העלייה לביריה
העלייה לביריה היא פרשה מתקופת היישוב, שהחלה בסוף חודש פברואר 1946 והגיעה לשיאה בין 14 במרץ ל-17 במרץ 1946. תחילת הפרשה בהחלטתם של שלטונות המנדט הבריטי להכריז על היישוב היהודי ביריה, הסמוך לצפת, כ"שטח צבאי מוחזק", וזאת לאחר שתושביו, בני המחלקה הדתית של הפלמ"ח, נתפסו בהחזקה בלתי חוקית של נשק. כתוצאה מההכרזה הורד היישוב מן הקרקע, חל איסור על מגורי יהודים במקום, והשטח נתפס והוחזק על ידי החיילים הבריטיים.
הורדתה מהקרקע של נקודת היישוב הגלילית המבודדת, נתפסה על ידי הנהגת היישוב כתקדים מסוכן, וכפגיעה ישירה בזכות להתיישבות חופשית, בהמשך לגזירות "הספר הלבן" וחוק הקרקעות המפלה שבא בעקבותיהן.
היישוב הגיב בעלייה המונית של אלפים אל ביריה, אל מול התנגדותו של הצבא הבריטי. העלייה נערכה על ידי חניכי תנועות הנוער, פועלים וחיילים משוחררים, בליל י"א באדר ה'תש"ו (1946). תאריך זה נבחר, אם במטרה להצמיד את האירוע ליום הזיכרון למאורעות תל חי ואם במטרה להסוות את האירוע כעלייה השנתית של בני נוער לתל חי. בתחילה גילו הבריטים התנגדות עיקשת ופיזרו את המתיישבים בטנקים ובשריוניות. לאחר הפעם השנייה שעלו המונים לביריה הסכימו שלטונות המנדט לקיומו של יישוב קבע במקום.
ההתנגדות ההמונית להסרת נקודת היישוב היהודית וכניעת השלטונות הבריטיים, נתפסה כהצלחה של אנשי היישוב במאבק על ההתיישבות. ביריה נתפסה כסמל להתיישבות ולעמידה איתנה וכציון דרך חשוב לקראת התיישבות חופשית, עלייה חופשית ומדינה עברית עצמאית.
באותה העת נתפס האירוע כאירוע היסטורי חשוב בתודעת הציבור כולו, ובמיוחד בקרב הציבור הדתי, שלקח חלק פעיל בנעשה. העובדה כי האירוע אירע בפורים הביאה לכינויו כ"פורים דְבִּיריה". זכרו של האירוע צוין בשירים, בספרים, ובקריאת ספינת מעפילים בשם "ביריה". תנועת הנוער "בני עקיבא" ממשיכה בפעילות חינוכית הקשורה לאירוע וחניכיה מציינים את העלייה לביריה מדי שנה בי"א באדר, אך בקרב הציבור הרחב נדחק מעט זכר הפרשה.
הקמת היישוב ביריה
ביריה הוא יישוב יהודי בגליל העליון, בסמוך לצפת, ולו שורשים בני אלפי שנים. היישוב מוזכר כבר במשנה ובתלמוד, למשל בתלמוד בבלי, עירובין, נה, ב. רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, שהה בביריה בשנת 1555 והשלים בה את כתיבת "אורח חיים", אך נראה כי במהלך המאה ה-16 ננטש המקום.
אדמות המקום נרכשו בידי פיק"א עוד בשנת 1895.[1] בשנת 1922 נעשה ניסיון ליישב את המקום, אך הוא כשל.[2]
בשלהי מלחמת העולם השנייה החליטו אנשי הפלמ"ח על הקמת היאחזויות במקומות מבודדים. אזור הגליל העליון ואזור צפת היו דלילים באוכלוסייה יהודית. שני קריטריונים שימשו לבחירת נקודות היישוב - ראשית, שההתיישבות תהיה במקום מבודד שאין בו יישוב יהודי, משם יוכלו אנשי היישוב ולוחמי הפלמ"ח לצאת לפעולה בעת מאורעות. שנית, שבחירת המקום תקשה על הגשמת "חוק הקרקעות".[3]
"תקנות העברת קרקעות" (Land Transfer Regulations) שפורסמו ב-1940 על ידי המחוקק המנדטורי, וכונו "חוק הקרקעות" או "גזירת הקרקעות" הגבילו מאוד מכירת קרקעות ליהודים בארץ ישראל. הארץ חולקה לאזורים, כאשר באזור שכלל את הגליל, יהודה, השומרון עזה וצפון הנגב, סך הכול כ-65% משטח ארץ ישראל המנדטורית, נאסרה על יהודים רכישת קרקע. מיום שפורסמו תקנות אלו, בפברואר 1940, פרסום שלווה במחאות, בהפגנות ובשביתה כללית מצד יהודי הארץ, חיפש היישוב דרכים להיאבק במשטר הקרקעות החדש, ולהגביר את ההתיישבות העברית בכל נקודה אפשרית, בנגב ובגליל.[4]
הנקודה הראשונה שהקימו אנשי הפלמ"ח במסגרת זו הייתה בית קשת, שיושבה באוגוסט 1944, ולאחריה באו עמיעד (אז - ג'יב יוסוף), ביריה, חוקוק, משגב עם, רמות נפתלי ועין זיתים, כולן נקודות מבודדות בגליל.
את ביריה יישב ב-8 בינואר 1945 גרעין של המחלקה הדתית של הפלמ"ח. לא היה מדובר בגרעין הכשרה שראה את ייעודו בהתיישבות לשמה, כי אם במחלקת פלמ"ח שיישבה את המקום לצרכים צבאיים. במקום הוקמה מצודה, במתכונת הדומה למצודות שהוקמו ברמות נפתלי ובחוקוק. תושבי היישוב עסקו באימונים ובסיורים צבאיים, וכן בעבודות ייעור מטעם הקרן הקיימת לישראל. אנשי ביריה ראו את ייעודם בהגנה על יהודי צפת שהיוו מיעוט בעיר שרובה הייתה אז ערבית. כן היוותה ביריה נקודה מחסה בדרכם של מעפילים שהוברחו דרך סוריה, בשיירות שלוו על ידי אנשי הפלמ"ח. העולים היו מגיעים אל עמק החולה, ובלילה היו מוברחים לביריה, שם ניתנו להם בגדי "תנועת הנוער" ולימדו אותם שיר ישראלי. כך, כ"ארץ ישראלים", היו מועברים לחיפה.
האירועים שהובילו לפינוי ביריה
במהלך מלחמת העולם השנייה שיתף היישוב העברי פעולה עם הבריטים במאבק בנאצים. אולם לאחר שנאבדו התקוות לשינוי במדיניות הבריטית כלפי היישוב העברי לאחר תום המלחמה, חל שינוי ביחס "ההגנה" ומוסדות היישוב אל הבריטים. לאחר מגעים בין מנהיגי המחתרות הוקמה תנועת המרי העברי, שאיחדה את כוחות היישוב, אנשי ההגנה, אצ"ל ולח"י. החל מ"ליל הרכבות", ב-1 בנובמבר 1945, שבו פגעו אנשי תנועת המרי ברשת מסילות הברזל בארץ, החלה סדרה של פעולות נגד הבריטים ומתקניהם, תחנות צבא ומשטרה. בתגובה, חוקקו הבריטים את תקנות ההגנה לשעת חירום שהעניקו לשלטונות המנדט סמכויות נרחבות לביצוע חיפושים ומעצרים.
ב-31 בינואר 1946 עצרו הבריטים 11 חברי פלמ"ח שנסעו מאילת השחר לכפר גלעדי, ככל הנראה כדי לסייע בהעברת מעפילים. על אף שלא נמצאו הוכחות לפעילות בלתי חוקית של העצורים, הם הוחזקו במעצר על פי תקנות שעת החירום. בתגובה לכך התקיף, בליל ה-5 בפברואר, כוח פלמ"ח מהגדוד השלישי, בפיקוד אהרן ספקטור, את תחנת המשטרה בצפת, וזאת על פי מידע מודיעיני שהעצורים נמצאים במקום.[5] הכוח, שמנה כעשרים לוחמים, הגיע אל התחנה משני כיוונים. קבוצה אחת הגיעה מכיוון חזית הבניין לאחר שהצליחה לפרוץ את הגדר, אך התגלתה על ידי זקיף ונסוגה לאחר שפצעה אותו. השנייה התקרבה מהכיוון השני, ירתה וזרקה רימון. בחיפוש שערכו הבריטים במקום שממנו נורו היריות התגלתה תחמושת.[6] המתקיפים סמכו על סיוע משוטר עברי מקומי, אך ככל הנראה הגיעו לבריטים ידיעות על תנועות חשודות בדרך לצפת, והם הגבירו את השמירה על המקום מבעוד מועד.[7] בימים הבאים נערכו חיפושים בראש פינה ובצפת על ידי כוחות בריטיים משולבים של משטרה ושל חיילים.[8] כחלק מתכנון המתקפה הוכנו מחסומי כבישים. משהתקבלה פקודת הנסיגה, הגיעה לביריה אחת החוליות, אנשי אשדות יעקב, והטמינה בסליקים במקום כמות גדולה של נשק.[9]
ב-27 בפברואר 1946 אירע מאורע נוסף, שהיה זרז לניסיון לפינוי ביריה. חוליית פלמ"ח תקפה את מחנה הלגיון הערבי שהיה על הר כנען. אנשי החוליה פצעו זקיף, ולאחר חילופי אש נערכו חיפושים באזור ממנו נורו היריות. נמצאו פריטי לבוש, כובע צבאי, וכמות גדולה של דם, ממנה הסיקו המחפשים כי אחד התוקפים נפצע. הבריטים החלו בחיפושים אחר הפצוע. הם חיפשו במרפאת ההסתדרות הציונית הדסה בצפת, וכן בבתיהם של רופאים בראש פינה.[10] כיום ידוע כי היורים שבו בשלום, וכי הפצוע היה כלב שעבר במקום.[7]
כיבוש ביריה על ידי הצבא הבריטי ומעצר מתיישביה
ב-28 בפברואר 1946 כותרו היישובים ביריה ועין זיתים, לאחר שכלב משטרה שרחרח אחר כתמי הדם והתחקה אחר ריחו של הכובע שנמצא בתקיפה בהר כנען, הוביל ישירות לביריה. במקום נערך חיפוש, ובמרחק של כ-500 מטר מהמצודה נמצא סליק ובו כמויות גדולות של נשק ותחמושת. סליק נוסף נמצא במחצבה הנמצאת כ-30 מטר מחוץ לגדר היישוב. כפי הנראה היו אלו הנשק והתחמושת שהוטמנו במקום לאחר הפשיטה הכושלת על מפקדת צפת. בסליקים נמצאו אף מסמכים מחשידים. כלב המשטרה שרחרח את המסמכים זיהה את ריחו של אחד המתיישבים באחד מהם. מפקד המשטרה במקום הסיק כי "ביריה היא מרכז לאימונים בלתי חוקיים", ועצר מיד את 24 המתיישבים, כולם גברים.[11]
אל המקום נשלחו שני נוטרים יהודים, על מנת לשמור עליו בהיעדר תושביו. אחד הנוטרים, יוסף עבו עברון, תיאר את האווירה במקום משהגיע אליו:
ככל שהתקדמנו פנימה גברה המועקה. הכול היה שקט ונטוש, כמו לאחר קרב. בצריף הארוך, ששימש חדר אוכל, הייתה סדרת שולחנות ערוכים לסעודה; חלקן של הצלחות היו עמוסות תבשילים (תפוחי אדמה ובשר ברוטב), כמה מזלגות היו נעוצים עדיין במזון, ופה ושם ביצבצו שאריות של לחם, כמו עתה ננגסו... כל המחזה הזכיר לי משום מה את פומפיי העתיקה, רגע קצר לפני שהלבה הקפיאה את הכול למשמרת דורות. אך שלא כבפומפיי בביריה לא נותר איש...
— יוסף עבו-עברון, ביריה בידינו
למחרת היום הוחלפו עבו וחברו בנימין מזרחי, בידי חוליה אחרת של נוטרים, שהחזיקו במקום.
ב-5 במרץ הודיעה המשטרה לוועד מתיישבי הגליל העליון כי היישוב ייתפס ויוחזק בידי כוחות צבאיים עד להודעה חדשה.[12] היישוב הוקף בידי מספר פלוגות צבא, ועל הכביש המוביל ליישוב הוקם מחסום. בשעות הצהריים הגיע טור צבא ליישוב, חיילים מזוינים בנשק אוטומטי סילקו את הנוטרים, וכבשו את המקום.[13] שלושה מהעצורים הובאו על מנת לפקח על אחסון חפציהם האישיים של המתיישבים, אך אלה סירבו לחתום על הקבלה. סיור מטעם הקרן הקיימת לישראל, בעלת הקרקע החוקית, שנערך במקום, גילה כי עצים נעקרו ויבולים הושמדו במזיד. העיתון "ידיעות אחרונות" פרסם כי עילת הגירוש והמעצר הייתה שתי קבוצות של ערבים שנתקלו זו בזו באפלה, וכלב שנפצע.[14]
הייתה זו הפעם הראשונה שבה הורידו הבריטים יישוב עברי מאדמתו, והמעשה התקבל ביישוב בתחושה של הלם. היישוב כולו חש כי נעשה אי צדק למתיישבי ביריה, וכי ויתור על נקודת התיישבות זו יהיה נסיגה של ממש במאבק להתיישבות חופשית, לעלייה חופשית ולהקמת מדינה עברית.
תגובת היישוב להורדת ביריה מהקרקע
פינוי ביריה התקבל ביישוב בתערובת של זעם וחרדה. היה ברור כי מדובר בתקדים, שאם יישאר על כנו, יוכל לשמש כנקודת פתיחה להרס כל מפעל ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. מאז פרסום "הספר הלבן" וחוק הקרקעות הושקע חלק רב מהמאמצים של התנועה הציונית בעקיפת האיסורים על ההתיישבות, ובהעלאת יישובים חדשים על הקרקע הן במקומות שהתאפשרו על פי חקיקה זו, והן במקומות אסורים. ההשלמה עם חיסול ההתיישבות היהודית בביריה, הייתה יכולה להיות מכה ניצחת למאמצים אלו. במנשר שפרסם מטה הפלמ"ח לאחר האירועים המשקף את הלוך הרוחות שלאחר כיבוש ביריה נאמר:
פרשת ביריה ריכזה סביבה את מתיחותו והתרגשותו של כל היישוב בארץ. היה ברור לכל שניסיון ביריה, על כל התירוצים שהביא השלטון כהצדקה לפעולתו, עלול לשמש תקדים מסוכן לעתיד, אם יצליח. כל היישוב היה מאוחד בהכרה שעזיבת עמדה פירושה נסיגה מדינית, ושהמלחמה בביריה התנהלה לא על נקודת יישוב אחת אלא על ציפור הנפש של המפעל, על זכותו של העם העברי להיאחז באדמת ארץ ישראל.
— ספר הפלמ"ח[15]
היו בפלמ"ח שדרשו פעולה מזוינת וקיצונית כנגד כיבוש ביריה על ידי הבריטים, אולם יגאל אלון קבע כי השיקול הריאלי דורש דרך פעולה שלא תתן לאויב (הבריטים) אמתלה להצדיק את ישיבתו בה, אלא תערער אותו מבחינה מוסרית וכך תביא אותו לנסיגה ללא שפיכות דמים.[16] אלון קבע כי "השימוש בנשק נדחה לשעה שיוכח בעליל כי הדרך הראשונה לא תצלח".[17]
במקביל למאמצי הפלמ"ח ותנועת המרי, פרצה בארץ תנועת מחאה מאורגנת. שביתה כללית בת יום אחד הוכרזה בחיפה, ועצרת בהשתתפות 5,000 איש, בה נשא דברים אבא חושי קראה להשבת מתיישבי ביריה לאדמתם. אנשי היישוב פעלו בצורה דומה גם בתל אביב ובירושלים.[18]
מבצע "הגידם" - ביריה ב'
ההגנה החליטה כי התגובה הראויה להורדת היישוב ביריה מעל הקרקע היא יישובו מחדש. לשם כך הוקם מטה מיוחד בחיפה שכלל את שאול אביגור, יוסף אבידר וצבי איילון. הללו ריכזו אלפי בני נוער למבצע התיישבות, שנקבע, אם מתוך סמליות, ואם כדי להטעות את השלטונות הבריטיים, ליום חמישי, י"א באדר, ה'תש"ו, 14 במרץ 1946, שהיה אף יום תענית אסתר. ביום זה נהגו תנועות הנוער לעלות לתל חי על מנת לציין את אירועי הגבורה שאירעו שם. בהתאם לכך נקרא מבצע ההתיישבות החדש "מבצע הגידם" על שם יוסף טרומפלדור. הנערים נאספו מרחבי הארץ, תוך שנאמר להם ברמיזה כי השנה יהיה בעלייה לתל חי "עניין מיוחד".[19]
למפקד המבצע בשטח נקבע איש ההגנה משה מן. מן כינס את הנערים בליל יום רביעי, 13 במרץ. כמה אלפי נערים הגיעו למקום. מקורות בני התקופה נוקבים במספרים שבין 2,300 ל-4,000 משתתפים.[20][21] בצועדים היו בני תנועות הנוער, פועלים, ואף חיילים משוחררים ששבו מהתנדבות בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הצועדים צעדו כל הלילה בתנאי מזג אוויר קשים כשעמם אוהלים, עצים וכלי עבודה, הדרושים להקמת נקודת יישוב חדשה. מכיוון שהצבא הבריטי חסם את הדרכים לביריה לתנועת כלי רכב, נעו הצועדים רגלית בשלושה ראשים. כאשר הגיעו הצועדים בסמוך לביריה עם שחר, החלו בעבודות סיקול הקרקע, הקמת נקודת יישוב חדשה, ונטיעת עצים במקום. דגל ישראל הונף על אחד האוהלים, והוכרז כי נקודת היישוב קמה, ושמה "ביריה ב'".
בתחילה נראה היה כי הצבא הבריטי אינו מתכוון לנקוט בצעדים נגד נקודת היישוב החדשה. סגן מושל מחוז הגליל, ג'יי. פ. קורנס, ניסה לשכנע את אנשי ועד יישובי הצפון כי יורו למתיישבים לשוב כלעומת שבאו, אך אלו השיבו לו בשלילה. האווירה בעת ביקורו של קורנס במקום הייתה ידידותית ביותר, וחלק מהפקידים הבריטים אף נטלו חלק בנטיעות. בשעות הצהריים כאשר נראה היה כי ברור שהנקודה אכן קמה, ונראה כי הצבא הבריטי לא יתערב, החלו המתיישבים להתפזר. על אף שהביאו עמם אספקה למספר ימים, החלו הצועדים לעזוב את המקום, ובשעות אחר הצהריים המוקדמות נותרו במקום רק כ-150 איש, רובם חיילים משוחררים מהצבא הבריטי.[22] או אז הקיף הצבא הבריטי במפתיע את נקודת היישוב במכוניות ואף בטנקים. המתיישבים שנותרו במקום נעצרו, לאחר שגילו התנגדות פסיבית וסירבו להתפנות מרצונם. כ-50 מהם, חברי הגרעין של הקיבוץ הדתי, נגררו בכוח והוסעו במשאיות צבאיות לטבריה. המבנים והאוהלים שהוקמו נהרסו, והנטיעות נעקרו.
ביריה ג'
באותו לילה ארגן מפקד הנפה מטעם "ההגנה", מישאל שחם (שכטר), את העלייה השלישית לביריה. מתוך אלפי העולים לביריה נותרו כחמש מאות איש, כ-300 בצפת ועוד כ-200 בראש פינה, שאיחרו את ההסעות בחזרה לביתם. אלו אורגנו במהירות בשני ראשים, האחד יצא מראש פינה והשני מעין זיתים. מאות אנשים שבו וטיפסו על ההר, כשעמם ציוד, ופניהם מועדות להקים שוב את ביריה. עם הגיעם למקום, עם בוקר, נתקלו העולים אל ההר במספר קטן של חיילים בריטיים ששמרו על "ביריה ב'" ההרוסה. אל מול עיניהם הוקמה ביריה בשלישית.[23]
ביום ששי ובשבת המשיכו עשרות רבות לנהור אל ההתיישבות החדשה. אנשי צפת הביאו למתיישבים לחם טרי, מזון ואספקה, תוך חילול השבת לאחר שקיבלו לכך היתר מרבני העיר.[24] מתוך חשש שהערבים יתקיפו את הנקודה, ואילו הבריטים לא יסייעו למגניה, תוגבר המקום בחשאי אף בנוטרים חמושים.
במקביל הגיעה הנהגת ההגנה אל זירת האירועים. שאול אביגור ועמו איש ההתיישבות שלמה גור (גרזובסקי), מאבות תוכנית חומה ומגדל, הגיע לצפת והחל במשא ומתן עם הבריטים, במטרה להגיע לפתרון שישמור על כבודם של שני הצדדים. בצהרי יום ה-17 במרץ 1946, הוא חג פורים, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יישארו במקום 20 מתיישבים "על מנת לעסוק בנטיעות", והשאר יעזבו את המקום. אביגור הגיע למקום והודיע על הסכמת הבריטים להשאיר את נקודת היישוב. אביגור העיד כי "היה נרגש עד מאד".[25]
בתחילה נותרו החיילים הבריטים במקום, והאזור נותר בשליטה צבאית, כאשר תנועת האזרחים הותרה רק באישורו הכתוב של מפקד הפלוגה ששהתה במקום.[26] בתחילת יוני 1946, עזב הצבא את המקום בטקס בו השתתפו פקידים בריטים ונציגי הצבא והמשטרה, וכן נציגי היישוב והסוכנות היהודית.[27]
משמעות העמידה בביריה
כניעתם של הבריטים, וההסכמה על השארת המתיישבים היהודים בביריה נתפסו ביישוב כניצחון גדול. האירוע נתפס כניצחון מוסרי, כהצלחה של פעולה קולקטיבית, עממית, וכמסר ברור לממשלת המנדט כי על אף "הספר הלבן" תמשיך ההתיישבות גם במקומות שנאסרו. המסר קבע גם כי לפעולה העממית ישנו מנהיג ברור, ארגון ההגנה. גם המסר בדבר אחדותו של העם אל מול השלטון הבריטי, אף הוא היה ברור. ההצלחה הביאה לגל של התרוממות רוח. מטה הפלמ"ח סיכם באותם הימים את לקחי ביריה -
רוח תל חי - יש שהיא עצורה, כבושה ומתאפקת, ויש שהיא עזה, זועמת ופורצת. מחביוני נפש האומה היא עולה, וגאולת האומה - משא נפשה. בביריה נתגלה נס תל חי. ואולם - אל נצהל צהלה פוחזת. לא בכל קטעי המערכה יהיו לנו ניצחונות. השגת מטרתנו השלמה תהיה רצופה גם פגיעות קשות, קרבנות ואי הצלחות. בביריה - נשאף אוויר פסגות להמשכת המאבק העולה.
— ספר הפלמ"ח[28]
ואילו איש הציונות הדתית מיכאל חזני כתב:
בימי מצור אלה באה אחדות ישראל לידי גילוי נעלה ביותר, האחדות בהגנה על ציפור נפשו של מפעל התחייה - גאולת הקרקע, לעבדה ולשמרה, הייתה הפעם שלימה ומוחלטת... שכם בשכם צעדו - טיפסו בלילה ההוא: איש הפועל המזרחי ותפילין תחת בית שחיו ליד איש השומר הצעיר, בני תשחורת מהנוער העולה ליד איש העלייה השנייה, סבתות ונכדותיהן, ילידי הארץ וניצולי בוכנוואלד, שלל זרמים, השקפות וגילים שהפכו בין שעה למחנה אחיד ומאוחד.
משפט נאשמי ביריה
גם לאחר שהובהר כי ההתיישבות בביריה תמשיך להתקיים, עדיין נמשכה פרשת 24 המתיישבים העצורים בידי הבריטים, ובהם שלושה קטינים. המתיישבים נעצרו עד תום ההליכים והוגש כנגדם כתב אישום באשמת החזקת נשק. במהלך חקירתם נדרשו העצירים לתת טביעות אצבעות. הם סרבו. הופעל כנגדם כוח על מנת לאלצם לעשות כן, ואצבעותיהם נשברו.[30]
ב-11 במאי 1946 פתחו העצירים בשביתת רעב כנגד לקיחת טביעות האצבעות בכוח. לאחר שרב בתי הסוהר, הרב יעקב גולדמן, העביר להם בתחכום רב מסר סודי מעו"ד אהרון חוטר-ישי, לפיו הם רשאים להפסיק את שביתת הרעב-הסכימו העצירים להפסיק את שביתת הרעב לאחר חמישה ימים[31]. הורי העצירים, ועמם נשיא הוועד הלאומי, יצחק בן-צבי נפגשו עם מפקד משטרת המנדט, הקולונל ויליאם ניקול גריי, וזה הבטיח להם כי ההאשמות על עינויים תיבדקנה, וכי אם יימצא שיש בהן אמת ייענשו האשמים. עורך הדין אהרן חטר-ישי, ששימש כעורך הדין של "ההגנה", הגיש תלונה רשמית כנגד האחראים.[32]
ב-30 במאי התקיים משפטם של נאשמי ביריה בבית דין צבאי בהר כנען. העיר צפת הועמדה בכוננות, וכוחות משטרה גדולים שמרו על הסדר. הנאשמים הובאו לבית המשפט, כשהם לבושים במדי חאקי, וכפי שכותב איש הפלסטיין פוסט שנכח במקום, לבושים בכיפות, ומגודלי פאות. הם נראו בקו הבריאות על אף העינויים שעברו, אך לאחד מהם הייתה תחבושת מסביב לצווארו. התובע, לוטננט קולונל קמפבל, סיפר כי ביריה לא הייתה היאחזות חקלאית כי אם מוצב צבאי, שבו בוצעו אימונים בלתי חוקיים. מטעם הנאשמים דיבר ראש תנועת "המזרחי" הרב מאיר בר-אילן שהסביר כי המדובר בנקודות יישוב מבודדות, וכי על תושביהן להגן על עצמם. משה לוינסון, תושב עין זיתים, תיאר כיצד הותקף המקום פעמים רבות בזמן המאורעות.[33] לאחר מכן הודו כל הנאשמים בהאשמות המיוחסות להם. כאשר התבקשו הנאשמים עצמם לשאת את דברם, קם יהודה ניצן (בלום), מפקד המחלקה הדתית של הפלמ"ח, (ולימים אלוף-משנה בצה"ל, והיועץ הכספי לרמטכ"ל) ואמר בפני השופטים:
כבוד השופטים. נשק זה נשק מגן הוא... ההגנה על עצמנו ומפעלנו היא צורך הכרחי וזכות קיום. על זכות זאת אין אנו יכולים לוותר, ולא ויתרנו גם אם החוק אוסר אותה.... פנינו לעבודה, לבניין ולשלום. נשקנו נשק מגן. בהרגשת צדק על קדושת זכותנו אנו נכונים לפסק דינכם.
— יהודה ניצן (בלום)[34]
רוב העצירים נדונו לארבע שנות מאסר. שניים מהם, שהיו בני 16 בעת מעצרם, נדונו לשנת מאסר, וקטין נוסף נידון לשנתיים מאסר.
בסופו של דבר, ריצו חברי ביריה שנה ורבע מתקופת המאסר שנגזרה עליהם. ב-11 ביוני 1947 שוחררו 22 האסירים שעדיין נותרו כלואים בעקבות חנינה לרגל "יום הולדתו של המלך". יחד עמם שוחררו 8 מחברי קיבוץ בית הערבה שנאסרו במסגרת אירועי השבת השחורה.[35] שחרורם של אסירי ביריה היה תוצאה של פניותיהם של חוגים נרחבים בציבור היהודי. לאחר השחרור צורפו אנשי המחלקה הדתית כיחידים ל'רזרבה' (מילואים) של הפלמ"ח.
רצח הקצין ברוס
על אף הבטחותיו של הקולונל גריי כי האחראים לעינוי[דרושה הבהרה] עצירי ביריה ייענשו, לא ננקטו כנגדם כל הליכים. האחראי לעינויים, קצין בשם ברוס, היה ידוע באכזריותו, ועצירים שנעצרו במחנה המעצר בעתלית סיפרו כי עונו על ידו. "ההגנה" הודיעה כי בשל כך היא דנה את ברוס למוות. ברוס הועבר לשרת בירושלים מחשש לחייו. ההגנה גילתה אותו אף שם, והחל מעקב אחריו.
ב-17 באוקטובר 1946 הלך ברוס בלבוש אזרחי, כשעמו שומרי ראשו ברחוב המלכה מליסנדה (כיום רחוב הלני המלכה) בסמוך לרחוב יפו בירושלים. חוליית חיסול של "ההגנה", ובה מספר אנשים, התקרבה אליו וירתה בו. ברוס נפגע מכדור בירכו. הוא הובהל לבית החולים ושם מת מפצעיו.[36]
תחנת הרדיו המחתרתית של "ההגנה", "קול ישראל" נטלה אחריות על הרצח. מטה הפלמ"ח פרסם הודעה שבה הסביר כי אין המדובר במעבר לשיטה של טרור אישי, כי אם בעונש חריג שנועד להזהיר מפני התנהגות יוצאת דופן, וכי "ההגנה" עודה רואה בטרור אמצעי פסול מבחינה מדינית ומוסרית. "ההגנה" לא שבה לשיטת החיסול האישי, וטענות על עינוי עצירים לא נשמעו לאחר חיסולו של ברוס.[37]
היישוב ביריה לאחר האירועים
במשך מספר שנים נותר היישוב ביריה מיושב על ידי יהודים. במהלך מלחמת העצמאות ניטשו באזור קרבות. היישוב ביריה נפגע קשות ונהרס. בשנת 1949 הוקם במקום מחנה עולים שנעזב לאחר מספר שנים.
בשנת 1971 הוקם היישוב מחדש על ידי משפחות דתיות, במרחק של כמה קילומטרים מהמצודה, במתכונת של יישוב קהילתי. ב-2006 היו ביישוב כמאה ושבעים משפחות (כ-670 נפש) שעסקו בעיקר במקצועות חופשיים.
מצודת ביריה הייתה עזובה מספר שנים. בשנות ה-70 החל עניין מחודש בפרשת ביריה. ביוזמת שר הסעד, מיכאל חזני, שוחזרה המצודה בשנת 1971 והפכה למוזיאון המספר את תולדות המקום ואת פרשת העלייה לביריה. המוזיאון מצוי בלב יער ביריה, היער השני בגודלו במדינת ישראל, שניטע בשנות ה-50 במדרונות ההרים שמצפון לצפת, בהם התרחשו אירועי העלייה לביריה.
הנצחת אירועי ביריה
אירועי ביריה השאירו רושם ניכר בזמנם, וגם כיום לא נשכחו. בשנת 1946 נקראו בנות רבות שנולדו בשם "ביריה", ספינת מעפילים זכתה אף היא לשם זה, כתבות רבות בעיתונות, ספרים ומאמרים דנו באירועים. שירים נכתבו על האירוע, ביניהם שירו של אלתרמן "אדמת ביריה" ושיר בשם "ביריה הלא תשאלי לשלום אסיריך" שכתב הרב משה צבי נריה.[38] ההר שעליו ניצבת מצודת ביריה זכה לשם "הר הנועזים".
הסופרת ימימה אבידר-טשרנוביץ, היא אשתו של יוסף אבידר, ממפקדי המבצע, הנציחה את האירוע בספר ילדים בשם "מבצע 52" (1970), המתאר כתב חידה המגיע לידי קבוצת ילדים בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, ופתרון כתב החידה מוביל את הילדים אל ביריה ומתאר את תולדותיה. תנועות הנוער לא פסקו מלעלות לביריה ולאזכר את האירועים.
בשנת 1997 הוציאה חברת "בזק" כרטיס טלכרט במסגרת "סדרת שימור אתרים בישראל" המנציח את מצודת ביריה ואת מבצע העלייה לביריה. בשנת 2004 שיחזרה המועצה המקומית כפר תבור את מכל המים הישן שעמד במקום בו הוחלט להקים מעגל תנועה. המכל הועבר לטרמפיאדה ביציאה מהכפר, נצבע מחדש, ועליו שוחזרה כתובת הגרפיטי ההיסטורית, שנכתבה בעת אירועי העלייה לביריה, בעברית ובאנגלית - "ביריה שלנו-Birya Belongs to Us".
בין מצודת ביריה ומצודת צפת נסלל בשנת 2002 מסלול המכונה "בעקבות לוחמים", המוביל ממצודת ביריה, יורד דרך הר נועזים, ממשיך אל עין זיתים, ומשם אל צפת ומצודת צפת.
יש הסבורים כי אירועי ביריה אינם זוכים לאזכור הראוי להם. ספי בן-יוסף סיכם את הדרך שבה נתפסת כיום ביריה בתודעה במילים הבאות:
בימי שלטון הבריטים... אירע בלבו של הגליל אירוע מתמשך ובעל טעם של אתוס מכונן לחברה שלמה, ולדאבון הלב, נמס אל שולי דעתנו ומצא מקום זעיר בספרי הלימוד העבשים והמשעממים ובנקודה קטנה בלב יער הנקרא על שמה, מרחק של כלום מן העיירה הגרוטסקית צפת.
— ספי בן-יוסף, ביריה בידינו[39]
שירו של אלתרמן
המשורר נתן אלתרמן נכח באירועי ההעפלה לביריה, ובהקמת ביריה ב', לשם נסע עם יוסף אבידר שהיה ידידו וממפקדי המבצע. כאשר נראה היה כי ביריה ב' עומדת על תילה, שב אלתרמן לתל אביב וחגג את הקמתה בקפה כסית. באותו ערב כתב אלתרמן את השיר "אדמת ביריה" והקריאו לנוכחים. השיר נפסל על ידי הצנזורה הבריטית, אך הוא מופיע בין שירי הקובץ "הטור השביעי".[40]
השיר מהלל את הקשר שבין המתיישב ואדמתו, ומעלה אותו לרמה מיסטית כמעט, כאשר שובו של המתיישב, שלוש פעמים, אל האדמה, וחוסר היכולת להינתק ממנה מקבלים מימד על טבעי. השיר מסתיים במילים:
בהיסוג הצבא סח הנער בלאט:
לא ירה הצבא זאת-הפעם.
אך יכלו מקלעיו עוד היום, זאת ידעת,
לנתקני ממך, ארץ זעם.אז ענתה לו בצחוק הטרשה, המלחה:
לו כדור גם פלח אותך מצח,
לא היו מנתקים מאתי את גופך,
כי אתי אז נשארת עד נצח.— נתן אלתרמן, הטור השביעי - שירי העת והעיתון. הוצאת עם עובד, 1948, 319
בנוסף, שירם של אלתרמן ושלונסקי "עכו ארץ ישראל",[41] נכתב, על פי הסברה, גם לכבודם של אסירי ביריה.
הספינה ביריה
בשנת 1946 רכשה "ההגנה" ספינה טורקית שנבנתה בשנת 1896 בשם "אקבל", וייעדה אותה להובלת מעפילים. ברוח אותם ימים נקראה הספינה מחדש "ביריה".
הספינה יצאה ממרסיי ונפגשה בלב ים, בסמוך לאיי יוון עם ספינה בשם "בלבואה" שהעלתה על סיפונה כאלף מעפילים ניצולי השואה, ב-26 ביוני 1946. לאחר מספר ימים בים נקלעה הספינה למצוקה, שכן לא התאימה להסעת מספר כה רב של נוסעים. על אף שהבריטים אתרו קריאות מצוקה שהגיעו ממנה, נעזבה הספינה לנפשה, לא ניתן לה סיוע במים ובמזון, או סיוע טכני בגרירה. ב-1 ביולי 1946 הגיעה הספינה לנמל חיפה, שם נעצרו המעפילים, ומכיוון שמחנות המעצר היו מלאים, עקב אירועי השבת השחורה, שבהם נעצרו אלפי חברי המחתרות, שוכנו המעפילים בספינת מעפילים אחרת, "מקס נורדאו" שעגנה בנמל חיפה.[42] לאחר מכן הועברו המעפילים למחנה המעצר בעתלית משם שוחררו בהדרגה, וניתנו להם אישורים לעלייה במסגרת מכסת הסרטיפיקטים שהוקצבה לעלייה. לספינה הצטרף במסעה העיתונאי האמריקני היהודי י. פ. סטון, שהנציח את המסע בספרו "במחתרת לפלשתינה" (1946), שהביע אהדה לסבל הפליטים ולעניין הציוני.
עליית תנועות הנוער
במהלך השנים שמרו תנועות הנוער על מסורת העלייה לביריה, לזכר האירוע ההיסטורי, שרב היה בו חלקם של בני הנוער וחניכי תנועות הנוער. כיום מצוין האירוע באופן מיוחד על ידי תנועת בני עקיבא, המציינת את י"א באדר, הן כיום הזיכרון לאירועי תל חי, והן בעלייה לביריה, ובהזכרת חלקה הרב של הציונות הדתית באירוע מעצב זה. לעלייה לביריה קודם חודש של למידה והכנה. בבוקר אותו יום עולים החניכים אל ביריה מקבר חוני המעגל, בשיתוף פעולה עם הקרן הקיימת לישראל ובדרכם אל המצודה הם עוברים תחנות הדרכה והפעלה.[43]
לקריאה נוספת
- חיים י' פלס (עורך), ביריה לקט מקורות לתולדותיה, יום השנה הכ"ה, הוצאת האגף הדתי - המחלקה לעיניני הנוער והחלוץ - ההסתדרות הציונית, ירושלים, תשל"א (מהדורה שנייה מורחבת - תשל"ג).
- ביריה לקט מאמרים ורשימות, המחלקה לענייני הנוער - המדור הדתי של הנהלת ההסתדרות הציונית וההנהלה הארצית של בני עקיבא, תש"ו.
- פרשת ביריה, הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל, ירושלים, תש"ו.
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל היישוב | ||
- ביריה בידינו, עדות אישית של יוסף עבו עברון - עמלנט, מדינה בדרך
- ספי בן-יוסף, ביריה בידינו, באתר ynet, 9 במרץ 2006
- עדותו האישית של ישראל בן אליהו, עמלנט, מדינה בדרך
- פרשת ביריה - אתר הפלמ"ח
- קולקט אספנות - סדרת הטלקרט של שימור אתרים בישראל
- המאבק על ההתיישבות בביריה, באתר ynet, אלבום תמונות מיום העלייה לביריה, מעזבונו של משה מן, 15 באפריל 2005
- 70 שנה להקמת מצודת ביריה, באתר "אי ירוק" של הקרן הקיימת לישראל
- מצודת ביריה ביער ביריה, באתר "אי ירוק" של הקרן הקיימת לישראל
הערות שוליים
- ^ קיימות גרסאות שונות באשר לרכישת האדמות. על פי חלקן נרכשו הקרקעות על ידי הברון רוטשילד בסוף המאה ה-19, ועל פי אחרות נרכשו על ידי הקרן הקיימת לישראל ב-1942. דיון משפטי באשר לבעלות בקרקע התקיים ב-1946. נראה כי האדמות נרכשו על ידי פיק"א בשנת 1895, וכי מרשם המקרקעין העות'מאני מעיד על כך, אך שיעורה המדויק של הרכישה לא נקבע. ולכך ראה-Birya Land Case, The Palestine Post, 17/3/1946
- ^ יער ביריה, אתר קק"ל
- ^ יהודה סלוצקי, תולדות ההגנה, כרך שלישי, חלק ראשון, הוצאת עם עובד, תשל"ב, 415 (להלן: "תולדות ההגנה")
- ^ תולדות ההגנה, 133
- ^ תולדות ההגנה, 871
- ^ Safed Police Rebel Attacks, The Palestine post, 6.2.1946
- ^ 7.0 7.1 תולדות ההגנה, 872
- ^ Rosh Pina Searched,The Palestine post, 8.2.1946
- ^ אתר הפלמ"ח
- ^ Arab Legion Camp Attacked,The Palestine post, 1.3.1946
- ^ Why Birya is Occupied, The Palestine post, 10.3.1945
- ^ Army Occupies Birya,The Palestine post, 5.3.1946
- ^ זרובבל גלעד ומתי מגד (עורכים), ספר הפלמ"ח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1955, כרך ראשון, 646 (להלן: "ספר הפלמ"ח")
- ^ Troops Move into Galilee Farm,The Palestine post, 6.3.1946
- ^ ספר הפלמ"ח, עמ' 647
- ^ ספר הפלמ"ח, 560
- ^ יגאל אלון, מערכות פלמ"ח : מגמות ומעש, 1965; פרשת ביריה, עמ' 139-138.
- ^ Country Solidly Behind Birya, The Palestine Post, 17.3.1946
- ^ ספר הפלמ"ח, 647
- ^ ספר הפלמ"ח, 647, נוקב במספר 2,300 איש
- ^ על פי New Settlement on Birya Lands, The Palestine Post, 15.3.1946 צעדו לביריה 4,000 איש.
- ^ Birya Settlement Comes to Life Again, The Palestine Post, 17.3.1946
- ^ יוסף עבו עברון - ביריה בידינו
- ^ אפרים תלמי, מי ומה בהגנה ובמאבק, הוצאת דבר, 52
- ^ העלייה לביריה - עדות שאול אביגור
- ^ No Visitors without Permission, 29.3.1946
- ^ Army Leaves Birya, The Palestine Post, 9.6.1946
- ^ ספר הפלמ"ח, 648
- ^ דברי חזני מובאים בתערוכה המוצגת על קיר מצודת ביריה
- ^ תולדות ההגנה, 873
- ^ מתוך זכרונותיו של הרב יעקב גולדמן, באתר https://www.facebook.com/groups/1946992485590195/?multi_permalinks=3356256181330478¬if_id=1672603045465176¬if_t=group_activity&ref=notif
- ^ 24 Birya youths end fast, The Palestine Post, 14.5.1946
- ^ Birya Settlers Plead Guilty,The Palestine Post, 31.5.1946
- ^ מתוך ספר הזיכרון ליהודה ניצן בלום; מופיע באתר "רותי ליאור - תרגום, עריכה, ניהול תוכן"
- ^ Thirty Prisoners Released, The Palestine Post, 12.6.1947 על פי מקור זה היו שמות המשתחררים: שמעון פרידמן; עקיבא כהן; צבי קראוס; מרדכי גולדשמיט; אליעזר יעקובי; אברהם וולמן; שלמה באומפל; יהודה קליין; איתן בראוור; משה המבורגר; דוד לוין; פלוטק; רנדסברגר; שמואל באומנפל; אנגלשטיק; פנחס ברגמן; בנימין שפירא; מיכאל ריינשטיין; שאול תירס; יהודה בלום; כהנוביץ'
- ^ Police Inspector Murdered, The Palestine Post, 18.10.1946
- ^ חיסול הקצין ברוס - אתר הפלמ"ח
- ^ שירו של נריה מופיע כיום בהבלטה בתערוכה המוצגת על קירות מצודת ביריה
- ^ ספי בן-יוסף, ביריה בידינו, באתר ynet, 9 במרץ 2006
- ^ מרדכי נאור, הטור השמיני - מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, 2006, 160.
- ^ השיר "עכו ארץ ישראל", ובגרסה אחרת של שמו: "לאסירי ביריה" באתר זמרשת
- ^ על הספינה ביריה בעמותת חיל הים
- ^ הדר אפשטיין, אירועי י"א באדר, החלון הירוק לצעירים, ביטאון הקרן הקיימת.
35388045העלייה לביריה