הפצצת אש
הפצצת אש (באנגלית: Firebombing), מוכרת גם בתור הפצצת תבערה (באנגלית: Incendiary bombing), היא טכניקת הפצצה שמטרתה לגרום נזק למטרה, לרוב אזור עירוני, באמצעות אש שנוצרת מנשק תבערה, ולא כתוצאה מגל הדף של פצצות כבדות. בשימוש רווח, כל פעולה שבה נעשה שימוש באמצעי תבערה כדי להצית אש מתוארת לעיתים בתור "הפצצת אש".
אף כי פצצות תבערה פשוטות שימשו להשמדת מבנים מאז ראשית עידן אבק השרפה, במלחמת העולם הראשונה נראה לראשונה שימוש בהפצצה אסטרטגית מן האוויר לפגיעה במורל ובכלכלת האויב, כגון פשיטות הצפלין הגרמניות על לונדון. בירת סין במלחמת סין–יפן השנייה, צ'ונגצ'ינג, הופצצה באש בידי יפן הקיסרית מראשית 1939. לונדון, קובנטרי וערים בריטיות רבות אחרות הופצצו באש בבליץ בידי גרמניה הנאצית. מרבית הערים הגדולות בגרמניה הופצצו באש בהרחבה החל מ־1942, וכמעט כל הערים הגדולות ביפן הופצצו באש בחצי השנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה.
הטכניקה עושה שימוש בפצצות תבערה קטנות המושלכות לעיתים בפצצת מצרר, כגון "סל הלחם של מולוטוב".[1] אם מתלקחת שרפה, היא עשויה להתפשט למבנים סמוכים שהיו נותרים ברובם ללא פגע מפצצה רבת־עוצמה; כך מנוצל טוב יותר מטען החימוש שנושא המפציץ.
שימוש בתבערות בלבד אינו יוצר בדרך כלל שרפות בלתי נשלטות כאשר הגגות עשויים מחומרים בלתי דליקים (רעפים או ציפויי לוחות). שילוב של מפציצים הנושאים פצצות נפץ כבדות, כגון "בלוקבאסטר" הבריטית, שפוצצו חלונות וגגות וחשפו את פנים המבנים בפני התבערות – יעיל בהרבה. לחלופין ניתן לבצע הפצצה מקדימה בחימוש רגיל ולאחריה גל תבערה.
חלק גדול מן האפקטיביות טמון בנטייתן של פצצות אלה להצית שרפות ענק ולגרום נזק כבד לבתי מגורים מסורתיים שנבנו מעץ וקרטון.
טקטיקות
ערך מורחב – סופת אש
בראשית מלחמת העולם השנייה הופצצו באש ערים בריטיות רבות. שתיים מן הפשיטות הבולטות היו הבליץ של קובנטרי ב־14 בנובמבר 1940 והשרפה הגדולה השנייה של לונדון בליל 29–30 בדצמבר 1940 – הפשיטה ההרסנית ביותר על לונדון במלחמה, שרוב חורבנה נגרם משרפות תבערה. במהלך פשיטת קובנטרי חלוצו הגרמנים כמה חידושים שהשפיעו על כלל הפשיטות האסטרטגיות בהמשך:[2] שימוש במטוסי פאת'פיינדר עם אמצעים אלקטרוניים לניווט ולסימון מטרות לפני גל המפציצים; ושילוב פצצות נפץ כבדות ומוקש אוויר עם אלפי תבערות להצתת העיר. הגל הראשון של המפציצים שבאו אחר כך הטיל פצצות נפץ כדי להשבית תשתיות (מים, חשמל וגז) ולחורר את הכבישים – ולמנוע מכבאיות להגיע לשרפות שיוצתו בידי גלים נוספים. גלים אלה הטילו שילוב של נפץ ותבערה. היו שני סוגי תבערות: כאלה ממגנזיום ואבקות ברזל, וכאלה המבוססות נפט. פצצות הנפץ והמוקשים הגדולים נועדו גם לפגוע בגגות כדי שתבערות יחדורו פנימה ויציתו. כפי שכתב לאחר המלחמה ארתור האריס, מפקד פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי:
בראשית ימי ההפצצות סברנו, כמו הגרמנים, שיש לפרוש את המתקפה לאורך כל הלילה, ובכך לשחוק את מורל האוכלוסייה האזרחית. התוצאה הייתה, כמובן, שכבת אש יעילה יכלה להתמודד עם מטען יחיד של פצצות תבערה, לכבותו, ולהמתין בנחת לבא אחריו; ולעיתים גם להספיק לתפוס מחסה כאשר נפלו כמה פצצות נפץ כבדות. ... אך נצפה שכאשר הגרמנים כן השיגו ריכוז אפקטיבי, ... אז לכבאים שלנו היה קשה; אם גשם של תבערות מעורב בפצצות נפץ כבדות, יש פיתוי לכבאי להשאיר את ראשו למטה. שוב ושוב החמיצו הגרמנים את ההזדמנות, כפי שעשו בזמן הבליץ על לונדון שצפיתי בו מגג משרד האוויר, להצית את ערינו במתקפה מרוכזת. בקובנטרי היה ריכוז מספק מבחינת המרחב, אך בכל זאת היה מעט מאוד ריכוז מבחינת הזמן, ושום דבר מעין טורנדו־האש של המבורג או דרזדן לא אירע בארצנו. אבל הם גרמו לנו נזק די והותר כדי ללמד אותנו את עיקרון הריכוז: העיקרון של הצתת כל כך הרבה שרפות בעת ובעונה אחת, שאף שירותי כבאות — יעילים ומהירים ככל שיהיו, ואף אם יתוגברו במהירות בידי כוחות מערים אחרות — לא יצליחו להשתלט עליהן.
— ארת'ור האריס[3]
החידוש הטקטי של זרם המפציצים פותח על ידי חיל האוויר המלכותי כדי להכריע את ההגנה האווירית הגרמנית במלחמה, ולהגדיל את ריכוז החימוש בזמן מעל המטרה. לאחר הבליץ אומצה העברת מטען גדול בזמן קצר במיוחד כסטנדרט, שכן נמצא יעיל מפשיטה ארוכה.[3] לדוגמה: בקובנטרי (14/15 בנובמבר 1940) 515 מפציצים גרמניים – רבים טסו יותר מגיחה אחת – פרקו חימוש לאורך יותר מ־10 שעות; לעומת זאת, הפצצת דרזדן (13/14 בפברואר 1945) בשתי גלים של כוח־העיקר של פיקוד המפציצים: 254 מטוסי אוורו לנקסטר הטילו כמעט את כל חימושם בין 22:14 ל־22:22 (כלומר ממוצע של מפציץ כל חצי שנייה), והגל השני – 529 לנקסטרים – בין 01:21 ל־01:45 (כ־מפציץ כל שלוש שניות).
חיל האוויר של צבא ארצות הברית הפציץ רשמית רק מטרות מדויקות באירופה, אך כאשר 316 מטוסי B-17 מעופפים הפציצו את דרזדן בפשיטה נוספת בסביבות הצהריים ב-14 בפברואר 1945, בשל עננות השתמשו גלים מאוחרים במכ"ם H2X לניווט.[4] תערובת החימוש לאותה פשיטה הייתה כ־40% תבערות, קרובה ליחסי "הפצצת ערים" של חיל האוויר המלכותי, יותר מן המקובל בהפצצות דיוק אמריקאיות.[א] תמהיל כזה היה רווח כאשר צפו עננות מעל המטרה.[4]
במתקפות על יפן זנח חיל האוויר האמריקאי את שיטת ההפצצה המדויקת שהפעיל באירופה ואימץ מדיניות של הפצצת שטיח בתבערות לשריפת ערים בידי יפן, כולל ווהאן, ובהמשך ערי איי הבית היפניים.[6] הטקטיקות הללו הוכיחו אפקט הרסני, ושטחים עירוניים נרחבים נשרפו. הפצצת האש הראשונה של בואינג B-29 סופרפורטרס הייתה נגד קובה ב־4 בפברואר 1945: 69 מטוסים בגובה של 24,500 עד 27,000 רגל (7,500 עד 8,200 מטרים) הטילו 152 טון פצצות תבערה ו־14 טון פצצות רסס והחריבו 232 דונם. המשימה הבאה – הפצצת אש יומית בגובה רב – על טוקיו ב־25 בפברואר: 172 מטוסי בואינג B‑29 השמידו 2,600 דונם בעיר שהייתה מכוסה בשלג, עם 453.7 טון פצצות תבערה ועימהן רסס.[7] לאחר מכן שונו הטקטיקות ללילה ובגובה נמוך לצורך ריכוז הנזק ומזעור יעילות המיירטים והנ״מ: הפצצת טוקיו (10 במרץ 1945)[8] – 279 מטוסי בואינג B‑29 סופרפורטרס בליל 9–10 במרץ – השליכו 1,665 טון פצצות תבערה מגבהים של 5,000 עד 9,000 רגל (1,500 עד 2,700 מטרים), בעיקר פצצות E-46 במשקל 500-ליברה (230-קילוגרם) שהפריש 38 פצצות מצרר M‑69 בגובה של 2,500 רגל (760 מטרים). כמות קטנה יותר של פצצונות M‑47 (100-ליברה (45-קילוגרם) תערובת בנזין־מדולל וזרחן לבן) הושלכה והתלקחה עם הפגיעה. בשעתיים הראשונות 226 מטוסים (81%) פרקו את מטענם כדי להכריע את הגנת הנ"מ של העיר.[9] הראשונים סימנו X לוהט מעל רובע פועלים סמוך לנמל; האחרים כיוונו אליו. כ־15.8 מילים רבועים (4,090 הקטאר) הושמדו וכ־100,000 נספו – יותר מן ההרוגים המיידיים מהטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי.[10] לאחר מכן נמשכו פשיטות לילה נמוכות־גובה בתבערה על ערי יפן, והושמד בממוצע 40% מן השטח הבנוי של 64 מהערים הגדולות ביותר.[11]
בתרבות הפופולרית
- הסיפור הקצר, שהוא חצי-אוטוביוגרפי משנת 1967, "קבר הגחליליות", עוקב אחר האירועים לאחר הפצצת התבערה של קובה. בסופו של דבר הוא עובד לסרט משנת 1988 באותו שם.[12]
- החלק האמצעי של רומן הפנטזיה ההיסטורי "טייטו מונוגטרי" מתרחש בתקופת הפצצות התבערה של בעלות הברית ביפן. חלק זה של הרומן עובד בסופו של דבר לסרט "טוקיו: המלחמה האחרונה".
- רומן המדע הבדיוני " בית המטבחיים 5" מאת קורט וונגוט מבוסס בחלקו על חוויותיו האישיות מסופת האש בדרזדן.[13]
- הרומן קרוב להפליא ורועש להחריד מאת ג'ונתן ספרן פויר מכיל עלילות שעוסקות בהפצצת דרזדן.
ראו גם
- סר ארתור האריס
- גנרל קרטיס לה מיי, חיל האוויר של ארצות הברית
- הפצצת דרזדן
- הבליץ
- הבליץ על קובנטרי
- הפצצת טוקיו
- הפצצת ויילון
ביאורים
הערות שוליים
- ↑ Langdon Davies, John (ביוני 1940). "The Lessons of Finland". Picture Post.
{{cite journal}}: (עזרה) - ↑ Taylor 2005, p. 118.
- ^ 3.0 3.1 Harris 2005, p. 83.
- ^ 4.0 4.1 Davis 2006, p. 504.
- ↑ Taylor 2005, p. 366.
- ↑ MacKinnon, Stephen R. (2015-09-12). Harmsen, Peter (ed.). "The US Firebombing of Wuhan". China in WW2. Peter Harmsen. ארכיון מ-2025-10-10. נבדק ב-2021-04-20.
- ↑ Bradley 1999, p. 33.
- ↑ Crane, Conrad C. (בספטמבר 2007). "Firebombing (Germany & Japan)". PBS. אורכב מ-המקור ב-2007-10-13. נבדק ב-2025-10-20.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Bradley 1999, pp. 34–35.
- ↑ Technology Review Web Development Team, Technology Review: Part I: A Failure of Intelligence, www.technologyreview.com (באנגלית) (ארכיון)
- ↑ Craven & Cate 1983.
- ↑ Chen, Heather (2018-04-16). "Grave of the Fireflies: The haunting relevance of Studio Ghibli's darkest film". BBC (באנגלית בריטית). ארכיון מ-2025-07-22. נבדק ב-2025-10-21.
- ↑ 'I've Too Damned Much to Say': Kurt Vonnegut, World War II, and Slaughterhouse-Five, The National WWII Museum | New Orleans, 2020-07-30 (באנגלית)
ביבליוגרפיה
- Bradley, F.J. (1999). No Strategic Targets Left. Paducah, Kentucky: Turner Publishing. pp. 33–35. ISBN 9781563114830.
- Davis, Richard G. (2006). Arbush, Carole (ed.). Bombing the European Axis Powers : A Historical Digest of the Combined Bomber Offensive, 1939–1945 (PDF). Maxwell Air Force Base, Alabama: Air University Press (פורסם ב-באפריל 2006). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2007-06-16. נבדק ב-2025-10-20.
{{cite book}}: (עזרה) - Harris, Arthur (2005). Bomber Offensive. Pen & sword military classics. Barnsley: Pen & Sword Books Limited. ISBN 978-1-84415-210-0.
- Taylor, Fred (2005). Dresden: Tuesday 13 February 1945 (1st ed.). London: Bloomsbury. ISBN 978-0-7475-7084-4.
- Craven, Wesley Frank; Cate, James Lea, eds. (1983). The Army Air Forces in World War II: January 1939 to August 1942. Vol. 7. Washington, D.C: U.S. Government Printing Office. ISBN 978-0-912799-03-2.
הפצצת אש42147478Q2353049