פילוסופיה של ההיסטוריה

עיינו גם בפורטל פורטל היסטוריה הוא שער לחקר ההיסטוריה ומדע ההיסטוריוגרפיה. הפורטל פורש תמונה של אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה ומציג את המחקר המדעי העדכני והשתקפותו בערכי ויקיפדיה.

עיינו גם בפורטל פורטל פילוסופיה הוא שער לכל הנושאים הקשורים בפילוסופיה. ניתן למצוא בו קישורים אל תחומי המשנה של הענף, מושגי יסוד בתחום, תאורטיקנים וגישות בפילוסופיה ועוד.

פילוסופיה של ההיסטוריה או היסטוריוסופיה היא תחום ידע העוסק במהותה וערכה של ההיסטוריה. בשאלות: האם ההיסטוריה מבטאת אמת, האם היא מוגדרת כמדע, כיצד היא צריכה להיראות, ומה הערך שלה מבחינה תרבותית ואנושית.

רקע היסטורי

הכרוניקות של העת העתיקה לא תחמו את עבודתם כהיסטורית. ואף שמו בפיהם של דמויות היסטוריות נאומים פרי עטם, כפי שמציין למשל הרודוטוס שהנאומים הם "כפי שהיו עשויים להיראות". הרודוטוס אף מסייג את סיפוריו ואומר שהוא מעביר את הסיפורים כמות שהם, ובמדה ואינם הגיוניים אין חובה על הקורא לקבלם. אעפ"כ חלק גדול מהידע על העת העתיקה בא לנו מאותן כרוניקות, החל מהרודוטוס המכונה אבי ההיסטוריה, וכלה בתוקידידס, כסינופון ורבים אחרים.

בעת החדשה, מאז המאה השמונה עשרה, הפכה הספרות ההיסטורית בהדרגה, לספרות מקצועית, המתיימרת לעסוק בחקר העובדות. אך בצד חקר העובדות, עסקו ההיסטוריונים גם בהסבר הדינמיקה של האירועים, גורמים ותהליכים, שיפוט ענייני וערכי של הגורמים הפועלים ועוד. כמו כן שלטו בספרות ההיסטורית מגמות חינוכיות בהתאם לערכי הזמן. במאה התשע עשרה, נעשו ניסיונות לקבוע את כללי ההיסטוריוגרפיה לקבוע מה הם הגורמים הפועלים בהיסטוריה, ולנסות להבין את הסיבות לאירועים ותהליכים היסטוריים.

תומאס קרלייל בן המאה ה-19, טען כי ההיסטוריה היא למעשה הביוגרפיה של כמה אישים דגולים, דמויות הרואיות כמו אוליבר קרומוול או פרידריך הגדול. גיבוריו היו דמויות פוליטיות וצבאיות, המייסדים או ההורסים של מדינות. ההיסטוריה שלו, של אישים דגולים, של גאונים של טוב ורע, שאפה להבין את השינויים בעולם דרך הגדוּלה. פילוסופים של ההיסטוריה חלקו על קרלייל, וסברו כי האירועים ההיסטוריים נובעים מכוחות רחבים ומשמעותיים יותר מאשר פעולתו של אדם בודד, מוכשר או חשוב ככל שיהיה. הרברט ספנסר, לדוגמה, כתב כי "חייבים להודות כי הבריאה של אדם גדול תלויה בסדרה ארוכה של השפעות מסובכות, שיצרה את התרבות שבה הופיע, והמצב החברתי שאליו התרבות הגיעה. לפני שהאדם הגדול יכול ליצור מחדש את החברה, החברה חייבת ליצור אותו".^{[דרוש מקור]} טולסטוי מבקר את ההיסטוריונים התולים את האירועים בגאונותם של אישים וביד המקרה שזימנה להם סיטואציות לפעולה, וכותב: "רק אחרי שנכיר ונודה, שזרה לנו התכלית הקרובה ושהמטרה הסופית נשגבה מבינתנו, תפקחנה עינינו לראות את התכליתיות בחיי האישים ההיסטוריים; לפנינו תתגלה סיבת הפעולה, שאינה לפי ערך הכוחות האנושיים הרגילים, המולידים אותה ושוב לא נזדקק למלים מקרה וגאון".

ההיסטוריון פרופ' ליאופולד פון רנקה, 1868

החיבור הראשון שהתיימר להיות 'היסטוריה מדעית', הוא 'אקדמות למדעי ההיסטוריה' של ההיסטוריוגרף הערבי אבן ח'לדון במאה ה-14. אך את היסודות למתודה ההיסטורית הקלאסית והמקובלת במאה ה-20, הניח במאה התשע-עשרה ההיסטוריון לאופולד פון רנקה (Ranke), שטען כי על ההיסטוריון לתאר את ההיסטוריה "כפי שהייתה באמת" (בגרמנית: Die Geschichte, wie es war wirklich), כלומר: בצורה אובייקטיבית ומדויקת, ללא משוא פנים וללא הבעת דעה, בהסתמכות על מקורות היסטוריים לאחר שנבדקו מהימנותם.

שרל לנגלואה (Langlois) ושרל סניובו (Seingnobos) תיארו בסוף המאה התשע-עשרה את הכתיבה ההיסטורית כתהליך הכולל את: איתור המקורות, ביקורת חיצונית של המקורות, ביקורת פנימית של המקורות, גילוי העובדות על סמך המקורות, סינתזה שלהן ולבסוף העלאתה על הכתב. הם מודים בכך ששלב הסינתזה דורש הפעלת "דמיון יוצר" של ההיסטוריון כדי לשחזר את אירועי העבר; אך רואים בשלב זה חלק מהנורמה המדעית המתאימה כאן.

לנגולה וסניובו קבעו כי איננו 'מאמינים' למקורות, אנו מבקרים אותם ביקורת חיצונית וביקורת פנימית, וכך מסיקים מהם מה שניתן להגדיר כעובדות. אחרי מלאכת ה'קילוף' אנו מגיעים להיסטוריה המוצקה. לנגלוא וסניובו התייחסו לתוצאות ההיסטוריות בשיטה זו כ'מדע', בסמוך קבע ההיסטוריון האנגלי ביורי (J.B. Bury) כי ההיסטוריה "היא פשוט מדע לא פחות ולא יותר" (1902). בין שתי מלחמות העולם מתחו ההיסטוריונים האמריקאים צ'ארלס ברד (Charls A. Baerd) וקרל בקר (Carl. L Becker) ביקורת חריפה על המתודה הקלאסית. לטענתם, האמונה כי ה'סינתזה' שיוצר ההיסטוריון משקפת את המציאות, או שהיא בגדר 'מדע', נאיבית. בקר ובירד טענו שבפועל כל השלבים שתיארו לנגלוא וסניובו, מתערבבים אצל ההיסטוריון, הוא מונע מתוך אמונתו, הבנתו, ושאיפתו. שום היסטוריון אינו אובייקטיבי באמת. ובפרט תהליך הסינתזה מצריך שיקול דעת, המושפע מאישיותו של ההיסטוריון והשקפתו, וכן מהמוסכמות החברתיות והסביבתיות בהן הוא שרוי.

הפילוסוף אלעזר וינריב מדגים את הטענה נגד הרעיון שיש היסטוריה אובייקטיבית, באמצעות תיאורי מלחמת העולם השנייה. אין ביכלתינו לתאר את השואה באובייקטיביות, קביעתינו כי 'היטלר היה מפלצתי ומעשיו מפלצתיים', היא שיפוט ערכי. איננו רוצים להשתחרר באמת משיפוט ערכי. גם ההסברים שנראים בעינינו הגיוניים כגון: "המשבר הכלכלי גרם לעליית הנאציזם", אינם עובדה, אלא דעה. פילוסופים של ההיסטוריה במאה העשרים הוכיחו שאין אדם אובייקטיבי. כל אדם רואה את האירועים מנקודת מבטו, כל מה שנתון לנקודת מבט, לעולם יישאר סובייקטיבי. עלינו לקלף את החלק הסובייקטיבי מכל אירוע היסטורי שהוא, ולהישאר אך ורק עם מה שאינו נתון לפרשנות. מעבר לכך טענו בקר ובירד, שהדרך בה היסטוריונים מגיעים למסקנות, אינה תקפה מבחינה פילוסופית. לכן אין לראות את המסקנות ההיסטוריות כאמת. במקביל קבע קארל פופר שההיסטוריה אינה מדע, שכן אינה מגדירה קריטריונים של מה שיכול להיאמר ומה שלא יכול להיאמר.

דיונים פילוסופיים באשר לתקפותה של ההיסטוריה הועלו כבר על ידי דקרט. אך במאה העשרים נוצר מצב בו ההיסטוריונים והפילוסופים של ההיסטוריה פעלו במפוצל, כשני גופים עוינים. בעוד האחרונים מטילים ספק בערך מפעלם של הראשונים. ההיסטוריון הבריטי סר צ'ארסל אומן (Sir Charls Oman) קבע שהפילוסופים הם אויביה של ההיסטוריה, היסטוריון בריטי אחר (G.R. Elton) לגלג על הפילוסופים של ההיסטוריה: "אני מלא התפעלות ממקוריותם של הכותבים, שכן על פי רוב אלו אנשים שמעולם מן הסתם לא ניסו לעשות בעצמם את המלאכה.. לחרוץ משפט על עניינים היסטוריים, במקום על המתרחש במוחם של היסטוריונים".

פילוסופיה ספקולטיבית ופילוסופיה ביקורתית

פילוסופים של ההיסטוריה, הכירו בכך שדיון פילוסופי אמיתי, אינו פרקטי לגבי שום תחום מעשי בחיים. ואף אדם אינו מפעיל שיקולים פילוסופיים בבואו לקנות מניות בבורסה, או לחפש משהו שאבד לו. מקצוע יכול להיות ריאלי והגיוני ואף שימושי, גם אם אינו קוהרנטי מבחינה פילוסופית מופשטת. כך למשל יועץ משכנתאות יכול להיות יעיל והגיוני, גם אם אין לעבודתו קריטריונים מדעיים. כאן באה ההבחנה בין "פילוסופיה ספקולטיבית של היסטוריה", לבין "פילוסופיה ביקורתית של היסטוריה", הבחנה שנעשתה על ידי וואלש (W.H. Walsh) ב-1967. הפילוסופיה הספקולטיבית עוסקת בדיונים מופשטים על טיבם של המאורעות והתפיסה האנושית לגביהם. הפילוסופיה הביקורתית עוסקת במתודה של ההיסטוריה, כיצד יודעים מה נכון ומה לא נכון. ומה היא המתודה שיש להפעיל כדי להגיע למסקנות הגיוניות וריאליות.

השאלה היא בפשטות 'היסטוריה מיתוס או מציאות', וההשלכות: "האם רשאית ההיסטוריה להתהדר באצטלא של תחום חקירה מלומד, ובתוקף זה ליטול חלק בתוכניות הלימודים של בתי הספר, לפרנס מחלקות אוניברסיטאיות ולהיזון מתקציב ההשכלה הגבוהה?".

כדוגמאות לכך ששאלת אמיתות הסיפור ההיסטורי נוגעת למעשה, מביא וינריב את תביעת הדיבה שהגיש מכחיש השואה דייוויד אירוינג בבית המשפט האנגלי כנגד ההיסטוריונית דבורה ליפשטט. השופטים בלונדון קבעו ב-11.4.2000 ש"אירוינג סילף את העובדות והשתמש בהן באופן מניפולטיבי". וכן את תביעת הדיבה שהגישו ותיקי חטיבת אלכסנדרוני כנגד תיאודור כץ שבעבודת הM.A. שלו קבע שלוחמי החטיבה ביצעו טבח בכפר טנטורה ב-23 במאי 1948, בעוד לטענתם היה שם קרב ולא טבח. במקרה זה חזר בו כץ מטענתו לטבח, ובית המשפט המחוזי בת"א בדצמבר 2000 אישר פשרה זו.

לשאלה זו השלכה גם על נושאים שיש להם ערך דתי, כך קובע וינריב "לפולמוס על התנ"ך מציאות או מיתוס, צריכה לקדום השאלה: היסטוריה מציאות או מיתוס".

פילוסופיה ביקורתית: מה הן מאפיינים של היסטוריה ריאלית?

על פי אלעזר וינריב, במאה העשרים הוכרה העובדה שההיסטוריה אינה מדע, ואינה אובייקטיבית. ולכן יש להבדיל בין האירועים עצמם, ובין מה שנתון לפרשנות סביבם. לדוגמה הוא מצטט מדברי ההיסטוריון ג. א. פסמור (J. A. Passmore), במאמרו 'האובייקטיביות של ההיסטוריה'. העומד על ההבדל בין עדות על אירוע, שאינו נתון לפרשנות. לבין עדות שאפשר שהצופים לא הבינוהו כהלכה. לעומת הנרי למברט שקבע: "הראיות להתרחשותה של פשיטת ג'ימסון (1895), עולות על הראיות למפלתו של נפוליאון בקרב ווטרלו (1815), משום שאחדים מן המשתתפים בפשיטת ג'ימסון חיים עד היום". קובע פסמור: זו טעות מובהקת, העובדה שבזמנו של למברט חיו אנשים מאירוע מסוים, אינה הופכת את העדות ליותר אמינה עבורינו או עבור ההיסטוריה העתידית. מה שקובע הוא אופי התצפית האנושית ואופן תיעודה. גם בשעת ההתרחשות עצמה יכולה להיות עדות אנושית לא מספיקה, כל עוד הדברים נתונים לפרשנות, ובמקרה אחר יכולה להיות עדות אנושית אמינה יותר, כאשר זו אינה נתונה לפרשנות. "נימוק זה (-פרשנות סובייקטיבית), ולא הסכנה שיאמרו דבר שקר הוא הנימוק העיקרי לכך שיש להתייחס לעדותם בחשדנות". פסמור מוסיף ואומר "היסטוריונים אינם מחפשים אחרי ותיקי מלחמות", עדות היחיד על פרטים, גם אם הוא לפנינו, אין לה משקל גדול. מה שקובע הוא התיעוד הכלל קבוצתי והעובדות הקשיחות.

פסמור מסביר כי ההבחנה בין 'היסמכות על עדויות' כמאפיין של היסטוריה, שהיא 'רק סיפור', ובין 'תצפית' כמאפיין של מדע. מטעה: "מה שעבורינו 'תצפית', עבור אחרים הוא 'עדות', ולהפך". הבעיה אינה היעדר תצפית, אלא קיומה של פרשנות אנושית העלולה לטעות.

ככל שהאירוע כללי יותר ונוגע לחיי העם או התרבות כולה, יש פחות מקום לפרשנות, ויותר סביר שהדיווח עליו יוגדר כ'היסטוריה', ולא כ'סיפור'. ההיסטוריון הבלגי הנרי פיראן (Henri Pirenne) קבע ש'פעולות של פרטים אינן שייכות לתחום ההיסטוריה', ההיסטוריה היא רק מאורעות ש"יש להן קשר לתנועות כלליות ועל פי מידת השפעתן על הציבור כולו". בדומה לזה קבע פ. מיינקה "ההיסטוריה היא סיפור קורותיהן של תרבויות". ולפי שני היסטוריונים מודרניים: "ההיסטוריה היא הזיכרון הקיבוצי".

ככל שהדיווח ההיסטורי נוגע לקבוצה גדולה יותר, קשה יותר לשנות מן האמת. כך מדגים ההיסטוריון קולינגווד (R.G. Collingwood), כיצד יוליוס קיסר מתחמק מדיווח במקום לשנות מן האירועים. כאשר הוא מזכיר בחיבורו האוטוביוגרפי "על המלחמה הגלית" (De Bello Gallico), את פלישתו לבריטניה בשנת 54, הוא מקצר באופן בולט ולא מתאר פלישה זו כלל, הוא לא מפרט אם הצליח לכבוש את בריטניה, אם הצליח להעניש את המורדים, ומה היו תוצאות המסע. מכאן הסיק קולינגווד שהמסע נכשל. טכנית יכול היה קיסר לכתוב שכבש את בריטניה ולתאר את כל גבורותיו ועלילותיו, וכרודן בעל ניסיון עשיר, היה יכול גם להוציא להורג מי שיעיז להכחיש את מה שכתב הקיסר בכבודו ובעצמו. אלא שגם קיסר ידע ששקרים גלויים יהפכו לאות מתה ויהפכו את הספר כולו לאות מתה יחד עם אמינות מחברו.

פסמור מדגיש שאין ההיסטוריה מסתמכת רק על נאמנות המספר, אלא ישנן דרכים לבדוק האם הסיפור מתאים למציאות. הדרך הראשונה היא הצלבת מידע, מכרוניקות שונות שנכתבו בזמן המאורעות. אך: "גם במקרה שבידו של ההיסטוריון כרוניקה אחת ויחידה, אין ההיסטוריון נתון כליל לחסדיו של כותב הכרוניקה, יש בידו דרכים לבחון את המסופר בכרוניקות וביכלתו לשאוב מהן עובדות חשובות שהכותב כלל לא התכוין לתעדן".

גילוי היסטורי וכינון היסטורי

בשלהי המאה העשרים התפתחו שתי גישות להגדרת ההיסטוריה, "תורת הגילוי ההיסטורי" (discovery theory of history), לעומת "תורת הכינון ההיסטורי" (theory of history construction). מונחים שנטבעו על ידי מיילנד (J. meiland) וגולדשטיין (L. Goldstein). תורת הגילוי ההיסטורי מגדירה את ההיסטוריה בפשטות, כמגלה את המאורעות. תורת הכינון ההיסטורי מגדירה את ההיסטוריה כמכוננת ויוצרת את הסיפור על המאורעות.

טיעונים בעד ונגד

ספקנות מביאה להכחשת כל דבר שידוע לנו.

אלעזר וינריב כותב: "תורת הגילוי מגלמת את גישת השכל הישר להיסטוריה, והיא המקובלת על רוב ההיסטוריונים. ספקנות בנוגע להכרת העבר יוצאת חוצץ כנגד תורת הגילוי", החסרון העיקרי של תורת הכינון לפי וינריב הוא: ביטול ההבחנה בין ציון עובדה לבין פרשנותה. הדוגל בתורת הכינון "בנימוקיו לטובת עמדתו הספקנית בהיסטוריה הוא דורש ממנה דרישות ששום מדע לא היה עומד בהן". וינריב מצדד בתורת הגילוי, ובספר מאוחר יותר אף קבע שחלק מן החוקרים שבאו להטיל ספק בערכה של ההיסטוריה, חסרים כלים ומיומנויות בסיסיות בחקר ההיסטוריה.

גם הדוגלים ב'תורת הכינון', אינם מכחישים את המאורעות שמקובלים כעובדות, כפי שכותב אחד מראשי הדוגלים בתורה זו, ליאון גולדשטיין: "המאפיין שמחייב יחס של כובד ראש כלפי ההיסטוריה כאל דרך כשרה לרכישת ידע, ללא כל קשר למה שיתגלה בבחינה פילוסופית של סגולותיה. הוא תמימות הדעים הרחבה להפליא שהושגה בהיסטוריה באשר לאופיו של עבר האנושי, וזאת בתנאים הכרתיים שהם בבירור לרעת ההיסטוריה.. כל שיטת חקירה המסוגלת להישג שכזה מקנה לעצמה אמינות ראשונית". כפי שמסביר גולדשטיין, הוא עוסק בהגדרה המדעית המופשטת של ההיסטוריה, ולא בשאלה "האם באמת המאורעות התרחשו".

העבר אינו ניתן לצפייה

הדוגלים בתורת הכינון, טוענים כי המדע והידע מיוסדים על תצפית, העבר אינו בר תצפית ולכן אין ולא יהיה בידינו 'ידע' בנוגע לעבר.

הדוגלים ב'תורת הגילוי', טוענים לעומת זאת, כי ההיסק ההיסטורי, מהמקורות ועד לתיאור העובדות בפי ההיסטוריון, עונה לקריטריונים הגיוניים ברורים: "ההסקה מן המקור אל האירוע מבוססת על קשרים סיבתיים, זוהי הסקה לאחור. מן התולדה או מן התוצאה, אל הסיבה. בחיי היום יום שלנו כולנו עורכים הסקות כאלה, אנו מסיקים למשל מן העשן אל האש ומן הצלקת אל הפצע, ואנו מסוגלים לפחות לפעמים לבחון את תקפות השגותינו".

ויינרב טוען שההבדל בין עצם המונח 'ידע' ובין 'ידע על העבר' הוא מלאכותי: "לכולנו מידע כלשהו על מה שאירע בעבר.. הניסיון להבחין בין העבר ההיסטורי לבין העבר היומיומי מנוגד מלכתחילה למוצאה ולמזגה של תורת הגילוי. שהרי זו אינה רואה עצמה אלא כתפיסת השכל הישר, ולפי תפיסת השכל הישר, החקירה ההיסטורית אינה שונה במהותה מחקירת העבר היומיומי. ההיסטוריה אינה אלא הרחבת העבר היומיומי. תהיינה שיטות המחקר ההיסטורי מתוחכמות ככל שתהיינה, אין הן שונות מהותית משיטות החקירה שאנו נוקטים כאשר ברצוננו לברר ולוודא מה אירע בעברנו היומיומי.. שיטות פשוטות אלה הן בסופו של דבר גם שיטותיהם של ההיסטוריונים. אין הבדל למשל בין חקירה עיתונאית של אירוע שהתרחש אמש לבין חקירה היסטורית של אירוע שהתרחש בעבר רחוק יותר". "תורת הגילוי הצליחה להראות שאין לבסס ספקנות היסטורית על הפער מקורות / אירועי העבר ההיסטורי, שכן אין זה אלא פער מדומה".

ויינרב מדגים את תקפותם של ההיסקים ההיסטוריים, מכח ביטחונינו בעובדות היסטוריות מפורסמות: "הטיעון החזק ביותר לטובת אובייקטיביות היסטורית נשען על תמימות הדעים השוררת בין היסטוריונים באשר לפרטים רבים ביותר בהיסטוריה, חרף נקודות התצפית האישית של כל חוקר וחוקר. יש עובדות היסטוריות כמו למשל, העובדה שקרל הגדול הוכתר לקיסר ברומא בחג המולד של שנת 800, או העובדה שג'ורג' וושינגטון היה נשיאה הראשון של ארצות הברית, אשר שום היסטוריון בר דעת לא יעז לחלוק עליהן. ואם הכל מסכימים על העובדות עצמן, אין ספק שהסכמה זו מבוססת על תמימות דעים בכל הנוגע לתקני חשיבה וחקירה המובילים לאישורן של העובדות המוסכמות" (עמ' 459).

הבנת חשיבתם של הקדמונים

הדוגלים בכינון, טוענים שאין ביכלתינו להבין באמת את צורת החשיבה של הקדמונים, האמונות הטפלות המרובות במאגיה, ורבות אחרות. מלמדות על סוג חשיבה שונה. ולכן איננו יכולים לפרש את ההתרחשויות על פי הבנתינו, או לסמוך על תיאורים קדומים בכלל.

הדוגלים בגילוי טוענים לעומת זאת, שאמונות טפלות רבות מצויות גם בימינו. ואין אלו מלמדות על הבדל מנטלי מהותי בין בני אדם בזמנים ומקומות שונים. הם מסתמכים על האנתרופולוג רובין הורטון (R. Horton) שהבדיל בין תאוריה ראשונית לתאוריה משנית. התאוריה הראשונית (של האדם על סביבתו) קשורה בתנאי החיים, בדרך להשיג מזון וביטחון, או להשיג אהבה ומשפחה. בתאוריה זו קשורים הציד, המלחמה, הבניה, וכיוצא בזה. תאוריה ראשונית זו משותפת לאינטליגנציה האנושית. וציד קדמון היה בקי בצרכיו הראשוניים ובמיומנויות הנדרשות, לא פחות מאיש היי טק מודרני מול צרכיו הראשוניים. התאוריה המשנית יכולה להיות שונה מאוד מתרבות לתרבות, בעוד בתרבות המערבית מכירים בערכה של הטכנולוגיה ומשתמשים בה, תרבויות אחרות האמינו בכשפים ומאגיה. אך התאוריה המשנית לא באה במקום הראשונית.

הדוגלים בתורת הגילוי, מסבירים כי גם בחברה בה הרופא הוא רופא אליל, יודעים להיזהר ממסמרים בולטים, ישנה היררכיה של חכמים וטפשים, ישנה אינדיקציה לאמת מול רמאות, וכו'. אנשים שהאמינו באמונות טפלות, לא נהגו כטפשים בחיי היום יום. עד ימינו אנו יכולים לראות חברות שלמות הנגועות באמונות טפלות, שאנשיה אינם מוגדרים כלל וכלל כטפשים. בעיני המוסלמי הנצרות היא אמנוה טפלה, וכי יעלה בדעתו שמשום כך הוא יוכל לרמות את הנוצרי בשוק, או במגרש החניה?

סתירות בדיווחים

הדוגלים ב'תורת הכינון', טוענים שהסתירות שאנו מוצאים בין הדיווחים ההיסטוריים השונים, מלמדות שאין להסיק מהדיווח על המציאות, שכן במקרה כזה נצטרך להסיק על מציאויות סותרות.

הדוגלים ב'תורת הגילוי' משיבים שיש להבדיל בין עובדות ובין פרשנות, חלק מן הטעויות מקורן בפרשנות של עובדות, וחלקן אינן פרי עדות אישית אלא הסתמכות של הכרוניקאי על שמועות, או סתם טעות. לכן יש להבדיל בין אירועים שנתונים לפרשנות או לטעות לבין החלק שאינו נתון לפרשנות.

אלעזר וינריב מביא את הדוגמה הבאה:

דיווח א': "בות ירה בלינקולן ב14 באפריל 1865 בתיאטרון פורד".

דיווח ב' "לינקולן מת ב15 באפריל בבית החולים בוושינגטון".

דיווח ג': "בות הרג את לינקולן ב14 באפריל".

דיווח ד': "לינקולן נרצח בתיאטרון פורד".

דיווחים א' וב' אינם סותרים באמת, לינקולן נורה ב-14 באפריל, ומת מפצעיו בבית החולים ב-15 באפריל. לכן אפשר להבין גם את דיווח ג', שכן אין להיסטוריה חשיבות רבה לעובדה שלינקולן גסס עוד מספר שעות, או למקום קביעת המוות. וגם דיווח ד' יכול להיחשב כ'לא שקרי'. הסתירה מקורה בנקודות מבט שונות ובהדגשות שונות, של מציאות אחת. מדווח ד' העניק פרשנות לאירוע הירי בתיאטרון שהסתיים במות לינקולן, ש"המוות אירע בתיאטרון", את הפרשנות הזו יש 'לקלף'.

נושאים נוספים בפילוסופיה של ההיסטוריה

האם ישנם חוקים להיסטוריה

בלי קשר לשאלה האם ההיסטוריה דומה למדע בגלותה את העובדות. הועלה הדיון הפילוסופי האם ההיסטוריה דומה למדע בגלותה את החוקים המביאים להתרחשותם של העובדות. תפישה זו מתייחסת להיסטוריון כמדען שמנסה למצוא חוקים היסטוריים כלליים בדומה לפיזיקאי שמנסה למצוא חוקים פיזיקליים.

בהשקפה זו דגל קרל מרקס, שטען לא רק שישנם חוקים היסטוריים, אלא שהוא גם גילה אותם וניסח את המדע העוסק בהם. למעשה, כל אחד מההוגים הנזכרים בנוגע לפילוסופיה ספקולטיבית של ההיסטוריה, מחזיקים בהשקפה זו. כמו כן, דגלו גם פילוסופים מובילים של המדע במחצית הראשונה של המאה העשרים. קרל המפל, למשל, סבר שישנם חוקים היסטוריים כלליים, ושעל ההיסטוריון לגלותם ולהסביר באמצעותם.

לעומתם, בספרו "דלות ההיסטוריציזם" הציג הפילוסוף קרל פופר עמדה אחרת. כמו המפל, הוא סבר שישנם חוקים היסטוריים כלליים, גם אם לדעתו טריוויאליים למדי, כגון "אוכלוסייה מדוכאת נוטה להתקומם". אולם, הוא טען כי ההיסטוריון אינו יכול להעמיד את החוקים האלה למבחן ולהפריכם, משום שהתיאור שלו הוא תמיד תיאור חלקי ובדיעבד, וכולל בחירה סלקטיבית של הנתונים, לאחר מעשה ניתן להסביר מדוע כל תחזית לא התממשה. לכן ההיסטוריון אינו מדען וההיסטוריה, לרבות תאוריות כגון המטריאליזם ההיסטורי של מרקס, אינן מדע. פופר והמפל הם פילוסופים אמפיריציסטים המאמינים באחדות השיטה המדעית. לדידם, אין הבדל בין מדעי הטבע למדעי האדם, משום שאת כולם מאחדת שיטה מדעית אחת. לעומתם, פילוסופים המושפעים מזרם ההרמנויטיקה, טוענים שמדעי הטבע ומדעי האדם הם שני תחומי ידע נפרדים זה מזה במטרותיהם ובשיטתם. לדעתם, מטרת מדעי הטבע היא להסביר באמצעות חוקים כלליים, ואילו מטרת מדעי האדם היא להשיג הבנה של פעולות אנושיות על ידי מתן פשר להתנהגות אנושית בעלת משמעות. לפי הפילוסוף ר"ג קולינגווד, הנמנה עם גישה זו, הסבר היסטורי הוא שחזור (re-enactment) של העבר והבנת של המניעים לפעולה של שחקנים אנושיים מתוך נקודת המבט של התקופה ההיסטורית הנידונה.

תפישה זו של היסטוריה כפרשנות של פעולה אנושית מעלה בעיה בכתיבה היסטורית, שהיא היא קרבתה לסיפורת. הכתיבה ההיסטורית דומה לסיפור והיא בעלת מאפיינים ספרותיים, התחלה אמצע וסוף. מכאן נשאלת השאלה, כיצד להתייחס להיסטוריה, כמדע או כאמנות. האם יש "עובדות היסטוריות" או "תהליכים היסטוריים" או שמא מדובר רק בהתאמת התיאור ההיסטורי לקונבנציות ספרותיות?

ההיסטוריון היידן וייט, שניתן לשייכו לזרם הפוסטמודרני טען שאין כל הבדל בין כתיבה היסטורית לכתיבה ספרותית. בשני המקרים מדובר, לשיטתו, בניסיון לייצג מציאות תוך שימוש בקונבנציות ספרותיות. עמדה זו עוררה ביקורת רבה, משום שהיא מביאה לרלטיביזם קיצוני. אם היסטוריה היא רק סיפור, הסיבה היחידה להעדיף סיפור אחד, למשל של ניצול שואה, על סיפור אחר, למשל של מכחיש שואה, היא איכותם הספרותית. בעקבות ביקורת זו נסוג בו וייט מעט מעמדתו הקיצונית, וטען שאחד הקריטריונים בהעדפת סיפור אחד על משנהו הוא נאמנות לעדויות בשטח. אולם, מכאן עולה הצורך במתודה היסטורית מגובשת שתשמש לבדיקת הנאמנות הזאת. הצורך במתודה כזאת פותח את הדלת לתפישה הפוזיטיביסטית של רנקה, שלמרות הביקורת שעוררה עליה, נראה שאין ממנה מנוס, בצורה כלשהי.

תבניות ודפוסים בהיסטוריה

הפילוסופיה הספקולטיבית של ההיסטוריה שואלת שאלות מטאפיזיות וטלאולוגיות, כגון:

• מהן התבניות הכלליות שניתן למצוא כשאנו לומדים את העבר האנושי? האם יש דגמים של התפתחות, או אולי מחזורים? או, אולי אין בהם שום תבנית וסדר, אלא הם כאוס מוחלט?
• אם ההיסטוריה האנושית מתקדמת לקראת מטרה כלשהי, מהו הכוח המניע את התנועה ומהי אותה מטרה? ההבדל בין הפילוסופיות של הגל וקרל מרקס טמון בתשובות השונות שנתנו לשאלה זו כוח מניע רוחני או חומרי.

דפוסים בעבר

תורות המבקשות לפרש את ההיסטוריה ולמצוא בה משמעות, דפוסים ותבנית-על של התרחשות המאורעות מכונות תורות מטא-היסטוריות. מטא-היסטוריה אינה מפרשת אירועים בודדים אלא את ההיסטוריה כולה על פי תפישת עולם מסוימת.

תורת המטריאליזם ההיסטורי של מרקס, כפי שנכתבה על ידו בחיבור "הקפיטל", היא דוגמה מפורסמת לתורה מטא-היסטורית. לפי מרקס, הכוחות המניעים את ההיסטוריה הם כוחות כלכליים. לשיטתו ישנם שלושה יסודות בחברה. הראשון הוא כוחות הייצור, שהם משאבי הייצור של החברה, כלומר: אמצעי הייצור וכוח העבודה, והשני יחסי הייצור ("הבסיס הממשי"), כלומר: היחסים הנוצרים כתוצאה מהבעלות על כוחות הייצור, היינו: יחסי הקניין ויחסי העבודה. היסוד השלישי הוא "בניין העל" הכולל את המבנה החוקתי של החברה ואת היצירה התרבותית, והוא נקבע על ידי השניים הראשונים, אך לא משפיע עליהם.

במהלך ההיסטוריה האנושית יחסי הייצור הולכים ומתפתחים, ואופן הייצור, שהוא השילוב בין יחסי הייצור וכוחות הייצור קובעים את אופי החברה ואת החיים החברתיים והרוחניים, כלומר: את בנין העל. במהלך ההיסטוריה נוצרות סתירות חריפות בין אופן הייצור ליחסי הייצור כתוצאה מהתפתחות יחסי הייצור, ואז מתרחשות מהפכות חברתיות המשנות באופן קיצוני את אופי החברה ואת בניין העל. לאחר כל מהפכה באה תקופת רגיעה, ולאחריה עוד מהפכה, עד שבסופו של דבר נוצרת חברה סוציאליסטית שבה בעלות משותפת על כוחות הייצור, וכל אחד בה "עושה כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו".^{[דרוש מקור]}

הפילוסוף אלעזר ויינריב מזהה ארבעה מאפיינים בתורתו של מרקס, המשותפים למטא-היסטוריות נוספות:

1. חוקיות. תורתו של מרקס היא תורה סיבתית-כלכלית: התפתחות כוחות הייצור מניעה את ההיסטוריה, כוחות הייצור קובעים את יחסי היצור, והבסיס הכלכלי קובע את בניין העל. לכן לעובדה היסטורית אין קיום עצמאי ויש לשפוט אותה לפי כוחות הייצור ויחסי הייצור באותה תקופה. לפי מרקס הכרת החוקיות ההיסטורית זהה להכרת חוקיות הקיימת במדעי הטבע, ולכן ניתן גם לחזות בעזרתה את המשך ההתפתחות ההיסטורית ממצב נתון.
2. תבניתיות. ויינריב מצביע על שלוש תבניות מטא-היסטוריות עיקריות: תבנית קווית, שבה ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה כלל; תבנית מעגלית, שבה האירועים חוזרים על עצמם שוב ושוב באותה צורה; ותבנית לוליינית, שבה האירועים חוזרים על עצמם, אך תוך שינוי, כי ישנה השפעה מצטברת שלהם זה על זה. תורתו של מרקס היא לוליינית: מהפכות ותקופות רגיעה באות אחת אחרי השנייה, אך כוחות הייצור מתפתחים בצורה קווית. תורות קוויות ולולייניות עשויות לדבר על "קץ ההיסטוריה", שהוא מצב שבו ההתפתחות ההיסטורית מגיעה לסיומה. במקרה של מרקס זה יקרה עם כינון חברה סוציאליסטית.
3. תכליתיות. קץ ההיסטוריה אינו רק המצב הסופי שאליו תגיע ההיסטוריה, אלא גם מצב אידיאלי שיש לשאוף אליו ולפעול למענו. הניתוח המדעי, לפי מרקס, של ההתפתחות ההיסטורית עולה בקנה אחד עם האידיאל שאליו יש לשאוף. עובדה זו יש בה כדי להטיל צל על מהימנות הניתוח המדעי הסיבתי.
4. יסודות מטאפיזיים. כלומר: תפיסה היסטורית המניחה הנחות על טבע האדם ועל טבע המציאות. יש המפרשים את כוונתו של מרקס שמהות האדם, שהיא היצירה, היא זו שגורמת להתפתחות כוחות הייצור, ויש המפרשים את כוונתו שהאופי החומרי של האדם הוא שמניע את ההיסטוריה, וכל דבר בעל ביטוי רוחני או נפשי (כמו בניין העל) למעשה נובע גם הוא מהאופי החומרי של האדם.

מאפיינים מטא-היסטוריים הללו משפיעים על עבודתו של ההיסטוריון המאמין בהם. היסטוריון מרקסיסטי, למשל, ישתמש במונחים המרקסיסטים, ויסביר את ההיסטוריה לפי חוקיות מרקסיסטית. הוא יזדהה עם תכלית ההיסטוריה לפי מרקס וינסה למצוא בה סימנים שונים המעידים על בואה של המהפכה הסוציאליסטית.

תורות מטא-היסטוריות מכילות את ארבעת המאפיינים הללו או חלקם. אסכולות היסטוריציסטיות שהושפעו מרעיונותיהם של הגל ומרקס העלו החל באמצע המאה התשע-עשרה תאוריות הפוכות. לדידן, בהיסטוריה יש אכן התקדמות, אך היא אינה ליניארית אלא נעה בתהליך קבוע של עימות דיאלקטי: רעיון או אירוע מסוימים יוצרים תזה, רעיון הפוך המופיע יוצר את האנטיתזה, ושניהם גם יחד יוצרים סינתזה, המולידה את התזה הבאה. באסכולות ההיסטוריציסטיות אין פרטים פועלים אלא רק גופים כוללים: לאום, מעמד, גזע, או ציוויליזציה, המונחים על–ידי "רוח התקופה", הצייטגייסט.

"הפירוש הוויגי של ההיסטוריה", הוא תיאור גנאי שטבע הרברט באטרפילד (1900-1979) לזרם היסטורי המזוהה עם מלומדים של התקופה הוויקטוריאנית או האדוארדית באנגליה, כגון הנרי מיין או תומאס מקוליי. זרם זה מפרש באופן מגמתי את היסטוריה האנושית כמובילה בהכרח ממצב של פראיות ובורות אל מצב של שלום, עושר ומדע, כאשר האימפריה הבריטית מייצגת את שיא התהליך החיובי הזה (תבנית ליניארית). מיין תיאר את כיוון ההתקדמות כמעבר מ"מעמד לחוזה", מעולם שבו חייו של אדם מוכתבים על–ידי נסיבות הולדתו לעולם בו קיימת ניעות חברתית ואפשרות בחירה.

על פי אוסוואלד שפנגלר (1880-1936) החוקיות ההיסטורית היא חוקיות ביולוגית. כל תרבות עוברת שלבי התפתחות כמו אורגניזם ביולוגי, שהם ילדות, בחרות, בגרות וזקנה. תרבויות מתות ונולדות תרבויות חדשות. התבנית של שפנגלר היא תבנית מעגלית: תרבויות קמות ונופלות בצורה מחזוריות. לפי שפנגלר, להיסטוריה אין תכלית, וזה נובע במישרין מהאופי המעגלי של תורתו. הבסיס המטאפיזי לתורתו של שפנגלר הוא התעניינותו של האדם בהיבטים אומנותיים-אסתטיים של התרבות, שגורמים להתפתחותה, וכשעניין זה דועך, התרבות מגיעה לשלביה הסופיים.

לפי ארנולד טוינבי החוקיות ההיסטוריות היא פסיכולוגית: חברות, המכונות "ציוויליזציות", נוצרות כתגובה על אתגר, מתפתחות בתגובה על סדרת אתגרים ומתות כשאינן יכולות עוד להתמודד עם האתגרים. בתורתו של טווינבי יש יסודות מחזוריים ולולייניים. הציוויליזציות קמות ונופלות לכאורה ללא קשר אחת לשנייה, אך יכולה להיות להן השפעה מצטברת זו על זו ואנשים יכולים לחרוג מהציוויליזציה שלהם ולהפוך מודעים ליסודות המשותפים לכל הדתות, כלומר: לציוויליזציות שונות. לפי טווינבי תכלית ההיסטוריה היא ציוויליזציה עתידית שבה יאוחדו הדתות הגדולות לדת אחת אוניברסלית. טווינבי לא הזכיר במפורש יסודות מטאפיזיים בתורתו, אך הסיבתיות הפסיכולוגית שלה חושפת את הנחותיו המוקדמות על אופי האדם.

התפישות ההיסטוריציסטיות זכו לפריחה משמעותית אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהובילה לשינוי במערך הכוחות העולמי. מלחמת העולם השנייה, שהביאה את נפילתן של חלק מהתפישות הללו (לדוגמה, בגרמניה הנאצית) והמציאות העגומה בברית המועצות הובילו בהדרגה לשקיעת קרנן של השקפות היסטוריציסטיות במפורש ועליית תפישות מעודנות ומורכבות יותר של ההיסטוריה. אסכולת ה"אנאל" ואחריה גישות פמיניסטיות ורלטיביסטיות הדגישו כי בהיסטוריה פועלים זרמים שונים ומנוגדים בו-זמנית ושכאשר חלק מסוים באומה, גזע או מעמד- מתקדם, אחד אחר עשוי לסגת בו-זמנית.

השקפות היסטוריציסטיות המזהות תבניות אלוהיות בהיסטוריה קיימות גם ביהדות. הרב קוק, למשל, במאמרו "למהלך האידיאות בישראל" רואה את מהלך המאורעות כרצף של מאורעות ערכיים המעצבים את המציאות הריאלית, כיחידה אורגנית אחת.

התפישות ההיסטוריציסטיות לא נעלמו. ניתן למצוא אותן בצורה בולטת (אף כי בניסוחים המרככים את הממד המיסטי של ההיסטוריציזם) בתאוריות המיוחסות לימין הפוליטי כמו "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה או "התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון. זרמים פוסט-מרקסיסטים שונים, לעומתם, רואים התנגשות לא בין ציוויליזציות, לאומים או דתות, אלא התנגשות פנימית, עולמית, בין מעמדות: גברים ונשים, לבנים ושחורים, עולם ראשון ועולם שלישי.

ניתוח שפתו של ההיסטוריון

אחד הכלים שבהם משתמשים הפילוסופים לחקר ההיסטוריה הוא ניתוח שפתו של ההיסטוריון. הם בודקים את שדה הסימנים הסמנטיים של ההיסטוריון, את המילים, המונחים והמושגים שבהם משתמש ההיסטוריון, הן לתיאור ההיסטוריה והן לתיאור עבודת ההיסטוריונים. כלומר, הפילוסופים של ההיסטוריה מעניקים לסימנים הסמנטיים משמעות רבה ביחס להקשרים שונים. ומהם הם לומדים על גישתו של ההיסטוריון ועל תפישת עולמו. ההנהרה כוללת תיאור של שפת ההיסטוריונים, וגם הערכה שלה. מכאן, שהפילוסופיה של ההיסטוריה יוצרת דגם של דרכי ההסבר הנהוגות בהיסטוריה, שמהווה גם מודל לחיקוי להסברים היסטוריים נוספים. מובן שדגם זה אינו מחייב את ההיסטוריונים, אולם יש בו כדי להאיר את דרכו של ההיסטוריון, לבאר לו את מניעיו ולגרום לו לחשוב מדוע בחר בדרך אחת ולא באחרת.

שאלות מתודולוגיות

שאלות מתודולוגיות בפילוסופיה של ההיסטוריה עוסקות בשיטת המחקר והכתיבה הראויה של ההיסטוריון.

אחת השאלות המתודולוגיות היא שאלת יחידת המחקר הנכונה לכתיבה היסטורית. יש היסטוריונים דוגמת ארנולד טוינבי העוסקים בעלייתן ונפילתן של תרבויות שלמות, אחרים מתמקדים במדינות מסוימות, או בעיר מסוימת, בלי התייחסות מרובה לרקע הכללי. הדבר נכון גם לגבי העיסוק בתחומים מובחנים של היסטוריה כמו היסטוריה פוליטית או צבאית, תוך התעלמות, בקווים כלליים, מהיסטוריה חברתית או כלכלית.

שאלה זו קשורה קשר הדוק לשאלות מטאפיזיות שבהן עוסקת הפילוסופיה הספקולטיבית של ההיסטוריה, משום שהתמקדות ביחידת מחקר מסוימת מניחה לעיתים שיש לה תפקיד סיבתי בחילול מאורעות היסטוריים או מעמד אונטולוגי מיוחד.

ראו גם

• היסטוריה
• היסטוריציזם
• היסטוריוגרפיה
• תיקוף

לקריאה נוספת

• אדוארד הלט קר, היסטוריה מהי?, (מאנגלית: אורי רם), הקדמת הספר: שלמה אבינרי, תל אביב, מודן, 1986.
• אלעזר וינריב, חשיבה היסטורית: פרקים בפילוסופיה של ההיסטוריה (א-ד), הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רמת אביב 1987.
• אלעזר וינריב היסטוריה - מיתוס או מציאות? - מחשבות על מצב המקצוע, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רמת אביב 2003.
• יוסף חיים ירושלמי, זָכור, היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ח-1988.
• אמיל פאקנהיים, על אמונה והיסטוריה, מסות ביהדות זמננו, ירושלים, הספרייה הציונית, תשמ"ט-1988.
• זאב סולטנוביץ', בינה לעיתים: עיון בהיסטוריה ובזהות יהודית, א-ב, הוצאת מכון הר ברכה, וכן ביאורים על מאמר למהלך האידאות בישראל, הוצאת מכון הר ברכה, תשס"ב.
• חגי לונדין, ביאורים במאמר למהלך האידיאות בישראל, הוצאת מעליות, תשס"ח.

קישורים חיצוניים

• דניאל ליטל, Philosophy of History, האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד
• Philosophy of History, The Galilean Library
• ד"ר עשהאל אבלמן (ראש החוג להיסטוריה במכללת הרצוג), השקפת העולם השמרנית גורסת כי לעבר ישנו משקל נכבד הן ביחס להווה הן ביחס לעתיד, השילוח
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

פילוסופיה של ההיסטוריה על ציר הזמן
ציר הזמן

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32096918פילוסופיה של ההיסטוריה