המשבר הכלכלי בארגנטינה (1998–2002)
המשבר הכלכלי בארגנטינה (1998–2002) היה משבר כלכלי חריף שפקד את ארגנטינה מהמחצית השנייה של 1998 ועד למחצית הראשונה של 2002.[1][2][3][4][5][6]
המשבר התרחש לאחר תקופה ממושכת של סטגנציה כלכלית (1975–1990) ותקופה קצרה של רפורמות שוק חופשי בשנות ה-90.[5] הוא הוביל לאבטלה, מהומות, נפילת הממשלה, חדלות פירעון של החוב החיצוני, השעיית הצמדת הפסו לדולר אמריקאי ושימוש נרחב במטבעות מקומיים חלופיים.[1]
בין 1998 ל-2002 התכווץ התמ"ג בשיעור של 28%,[2][6] ומעל מחצית מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני הרשמי. כ-25% מהתושבים היו בעוני קיצוני, ו-70% מהילדים במדינה היו עניים בשנת 2002.[1][6]
במהלך 2003 החל תהליך התאוששות מהיר, במהלכו צמח המשק בקצב של כ-9% לשנה במשך חמש שנים.[7][8] התמ"ג חזר לרמות טרום המשבר עד 2005, אז בוצע ארגון מחדש של החוב, שהוסדר מחדש שוב ב-2010. שיעור ההשתתפות בארגון מחדש עמד על כ-93%, אך נמשכו תביעות מצד קרנות נשר.[9][10]
ב-2006 שילמה ארגנטינה את יתרת חובותיה לקרן המטבע הבין-לאומית,[11] אך נותרה במחלוקת משפטית עם חלק מהנושים. באפריל 2016 נחתם הסדר סופי עם קרנות הנשר והמדינה יצאה מחדלות הפירעון.[12]
רקע
שנים של דיקטטורה צבאית (1976–1983), מלוות בממשלות דמוקרטיות קצרות וחלשות, יצרו משבר כלכלי מתמשך בארגנטינה עוד לפני המשבר של 1998–2002. בתקופת התהליך הרשמי של ארגון מחדש לאומי, מינה המשטר הצבאי את חוסה אלפרדו מרטינס דה הוס כשר כלכלה ויישם מדיניות נאו‑ליברלית שכללה שחרור פיננסי (מוניטריזם) וירידה בזכויות עובדים. הגירעון התקציבי הגיע ל‑15% מהתמ"ג, והחוב החיצוני זינק מ‑8 מיליארד דולר בשנת 1976 לכ‑45 מיליארד בשנת 1983 – כאשר תשלומי הריבית עלו על עודפי הסחר. הייצור התעשייתי ירד בכ‑20%, השכר הריאלי צנח ב‑36%, והאבטלה הגיעה לכ‑18%, אף על פי שדיווחים רשמיים הציגו שיעור של 5% בלבד.[13]
ב־1983 שבה הדמוקרטיה עם הצבתו של ראול אלפונסין כנשיא. ב־1985 הושקו צעדי צנע ומטבע חדש – אוסטרל ארגנטינאי, אך חובות של כ־5 מיליארד דולר בריבית שנתית דרשו הלוואות חדשות, ומחירי הסחורות שהתמוטטו ב־1986 מנעו פתרון אמין.[14]
במהלך כהונת אלפונסין לא נרשמה עלייה משמעותית באבטלה, אך השכר הריאלי ירד בכמעט 50% – לרמה הנמוכה ביותר בחמישים שנה. מחירי שירותים חיוניים כגון טלפון וגז זינקו.[15]
בשלהי 1987 קרסה אמון הציבור בתוכנית הכלכלית. האינפלציה, שכבר עמדה על ממוצע של 10% לחודש (220% בשנה) בין 1975 ל־1988, התגלגלה לשיא של 200% בחודש ב־יולי 1989, ול‑5000% בשנה בטרם פרצה מהומות 1989 בארגנטינה. ראש הממשלה אלפונסין השלים את כהונתו מוקדם, וביולי נכנס לתפקיד קרלוס מנם.
שנות ה‑90
במהלך שנות ה‑90 מונה דומינגו קוואלו לשר הכלכלה בינואר 1991, לאחר תקופה נוספת של היפר-אינפלציה.[16][17] ב־1 באפריל קבע קוואלו את שער האוסטרל על 10,000 לאמר"ק. המטבע הומר בחופשיות, והבנק המרכזי שמר על יתרות מט"ח שיועדו לכיסוי מלא של ההיצע הכסף – שלב מקדים לחקיקת חוק ההמרה ("Ley de Convertibilidad").[18]
חקיקת חוק ההמרה הובילה לירידה מהירה באינפלציה, לשימור ערך המטבע ולהעלאת איכות חיים. האזרחים יכלו לחדש פיתוח יכולות צורניות, לרכוש מוצרים מיובאים ולקבל אשראי נוח בדולרים. לצד זאת, המחירים הירדו, אך מדיניות קבועת שער החליפין גרמה לבריחת הון ולירידה בתשתיות התעשייה ובתעסוקה החודשית.[18]
במקביל, ארגנטינה נזקקה להלוואות חיצוניות להארכת החוב הציבורי. הוצאות גבוהות ושחיתות מתמשכת תרמו לניסיונות מימון חוזרים. קרן המטבע הבין־לאומית המשיכה להלוות ולהאריך לוחות זמנים, בעוד נעשתה העלמת מס והעברות הון מחוץ למדינה.[19]
במתקפת משברים בינלאומיים החל מ־1999 (ברזיל ופרויקטי מפעל מקסיקו ואסיה), חלה פיחות בריאל ברזילאי ובדולר הבינלאומי, מה שהחליש את הפסו מול שותפותיה המסחריות (30% מסך הסחר עם ברזיל, 23% עם גוש האירו). כתוצאה מכך התמ"ג, שצמח מעל 50% בין 1990 ל‑1998, ירד ב‑3% ב‑1999, והמדינה נכנסה למיתון שהיה משמעותי בשלוש שנים הבאות. הנשיא פרננדו דה לה רואה (שנבחר ב‑1999), קיבל ממשק עם אבטלה של 15%, משבר מוביל ושיעור חוב גבוה. צעדים כלכליים חדשים לא הצליחו לבלום את סטגנציה כלכלית ואף התפרצות דפלציה.[20]
בנוסף, הופיעו מטבעות משלימים, והופסקה המדיניות של קיבוע הפסו לדולר, כ"פיחות ממלכתי" שנחשב לחדלון כישלון פוליטי. העיתונאי פיטר קאטל ציין כי שלושה גורמים "התכנסו בזמן הגרוע ביותר": מדיניות הקיבוע, החוב שנמשך מתקופת מנם ותשלומי ריבית גבוהים לצד ירידה בהכנסות ממסים.[20]
מטבע
משבר הפסו של 2002 הוכיח שגם מנגנון של קיבוע מטבע (currency board) אינו חסין מקריסה. כאשר הפסו הוקבע ל־1:1 דולר אמריקאי בפברואר 1991 כחלק מחוק ההמרה, הושגו מיד אפקטים חיוביים: האינפלציה הכרונית נבלמה והשקעות זרות החלו לזרום, תוך קידום צמיחה כלכלית. עם הזמן התחזק הפסו מול מטבעות מרכזיים אחרים, בעקבות שילוב של עליית ערך הדולר האמריקאי והמדיניות הפיננסית המקומית. התחזקות זו פגע בייצוא ותרמה למיתון ממושך, שהסתיים בנטישת קיבוע השוויון בין הפסו לדולר ב־2002. מהלך זה גרם למשבר כלכלי ופוליטי עמוק, כאשר שיעור האבטלה עלה למעל 20%, והאינפלציה החודשית הגיעה לכ־20% באפריל 2002. לעומת זאת, הונג קונג הצליחה לשמור על יתרון בחוסן של קיבוע המטבע שלה במהלך המשבר הפיננסי באסיה.
אין קונצנסוס מלא לגבי הסיבות למשבר, אך שלושה גורמים מרכזיים זוהו כקשורים לפירוק מערכת קיבוע המטבע ולשפל הכלכלי שלאחריו:
- חוסר משמעת פיסקלית
- חוסר גמישות בשוק העבודה
- הדבקה פיננסית ממשברים ברוסיה וברזיל
בעוד משבר המטבע הסתיים בפירוק הקיבוע, בעיות החוב המשיכו. במרץ 2002, ממשלת ארגנטינה חדלה לפרוע את כל חובותיה בחוב הציבורי כתוצאה ממיתון מתמשך ומחוסר יציבות. ב־2004 הציעה המדינה תוכנית הסדר שתכליתה הייתה הפחתה של מעל 75% בערך החוב. מחזיקי אג"ח זרים דחו אותה ודרשו יוזמה משופרת. בתחילת 2005 התקבל ארגון מחדש, שבו הוסכמה הפחתה של כ־70% בערך ניירות הערך הזרים.
במקביל, כמה פרובינציות ארגנטינה החלו להנפיק פקדונות והמחאות מקומיות (currency substitutes) כדי להתמודד עם מחסור במזומנים. בתקופה זו הופיעה תופעה רחבה של "כמעט־מטבעות" (quasi-currencies), הבולט שבהם היה ה"פטקון" של בואנוס איירס.[21] הממשלה המרכזית גם הנפיקה מטבע משלימה – LECOP – בהיקף ניכר.
ריביות, מהומות, התפטרויות וחדלות פירעון
לאחר סיום גל קצר של השקעה תיקית בשנת 1995, ארגנטינה נעשתה תלויה בקרן המטבע הבין-לאומית לצורך אשראי והכוונה כלכלית. עם פרוץ המיתון ב-1999, הגירעון הלאומי גדל ל-2.5% מהתמ"ג, והחוב החיצוני חצה את רף 50% מהתמ"ג. קרן המטבע המליצה על צעדי צנע, ובסיומו של 1999 יישם ממשל דה לה רואה קיצוצים של 1.4 מיליארד דולר. ביוני 2000 נוספו קיצוצי הוצאות והעלאות מס בהיקף כולל של כ-3 מיליארד דולר, על רקע אבטלה של 14%.
תחזיות הצמיחה התבדו, התמ"ג הצטמק ב-0.8%, והכנסות המדינה פחתו. בנובמבר 2000 הועברה ארגנטינה למעקב אשראי על ידי סטנדרד אנד פורס, ותשואות שטרות האוצר זינקו ל-16%.[22]תשואות האג"ח הגבוהות אילצו את ארגנטינה לפנות למלווים בינלאומיים כגון קרן המטבע, הבנק העולמי ומחלקת האוצר של ארצות הברית, שהציבו תנאים להלוואות. צעדי הצנע נמשכו, ושר האוצר חוסה לואיס מכינה התפטר במרץ 2001. מחליפו, ריקרדו לופס מרפי, החזיק בתפקיד פחות משלושה שבועות והוחלף בקוואלו.[23][24]
ביולי 2001 הורידה סטנדרד אנד פורס את דירוג האג"ח של ארגנטינה ל-B−, וקוואלו יזם את ה"מגה-החלפה" (megacanje) שהאריכה את תקופת הפירעון אך הגדילה את נטל הריבית.[25][26][27]
כדי לרסן את הגירעון, קיצץ קוואלו ביולי 2001 עד 13% משכר עובדי המדינה וקצבאות, מה שהוביל לשביתות, ותשלומי שכר גבוה שולמו בשטרות חוב במקום במזומן.[28][29] שיעור האבטלה זינק ל-16.4% באוגוסט ול-20% בדצמבר.[30]
בבחירות למחוקקים בארגנטינה 2001, איבדה קואליצייתו של הנשיא פרננדו דה לה רואה את הרוב בקונגרס. למעלה מ-20% מהבוחרים הצביעו בפתקים ריקים או פסולים, כמחאה על המצב הכלכלי.[31]
המשבר החריף בדצמבר 2001, כשקרן המטבע הבין-לאומית הקפיאה העברת הלוואה בגובה 1.3 מיליארד דולר בטענה לאי עמידה ביעדי הגירעון.[32][33] במקביל, מרווח התשואות על אג"ח ממשלתיות האמיר ל-42%.[34][35]
בעקבות ריצה לבנקים, הגבילה הממשלה את משיכות המזומן, בצעד שכונה קוראליטו, ואפשרה משיכה של עד 250 דולר בשבוע בלבד.[36][37][38]
מהומות דצמבר 2001 וטלטלה פוליטית
צעדי הקוראליטו עוררו גל מחאות בבואנוס איירס, שכללו את מחאת הקסרולאסו – נקישות סירים.[37][39] ההפגנות הידרדרו לאלימות ולוונדליזם נגד בנקים וחברות זרות.[40]
הנשיא פרננדו דה לה רואה הכריז על מצב חירום אך לא הצליח להשתלט על המצב.[41] העימותים בפלאסה דה מאיו הסתיימו במקרי מוות והובילו להתפטרותו של דה לה רואה ולמנוסתו מהקאסה רוסאדה במסוק ב-21 בדצמבר.[42]
ראמון פוארטה מונה כנשיא זמני,[43] ולאחריו נבחר אדולפו רודריגס סאה לנשיא זמני.[44]
חדלות פירעון על החוב
בסוף 2001 הכריזה ממשלת ארגנטינה על חדלות פירעון של חוב בגובה 132 מיליארד דולר – הקריסה הגדולה בתולדות המדינה.
רודריגס סאא הציע ליצור מטבע חדש – "ארגנטינו" – שלא ניתן להמרה, לצורך תמרוץ הכלכלה והפחתת לחץ אינפלציוני, אך התוכנית נגנזה בשל היעדר תמיכה פוליטית. בעקבות זאת התפטר רודריגס סאא, ובמקומו מונתה האספה המחוקקת את אדוארדו דואלדה כנשיא זמני חדש.
סיום שער החליפין הקבוע
בינואר 2002 ביטל הנשיא אדוארדו דואלדה את שער החליפין הקבוע, והפסו איבד מערכו במהירות בשוק החופשי. שער רשמי זמני נקבע על 1.4 פסו לדולר.
הממשלה הנהיגה את מדיניות ה"פסיפיקציה", שהמירה פיקדונות דולריים לפסו בשער של 1.40, וחובות לפי יחס של 1:1.[45] שער החליפין הוסיף לעלות כאשר הציבור המיר מחדש פיקדונות לפסו לדולרים.[46]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Cibils, Alan B.; Weisbrot, Mark; Kar, Debayani (3 בספטמבר 2002). "Argentina Since Default: The IMF and the Depression". Center for Economic and Policy Research. נבדק ב-23 בספטמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 Saxton, Jim (ביוני 2003). "Argentina's Economic Crisis: Causes and Cures". United States Congress. נבדק ב-23 בספטמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "Argentina's collapse: Scraping through the great depression". The Economist. 30 במאי 2002. נבדק ב-23 בספטמבר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Schuler, Kurt (באוגוסט 2005). "Ignorance and Influence: U.S. Economists on Argentina's Depression of 1998–2002". Econ Journal Watch. נבדק ב-23 בספטמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 5.0 5.1 Kehoe, Timothy J. "What Can We Learn from the 1998–2002 Depression in Argentina?" (PDF). Federal Reserve Bank of Minneapolis. נבדק ב-23 בספטמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 6.0 6.1 6.2 Pascoe, Thomas (2 באוקטובר 2012). "Britain is following Argentina on the road to ruin". The Telegraph. נבדק ב-23 בספטמבר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Weisbrot, Mark; Sandoval, Luis (באוקטובר 2007). "Argentina's Economic Recovery". CEPR. נבדק ב-2 בספטמבר 2012.
{{cite journal}}: (עזרה); Cite journal requires|journal=(עזרה) - ↑ "Pegasus, Merrill Lynch Create Argentina Property Fund". Bloomberg. 27 בדצמבר 2006. נבדק ב-23 בספטמבר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ J.F.Hornbeck (6 בפברואר 2013). "Argentina's Defaulted Sovereign Debt: Dealing with the "Holdouts"" (PDF). Congressional Research Service.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "Banks Fear Court Ruling in Argentina Bond Debt". The New York Times. 25 בפברואר 2013. נבדק ב-24 במרץ 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "Todo en un pago y chau al Fondo" (בספרדית). Página/12. 16 בדצמבר 2005.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "La Argentina salió del default: el juez Thomas Griesa levantó las cautelares". infobae. 2 באוקטובר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "El derrumbe de salarios y la plata dulce". Clarín. 24 במרץ 2006. אורכב מ-המקור ב-3 בנובמבר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Dornbusch, Rudiger; de Pablo, Juan Carlos (1990). "Developing Country Debt and Economic Performance, Volume 2" (PDF). NBER.
- ↑ "President Raul Alfonsin, admitting failure". Orlando Sentinel. 2 במאי 1988. אורכב מ-המקור ב-22 במאי 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Argentina Economy Chief". The New York Times. Reuters. 30 בינואר 1991. אורכב מ-המקור ב-24 במאי 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Nash, Nathaniel C. (28 באפריל 1991). "Plan by New Argentine Economy Chief Raises Cautious Hope for Recovery". The New York Times. נבדק ב-14 במרץ 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 18.0 18.1 "The last tango?". Bretton Woods Project.
- ↑ "Argentina's banking scandal deepens". Reuters. 2001. נבדק ב-1 בינואר 2002.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 20.0 20.1 Luna, Daniel (20 בדצמבר 2001), "Argentina's Crisis Explained", TIME, אורכב מ-המקור ב-1 בספטמבר 2012, נבדק ב-2 בספטמבר 2012
{{citation}}: (עזרה) - ↑ "Extienden el canje de las Lecop". Reuters. Reuters. 2002. נבדק ב-2002.
{{cite news}}: יש לבדוק את התאריך ב:|access-date=(עזרה) - ↑ Krauss, Clifford (9 בנובמבר 2000). "Argentina, Wobbly, Clears a Borrowing Hurdle". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Krauss, Clifford (6 במרץ 2001). "Mired in Recession, Argentina Is Reshuffling Cabinet". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "In Argentina, a Surgeon without a Scalpel". Bloomberg Businessweek. 18 במרץ 2001.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Trefgarne, George (13 ביולי 2001). "Markets quiver as IMF fears Argentina will default". The Telegraph.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Cavallo, el único procesado por el Megacanje". 4 בספטמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "De la Rúa: El megacanje no fue malo para el país". 29 ביוני 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Arie, Sophie (9 בדצמבר 2011). "Argentina hits rock bottom". The Guardian.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Strike Over Austerity Measures Shuts Down Argentina for a Day". Sun Sentinel. 20 ביולי 2001.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Workers Struggles: The Americas". 21 באוגוסט 2001.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Arie, Sophie (16 באוקטובר 2001). "Angry vote tops Argentina poll". The Telegraph.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Krauss, Clifford (11 בדצמבר 2001). "Argentina Scrambles for I.M.F. Loans". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "I.M.F. Gives Budget-Cut Order to Argentina". The New York Times. 10 בדצמבר 2001.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Litterick, David (4 בדצמבר 2001). "Argentine bonds slump to new lows". The Telegraph.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Litterick, David (11 בדצמבר 2001). "Argentina bond yields hit 42pc".
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Ares, Carlos (16 בפברואר 2002). "El 'corralito' asfixia la economía argentina". El País.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 37.0 37.1 "La Corte Suprema dictó nuevas medidas en favor del corralito". La Nación. 10 בינואר 2002.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Krauss, Clifford (3 בדצמבר 2001). "Argentina Limits Withdrawals as Banks Near Collapse". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Otro amplio cacerolazo en la ciudad". La Nación. 11 בינואר 2002.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Otro cacerolazo terminó con incidentes". La Nación. 29 בדצמבר 2001.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Argentina in 'state of siege' after riots". The Telegraph. 20 בדצמבר 2001.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Argentine president resigns". BBC News. 21 בדצמבר 2001.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Renunció De la Rúa". La Nación. 21 בדצמבר 2001.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Argentina's new president vows not to devalue". The Telegraph. 23 בדצמבר 2001.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Se pone en marcha el proceso de compensación a los bancos". 6 בספטמבר 2002. נבדק ב-20 בדצמבר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Hugo Alconada Mon, El dólar libre no detuvo su marcha y tocó los 4 pesos, LA NACION, 2002-06-26
המשבר הכלכלי בארגנטינה (1998–2002)41283500Q645426