המלחמה השלזית השנייה
 | ||||||||||||||
| חיל רגלי פרוסי מתקדם במהלך קרב הוהנפרידברג, מאת קרל רכלינג | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת הירושה האוסטרית והמלחמות השלזיות | ||||||||||||||
| קרב לפני | המלחמה השלזית הראשונה | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי | המלחמה השלזית השלישית | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון פרוסי | |||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | ממלכת פרוסיה שומרת על שלזיה | |||||||||||||
| ||||||||||||||
המלחמה השלזית השנייה (בגרמנית: Zweiter Schlesischer Krieg) הייתה מלחמה בין ממלכת פרוסיה לאוסטריה שהתנהלה בין השנים 1744–1745 והביאה לאשרור שליטת פרוסיה על חבל שלזיה. הלחימה התרכזה בעיקר בשלזיה, בוהמיה וסקסוניה עילית, והמלחמה נחשבת לאחת הזירות של מלחמת הירושה האוסטרית. זו הייתה המערכה השנייה מתוך שלוש המלחמות השלזיות שהתנהלו בין פרידריך השני, מלך פרוסיה, למריה תרזה מאוסטריה במאה ה-18; שלושתן הסתיימה כששלזיה בשליטה פרוסית.
העימות נתפס כהמשך ישיר של המלחמה השלזית הראשונה, שנגמרה רק שנתיים קודם לכן. לאחר חתימת הסכם ברלין וסיום הקרבות בין אוסטריה לפרוסיה ב-1742, התחזק מעמדה של מלוכת הבסבורג במלחמת הירושה האוסטרית הכללית. עם הרחבת בריתותיה של אוסטריה (בהסכם וורמס, 1743), הצטרפה פרוסיה לברית המחודשת של אויבי אוסטריה (ליגת פרנקפורט) ושבה ללחימה, מתוך מטרה למנוע מאוסטריה לגדול ולהשיב לשליטתה את שלזיה.
המלחמה החלה בפלישה פרוסית לבוהמיה ההבסבורגית באמצע 1744, והסתיימה בניצחון פרוסי עם חתימת הסכם דרזדן בדצמבר 1745, אשר קיבע את שליטת פרוסיה בשלזיה. הסכסוך המתמשך על שלזיה הביא להמשך הלחימה בין אוסטריה לפרוסיה ואף למלחמה השלזית השלישית עשור מאוחר יותר. המלחמה חזרה על תבוסת בית הבסבורג בידי ממלכה גרמנית נחותה וחיזקה את היריבות האוסטרית-פרוסית שעיצבה את ההיסטוריה הגרמנית במשך יותר ממאה שנים.
רקע וסיבות
המלחמה השלזית הראשונה
ערך מורחב – המלחמה השלזית הראשונה
מותו של קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", מבית הבסבורג, בשנת 1740, ללא יורש זכר, הביא לכך שבתארים התורשתיים של המשפחה ירשה אותו בתו הבכורה, מריה תרזה, שהפכה לשליטת ארכידוכסות אוסטריה, יחד עם נחלות בית הבסבורג בבוהמיה והונגריה.[1] בעוד שבחיי הקיסר הוכרה ירושה זו על פי רוב המדינות האימפריאליות, לאחר מותו ערערו עליה גורמים שונים.[2] פרידריך השני, מלך פרוסיה, ראה בכך הזדמנות לממש תביעות טריטוריאליות של משפחתו בשלזיה, נחלת כתר של ההבסבורגים, ופלש אליה בדצמבר 1740, ובכך החל את המלחמה השלזית הראשונה.[3]
לאחר הצלחות צבאיות מוקדמות של פרוסיה, מדינות נוספות החלו לפעול כנגד הבסבורגים, והסכסוך התפתח למלחמת הירושה האוסטרית.[4] פרוסיה, צרפת, ספרד, בוואריה ואחרות יצרו את ליגת נימפנבורג למטרת סיוע הדדי לתביעות טריטוריאליות ולתמיכה בבוואריה בבחירות לקיסרות. באמצע 1741 פלשו בהצלחה בחזיתות רבות, כבשו את טירול האוסטרית, אוסטריה עילית ובוהמיה, ואף איימו על וינה.[5] אל מול סכנת פירוק ארצותיה, הגיעה אוסטריה להסכם שביתת נשק חשאי עם פרוסיה באוקטובר והעבירה את עיקר כוחותיה לזירות אחרות.[6]
בדצמבר שבו הכוחות הפרוסיים להתקפה בכיוון מוראביה וחסמו ניסיון אוסטרי להגעה לפראג בראשית 1742.[7] הנסיך הבוחר מבוואריה, קרל השביעי, זכה בבחירות הקיסריות ב-1742 ונבחר לקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה".[8] ביולי 1742 נחתם הסכם ברלין בין פרוסיה לאוסטריה, בו ויתרה אוסטריה על רוב שטחי שלזיה לטובת פרוסיה, בתמורה לנייטרליות פרוסית במלחמה הרחבה. [9] בסוף 1742 התמקדה פרוסיה בשיקום חבל שלזיה ושילובו בממלכה, בעוד אוסטריה המשיכה להילחם נגד בוואריה וצרפת, והצליחה להפוך את הגל ולכבוש מחדש את בוהמיה, לגרש את הצרפתים מעבר לריין לאלזס ולכבוש את בוואריה תוך הברחת קרל השביעי לפרנקפורט.[10] פרישתה של פרוסיה מהקואליציה נגד אוסטריה פגעה ביחסיה עם שותפותיה,[11] והמערכת הדיפלומטית נטתה שוב לטובת אוסטריה.[12]
היערכות למלחמה שנייה
- ערך מורחב – מלחמת הירושה האוסטרית
ב-1743 כרתו אוסטריה, בריטניה-הנובר וסבויה-סרדיניה ברית חדשה בהסכם וורמס; בריטניה הכירה בעבר בסיפוח שלזיה על ידי פרוסיה, אך בברית החדשה לא הוזכר עניין זה.[12] במקביל, הסתיימה באוגוסט אותה שנה מלחמת רוסיה-שוודיה שהתרחשה במקביל למלחמה השלזית הראשונה, ואפשרה לאימפריה הרוסית לתמוך באוסטריה. שנה לאחר מכן, עם מינויו של אלכסיי בסטוז'ב-ריומין לקנצלר על ידי יליזבטה, קיסרית רוסיה, פעלה רוסיה במדיניות פרו-בריטית ועוינת לצרפת – מגמה שחיזקה ברית עם אוסטריה והקשיחה את עמדתה כלפי פרוסיה.[13] פרוסיה ניסתה לקרב את רוסיה והגיעה להסכם הגנה קטן, אולם המשיכה לחוש מאוימת ממזרח.[14]
פרידריך חשש מהיווצרות קואליציה אנטי-פרוסית מחוזקת, בראשות בריטניה, רוסיה, אוסטריה וסקסוניה.[15] בשל כך, ראה בשלום ברסלאו הפוגה בלבד והבין שעליו למנוע מאוסטריה לנקום בפרוסיה ברגע שיתר המדינות תסיימנה את הלחימה.[16] הוא פעל לשחזר את הברית עם צרפת, לבנות קואליציה גרמנית אנטי-אוסטרית ולתקוף ראשון.[17] לכן, בסוף 1743 ותחילת 1744 ניהלה פרוסיה משא ומתן עם צרפת, בוואריה ונסיכויות גרמניות להקמת ליגת פרנקפורט לתמיכה בקיסר.[18]
ב-22 במאי 1744 ייסדה פרוסיה ברית בשם ליגת פרנקפורט עם בוואריה, שוודיה, הסן-קאסל ופפאלץ, שמטרתה לכבוש ולהגן על אדמות הקיסר, כולל בוהמיה.[19] במקביל נחתם הסכם עם צרפת (5 ביוני), בו הבטיחה צרפת לסייע ולתקוף את ארצות השפלה האוסטריות.[18][20] בתמורה סיפחה פרוסיה את חבלי בוהמיה מצפון-מזרח לאלבה.[21] בינתיים, עיקר הצבא האוסטרי בראשות קרל אלכסנדר, נסיך לורן הוסת לחזית אלזס מול הצרפתים.[22][23]
מריה תרזה הציבה כיעד עיקרי השגת הכרה עולמית לסנקציה הפרגמטית של 1713 וזכויות שלטונה בארץ הבסבורג, מינוי בעלה פרנץ הראשון לקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", ושימור שלטונה בבוהמיה ובשלזיה.[18] כאשר תסיים לטפל בסכנה ממערב, תכננה לפתוח מחדש במאבק בשלזיה ולהחזיר לעצמה שליטה מכוח הירושה.[24][25] ב-7 באוגוסט הכריזה פרוסיה כי היא נוטלת חלק במלחמה בשם הקיסר קרל השביעי, וכך החלה המלחמה השלזית השנייה.[22]
שיטות וטכנולוגיה
- ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה האירופית בעת החדשה
המערכות הצבאיות בעת החדשה המוקדמת התבססו על אימוץ ירי בכלי ירייה לצד המשך שימוש בכלי נשק מסורתיים. צבאות אירופה במאה ה-18 נבנו סביב יחידות של חיל רגלים מרוכז, חמושים ברובים עם מצת חלמיש וכידונים. פרשים קלים ביצעו סיורים וסיפקו תקשורת טקטית, פרשים כבדים שימשו כעתודות לתקיפות הלם. ארטילריה שימשה סיוע באש ובהכרעת מצור.[26] המלחמות בפועל נסובו בעיקר סביב שליטה במבצרים חשובים שלעיתים גררו מצורים ממושכים, בעוד קרבות שדה גורליים היו נדירים יחסית, אף שבשיטת הלחימה של פרידריך תפסו משקל רב מהמקובל.[27]
כמו רוב המלחמות האירופיות במאה ה-18, נוהלו גם המלחמות השלזיות כ"מלחמות קבינט": צבאות ממשלתיים מקצועיים שתוחזקו על ידי השלטון למען מטרותיו. שטחים כבושים חויבו במיסים לכובשים, אך טבח בקנה מידה רחב באוכלוסייה היה נדיר בהרבה לעומת עימותים במאה ה-17.[28] לוגיסטיקה צבאית הכריעה מערכות שלמות, כי הצבאות גדלו מעבר ליכולת לקיים עצמם במגוון של ביזה או אספקה מהשטח בלבד. ציוד ואספקה אוחסנו במחסנים מרכזיים והועברו בשיירות עגלה מסודרות ופגיעות מאוד לפשיטות אויב.[29] לרוב לא התנהלו מבצעים קרביים בחורף, הצבאות עברו למחנות חורף באותה עונה וחידשו את המערכות הצבאיות עם בוא האביב.[26]
מהלך המלחמה
המערכה הבוהמית של 1744
פרידריך הוביל את הצבא הפרוסי לחציית הגבול לבוהמיה ב-15 באוגוסט 1744.[30] כוח הפלישה, שמנה 70,000 חיילים,[19] נכנס לבוהמיה בשלוש עמודות: העמודה המזרחית (בפיקוד פון שוורין) עברה משלזיה דרך גלאטץ ובהרי הענקים; העמודה המרכזית, בפיקוד לאופולד השני, נסיך אנהלט-דסאו, התקדמה דרך סקסוניה (בהבטחת מעבר מהקיסר), עברה את לוזציה והמשיכה ללעטמריץ; העמודה המערבית, בפיקוד פרידריך עצמו, התקדמה במעלה נהר האלבה דרך דרזדן והרי העפרה לכיוון לעטמריץ.[31] עם כניסת הכוחות לבוהמיה בתחילת ספטמבר, הם הקיפו את פראג והטילו עליה מצור. לאחר שבוע של הפגזה ארטילרית כבדה נכנעה העיר לפרוסים ב-16 בספטמבר.[30]
פרידריך השאיר חיל מצב קטן בפראג ויצא דרומה, וכבש את טבור, צ'סקה בודייוביצה והובוקה.[32] כצפוי, איום חדש זה משך את הצבא האוסטרי בפיקודו של הנסיך צ'ארלס חזרה מאלזס דרך בוואריה; הצרפתים, לעומת זאת, לא הצליחו להטריד ולשבש את הפריסה האוסטרית כפי שהבטיחו, בין היתר בגלל מחלתו הקשה של לואי החמישה עשר, מלך צרפת, בעת פיקודו במץ.[19] כתוצאה מכך הצליח צבא אוסטריה לשוב לבוהמיה במהירות ובכוח מלא, אך נאלץ לוותר על שליטה באלזס ובוואריה.[33] דיפלומטים אוסטרים גם גייסו את סקסוניה חזרה לצד אוסטריה, אך רק להגנה.[31] באוקטובר כבר התקדמו האוסטרים במערב-דרום בוהמיה לעבר פראג, וצבא סקסוני נע מצפון-מערב לסייע.[34]
כשנודע לפרידריך על התקדמות האוסטרים וכוחם הבלתי צפוי, החל בנסיגה מדרום-מזרח בוהמיה כדי להתמודד מול אויביו. הוא ניסה מספר פעמים להביא לקרב מכריע, אך הגנרל אוטו פרדיננד פון אבנספרג אונד טראון תמרן ונמנע מעימות ישיר תוך תקיפת קווי האספקה הפרוסיים. בסוף נובמבר נאלצו הפרוסים לסגת חזרה לפראג ולאלבה, ולאחר מספר שבועות עבר צבא אוסטרי-סקסוני את נהר האלבה ב-19 בנובמבר.[34] לאחר מכן פינו הפרוסים את פראג ואת בוהמיה וחזרו אל שלזיה עילית, שם התבצרו מול פלישות אוסטריות במשך החורף.[35]
תחילת 1745: תבוסת בוואריה
ב-8 בינואר 1745 נחתם הסכם ורשה, שקבע ברית מרובעת חדשה בין אוסטריה, בריטניה-הנובר, סקסוניה והרפובליקה ההולנדית למען בלימת ליגת פרנקפורט והשבת גבולות בית הבסבורג לקדמותם.[36] אוגוסט השלישי, הנסיך הבוחר מסקסוניה ומלך פולין, גייס 30,000 חיילים בתמורה לסובסידיות בריטיות והולנדיות.[37] בהסכם סודי שנחתם ב-18 במאי בלייפציג סוכם גם על התקפת פרוסיה עם חלוקה טריטוריאלית של ממלכת פרוסיה.[38] עם העברת כוחות אוסטריים מבוואריה לבוהמיה הצליח קרל השביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", להשיב את שליטתו במינכן, אך נפטר זמן קצר אחרי שובו, מה שגרם לשינוי במערך הבריתות.[35] אירועים אלה חברו יחד כדי ליצור שינוי משמעותי בכיוון המלחמה בגרמניה.[39]
לאחר שכוחות פרוסיה גורשו מבוהמיה, חזרה אוסטריה למתקפה והכניעה את הצבא הצרפתי-בווארי בקרב פפנהופן ב-15 באפריל, ולאחר הפסד זה חתם מקסימיליאן השלישי יוזף, הנסיך הבוחר מבוואריה, על הסכם שלום עם מריה תרזה ב-22 באפריל (הסכם פיסן). בהסכם, מקסימיליאן נטש את תביעות אביו על אדמות אוסטריות והבטיח לתמוך בפרנציסקוס שטפן מלורן בבחירות הקיסריות הקרובות; בתמורה, מריה תרזה הכירה רטרואקטיבית בלגיטימיות של קרל השביעי כקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". החזית הבווארית נסגרה, ואוסטריה התמקדה בשלזיה, איטליה והולנד.[38]
אמצע 1745: קרבות הוהנפרידברג וסור
לאחר חתימת הסכם השלום עם בוואריה, החלה אוסטריה בסוף אפריל 1745 להתכונן לפלישה רחבה לשלזיה, כאשר צבאו של קרל מלורן חצה למוראביה וצבא סקסוני התאסף ליד לייפציג. פרידריך ויתר על הדרום ההררי של שלזיה עילית והשאירו לידי חיל החלוץ האוסטרי (פנדורים),[40] וריכז את ההגנה סביב העיר פרנקנשטיין שבעמק הנייסה המזרחית.[41] לאופולד הראשון, נסיך אנהלט-דסאו, הופקד על כוח משני בברנדנבורג כדי למנוע פלישה סקסונית. בסוף מאי חצו אוסטרים-סקסונים את הרי הענקים וחנו ליד הכפר הוהנפרידברג, שם פרידריך תקף בהפתעה בבוקר 4 ביוני.[40] הקרב הסתיים בניצחון פרוסי מוחלט, וצבאו של קרל נסוג בבלבול אל ההרים.[42]
התבוסה האוסטרית בקרב זה הסירה כל אפשרות מיידית להשיב את שלזיה לאוסטריה.[43] הפרוסים רדפו אחרי האוסטרים והסקסונים לשטח בוהמיה עד קניגרץ, שם כל צד חנה משני צדי נהר האלבה. שני הצבאות כמעט לא התעמתו במהלך החודשיים הבאים,[44] בעוד פרידריך ניסה להשיג הסכם שלום אשר יבטיח מחדש את שליטתו בשלזיה.[45] נכונותה של בריטניה לדאוג למימון המשך מלחמת אוסטריה עם פרוסיה פחתה במידה ניכרת בעקבות פרוץ המרד היעקוביטי של 1745 באי הבריטי, וב-26 באוגוסט הוסכם באמנת האנובר 1745 על הכרה הדדית בהחזקות כל צד בגרמניה (כולל שלזיה הפרוסית) והתחייבות פרוסיה להימנע מתביעות נוספות בבוהמיה או בסקסוניה.[46]
בצד האוסטרי, מריה תרזה ניהלה משא ומתן עם הנסיכים בוחרים בגרמניה כדי לקדם את בחירת בעלה לקיסר, לאחר מותו של קיסר בוואריה. הבחירות הקיסריות שהתקיימו ב-13 בספטמבר בפרנקפורט הסתיימו בבחירתו על ידי מרבית המצביעים, והושגה בכך אחת המטרות המרכזיות שלה במלחמה.[36] במקביל הידלדלו האספקה של הצבא הפרוסי בבוהמיה, והוא נדחק לאחור בגלל מתקפות אוסטריות.[45] ב-29 בספטמבר פתח הצבא של קרל אלכסנדר, נסיך לורן במתקפת פתע על מחנה פרידריך ליד סור, בקרב שנקרא קרב סור, ולמרות ההפתעה והיתרון המספרי האוסטרי, הפרוסים ניצחו.[47][42] חוסר האספקה אילץ את פרוסיה לסגת לעמדות בשלזיה עילית, ודחקה משם את הכוחות האוסטריים המקדימים שהקדימו את הצבא של קרל אלכסנדר, נסיך לורן.[48]
שלהי 1745: קרבות הנרסדורף וקזלסדורף
פרוסיה ובריטניה קיוו שאוסטריה תסכים להסכם שלום ותתרכז בצרפת, אך מריה תרזה בחרה להמשיך במאבק. בסוף אוגוסט חתמו אוסטריה וסקסוניה על ברית התקפית לתקיפת פרוסיה,[49] ובתחילת נובמבר פתחו במתקפה כמה חזיתות לעומק ברנדנבורג.[47][42] צבאו של קרל התקדם מצפון בוהמיה ללוזציה, והצבא הסקסוני בראשות רוטובסקי נע ממערב בתקווה להשתלט על ברלין. ב-8 בנובמבר פקד פרידריך על לאופולד הראשון להתכונן להגנה בברנדנבורג, והוא עצמו אסף צבא בשלזיה תחתית להתמודדות מול קרל.[50]
הפרוסים צעדו במקביל לתנועת צבא קרל עד קצה ברנדנבורג. ב-23 בנובמבר פתח פרידריך במתקפת פתע על מחנה קרל בהנרסדורף; בקרב הנרסדורף חוסלו הכוחות הסקסונים וצבא האוסטרים נסוג בבלבול. קרל ושרידי צבאו נסוגו לסקסוניה ובוהמיה, ולוזציה נותרה בידי פרוסיה.[51] במקביל התקדם צבאו של לאופולד מערבה לסקסוניה, הגיע עד לייפציג ויצר חבירה לצבאו של פרידריך בדרכם לדרזדן.[52]
פרידריך ניסה לחתוך בין דרזדן לצבא האוסטרי של קרל, ולאופולד תקף את הסקסונים שחפרו עמדות ליד קזלסדורף.[52] ב-15 בדצמבר הושמד צבאו של רוטובסקי בקרב קזלסדורף, הדרך לדרזדן נפתחה וצבא קרל נסוג לבוהמיה.[36] הפרוסים כבשו את דרזדן ב-18 בדצמבר,[53] ולאחר כיבוש העיר פנה פרידריך למריה תרזה ולפרידריך אוגוסטוס השלישי בהצעת שלום.[54]
הסכם דרזדן
משלחות אוסטריה, סקסוניה ובריטניה הצטרפו למשלחת הפרוסית לדרזדן, שם נחתם הסכם שלום מהיר. מריה תרזה הכירה בשליטת פרוסיה על שלזיה וקלאדסקו, פרידריך הכיר רטרואקטיבית בפרנץ הראשון לקיסר רומא ה"קדושה" והסכים להסדרה הפרגמטית ולהתחייב לנייטרליות להמשך המלחמה.[53][36] סקסוניה חויבה לשלם לפרוסיה פיצויים של מיליון ריקסדולר. הגבולות נותרו בסטטוס קוו אנטה בלום, בדיוק מטרתה של פרוסיה כל העת.[54] הסכם דרזדן נחתם ב-25 בדצמבר 1745 וסיים את המלחמה השלזית השנייה בין אוסטריה, סקסוניה ופרוסיה.[53]
תוצאות
המלחמה השלזית הראשונה והשנייה נחשבות כמערכות במסגרת מלחמת הירושה האוסטרית הרחבה יותר.[55] מסיבה זו נהוג לראות בסיום המלחמה השנייה ניצחון לפרוסיה, שהצליחה להגן על הישגיה בשלזיה.[56] ההתערבות הפרוסית בבוהמיה פגעה קשות גם במאמצי אוסטריה מול צרפת.[23] מצד שני, עצם חתימה על הסכם שלום נפרד פגעה במעמדו הדיפלומטי של פרידריך לדעת עמי אירופה.[6] הסכם דרזדן העמיק את עוינותה של אוסטריה (ושל סקסוניה) כלפי פרוסיה,[57] ובכך תרם לברית אנטי-פרוסית שתוביל למלחמה השלזית השלישית בעשור הבא.[58]
פרוסיה
פרוסיה חיזקה את שליטתה בשלזיה, אזור צפוף אוכלוסייה ומפותח תעשייתית, שהניב הכנסות ומיסים רבים.[59] הניצחונות הפתיעו את אירופה והביאו לעלייתה של פרוסיה למעמד מעצמה מרכזית ביבשת, תוך כדי דחיקת יריבות משניות כגון בוואריה וסקסוניה.[60] שרשרת הניצחונות של פרידריך ב-1745 זיכתה אותו בתהילה רבה, ומאותה תקופה החלו לכנותו "פרידריך הגדול".[61][62]
כיבוש שלזיה הפך את פרוסיה ואוסטריה ליריבות מובהקות, והחל את היריבות האוסטרית-פרוסית שתהפוך לציר הדומיננטי בפוליטיקה הגרמנית במאה הקרובה.[63] גם סקסוניה, שחששה ממעמדה בסביבה החדשה שנוצרה, אימצה קו אנטי-פרוסי חד.[57] נטייתו של פרידריך לסגת חד-צדדית מהתחייבויותיו הבריתיות העמיקה את החשדנות כלפיו צרפת, ומה שנתפס כבגידה נוספת, כריתת ברית עם בריטניה ב-1756 (אמנת וסטמינסטר), האיץ את המהפך הדיפלומטי באירופה בשנות ה-50 של המאה ה-18.[64]
אוסטריה
אוסטריה יצאה מאוכזבת מהמלחמה – למרות היערכות הצבאית, התקשתה לנצח מול צבאות פרוסים קטנים יותר.[65] הסכם דרזדן ביסס את אובדן הפרובינציה העשירה ביותר של בית הבסבורג,[60] ותבוסה על ידי נסיך גרמני קטן פגעה קשה ביוקרתו.[66] אולם שאר נחלת הבסבורג נשמרה, ומריה תרזה קיבלה הכרה פורמלית, גם מצד פרוסיה, בבחירת בעלה לקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה".[36]
למרות התבוסה, אוסטריה סירבה בפועל להכיר בסטטוס החדש של פרוסיה, וסירבה להשלים עם אובדן שלזיה.[67] כאשר בא אל קצו הסכסוך הכללי עם חתימת הסכם אקס-לה-שאפל, ממשלת מריה תרזה סירבה לחתום על הסכם השלום, שכן הוא מניח ריבונות פרוסית בשלזיה. במקום זאת, פתחה ברפורמות צבאיות ודיפלומטיות שמטרתן השבת שלזיה והגבלת כוחה של פרוסיה.[68] מדיניות זו התגלגלה לברית רחבה עם צרפת והאימפריה הרוסית ולפרוץ המלחמה השלזית השלישית ומלחמת שבע השנים ב-1756.[58] היריבות עם פרוסיה הפכה למנוף מרכזי לפיתוח ולהתעצמות של בית הבסבורג במחצית השנייה של המאה ה-18.[69]
קישורים חיצוניים
- Hannay, David McDowall (1911). . Encyclopædia Britannica (באנגלית). Vol. 3 (11th ed.). pp. 39–45.
הערות שוליים
- ↑ Asprey 1986, p. 24.
- ↑ Clifford 1914, p. 3100.
- ↑ Clark 2006, p. 183.
- ↑ Clark 2006, pp. 193–194.
- ↑ Black 2002, pp. 102–103.
- ^ 6.0 6.1 Holborn 1982, p. 213.
- ↑ Carlyle (1862a). Chapter XIII—Battle of Chotusitz. Vol. Book XIII. pp. 574–579.
- ↑ Fraser 2000, p. 106.
- ↑ Carlyle (1862a). Chapter XIV—Peace of Breslau. Vol. Book XIII. pp. 581–586.
- ↑ Clifford 1914, p. 3103.
- ↑ Fraser 2000, pp. 135–136.
- ^ 12.0 12.1 Fraser 2000, p. 143.
- ↑ Bain 1911, pp. 824–826.
- ↑ Fraser 2000, p. 144.
- ↑ Fraser 2000, p. 148.
- ↑ Fraser 2000, p. 163–164.
- ↑ Fraser 2000, pp. 152–153.
- ^ 18.0 18.1 18.2 Carlyle (1862b). Chapter VII—Friedrich Makes Treaty With France; and Silently Gets Ready. Vol. Book XIV. pp. 725–729.
- ^ 19.0 19.1 19.2 Clifford 1914, p. 3104.
- ↑ Hochedlinger 2003, p. 257.
- ↑ Fraser 2000, p. 153, 159.
- ^ 22.0 22.1 Carlyle (1864a). Chapter I—Preliminary: How the Moment Arrived. Vol. Book XV. pp. 11–13.
- ^ 23.0 23.1 Holborn 1982, p. 215.
- ↑ Asprey 1986, p. 290.
- ↑ Fraser 2000, p. 150.
- ^ 26.0 26.1 Black 1994, pp. 38–52.
- ↑ Black 1994, pp. 67–80.
- ↑ Clark 2006, p. 209.
- ↑ Creveld 1977, pp. 26–28.
- ^ 30.0 30.1 Carlyle (1864a). Chapter II—Friedrich Marches upon Prag, Captures Prag. Vol. Book XV. pp. 16–27.
- ^ 31.0 31.1 Browning 1993, p. 181.
- ↑ Asprey 1986, pp. 293–294.
- ↑ Carlyle (1864a). Chapter III—Friedrich, Diligent in His Bohemian Conquests, Unexpectedly Comes upon Prince Karl, with No French Attending Him. Vol. Book XV. pp. 35–36.
- ^ 34.0 34.1 Carlyle (1864a). Chapter IV—Friedrich Reduced to Straits; Cannot Maintain His Moldau Conquests Against Prince Karl. Vol. Book XV. pp. 42–54.
- ^ 35.0 35.1 Carlyle (1864a). Chapter V—Friedrich, under Difficulties, Prepares for a New Campaign. Vol. Book XV. pp. 61–62, 79–80.
- ^ 36.0 36.1 36.2 36.3 36.4 Clifford 1914, p. 3105.
- ↑ Hochedlinger 2003, p. 259.
- ^ 38.0 38.1 Carlyle (1864a). Chapter VI—Valori Goes on an Electioneering Mission to Dresden. Vol. Book XV. pp. 88–90, 96–97.
- ↑ Simms 2009, pp. 336–337.
- ^ 40.0 40.1 Carlyle (1864a). Chapter IX—The Austrian–Saxon Army Invades Silesia, across the Mountains. Vol. Book XV. pp. 127–128, 142–143.
- ↑ Asprey 1986, p. 317.
- ^ 42.0 42.1 42.2 Showalter 2012, pp. 84–88.
- ↑ Fraser 2000, p. 178.
- ↑ Luvaas 2009, p. 5.
- ^ 45.0 45.1 Carlyle (1864a). Chapter XI—Camp of Chlum: Friedrich Cannot Achieve Peace. Vol. Book XV. pp. 153–156, 169–170, 171–172.
- ↑ Fraser 2000, pp. 185–186.
- ^ 47.0 47.1 Holborn 1982, p. 216.
- ↑ Carlyle (1864a). Chapter XII—Battle of Sohr. Vol. Book XV. p. 188.
- ↑ Fraser 2000, p. 186.
- ↑ Carlyle (1864a). Chapter XIII—Saxony and Austria Make a Surprising Last Attempt. Vol. Book XV. pp. 192–197.
- ↑ Fraser 2000, p. 194.
- ^ 52.0 52.1 Carlyle (1864a). Chapter XIV—Battle of Kesselsdorf. Vol. Book XV. pp. 210–213.
- ^ 53.0 53.1 53.2 Fraser 2000, p. 196.
- ^ 54.0 54.1 Carlyle (1864a). Chapter XV—Peace of Dresden: Friedrich Does March Home. Vol. Book XV. pp. 220–221.
- ↑ Levy 1988, p. 183.
- ↑ Browning 2005, p. 530.
- ^ 57.0 57.1 Holborn 1982, pp. 214–215.
- ^ 58.0 58.1 Fraser 2000, p. 310.
- ↑ Clark 2006, p. 192.
- ^ 60.0 60.1 Clark 2006, p. 196.
- ↑ Carlyle (1864b). Chapter I—Sans-Souci. Vol. Book XVI. p. 239.
- ↑ Luvaas 2009, p. 6.
- ↑ Clark 2006, p. 216.
- ↑ Fraser 2000, pp. 297–301.
- ↑ Fraser 2000, p. 133.
- ↑ Fraser 2000, pp. 134–135.
- ↑ Fraser 2000, pp. 197–198.
- ↑ Clark 2006, pp. 196–197.
- ↑ Hochedlinger 2003, p. 267.
ביבליוגרפיה
- Asprey, Robert B. (1986). Frederick the Great: The Magnificent Enigma. New York: Ticknor and Fields. ISBN 978-0-89919-352-6.
- Bain, Robert Nisbet (1911). . In Chisholm, Hugh (ed.). Encyclopædia Britannica (באנגלית). Vol. 3 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 824–626. OCLC 873076959.
- *Black, Jeremy (1994). European Warfare, 1660–1815. London: UCL Press. ISBN 978-1-85728-172-9.
- Black, Jeremy (2002). European International Relations 1648–1815. London: Palgrave Macmillan. ISBN 978-0-333-96450-7.
- Browning, Reed (1993). The War of the Austrian Succession. New York: St. Martin's Press. ISBN 978-0-312-09483-6.
- Browning, Reed (באפריל 2005). "New Views on the Silesian Wars". Journal of Military History. 69 (2): 521–534. doi:10.1353/jmh.2005.0077. S2CID 159463824.
{{cite journal}}: (עזרה) - Carlyle, Thomas (1862a). Book XIII—First Silesian War, Leaving the General European One Ablaze All Round, Gets Ended—May 1741 – July 1742. History of Friedrich II of Prussia, Called Frederick the Great. Vol. III. London: Chapman & Hall. OCLC 1045538020.
- Carlyle, Thomas (1862b). Book XIV—The Surrounding European War Does Not End—August 1742 – July 1744. History of Friedrich II of Prussia, Called Frederick the Great. Vol. III. London: Chapman & Hall. OCLC 1045538020.
- Carlyle, Thomas (1864a). Book XV—Second Silesian War, Important Episode in the General European One—15th August 1744 – 25th December 1745. History of Friedrich II of Prussia, Called Frederick the Great. Vol. IV. London: Chapman & Hall. OCLC 1045538020.
- Carlyle, Thomas (1864b). Book XVI—The Ten Years of Peace—1746–1756. History of Friedrich II of Prussia, Called Frederick the Great. Vol. IV. London: Chapman & Hall. OCLC 1045538020.
- Clark, Christopher (2006). Iron Kingdom: The Rise and Downfall of Prussia, 1600–1947. Cambridge, Massachusetts: Belknap Press. ISBN 978-0-674-02385-7.
- Clifford, John Herbert (1914). The Standard History of the World, by Great Historians. Vol. 5. New York: University Society. OCLC 867881191.
- Creveld, Martin van (1977). Supplying War: Logistics from Wallenstein to Patton. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-21730-9.
- Fraser, David (2000). Frederick the Great: King of Prussia. London: Allen Lane. ISBN 978-0-7139-9377-6.
- Hochedlinger, Michael (2003). Austria's Wars of Emergence: War, State and Society in the Habsburg Monarchy, 1683–1797. London: Longman. ISBN 978-0-582-29084-6.
- Holborn, Hajo (1982). A History of Modern Germany: 1648–1840. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. ISBN 978-0-691-00796-0.
- Levy, Jack S. (1988). "Analytic Problems in the Identification of Wars". International Interactions. 14 (2): 181–186. doi:10.1080/03050628808434702.
- Luvaas, Jay (2009). "Frederick and the Art of War". Frederick the Great on the Art of War. By Friedrich II, King of Prussia. Luvaas, Jay (ed.). New York: Da Capo Press. ISBN 978-0-7867-4977-5.
- Showalter, Dennis E. (2012). Frederick the Great: A Military History. Barnsley, England: Frontline Books. ISBN 978-1-78303-479-6.
- Simms, Brendan (2009). Three Victories and a Defeat: The Rise and Fall of the First British Empire. New York: Basic Books. ISBN 978-0-465-01332-6.
המלחמה השלזית השנייה42435830Q233702