המפלגה הפרוגרסיבית (1912)
| מדינה | ארצות הברית |
|---|---|
| מייסד | תאודור רוזוולט |
| תקופת הפעילות | 1912–1920 (כ־8 שנים) |
| אידאולוגיות | פרוגרסיביות |
| התמזגה לתוך | המפלגה הרפובליקנית |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל-מרכז |
המפלגה הפרוגרסיבית, המכונה בפי העם מפלגת הבול מוס, הייתה מפלגה שלישית בארצות הברית שהוקמה בשנת 1912 על ידי הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט לאחר שהפסיד במועמדות לנשיאות של המפלגה הרפובליקנית לטובת בן חסותו לשעבר שהפך ליריב, הנשיא המכהן ויליאם הווארד טאפט. המפלגה החדשה הייתה ידועה בעמדות מתקדמות בנוגע לרפורמות פרוגרסיביות. המפלגה הייתה גם קשורה אידאולוגית למסורת הליברלית-רדיקלית של ארצות הברית. לאחר תבוסת המפלגה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1912, היא החלה להידרדר עד 1918, ונעלמה עד 1920. הכינוי "בול מוס" נולד כאשר רוזוולט התרברב שהוא מרגיש "חזק כמו אייל קורא בוגר" (באנגלית: Bull Moose) לאחר שהפסיד את המועמדות הרפובליקנית ביוני 1912 בוועידת שיקגו.
רוזוולט כיהן כנשיא מטעם הרפובליקנים בין השנים 1901 ל-1909, והפך לפרוגרסיבי יותר בשנותיו המאוחרות. בבחירות לנשיאות ב-1908, רוזוולט סייע להבטיח את החלפתו במזכיר המלחמה טאפט. אף על פי שטאפט נכנס לתפקיד כשהוא נחוש לקדם את סדר היום הפנימי של רוזוולט המכונה עסקה הוגנת, הוא נכשל וכתוצאה מכך התפלגה המפלגה הרפובליקנית והרחיקה את רוזוולט מחברו לשעבר.[1] בתחילה, מנהיג האגף הפרוגרסיבי במפלגה, רוברט לה פולט, הודיע על כוונתו להתמודד מול טאפט על המועמדות הרפובליקנית ב-1912, אך רבים מתומכיו עברו לרוזוולט לאחר שהנשיא הקודם החליט להתמודד לכהונה נשיאותית שלישית, שהייתה מותרת על פי החוקה לפני אישור התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית. בוועידה הארצית הרפובליקנית ב-1912, טאפט ניצח בקושי את רוזוולט והאחרון, בעקבות ההפסד, פרש והקים יחד עם רפובליקנים פרוגרסיביים נוספים את המפלגה הפרוגרסיבית.
המצע של המפלגה התבסס על תוכנית עסקה הוגנת של רוזוולט וקרא לביצוע רפורמות פרוגרסיביות. ההצעות כללו הגבלות על תרומות למימון קמפיינים, הקמת מערכת ביטוח סוציאלי, יום עבודה של שמונה שעות וזכות בחירה לנשים. המפלגה הייתה מפולגת בנוגע לרגולציה על תאגידים גדולים, חברי המפלגה גם החזיקו בדעות שונות לגבי מדיניות החוץ, כאשר פציפיסטים כמו ג'יין אדמס התנגדו לקריאתו של רוזוולט לבניית כוח ימי משמעותי.
בבחירות של 1912, רוזוולט זכה ב-27.4% מהקולות לעומת 23.2% של טאפט, מה שהפך את רוזוולט למועמד הנשיאותי היחיד ממפלגה שלישית שסיים עם יותר קולות מאשר אחד ממועמדי המפלגות הגדולות. גם טאפט וגם רוזוולט סיימו מאחורי המועמד הדמוקרטי וודרו וילסון, שזכה ב-41.8% מהקולות הפופולריים וברוב מוחלט של קולות האלקטורליים. הפרוגרסיבים בחרו מספר מועמדים לקונגרס ולפרלמנטים המדינתיים. הוועידה הלאומית הפרוגרסיבית של 1916 התקיימה במקביל לוועידה הארצית הרפובליקנית של 1916, בתקווה לאחד מחדש את המפלגות מאחורי מועמדותו של רוזוולט לנשיאות. המפלגה הפרוגרסיבית קרסה לאחר שרוזוולט סירב למועמדות הפרוגרסיבית והתעקש שתומכיו יצביעו לצ'ארלס אוונס יוז, המועמד הרפובליקני המתון. רוב הפרוגרסיבים הצטרפו למפלגה הרפובליקנית, אך חלקם עברו לצד הדמוקרטי, ופרוגרסיבים כמו הרולד איקס מילאו תפקיד בממשל הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. ב-1924, לה פולט הקים מפלגה פרוגרסיבית נוספת לקראת ריצתו לנשיאות. מפלגה פרוגרסיבית שלישית הוקמה ב-1948 לקמפיין הבחירות לנשיאות של סגן הנשיא לשעבר הנרי וולאס.
הפסד לנשיא טאפט
רוזוולט בחר בטאפט, מזכיר המלחמה שלו, להחליפו כמועמד לנשיאות כי חשב שטאפט משקף במידה רבה את עמדותיו שלו. טאפט ניצח בקלות בבחירות לנשיאות ב-1908 את ויליאם ג'נינגס ברייאן. רוזוולט התאכזב ממדיניותו השמרנית יותר ויותר של טאפט, וזעם כאשר טאפט השתמש בחוק שרמן להגבלים עסקיים כדי לתבוע את חברת U.S. Steel (אנ') על פעולה שהוא אישר בתקופת נשיאותו.[2] בעקבות היריבות שהתפתחה ביניהם, החליט רוזוולט בתחילת 2012 להתמודד לנשיאות.
בתשע מהמדינות בהן הגורמים הפרוגרסיביים היו חזקים יחסית, ניצח רוזוולט בפריימריז, אך טאפט הצליח להשיג את קולותיהם של הנציגים ממדינות הדרום, והעתיק את הטכניקה שרוזוולט עצמו השתמש בה ב-1904 כדי לנהל את מנגנון ההצבעה ולנצח. הוועידה הלאומית הרפובליקנית דחתה את מחאותיו של רוזוולט, הוא עזב עם תומכיו, והוועידה מינתה מחדש את טאפט כמועמד לנשיאות.
המפלגה החדשה
למחרת, תומכי רוזוולט נפגשו כדי להקים מפלגה פוליטית חדשה משלהם. מושל קליפורניה, היירם ג'ונסון, מונה ליו"ר ונקבעה ועידה חדשה לאוגוסט. רוב המימון הגיע מנותני חסות עשירים, בסכום כולל של כ-600,000 דולר, פחות משתי המפלגות הגדולות.[3]
הנהגת המפלגה החדשה כללה את הפעילה הפמיניסטית ג'יין אדמס, הסנאטור לשעבר אלברט ביברידג' מאינדיאנה, גיפורד פינצ'ו[4] ואחיו עמוס פינצ'ו (אנ'), פרנק נוקס, שהיה המועמד הרפובליקני לתפקיד סגן הנשיא ב-1936 ועוד. שני המארגנים המרכזיים היו הסנאטור ג'וזף מור דיקסון ממונטנה וג'ורג' פרקינס (אנ'), שותף בכיר בבנק ג'יי. פי. מורגן (אנ') שהגיע מתנועת היעילות (אנ').
אחת השגיאות החמורות של המפלגה הייתה התעקשותה להריץ מועמדים מול הרפובליקנים ברוב המדינות, ובעקבות כך, פוליטיקאים רפובליקנים נאלצו לנטוש את המפלגה הרפובליקנית כדי לתמוך ברוזוולט. היוצא מן הכלל היה קליפורניה, שם האלמנט הפרוגרסיבי השתלט על המפלגה הרפובליקנית וטאפט אפילו לא הופיע בפתק ההצבעה בנובמבר. ברמה הארצית, רק חמישה מתוך 15 הסנאטורים הרפובליקנים הפרוגרסיביים ביותר הצטרפו למפלגה החדשה ומעט מאוד דמוקרטים הצטרפו אליה. כתוצאה מכך, רוב בעלי הברית הפוליטיים הקודמים של רוזוולט תמכו בטאפט, כולל חתנו, חבר הקונגרס ניקולס לונגוורת' מסינסינטי. אשתו, אליס רוזוולט, הייתה המעודדת האנרגטית ביותר של אביה, והסכסוך הציבורי ביניהם הרס את נישואיהם.[5]
מצע פרוגרסיבי
הוועידה באוגוסט נפתחה בהשתתפות למעלה מ-2,000 נציגים, כולל נשים רבות. בשנת 1912, הן טאפט והן וילסון לא תמכו בזכות הבחירה לנשים ברמה הלאומית. ג'יין אדמס נשאה נאום תמיכה ברוזוולט, והאחרון התעקש להוציא את הרפובליקנים (שהיו מזוהים באותה תקופה בעמדות נגד הפליית שחורים) מהסיעה השחורה-חומה (אנ') מהדרום מהמפלגה.[6] בכל זאת, הוא הפסיד את תמיכתם של הלבנים מהדרום, לאחר שסעד בפומבי בערב הבחירות עם שחורים במלון ברוד איילנד. רוזוולט נבחר כמועמד המפלגה עם ג'ונסון כסגנו, והוא הציג מצע מפורט כולל רפורמות רבות.[7]
הנושא המרכזי של המצע היה צמצום השליטה הפוליטית של אינטרסים עסקיים, שלכאורה שלטו במפלגה הרפובליקנית והדמוקרטית כאחד. המצע קבע:[8]
להשמיד את הממשלה הבלתי נראית הזו, לפרק את הברית הלא קדושה בין עסקים מושחתים לפוליטיקה מושחתת – זו המשימה הראשונה של המדינאות של התקופה.
לשם כך, המצע דרש:
- הטלת מגבלות מחמירות ודרישות לשקיפות על תרומות לקמפיינים פוליטיים
- רישום של לוביסטים
- הקלטה ופרסום של פרוטוקולים מוועדות הקונגרס
בתחום החברתי:
- שירות בריאות לאומי שיכלול את כל הסוכנויות הרפואיות הממשלתיות הקיימות
- ביטוח סוציאלי לקשישים, לדמי אבטלה ולנכים
- הגבלת יכולת השופטים להורות על צווי מניעה להגבלת שביתות עבודה
- חוק שכר מינימום לנשים
- יום עבודה של שמונה שעות
- רשות ניירות ערך פדרלית
- סיוע לחקלאים
- פיצויי עובדים בפציעות הקשורות לעבודה
- מס ירושה
הרפורמות הפוליטיות שהוצעו כללו:
- זכות בחירה לנשים
- בחירה ישירה של סנאטורים
- בחירות מקדימות למינויים מדינתיים ופדרליים
- הליך תיקון קל יותר לחוקת ארצות הברית
המצע גם קרא למדינות לאמץ צעדים לדמוקרטיה ישירה, כולל:
- בחירות הדחה (האזרחים רשאים להדיח נבחר ציבור לפני תום כהונתו)
- משאל עם (האזרחים יכולים להחליט על חוק בהצבעה עממית)
- יוזמת חקיקה עממית (אזרחים רשאים להציע חוק באמצעות עצומה ולחוקק אותו בהצבעה עממית)
- הדחה שיפוטית (כאשר בית משפט מכריז על חוק כבלתי חוקתי, האזרחים רשאים לעקוף את פסק הדין הזה בהצבעה עממית)
מלבד צעדים אלו, המצע קרא להפחתת המכסים ולהגבלות על חימוש ימי בהסכמה בין-לאומית. המצע גם קרא באופן מעורפל להקמת שירות בריאות לאומי, מה שהופך את רוזוולט ככל הנראה לפוליטיקאי המרכזי הראשון שקרא לרפורמה במערכת הבריאות.[9]
המחלוקת הגדולה ביותר בוועידה הייתה סביב הסעיף שעסק בנאמנויות ומונופולים. המצע באופן כללי ביטא את רעיונותיו של רוזוולט, הוא קרא למגבלות על כוחם של שופטים פדרליים ומדינתיים יחד עם רשות מבצעת חזקה להסדרת התעשייה, להגנה על מעמד הפועלים ולקידום פרויקטים לאומיים גדולים. הלאומיות החדשה הזו נתפסה כפטרנליסטית, בניגוד ישיר לפילוסופיה האינדיבידואליסטית של וילסון על "חירות חדשה".[10]
רוזוולט גם תמך במדיניות חוץ נמרצת, שכללה כוח צבאי חזק. אף על פי שהמצע דרש להגביל את החימוש הימי, הוא גם המליץ על בניית שתי אוניות מערכה חדשות בשנה, מה שגרם לדילמה אצל פציפיסטים גלויים כמו ג'יין אדמס.[7]
בחירות
1912
למרות המחסור בכסף, רוזוולט ניהל קמפיין נמרץ, אבל נאלץ להתמודד גם עם היותו הנשיא הראשון שערער על הכלל הלא כתוב של "אין כהונה שלישית". בסופו של דבר, הוא קיבל 4.1 מיליון קולות, 27% מהמצביעים, הרבה אחרי ה-42% של וילסון, אך לפני 23% של טאפט (6% הלכו לסוציאליסט יוג'ין דבס). רוזוולט קיבל 88 קולות אלקטורליים, לעומת 435 לווילסון ו-8 לטפט. עם זאת, זו הייתה התוצאה הטובה ביותר של מפלגה שלישית מאז הוקמה המערכת הדו-מפלגתית המודרנית ב-1864. רוזוולט היה המועמד היחיד ממפלגה שלישית שזכה ביותר קולות ממועמד של מפלגה גדולה.
הפיצול הרפובליקני היה חיוני כדי לאפשר לוילסון לזכות בנשיאות. בנוסף לקמפיין הנשיאותי של רוזוולט, מאות מועמדים התמודדו על תפקידים שונים מטעם הפרוגרסיבים ב-1912. עשרים ואחת התמודדו למשרות מושל. יותר מ-200 התמודדו לבית הנבחרים. המספר המדויק אינו ברור כי היו הרבה מועמדים של איחודים רפובליקניים-פרוגרסיביים, וחלק מהמועמדים התמודדו תחת תוויות של קבוצות אד-הוק כמו "רפובליקני Bull Moose" או (בפנסילבניה) "מפלגת וושינגטון".
ב-14 באוקטובר 1912, בזמן שרוזוולט ניהל קמפיין במילווקי, ויסקונסין, הוא נורה על ידי ג'ון שרנק, אך הכדור נתקע בחזהו רק לאחר שחדר הן את נרתיק משקפי הפלדה שלו והן עותק קצר בן 50 עמודים של הנאום שנשא בכיס הז'קט שלו. שרנק פורק מיד מנשקו, נתפס וניצל מלינץ' הודות לזעקתו של רוזוולט.[11][12] כצייד ואנטומיסט מנוסה, רוזוולט הסיק נכון שמכיוון שהוא לא ירק דם, הכדור לא הגיע לריאה שלו וסירב להמלצה להגיע מיד לבית החולים. במקום זאת, הוא נשא את הנאום המתוכנן שלו כשחולצתו מדממת,[13] ופתח את דבריו באומרו: "גבירותיי ורבותיי, אינני יודע אם אתם מבינים במלואו שזה עתה נוריתי, אבל צריך יותר מזה כדי להרוג אייל".[14] לאחר מכן, הרופאים החליטו שעדיף להשאיר את הקליע מאשר לנסות להוציא אותו, ורוזוולט נשא את הכדור בגופו כל חייו. בשנים שלאחר מכן, כשנשאל על הכדור שבתוכו, רוזוולט היה אומר: "זה לא מפריע לי יותר מאשר אם הוא היה בכיס האפוד שלי".
גם טאפט וגם המועמד הדמוקרטי וודרו וילסון השעו את הקמפיין שלהם עד שרוזוולט התאושש. כשנשאל אם הירי ישפיע על קמפיין הבחירות שלו, אמר לעיתונאי "אני בכושר כמו אייל קורא בוגר", כהשראה לסמל המפלגה.[15] הוא התאושש במשך שבועיים לפני שחזר לקמפיין. למרות עקשנותו, רוזוולט הפסיד בסופו של דבר בניסיון להיבחר מחדש.[16]
במישור של ההתמודדויות לתפקידים נוספים מטעם המפלגה, רוב המועמדים הפרוגרסיביים היו בניו יורק, אוהיו, אינדיאנה, אילינוי ומסצ'וסטס. בקליפורניה, המפלגה הרפובליקנית המקומית נשלטה על ידי המושל היירם ג'ונסון, המועמד לסגן הנשיא של רוזוולט. המועמדים הפרוגרסיביים קיבלו בדרך כלל בין 10% ל-30% מהקולות. תשעה פרוגרסיבים נבחרו לבית הנבחרים ואף אחד מהם לא זכה במושלות. כ-250 פרוגרסיבים נבחרו למשרות מקומיות. הדמוקרטים הרוויחו מהפילוג הרפובליקני, הם זכו במושבים רבים בבתי המחוקקים המדינתיים, ב-10 מושבים נוספים בסנאט וב-63 מושבים נוספים בבית הנבחרים.
1914
אף על פי שמועמדה לנשיאות סיים במקום השני ב-1912, המפלגה הפרוגרסיבית החלה לדעוך והרפובליקנים השיבו לעצמם חלק גדול מכוחם. מאה שלושים ושמונה מועמדים, כולל נשים,[17] התמודדו לבית הנבחרים כפרוגרסיבים ב-1914 וחמישה נבחרו. עם זאת, כמעט מחצית מהמועמדים לא הצליחו לקבל יותר מ-10% מהקולות. גיפורד פינצ'ו הגיע למקום השני בבחירות לסנאט בפנסילבניה עם 24% מהקולות. שבעה פרוגרסיבים התמודדו למשרת מושל, אף אחד מהם לא קיבל יותר מ-16%.
1916
איש העסקים מלואיזיאנה ג'ון פרקר התמודד למשרת המושל מטעם המפלגה הפרוגרסיבית וקיבל 37% מהקולות. הוא היה הפרוגרסיבי היחיד שהתמודד למשרת מושל באותה שנה. מאוחר יותר באותה שנה, המפלגה קיימה את הוועידה הארצית השנייה שלה, במקביל לוועידה הארצית הרפובליקנית, שנועדה לאפשר פיוס אפשרי. חמישה נציגים מכל ועידה נפגשו לנהל משא ומתן, והפרוגרסיבים רצו איחוד מחדש עם רוזוולט כמועמד, דבר שהרפובליקנים התנגדו לו בתוקף. בינתיים, צ'ארלס אוונס יוז, פרוגרסיבי מתון, הפך למועמד המוביל בוועידה הרפובליקנית. הפרוגרסיבים הציעו את יוז כמועמד פשרה, ואז רוזוולט שלח מסר שהציע את הסנאטור השמרני הנרי קבוט לודג'. הפרוגרסיבים המופתעים מינו שוב את רוזוולט, אך הוא סירב לקבל את המינוי ותמך בסופו של דבר ביוז, שאושר על ידי הוועידה הרפובליקנית.[18]
שרידי המפלגה הפרוגרסיבית התפרקו במהירות. רוב הפרוגרסיבים חזרו למפלגה הרפובליקנית, כולל רוזוולט והיירם ג'ונסון, שנבחר לסנאט כרפובליקני. חלק מהמנהיגים, כמו הרולד איקס משיקגו, תמכו בוילסון.
1918
כל הפרוגרסיבים שנותרו בקונגרס חזרו למפלגה הרפובליקנית, למעט וויטמל מרטין (אנ'), שהפך לדמוקרט. אף מועמד לא התמודד כפרוגרסיבי למשרת מושל, סנאטור או חבר בבית הנבחרים.
תוצאות בבחירות
בבחירות לקונגרס
|
|
בבחירות לנשיאות
| בחירות | מועמד | קולות | אחוז הצבעה | קולות אלקטורליים | תוצאות הבחירות |
|---|---|---|---|---|---|
| 1912 | תיאודור רוזוולט | 4,122,721 | 27.4 | 88 / 531 | ניצחון דמוקרטי |
| 1916 | תיאודור רוזוולט | 33,406 | 0.2 | 0 / 531 | ניצחון דמוקרטי |
קישורים חיצוניים
המפלגה הפרוגרסיבית, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
הערות שוליים
- ↑ William Taft: Domestic Affairs | Miller Center, millercenter.org, 2016-10-04 (באנגלית)
- ↑ Jean Strouse, Morgan: American Financier, Random House Publishing Group, 2012-08-01, מסת"ב 978-0-307-82767-8. (באנגלית)
- ↑ James Chace, 1912: Wilson, Roosevelt, Taft and Debs -The Election that Changed the Country, Simon and Schuster, 2009-11-24, מסת"ב 978-1-4391-8826-2. (באנגלית)
- ↑ Brian Balogh, Scientific Forestry and the Roots of the Modern American State: Gifford Pinchot's Path to Progressive Reform, Environmental History 7, 2002-04, עמ' 198–225 doi: 10.2307/envhis/7.2.198
- ↑ Alice Roosevelt marries in the White House, Feb. 17, 1906, POLITICO, 2009-02-17 (באנגלית)
- ↑ George E. Mowry, The South and the Progressive Lily White Party of 1912, The Journal of Southern History 6, 1940, עמ' 237–247 doi: 10.2307/2191208
- ^ 7.0 7.1 Melanie Susan Gustafson, Women and the Republican Party, 1854-1924, University of Illinois Press, 2001-10-15, מסת"ב 978-0-252-09323-4. (באנגלית)
- ↑ TIME.com: The War of 1912 -- Jul 3, 2006 -- Page 2, www.time.com
- ↑ Progressive Party Platform of 1912, Teaching American History (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Robert Alexander Kraig, The 1912 Election and the Rhetorical Foundations of the Liberal State, Rhetoric and Public Affairs 3, 2000, עמ' 363–395
- ↑ The Bull Moose — History.com Video, www.history.com
- ↑ Oliver E. Remey, Wheeler P. Bloodgood, Henry F. (Henry Frederick) Cochems, The Attempted Assassination of ex-President Theodore Roosevelt, 30 באפר׳ 2007
- ↑ Theodore Roosevelt: Assassination Attempt, 1912, doctorzebra.com
- ↑ "HistoryBuff.com -- Teddy Roosevelt Shot by Anarchist - Manuscript of Speech Saves His Life". נבדק ב-2026-01-04.
- ↑ "Daily TWiP - Theodore Roosevelt delivers campaign speech after being shot today in 1912". Nashua Telegraph (באנגלית). נבדק ב-2026-01-04.
- ↑ Justice Story: Teddy Roosevelt survives assassin when bullet hits folded speech in his pocket
- ↑ The Independent, New York : S.W. Benedict, 1849
- ↑ Fred L. Israel, Bainbridge Colby and the Progressive Party, 1914-1916, New York History 40, 1959, עמ' 33–46
המפלגה הפרוגרסיבית (1912)43125502Q1363538