יישא 4 טוןתבערה בכ-40% מהגיחות החודשיות.[23] פיקוד חילות האוויר של ארצות הברית ביקש להמתין למתקפה רחבה כדי להכריע את הגנת הערים היפנית.[24]

בוצעו פשיטות ניסוי: בליל 29 בנובמבר 1944 הוטלו פצצות תבערה על טוקיו שגרמו לנזק מועט; פצצות תבערה שולבו גם בפשיטות נוספות.[25] ב-18 בדצמבר הפציצו 84 מטוסי פיקוד המפציצים ה-20 פצצות תבערה על העיר הסינית הנקואו, שנכבשה על ידי היפנים, וגרמו נזק רב.[26] באותו יום הורה חיל האוויר העשרים של ארצות הברית לשגר 100 מפציצי B‑29 להפצצת תבערה על נגויה; ב-22 בדצמבר בוצעה תקיפה יומית על מפעל מטוסים (78 מפציצים, טקטיקות דיוק) ומעט תבערות פגעו באזור המטרה.[25] ב-3 בינואר שוגרו 97 מפציצי B-29 להפצצות תבערה על נגויה; נוצרו שרפות שנכבו במהרה, וההצלחה בכיבוי הגבירה ביטחון יתר בצד היפני.[27] ב-4 בפברואר הותקפה קובה; 69 מפציצי B‑29 הציתו אש שהרסה 1,039 מבנים.[28]

ב-19 בפברואר הונפקה הנחיית יעדים חדשה: תעשיית התעופה נותרה יעד עיקרי, אך הוגבר הדגש על הפצצות אש נגד ערים ועל פשיטת ניסיון רחבה מוקדם ככל האפשר.[29][30] ב-25 בפברואר הותקפה טוקיו ביום: 231 מפציצי B‑29 המריאו, 172 מתוכם הגיעו – פשיטת השיא עד אז; ההפצצה במבנים ובגובה רב החריבה כמעט 28,000 מבנים, ונקבע כי הפצצת תבערה בקנה מידה גדול היא טקטיקה יעילה.[31][32] כישלון פשיטת דיוק על מפעל מנועים בטוקיו ב-4 במרץ סימן את סיום תקופת הדגש על דיוק; עד 10 במרץ נספרו 1,292 הרוגים אזרחיים בכל הפשיטות על טוקיו.[33][34][35]

הכנות לתקיפת טוקיו

בראשית מרץ העריך קרטיס לה מיי כי המשך הפצצות הדיוק על יעדי תעשייה ביפן לא יניב תוצאות בשל תנאי מזג האוויר: בממוצע רק כשבעה ימי שמיים בהירים בחודש, וזרם סילון עז שמקשה על כיוון פצצות מגובה רב. בשל מגבלות אלו החליט למקד את מתקפות פיקוד המפציצים ה-21 בערים יפניות.[36] ההנחיות הכלליות שנמסרו לו התירו פעולה כזו, והוא קיבל את ההחלטה ביוזמתו.[37] ב-5 במרץ הונחו אנשי הפיקוד שלא לקבוע תקיפות גדולות נוספות עד 9 במרץ; בתקופה זו השלים מטה לה מיי את תוכנית התקיפה על טוקיו.[38] בפגישה ב-7 במרץ הוסכם על סדרת פשיטות אינטנסיבית נגד יעדים באי הונשו בין 9 ל-22 במרץ, כחלק מההכנות לקרב אוקינאווה ב-1 באפריל.[39]

לה מיי החליט לאמץ טקטיקות חדשות באופן רדיקלי. ניתוח פשיטת 25 בפברואר בידי מטה חיל האוויר ה-21 הראה שהטלת תבערות בגובה רב הפחיתה דיוק; תקיפה בגובה נמוך יותר תשפר דיוק ותאפשר ל-B‑29 לשאת יותר פצצות, משום שהאוויר הצפוף מפחית מאמץ על המנועים ומקטין את צריכת הדלק הנדרשת.[40] המהלך חשף את המטוסים יותר להגנה האווירית היפנית, אך לה מיי סבר ששליטת האויב בכיבוי אש ירודה והסיכון הנוסף מתון.[41] מאחר שהתנאים המטאורולוגיים נוחים יותר בלילה ומערכות LORAN יעילות יותר לאחר החשכה, הוחלט לבצע את התקיפה בלילה,[42] ובטיסות יחיד ולא במבנים, שכן ללא ראות יומית לא ניתן לשמור דיוק במבנה. טיסה יחידנית חוסכת גם דלק כי אין צורך בתמרוני שמירת מבנה. מודיעין חילות האוויר של צבא ארצות הברית קבע כי ליפנים רק שתי יחידות מטוס קרב לילה, שסברו שהאיום מהן נמוך; לפיכך הורה לה מיי להסיר את כל התותחים והצוותים מכל מפציצי B‑29, מלבד העמדה האחורית, להפחתת משקל והגדלת מטען הפצצות.[42][43][44] החיסכון בדלק ובהפחתת משקל אפשר למפציצי B-29 לשאת מטען כפול מהרגיל.[45]

על אף שלה מיי קיבל את ההחלטה, הוא הדגיש שהתוכנית שילבה רעיונות של קצינים רבים.[46] ב-7 במרץ ביצעו חלק מצוותי ה-B‑29 משימות אימון בתרגול ניווט במכ"ם ותקיפה מגובה נמוך — מבלי שנמסרה להם סיבת האימון.[47]

מפקדי שלוש כנפי הטיסה של חיל האוויר ה-21 של ארצות הברית תמכו בטקטיקות, אך הם וחלק מאנשי מטה לה מיי חששו לאבדות כבדות;[42] קציני המודיעין של הפיקוד חזו תרחיש של עד 70% אבדות למפציצים.[48] לה מיי התייעץ עם ראש מטהו של ארנולד, בריגדיר גנרל לוריס נורסטד, אך לא ביקש אישור רשמי, והסביר בדיעבד שרצה לחסוך מהגנרל ארנולד אחריות אם תיכשל התקיפה.[43] ב-8 במרץ הודיע למטה חיל האוויר העשרים של ארצות הברית על הטקטיקות המיועדות ביום שבו ידע שארנולד ונורסטאד ייעדרו. אין ראיה שציפה להתנגדות עקרונית להפצצת אזורים אזרחיים, אך ייתכן שחשש שהטקטיקות ייראו מסוכנות מדי.[49]

ההגנות היפניות

הפיקוד היפני צפה כי חיל האוויר של צבא ארצות הברית יפתח בפשיטות לילה גדולות על אזור טוקיו. לאחר פשיטות לילה קטנות בדצמבר 1944 ובינואר 1945, השירות האוויר של צבא הקיסרות היפנית הסב בדגש את אימוני לילה של הדיוויזיה האווירית ה-10 האמונה על יירוט מעל אזור קאנטו, והמיר את הרגימנט ה-53 שלו ליחידת מטוס קרב לילה ייעודית.[50] בליל 3 במרץ יורטו שידורי רדיו אמריקאיים שהעידו על אימון לילה גדול של פיקוד המפציצים ה-21, ונקלטה המסקנה כי שהכוח האמריקאי התכונן להתחיל בפשיטות ליליות בקנה מידה גדול על יפן.[51] עם זאת, היפנים לא ציפו שהאמריקאים ישנו לטקטיקות הפצצה בגובה נמוך.[52]

כוחות ההגנה שהוקצו לטוקיו לא הספיקו לעצירת פשיטה גדולה. צבא המחוז המזרחי ניהל את גזרת ההגנה האווירית של קאנטו וקיבל קדימות בהקצאת מטוסים ותותחי נ"מ.[53][א] דיוויזיית הנ"מ ה-1 שלטה בסוללות הנ"מ במרכז הונשו, כולל טוקיו: שמונה רגימנטים עם 780 קני נ"מ ורגימנט זרקורים.[55] הערכת מודיעין אמריקאית דיברה על 331 קנים כבדים ו-307 קלים שהוקצו להגנת טוקיו בעת הפשיטה.[56] זיהוי גיחות נשען על רשת ספינות תצפית, תחנות מכ"ם ועמדות תצפית.[57] מחסור במכ"מים ובציוד בקרת אש הקשה על פגיעה במטוסים בלילה; תחנות המכ"ם קצרות טווח וציוד בקרת האש היה מיושן.[58][59] במרץ 1945 היו מרבית מ-210 מטוסי הקרב של הדיוויזיה מטוסי יום, ולרגימנט 53 עמדו 25–26 מטוסי לילה בלבד. הרגימנט חווה קשיים בהסבה לתפקיד מטוסי קרב ליליים שלוותה באימון אינטנסיבי מדי ושחיקת הטייסים.[60][61]

גם ההגנות האזרחיות לקו בחסר: כ-8,000 כבאים ב-287 תחנות, עם ציוד כיבוי מודרני דל, וטקטיקות כיבוי שלא הועילו נגד פצצות תבערת מצרר M69.[62][63][64] הוקמו מעל 140,000 אגודות כיבוי שכונתיות (כ-2.75 מיליון איש), אך גם הן צוידו באופן לקוי והציוד הבסיסי לא כיבה שרפות שנגרמו על ידי פצצות מצרר M69.[63] נבנו מעט מקלטים; רוב הבתים חפרו שוחות סמוכות.[65] מעל 200,000 בתים נהרסו ליצירת חומות אש בכל העיר, אך לעיתים העפר וההריסות לא פונו ושימשו דלק לשרפות. הממשלה עודדה פינוי ילדים ובעלי משרות לא חיוניות, וכ-1.7 מיליון איש עזבו עד מרץ 1945.[66] במקביל, רבים נהרו לטוקיו מאזורים כפריים עניים.[67]

ההתקפה

Black and white map of Tokyo shaded with the areas of the city which were destroyed in different air raids
מפה המציגה את האזורים שנחרבו בטוקיו במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. השטח שנשרף בליל 9/10 במרץ מסומן בשחור.

יציאה

ב-8 במרץ הוציא לה מיי פקודות להפצצת אש גדולה על טוקיו בלילה שלמחרת.[68] יעד הפשיטה היה אזור מלבני בצפון-מזרח טוקיו, שסומן בידי חילות האוויר של צבא ארצות הברית כ"אזור I", בקירוב 6.4 ק"מ על 4.8 ק"מ. את האזור חצה נהר סומידה, והוא כלל את רוב רובעי אסאקוסה, הונג'ו ופוקאגאווה.[69] אלה היו חלק משיטאמאצ'י, אזור של טוקיו שאוכלס בעיקר בבני מעמד עובדים ובאומנים.[70] עם אוכלוסייה של כ-1.1 מיליון נפש, זה היה אחד הריכוזים העירוניים הצפופים בעולם.[71]

ב"אזור I" היו מעט מתקנים תעשייתיים חשובים מבחינה צבאית, אך מספר גדול של סדנאות קטנות שסיפקו רכיבים לתעשיית המלחמה. האזור היה פגיע במיוחד לתבערה, שכן רוב המבנים נבנו מעץ ובמבוק והיו צמודים זה לזה.[52] בשל פגיעות זו נגרם בו בעבר הרס כבד ואבידות רבות ברעידת האדמה והצונאמי בקאנטו (1923), וגורמי מודיעין אמריקניים היו מודעים למצב; המשרד לשירותים אסטרטגיים דירג את חלקיו כ"הדליקים ביותר לבעירה" בטוקיו.[72]

בפקודות לכנפי טיסה של מפציצי בואינג B‑29 נכתב כי המטרה העיקרית היא השמדת ריבוי בתי החרושת הקטנים שבתחום היעד, אך צוין גם שמטרת משנה היא גרימת נפגעים אזרחיים כדי לשבש ייצור במפעלי-ענק.[73] כל אחת משלוש כנפי הטיסה של פיקוד המפציצים ה-21 של חיל האוויר האמריקאי קיבלה רצועת גובה שונה להטלה, בין 5,000 רגל (1,500 מטרים) ל-7,000 רגל (2,100 מטרים) — רמות שנחשבו גבוהות מדי עבור תותחי הנ"מ הקלים של היפנים, ונמוכות מהטווח היעיל של תותחי הנ"מ הכבדים.[56]

לה מיי לא יכול היה לפקד על הפשיטה באוויר משום שנאסר עליו להסתכן בלכידה לאחר שתודרך על פיתוח פצצת אטום.[43] הפיקוד באוויר הופקד בידי מפקד כנף ההפצצה ה-314, בריגדיר גנרל תומאס ס. פאוור.[74] לה מיי ראה בפאוור את הקצין המוכשר ביותר בין מפקדי כנפי הטיסה.[75] הטקטיקות החדשות לא התקבלו באהדה בקרב רבים מאנשי צוותי האוויר, שסברו כי בטוח יותר להפציץ מגובה רב והעדיפו להשאיר את נשק ההגנה.[44] גם הותרת מקלענים מיותרים על הקרקע עוררה קושי רגשי, נוכח הקשר ההדוק בין אנשי צוותי המפציצים.[76]

לקראת הפשיטה, עבדו צוותי האחזקה ללא הפסקה במשך 36 שעות להכין כמה שיותר מטוסים. שיעור הכשירות הושבח ל-83% לעומת ממוצע של 60%. צוותי הקרקע חימשו ותדלקו את המטוסים.[77] הוכנו 346 מטוסי B‑29: כנף 73 הפעילה 169 מטוסים, כנף 313 הפעילה 121 (שתיהן מסאיפאן), וכנף 314, שזה עתה נחתה בגואם, סיפקה 56 מטוסים.[43] הטיסות הראשונות לעבר טוקיו נשאו פצצות M47 — פצצות נפאלם שדרשו ציוד מכני מתקדם כדי לכבות את השריפות שנגרמו בגללן; שאר המטוסים הועמסו בפצצות מצרר M69.[68] מטוסי B‑29 של כנפי טיסה 73 ו-313 נשאו כל אחד 7 טון של פצצות, ואילו מטוסי כנף 314, שטסו מרחק רב יותר, נשאו 5 טון של פצצות.[56]

כוח התקיפה החל להמריא בשעה 17:35 (שעה מקומית) ב-9 במרץ; 325 מטוסים המריאו במשך כשעתיים ו-45 דקות.[52][56] בדרך ליפן נתקל הכוח במערבולות אוויר, אך מעל טוקיו היה מזג אוויר טוב לצוותי המפציצים הראשונים שהגיעו מעל טוקיו: עננות דלה וראות בטווח של 16 ק"מ.[52] על הקרקע שרר קור ורוח דרום-מזרחית חזקה, עם משבים במהירות של 72 קמ"ש עד 108 קמ"ש.[78][79]

ארבעת מטוסי B‑29 סופרפורטרס הראשונים, שהוטל עליהם להכווין את הבאים, הגיעו סמוך לחצות ב-9 במרץ. הם נשאו דלק נוסף, מכשירי קשר נוספים ומפעילי קשר מהמיומנים ביותר של פיקוד המפציצים ה-21 במקום פצצות, וחגו בגובה של 25,000 רגל (7,600 מטרים) מעל העיר לאורך הפשיטה. הטקטיקה לא הצליחה והוערכה בדיעבד כמיותרת.[80]

מעל טוקיו

ההתקפה על טוקיו החלה בשעה 00:08 (שעה מקומית) ב-10 במרץ.[81] מפציצי פאת'פיינדר ניגשו לאזור המטרה בזווית ישרה זה לזה, והוטסו בידי צוותי העילית של כנפי ההפצצה ה-73 וה-313.[3] פצצות ה-M47 שלהם הציתו במהירות חזיתות אש בצורת X, ששימשו ככוון התקיפה לשאר הכוח. לכל כנף והלהקים שלה נמסרו נקודות תקיפה שונות בתוך צורת ה-X כדי להבטיח פגיעה רחבה.[82] ככל שהשרפות התפשטו, התפרסו המפציצים לאזורים שלא נפגעו עדיין בתוך תחום היעד.[52] מטוס הפיקוד של פאוור (בואינג B‑29 סופרפורטרס) חג מעל העיר במשך כ-90 דקות, ובצוותו קרטוגרפים שתיעדו על מפות את התפשטות השרפות.[83]

Black and white aerial photograph of a city. Part of the city at the bottom of the photograph has been completely destroyed.
תצלום סיור של חיל האוויר האמריקאי מעל טוקיו, 10 במרץ 1945. בתחתית נראים חלקים מהאזור שנחרב בפשיטה.

הפשיטה נמשכה כשעתיים ו-40 דקות.[84] הראות מעל העיר הידרדרה עקב עשן כבד, וחלק מהמטוסים הטילו פצצות גם מחוץ לאזור המטרה. החום מהשרפות יצר מערבולת אוויר כבדה שצמצמה את דיוק גלי המטוסים האחרונים.[56] חלק מאנשי הצוות נזקקו למסכת חמצן כאשר ריח בשר חרוך חדר לתוך תאיהם.[85] בסך הכול תקפו 279 מטוסי B‑29 את טוקיו והטילו 1,665 טון של פצצות; 19 מטוסי בואינג B-29 נוספים שלא הגיעו לעיר תקפו מטרות מזדמנות או חלופיות.[86] מטוסים אלה שבו לאחור עקב תקלות מכניות או החלטות מפקדים לנטוש את המשימה מחשש לאובדנן.[87]

המגנים היפנים ציפו לפשיטה אך לא זיהו את הכוח עד שהגיע לעיר. יחידות ההגנה באזור מישור קאנטו הועמדו בכוננות, אך לטייסות הלילה נמסר שלא להמריא עד שתזוהה הפשיטה.[88] אף שספינות תצפית הבחינו בכוח, קליטת רדיו לקויה גרמה לכך שרוב הדיווחים לא נקלטו, ובשל אי-סדר בפיקוד לא נעשתה פעולה במועד אף על הדיווחים שכן התקבלו.[78] סמוך לחצות זוהו מספר מטוסי B‑29 ליד קצורה אך הובנו כטיסות סיור; גם זיהויי טיסה בגובה נמוך לא נלקחו ברצינות, ותחנות המכ"ם התמקדו בגבהים הרגילים.[89] אזעקה ראשונה על פשיטה פעילה הושמעה בשעה 00:15 — 7 דקות לאחר תחילת ההטלות.[81] הדיוויזיה האווירית ה-10 שיגרה את מיירטיה הזמינים, ויחידות הזרקורים והנ"מ של הדיוויזיה ה-1 פתחו באש.[89]

כפי שלה מיי ציפה, ההגנה היפנית על טוקיו לא הייתה אפקטיבית. מטוסים רבים נתקלו באש נ"מ ניכרת, אך היא כוונה לרוב לגבהים מעל או מתחת לנתיבי הטיסה ונחלשה ככל שעמדות נ"מ הושבתו בשרפות.[90] ובכל זאת הופלו 12 מטוסי B‑29 וניזוקו 42 נוספים (שניים הורדו משירות).[91] מטוסי הקרב היפניים כמעט שלא השפיעו: לא קיבלו הכוונת מכ"ם, והפעולות לא תואמו עם הנ"מ.[92] אף מטוס B‑29 לא הופל בידי מיירטים; דווחו 76 גיחות ו-40 התקפות נגד בלבד מצידם לאורך הפשיטה.[90] מספר טייסים יפנים נספו כאשר אזל הדלק והתרסקו.[93] חמישה מהמטוסים האמריקאיים שהופלו הצליחו לבצע נחיתת חירום בים, וצוותיהם נאספו בידי צוללות צי ארצות הברית.[90] אבידות ארצות הברית: 96 אנשי צוות הרוגים או נעדרים, ושישה פצועים או נפגעים.[94]

מטוסי בואינג B‑29 סופרפורטרס שבו לבסיסיהם באיי מריאנה בין 06:10 ל-11:27 (זמן מקומי) ב-10 במרץ; רבים מהמפציצים שבו מכוסים באפר שנדבק לגופי המטוסים מהשרפות.[86][85]

בקרקע

Black and white aerial photograph of a devastated urban area
חורבות נקמיסה-דורי באסאקוסה לאחר הפשיטה האווירית

התפתחו במהירות שרפות נרחבות ברחבי צפון-מזרח טוקיו. בתוך 30 דקות מתחילת הפשיטה יצאה השליטה מידי מכבי האש.[95] כעבור שעה זנח שירות הכבאות את ניסיונות הכיבוי,[62] והפנה את עיקר המאמץ להכוונת תושבים למקומות מבטחים ולהצלת נלכדים במבנים בוערים.[96] למעלה מ-125 כבאים ו-500 משמרי אזרחים שסייעו להם נהרגו, ו-96 כבאיות הושמדו.[62]

מונעות ברוח החזקה, שרפות קטנות רבות שהציתו התבערות האמריקאיות התאחדו במהירות למדורות ענק. אלו התפתחו לסופת אש שגלשה לצפון-מערב והחריבה או פגעה כמעט בכל מבנה לאורך מסלולה.[97][98] רק מבני אבן בלבד שרדו את השרפות.[99] כעבור שעה מתחילת ההתקפה, רובה של טוקיו המזרחית כבר הושמד או נלכד בלהבות.[100] באזורים מסוימים דווח על טמפרטורות עד 980 מעלות צלזיוס.[101]

אזרחים שנותרו בבתים או ניסו להילחם בלהבות כמעט שלא היה להם סיכוי לשרוד. ההיסטוריון ריצ'רד ב. פרנק כתב כי "המפתח להישרדות היה להבין מהר שהמצב אבוד ולברוח".[97] זמן קצר לאחר תחילת הפשיטה קראו שידורי הרדיו לציבור להתפנות מיד, אך לא כולם עשו זאת.[102] שוחות החירום שחפרו משפחות ליד הבתים לא סיפקו מענה מול סופת האש; רבים שניסו להסתתר בהן נשרפו למוות או נחנקו למוות.[63]

Black and white photograph of burnt human bodies
שרידים חרוכים של אזרחים יפנים הרוגים לאחר הפשיטה האווירית

ככל שהשרפות התפשטו, נמלטו אזרחים ברחובות בניסיון נואש להתרחק מהלהבות. אלפים נספו באש ובחנק לאחר שסופת האש שאבה את החמצן מהאוויר. החום היה עז עד כדי כך שבגדי אנשים התלקחו מבלי שבאו במגע ישיר עם האש; חלונות זכוכית נמסו, והאוויר הלוהט והרוחות הציקלוניות נשאו את הזכוכית המותכת כגשם שצרב את עור הנמלטים.[101] משפחות רבות ניסו להישאר יחד במסגרת אגודות השכונה, אך בתנאים אלה אבד הקשר בקלות;[103] מעטות הצליחו להישאר יחד כל הלילה.[104] הבריחה נכשלה לעיתים תכופות: העשן צמצם את הראות למטרים ספורים, ודרכים נחסמו במהירות בלהבות.[99][103] המונים אחוזי בהלה נהרו לתעלות שנחשבו למקלט, ונרמסו למוות.[105] מרבית ההרוגים נספו בעת שניסו להתפנות,[106] ובמקרים רבים הוכחדו משפחות שלמות.[97] באירוע קטלני במיוחד נפל מטען מלא של מטוס B‑29 על המון שעבר את גשר קוטוטוי מעל נהר סומידה, ושרף מאות אנשים למוות.[107]

מעט מאוד מקומות בתחומי היעד סיפקו מקלט אמיתי. רבים שניסו להימלט לפארקים שתוכננו כמחסומי אש אחרי רעידת 1923 נספו כאשר השרפות חצו גם מרחבים פתוחים.[108] בדומה לכך, אלפים שמצאו מקלט במתחם סנסו-ג'י באסאקוסה מתו.[109] אחרים הסתתרו במבני אבן, כגון בתי ספר או תיאטראות, ובתעלות.[108] גם אלה לא עמדו בפני סערת האש: שאיפת עשן וחום הרגו רבים בתוך בתי הספר.[110] באירוע אחד נספו למעלה מאלף בני אדם לאחר שחיפשו מחסה בבריכת שחייה גדולה של בית ספר והתבשלו למוות.[101] רבים שנמלטו לתעלות נספו מהעשן או כשסערת האש העוברה שאבה את החמצן.[84] עם זאת, גופי מים הצילו אלפים אחרים.[95] האש שככה רק בשעות הבוקר המאוחרות של 10 במרץ, ונעצרה כאשר הגיעה למרחבים פתוחים גדולים או לתעלת נקגאווה.[90][111] אלפי אנשים שנפצעו בפשיטה מתו בימים שלאחר מכן.[112]

לאחר הפשיטה התגייסו תושבי טוקיו לסייע לפליטים.[34] כבאים, שוטרים וחיילים פעלו לחילוץ ניצולים מתחת למבנים שקרסו.[113] רבים מהפליטים, שהתגוררו קודם לכן בשכונות עוני, שוכנו בשכונות אמידות יותר; פערי המחיה עוררו לעיתים מרמור, התפרעויות וביזה.[114] מוקדי קליטה הוקמו בפארקים ובשטחים פתוחים נוספים.[115] למעלה ממיליון בני אדם עזבו את העיר בשבועות הבאים, ויותר מ-90% נקלטו במחוזות סמוכים.[34] בשל היקף הנזק והיציאה מטוקיו, לא נעשה ניסיון להחזיר את השירותים לחלקים גדולים של העיר.[106]

תוצאות

נפגעים

Black and white photograph of numerous bodies dressed in civilian clothing lying on a park
גופות הקורבנות פרושות בפארק אואנו
גופות צפות בנהר אויוקו

ההערכות למספר ההרוגים בהפצצת טוקיו ב-10 במרץ אינן אחידות. לאחר הפשיטה נאספו ונרשמו 79,466 גופות. גופות רבות לא נאספו כלל, ומנהל שירותי הבריאות העירוני העריך 83,600 הרוגים ו-40,918 פצועים.[34][95] מכבי האש של טוקיו דיווחו על 97,000 הרוגים ו-125,000 פצועים, ומחלקת משטרת המטרופולין של טוקיו העריכה 124,711 הרוגים ופצועים יחד. לאחר המלחמה סקר ההפצצות האסטרטגיות של ארצות הברית העריך את מספר הנפגעים ב-87,793 הרוגים ו-40,918 פצועים, וציין שרוב הנפגעים היו נשים, ילדים וקשישים.[98]

פרנק כתב ב-1999 שהקונצנזוס המחקרי נע בין 90,000 ל-100,000 הרוגים, אך אחרים טוענים למספר גבוה בהרבה: כך, אדווין פ. הויט נקב ב-1987 בכ-200,000 הרוגים, וב-2009 טען מארק סלדן שמספר המתים עשוי להיות גדול פי כמה מהערכת 100,000 של ממשלות יפן וארצות הברית.[113][116] נכון ל-2011 חולק באולם הזיכרון של טוקיו כבוד ל-105,400 הרוגים – מי שאפרם הופקד בבניין או שנדרשו בידי משפחתם – אך מאחר שרבות מהגופות לא נאספו, מספר ההרוגים גבוה מכך.[117] תנועות אוכלוסייה נרחבות לפני הפשיטה, הכחדת קהילות שלמות והשמדת רשומות מונעים קביעה מדויקת של היקף האבדות.[34]

מרבית הגופות שנאספו נקברו בקברי אחים ללא זיהוי.[34][118][119] רבות מגופות מי שטבעו בניסיון למצוא מקלט בנהרות נסחפו לים ולא נמצאו.[120] מאמצי איסוף הגופות הופסקו 25 ימים לאחר הפשיטה.[106]

הפשיטה הביאה גם להרס עצום: לפי רישומי המשטרה הושמדו 267,171 מבנים, כרבע ממבני טוקיו, ו-1,008,005 ניצולים נותרו ללא קורת גג.[95] רוב המבנים ברובעי אסאקוסה, פוקאגאווה, הונג'ו, ג'וטו ושיטאיה הושמדו, ושבעה מחוזות עירוניים נוספים איבדו כ-מחצית מבנייניהם; חלקים מ-14 רבעים אחרים נפגעו. בסך הכול נשרף שטח של 41 קמ"ר.[121] מספר ההרוגים והיקף ההרס היו הגדולים ביותר מכל פשיטה אווירית בודדת בכל מלחמת העולם השנייה, לרבות הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי.[95] האבדות, ההרס והיעדרות עובדים בטוקיו שיבשו במידה ניכרת את כלכלת המלחמה היפנית.[122][123]

תגובות

לה מיי וארנולד ראו בפעולה כהצלחה משמעותית, על סמך דיווחי צוותי אוויר וצילומי סיור מ-10 במרץ שהראו היקף הרס עצום.[94][124] ארנולד שלח ללה מיי ברכת שבח: "משימה זו מראה שלצוותיך יש אומץ לכל דבר".[112] גם צוותי האוויר שהשתתפו בתקיפה הביעו שביעות רצון מהתוצאות.[125] הערכת נזק לאחר-תקיפה של פיקוד המפציצים ה-21 ייחסה את ממדי החורבן לריכוז התבערה באזור תחום, לתקיפה בפרק זמן קצר ולרוחות החזקות מעל טוקיו.[126]

במהלך המלחמה כמעט שלא הועלו בארצות הברית הסתייגויות מוסריות לגבי מתקפת 10 במרץ או מהשריפות בערים יפניות אחרות.[127] רוב מקבלי ההחלטות והציבור תמכו בטקטיקות, וההיסטוריון מייקל הווארד ציין שהדבר שיקף את מגבלות האפשרות לסיים את המלחמה אז.[128] ארנולד ולה מיי ראו בפשיטה ובפשיטות התבערה שבאו בעקבותיה צורך להצלת חיי אמריקאים באמצעות קיצור המלחמה,[129] והשקפה זו כנראה הייתה גם של הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט.[130] שר המלחמה הנרי סטימסון, אף שהיה מודע לטקטיקות של לה מיי וטרוד מהיעדר תגובה ציבורית בארצות הברית לשרפת טוקיו, התיר להן להימשך עד לסיום המלחמה.[131]

בעקבות הפשיטה נערכו תקיפות דומות: נגויה בליל 11/12 במרץ, אוסקה בשעות המוקדמות של 14 במרץ, קובה ב-17/18 במרץ ונגויה שוב ב-18/19 במרץ.[132] ב-23/24 במרץ נערכה תקופת לילה מדויקת (שכשלה) על מפעל מנועי מטוסים בנגויה. פשיטות התבערה פסקו רק לאחר שאזל מלאי התבערות של חיל האוויר ה-21 של ארצות הברית.[133] התקיפות על טוקיו, נגויה, אוסקה וקובה במרץ שרפו מעל 80 קמ"ר.[132] מניין ההרוגים בנגויה, אוסקה וקובה היה נמוך בהרבה מהפשיטה על טוקיו (פחות מ-10,000 בכל תקיפה), בין היתר בשל היערכות טובה יותר של הרשויות היפניות לאחר שהבינו כי זלזלו באיום פצצות התבערה.[134]

הממשלה היפנית ניסתה בתחילה לדכא דיווחים על היקף הנזק, אך בהמשך השתמשה בו לתעמולה. הודעת המטה הכללי הקיסרי ב-10 במרץ טענה שרק "מקומות שונים בעיר הועלו באש",[135] אך שמועות על החורבן הופצו במהירות.[136] בניגוד למנהג להמעיט בנזקי הפשיטות, ממשלת יפן עודדה את התקשורת להדגיש את ממדי ההרס כדי לעורר זעם נגד ארצות הברית;[137] למחרת (11 במרץ) הופיעו סיפורים על הפשיטה בעמודי השער, תוך הדגשת "אי-המוסריות" הנטענת ומניין מטוסי B‑29 שהופלו.[138] בהמשך הוזכרו מעט היקפי נפגעים, והתמונות שפורסמו הציגו מעט נזק פיזי.[139] רדיו טוקיו, תחנת השידור הרשמית של ממשלת יפן כינתה זאת "הפצצת טבח".[95] שידורים נוספים הדגישו אבדות ל-B‑29 ורצון אזרחי נטען להמשך המלחמה.[140] בעיתונות האמריקאית התמקד הדיווח בהרס הפיזי בעיר, כמעט ללא אזכור אומדני הרוגים — תוצר של תוכני הודעות החיל ולא של צנזורה.[141]

הפשיטה פגעה מאוד במורל האזרחים; היא ופשיטות נוספות במרץ שכנעו רבים שהמצב חמור מכפי שהודתה הממשלה. תגובת השלטון שילבה דיכוי, עונשים כבדים על "חוסר נאמנות" או הפצת שמועות, עם תעמולה לחידוש האמון ביכולות ההגנה האווירית והאזרחית; הצלחת צעדים אלה הייתה מוגבלת.[142]

מעט צעדים ננקטו לשיפור ההגנות. מרבית קציני הפיקוד הבכירים של הדיוויזיה האווירית ה-10 הודחו או מונו מחדש, כעונש על כישלון היחידה.[143] רק 20 מטוסים הועברו לטוקיו לתגבור — והועברו למקום אחר כעבור שבועיים בהיעדר תקיפות נוספות.[93] מאפריל צמצמה יפן את היירוטים כדי לשמר מטוסים לפלישה הצפויה ליפן, בעוד דיוויזיית הנ"מ ה-1 נותרה פעילה עד אוגוסט 1945.[144] בפועל, לא פותחו הגנות נאותות לפשיטות לילה: כוח הלילה נותר בלתי אפקטיבי וערים רבות לא כוסו כראוי בנ"מ.[145]

מאפריל ועד אמצע מאי פיקוד המפציצים ה-21 של חיל האוויר האמריקאי התמקד בעיקר בשדות תעופה בדרום יפן לתמיכה בקרב אוקינאווה. מ-11 במאי ועד סוף המלחמה הטילו ה-B‑29 הפצצות דיוק ביום כשאפשר מזג האוויר, והפצצות תבערה בלילות.[146] נערכו הפצצות אש נוספות על טוקיו; האחרונה בליל 25/26 במאי.[147] בשלב זה הושמדו 50.8% משטח העיר ויותר מ-4 מיליון תושבים איבדו את בתיהם; הוסרו מטרות טוקיו מרשימת היעדים שכן לא נמצא טעם תקיפות נוספות.[118][148] עד סוף המלחמה, 75% מהגיחות של פיקוד המפציצים ה-21 היו כחלק מהפצצות תבערה.[147]

הנצחה

אנדרטת משכן הזיכרון בפארק יוקואמיצ'ו

לאחר המלחמה הגופות הוצאו מקברי האחים ונשרפו; האפר נטמן בבית עצמות שבפארק יוקואמיצ’ו ברובע סומידה, שהוקם במקור לשמש משכן לשרידי 58,000 קורבנות רעידת האדמה הגדולה בקאנטו (1923). מאז 1951 נערך מדי שנה, ב-10 במרץ, טקס בודהיסטי לציון יום השנה לפשיטה. בנוסף הוקמו בשנים שלאחר הפשיטה אנדרטאות שכונתיות קטנות ברחבי אזור האסון.[149] בשנת 1990 הוכרז יום 10 במרץ בתור יום השלום של טוקיו בידי אספת המטרופולין של טוקיו.[150]

בשנת 1963 הוצבה אנדרטה לזכר התקפות האוויריות על טוקיו ב-10 במרץ ליד מקדש סנסו ג'י בשכונת אסאקוסה בטוקיו.

במהלך העשורים שלאחר המלחמה הוקמו מעט אנדרטאות נוספות.[151] בשנות ה-70 החלו מאמצים להקמת "מוזיאון שלום טוקיו" רשמי להנצחת הפשיטה, אך אספת המטרופולין של טוקיו ביטלה את הפרויקט ב-1999.[152] תחת זאת נבנתה בפארק יוקואמיצ’ו אנדרטת "בית הזיכרון" לזכר האזרחים שנהרגו בפשיטה, שנחנכה במרץ 2001.[153] קבוצת אזרחים בראשות הסופר קצומוטו סאוטומה, מהפעילים הבולטים למען הקמת מוזיאון השלום, ייסדה את מרכז הפשיטות על טוקיו ונזקי המלחמה — מוסד פרטי שנפתח ב-2002.[152][154][155] נכון ל-2015 היה המרכז הגורם המרכזי ביפן לשימור תיעוד על פשיטות התבערה.[156] חלק קטן ממוזיאון אדו טוקיו מוקדש גם הוא לפשיטות האוויריות על טוקיו.[157]

היסטוריוגרפיה

היסטוריונים רבים מציינים כי פשיטת 10 במרץ על טוקיו הייתה הצלחה צבאית לארצות הברית, ושהיא סימנה את פתיחת התקופה היעילה ביותר של הפשיטות האוויריות על יפן; ההיסטוריה הרשמית של חיל האוויר של ארצות הברית קבעה שהתקיפה השיגה במלואן את יעדיו של לה מיי, ושפשיטות התבערה שלאחריה קיצרו את המלחמה.[158] טמי דייוויס ביידל כתבה ב-The Cambridge History of the Second World War כי "פשיטת טוקיו סימנה מפנה דרמטי במערכה האווירית האמריקאית במזרח הרחוק; לאחר חודשים ארוכים של תסכול, השתחררה מלוא עוצמתה התעשייתית של אמריקה על יפן המועדת".[159] מארק לארדס טען כי מבצע 10 במרץ היה רק הפשיטה השנייה שהצליחה באמת על יפן (לאחר תקיפה על מפעל מטוסים ב-19 בינואר), וכי "החלטתו של לה מיי לעבור מהפצצות דיוק להפצצות שטיח תבערה ובגובה נמוך" הייתה הגורם החשוב ביותר בהצלחת הקמפיין האסטרטגי בסופו של דבר.[160]

Color photograph of a three-story red brick building
מרכז הפשיטות על טוקיו ונזקי המלחמה

היסטוריונים דנו גם במשמעות הפשיטה במעבר חיל האוויר של ארצות הברית מהפצצות דיוק להפצצת שטיח. קונרד ס' קריין ציין כי "המעבר לסערות אש סימן שלב נוסף בהסלמה אל עבר מלחמה טוטאלית, והיווה שיאם של תהליכים שהחלו במלחמה האווירית נגד גרמניה".[161] קנת' פ' וורל הדגיש כי פשיטות התבערה על ערי יפן והפצצות האטום "הפכו לסמל הקמפיין האסטרטגי נגד יפן; יש שיאמרו שכל היתר אינו אלא הקדמה או שוליים".[162] ביידל, ויליאם ראלף וברט טילמן טענו כי הדחף לעבור לתבערה נבע מרצונם של ארנולד ולה מיי להוכיח את יעילות מטוסי B‑29, וכי כוח הפצצה אסטרטגי יכול להיות זרוע מכרעת.[163][164][165] ההיסטוריון הבריטי מקס הייסטינגס חלק תובנה דומה, וכתב כי נסיבות המעבר של פיקוד המפציצים ה-21 להפצצות שטיח ב-1945 שיקפו את אלו שהובילו את פיקוד המפציצים המלכותי לעשות כן מ-1942.[166]

כמו הפצצת דרזדן, הפשיטה על טוקיו ב-10 במרץ 1945 משמשת דוגמה מרכזית בידי היסטוריונים ומבקרים של אתיקה ופרקטיקות ההפצצה האסטרטגית של בעלות הברית;[167] הביקורות המוקדמות בשנים שלאחר המלחמה התגבשו עם הזמן לספקנות נרחבת בדבר מוסריותן ויעילותן של הפשיטות.[168] סלדן טען כי הפשיטה סימנה ראשיתו של "דפוס לחימה אמריקאי המכוון להשמדה של אוכלוסיות שלמות".[169] הפילוסוף א.ק. גריילינג ביקר את הפצצות השטיח על ערים גרמניות ויפניות וקבע כי פשיטת 10 במרץ הייתה "בלתי נחוצה ולא מידתית".[170] יש שסברו כי גזענות הניעה את ההכרעה להשתמש בתבערה, בניגוד להדגשת דיוק יחסית מול גרמניה;[171] וורל כתב שאף אם לגזענות היה משקל, "גורמים רבים אחרים היו מעורבים, ולדידי – חשובים יותר",[76] ומסקנות דומות העלה פרנק, שהוסיף כי חיל האוויר של ארצות הברית היה משתמש בפצצות תבערה גם באירופה אילו היו ערים גרמניות פגיעות לשרפה כמו הערים היפניות וכאשר המודיעין על כלכלת המלחמה היה חסר באותה מידה.[172] טילמן כתב כי לנוכח כישלון קמפיין הדיוק, הפצצת שטיח הייתה הטקטיקה היחידה ברת יישום באותה עת.[173]

לאחר ההפצצה, הירוהיטו, קיסר יפן, ביקר באזורי החורבן ב-18 במרץ; ההיסטוריונים חלוקים על השפעת הביקור: בראדלי טען שהביקור שכנע את הקיסר שיפן הפסידה במלחמה,[174] טילמן גרס שלא הייתה לכך השפעה עליו, ופרנק כתב שהקיסר תמך בהמשך הלחימה עד אמצע 1945.[175][176] יפן נכנעה רק באמצע אוגוסט 1945, ימים ספורים לאחר הפצצות האטום על הירושימה ונגסאקי.

הווה

החוקר קרי קראקס טען שאחת הסיבות למעמד ההנצחה הרשמי הצנוע ביפן היא הימנעות הממשלה מהכרה בכך שיפן היא זאת שיזמה לראשונה בהיסטוריה פשיטות אוויריות על ערי אסיה; עוד טען כי ההתמקדות הרשמית בהפצצות האטום על הירושימה ונגסאקי "מחזקת את דימוי היפנים כקרבנות".[157]

בשנת 2007 הגישה קבוצת ניצולים מהפצצת 10 במרץ בטוקיו ובני משפחות שכולות תביעה לפיצויים ולהתנצלות על התנהלות ממשלת יפן ביחס לפשיטה. במסגרת ההליך התביעה טענה שהפשיטה הייתה פשע מלחמה, וכי ממשלת יפן פעלה שלא כדין כשהסכימה לסעיפים באמנת סן פרנסיסקו משנת 1951 שוויתרו על הזכות לתבוע פיצויים מהממשל האמריקאי; עוד נטען שהממשלה הפרה את חוקת-השלום בכך שפיצתה חיילים ומשפחותיהם אך לא אזרחים. ממשלת יפן השיבה שאין עליה חובה לפצות נפגעי פשיטות אוויריות. ב-2009 דחה בית המשפט המחוזי של טוקיו את התביעה ופסק לטובת הממשלה.[177] מאז, מתקיים קמפיין ציבורי הקורא לחקיקה שתעניק פיצוי לאזרחים ניצולים של הפשיטה.[157]

לקריאה נוספת

  • Hoyt, Edwin P. (2000). Inferno: The Firebombing of Japan, March 9 – August 15, 1945. Lanham, Maryland: Madison Books. ISBN 1-56833-149-5.
  • Neer, Robert M. (2013). Napalm: An American Biography. Cambridge, Massachusetts: Belknap Press of Harvard University Press. ISBN 978-0-674-07301-2.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפצצת טוקיו בוויקישיתוף

ביאורים

  1. ↑ מפקד צבא המחוז המזרחי היה הגנרל שיזואיצ'י טנקה.[54]

הערות שוליים

  1. ↑ "Legacy of the Great Tokyo Air Raid". The Japan Times. 15 במרץ 2015. נבדק ב-25 במרץ 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ↑ Werrell 1996, pp. 151–152.
  3. ^ 3.0 3.1 Werrell 1996, p. 152.
  4. ↑ Biddle 2015, pp. 495–496, 502, 509.
  5. ↑ Frank 1999, p. 46.
  6. ↑ Karacas 2010, p. 528.
  7. ↑ Peattie 2001, pp. 115–121.
  8. ↑ Tillman 2010, p. 5.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 Wolk 2004, p. 72.
  10. ↑ Craven & Cate 1953, p. 555.
  11. ↑ Fedman & Karacas 2014, p. 964.
  12. ↑ Fedman & Karacas 2012, pp. 318–319.
  13. ↑ Searle 2002, p. 120.
  14. ↑ Craven & Cate 1953, pp. 553–554.
  15. ↑ Wolk 2004, p. 71.
  16. ↑ Searle 2002, pp. 113–114.
  17. ↑ Wolk 2010, pp. 112–113.
  18. ↑ Downes 2008, p. 125.
  19. ↑ Searle 2002, p. 115.
  20. ↑ Craven & Cate 1953, pp. 610–611.
  21. ↑ Frank 1999, p. 55.
  22. ↑ Frank 1999, pp. 55–56.
  23. ↑ Craven & Cate 1953, p. 621.
  24. ↑ Downes 2008, p. 126.
  25. ^ 25.0 25.1 Craven & Cate 1953, p. 564.
  26. ↑ Craven & Cate 1953, pp. 143–144.
  27. ↑ Craven & Cate 1953, p. 565.
  28. ↑ Craven & Cate 1953, pp. 569–570.
  29. ↑ Craven & Cate 1953, pp. 572, 611.
  30. ↑ Craven & Cate 1953, p. 611.
  31. ↑ Craven & Cate 1953, pp. 572–573.
  32. ↑ Searle 2002, p. 113.
  33. ↑ Craven & Cate 1953, p. 573.
  34. ^ 34.0 34.1 34.2 34.3 34.4 34.5 Frank 1999, p. 17.
  35. ↑ Searle 2002, p. 114.
  36. ↑ Frank 1999, p. 62.
  37. ↑ Ralph 2006, p. 516.
  38. ↑ Kerr 1991, p. 155.
  39. ↑ Craven & Cate 1953, p. 612.
  40. ↑ Ralph 2006, p. 512.
  41. ↑ Craven & Cate 1953, pp. 612–613.
  42. ^ 42.0 42.1 42.2 Craven & Cate 1953, p. 613.
  43. ^ 43.0 43.1 43.2 43.3 Frank 1999, p. 64.
  44. ^ 44.0 44.1 Dorr 2002, p. 36.
  45. ↑ Kerr 1991, p. 149.
  46. ↑ Werrell 1996, p. 153.
  47. ↑ Dorr 2012, p. 224.
  48. ↑ Dorr 2012, p. 22.
  49. ↑ Crane 1993, p. 131.
  50. ↑ Foreign Histories Division, Headquarters, United States Army Japan 1958, pp. 34, 43.
  51. ↑ Foreign Histories Division, Headquarters, United States Army Japan 1958, p. 72.
  52. ^ 52.0 52.1 52.2 52.3 52.4 Craven & Cate 1953, p. 615.
  53. ↑ Foreign Histories Division, Headquarters, United States Army Japan 1958, pp. 33, 61.
  54. ↑ Frank 1999, p. 318.
  55. ↑ Zaloga 2010, p. 15.
  56. ^ 56.0 56.1 56.2 56.3 56.4 Frank 1999, p. 65.
  57. ↑ Foreign Histories Division, Headquarters, United States Army Japan 1958, p. 48.
  58. ↑ Coox 1994, p. 410.
  59. ↑ Zaloga 2010, pp. 23, 24.
  60. ↑ Dorr 2012, p. 149.
  61. ↑ Foreign Histories Division, Headquarters, United States Army Japan 1958, p. 43.
  62. ^ 62.0 62.1 62.2 Frank 1999, p. 8.
  63. ^ 63.0 63.1 63.2 Dorr 2012, p. 161.
  64. ↑ Frank 1999, pp. 8–9.
  65. ↑ Frank 1999, pp. 4–5.
  66. ↑ Frank 1999, p. 6.
  67. ↑ Hewitt 1983, p. 275.
  68. ^ 68.0 68.1 Craven & Cate 1953, p. 614.
  69. ↑ Kerr 1991, pp. 151–152.
  70. ↑ Fedman & Karacas 2012, p. 313.
  71. ↑ Kerr 1991, p. 153.
  72. ↑ Fedman & Karacas 2012, pp. 312–313.
  73. ↑ Searle 2002, pp. 114–115, 121–122.
  74. ↑ Dorr 2002, p. 37.
  75. ↑ Werrell 1996, p. 162.
  76. ^ 76.0 76.1 Werrell 1996, p. 159.
  77. ↑ Tillman 2010, pp. 136–137.
  78. ^ 78.0 78.1 Frank 1999, p. 3.
  79. ↑ Tillman 2010, p. 149.
  80. ↑ Werrell 1996, p. 160.
  81. ^ 81.0 81.1 Frank 1999, p. 4.
  82. ↑ Tillman 2010, pp. 147–148.
  83. ↑ Tillman 2010, p. 151.
  84. ^ 84.0 84.1 Frank 1999, p. 13.
  85. ^ 85.0 85.1 Tillman 2010, p. 152.
  86. ^ 86.0 86.1 Frank 1999, p. 66.
  87. ↑ Edoin 1987, pp. 45–46.
  88. ↑ Edoin 1987, p. 58.
  89. ^ 89.0 89.1 Foreign Histories Division, Headquarters, United States Army Japan 1958, p. 73.
  90. ^ 90.0 90.1 90.2 90.3 Craven & Cate 1953, p. 616.
  91. ↑ Frank 1999, pp. 66–67.
  92. ↑ Dorr 2012, p. 150.
  93. ^ 93.0 93.1 Coox 1994, p. 414.
  94. ^ 94.0 94.1 Frank 1999, p. 67.
  95. ^ 95.0 95.1 95.2 95.3 95.4 95.5 Craven & Cate 1953, p. 617.
  96. ↑ Hoyt 1987, p. 384.
  97. ^ 97.0 97.1 97.2 Frank 1999, p. 9.
  98. ^ 98.0 98.1 Selden 2009, p. 84.
  99. ^ 99.0 99.1 Pike 2016, p. 1052.
  100. ↑ Edoin 1987, p. 77.
  101. ^ 101.0 101.1 101.2 Paridon, Seth (2020-03-08). "Hellfire on Earth: Operation Meetinghouse". The National WWII Museum (באנגלית). נבדק ב-2025-06-14.
  102. ↑ Edoin 1987, p. 63.
  103. ^ 103.0 103.1 Frank 1999, p. 111.
  104. ↑ Edoin 1987, p. 78.
  105. ↑ Crane 2016, p. 175.
  106. ^ 106.0 106.1 106.2 Hewitt 1983, p. 273.
  107. ↑ Crane 1993, p. 132.
  108. ^ 108.0 108.1 Frank 1999, p. 10.
  109. ↑ Hewitt 1983, p. 276.
  110. ↑ Frank 1999, p. 12.
  111. ↑ Kerr 1991, p. 191.
  112. ^ 112.0 112.1 Pike 2016, p. 1054.
  113. ^ 113.0 113.1 Hoyt 1987, p. 385.
  114. ↑ Edoin 1987, p. 119.
  115. ↑ Edoin 1987, p. 126.
  116. ↑ Selden 2009, p. 85.
  117. ↑ Masahiko 2011.
  118. ^ 118.0 118.1 Karacas 2010, p. 522.
  119. ↑ Kerr 1991, p. 203.
  120. ↑ Edoin 1987, p. 106.
  121. ↑ Frank 1999, p. 16.
  122. ↑ Tillman 2010, pp. 154, 157.
  123. ↑ Kerr 1991, p. 208.
  124. ↑ Edoin 1987, p. 110.
  125. ↑ Kerr 1991, p. 205.
  126. ↑ Bradley 1999, pp. 35–36.
  127. ↑ Dower 1986, p. 41.
  128. ↑ Crane 2016, p. 215.
  129. ↑ Ralph 2006, pp. 517–518.
  130. ↑ Ralph 2006, p. 521.
  131. ↑ Ralph 2006, pp. 519–521.
  132. ^ 132.0 132.1 Haulman 1999, p. 23.
  133. ↑ Frank 1999, p. 69.
  134. ↑ Lardas 2019, p. 52.
  135. ↑ Kerr 1991, p. 210.
  136. ↑ Frank 1999, p. 18.
  137. ↑ Kerr 1991, p. 211.
  138. ↑ Lucken 2017, p. 123.
  139. ↑ Lucken 2017, pp. 123–124.
  140. ↑ Lucken 2017, p. 124.
  141. ↑ Crane 2016, pp. 175–176.
  142. ↑ Edoin 1987, pp. 122–126.
  143. ↑ Zaloga 2010, p. 54.
  144. ↑ Zaloga 2010, pp. 54–55.
  145. ↑ Craven & Cate 1953, p. 656.
  146. ↑ Haulman 1999, p. 24.
  147. ^ 147.0 147.1 Haulman 1999, p. 25.
  148. ↑ Craven & Cate 1953, p. 639.
  149. ↑ Karacas 2010, pp. 522–523.
  150. ↑ Rich, Motoka (9 במרץ 2020). "The Man Who Won't Let the World Forget the Firebombing of Tokyo". The New York Times. נבדק ב-5 באפריל 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  151. ↑ Karacas 2010, p. 523.
  152. ^ 152.0 152.1 Karacas 2010, p. 532.
  153. ↑ Karacas 2010, pp. 521, 532.
  154. ↑ "Center of the Tokyo Raids and War Damage". Center of the Tokyo Raids and War Damage. נבדק ב-19 באפריל 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  155. ↑ Rich, Motoko; Ueno, Hisako (15 במאי 2022). "Katsumoto Saotome, Who Preserved Stories of Tokyo Firebombing, Dies at 90". The New York Times. נבדק ב-22 במאי 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  156. ↑ "Deadly WWII U.S. firebombing raids on Japanese cities largely ignored". The Japan Times. AP. 10 במרץ 2015. אורכב מ-המקור ב-26 ביולי 2019. נבדק ב-12 באוגוסט 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  157. ^ 157.0 157.1 157.2 Munroe, Ian (11 במרץ 2015). "Victims seek redress for 'unparalleled massacre' of Tokyo air raid". The Japan Times. נבדק ב-10 בפברואר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  158. ↑ Craven & Cate 1953, p. 623.
  159. ↑ Biddle 2015, p. 521.
  160. ↑ Lardas 2019, p. 88.
  161. ↑ Crane 1993, p. 133.
  162. ↑ Werrell 1996, p. 150.
  163. ↑ Biddle 2015, p. 523.
  164. ↑ Ralph 2006, pp. 520–521.
  165. ↑ Tillman 2010, p. 260.
  166. ↑ Hastings 2007, p. 319.
  167. ↑ Crane 1993, p. 159.
  168. ↑ Crane 2016, p. 212.
  169. ↑ Selden 2009, p. 92.
  170. ↑ Grayling 2006, p. 272.
  171. ↑ Werrell 1996, p. 158.
  172. ↑ Frank 1999, p. 336.
  173. ↑ Tillman 2010, p. 263.
  174. ↑ Bradley 1999, p. 36.
  175. ↑ Tillman 2010, p. 158.
  176. ↑ Frank 1999, p. 345.
  177. ↑ Karacas 2011.

ביבליוגרפיה

הפצצת טוקיו (10 במרץ 1945)42507843Q51881408

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הפצצת_טוקיו_(10_במרץ_1945)&oldid=3615789"