היסטוריה של מינסטר
סיפורה של העיר מינסטר (Münster) משתרע על יותר מ-1200 שנה של תרבויות, קרבות והסכמי שלום שהקנו לעיר האוניברסיטאית מקום מרכזי בספרי ההיסטוריה של גרמניה ושל אירופה. בשל היותה מושב הגמון ועקב עוצמתה בתקופת ברית ההנזה בוסטפאליה, הפכה מינסטר לעיר המרכזית באזורה, מינסטרלנד (Münsterland), אם מבחינה תרבותית, פוליטית או כלכלית. ההיסטוריה של מינסטר עד לתחילת המאה ה-16 מבוססת לרוב על מסמכים שנמצאו מחוץ לעיר בשל שריפת ארכיון העיר בזמן שלטון האנבפטיסטים.
פרהיסטוריה
בעיר התגלו אך ממצאים מעטים של ציידים מתקופת האבן. מתקופת הברונזה נמצאו באזור העיר פגיונות מצור ותכשיטי קברים מארד. על סמך גילויים אלה משערים שהאזור נשאר מיושב עד תקופת הברזל, אך לא העיר עצמה. ממצא ארכאולוגי מרובע גייסט (Geist) בעיר מצביע על הימצאות חרושת ברזל, כנראה מתרבות האלשטאט (Hallstatt) או לה-טנה (La-Tené).
תקופת הקיסרות הרומית
על התל של הקתדרלה, שאותה ניתן לראות היום, נמצאו עקבות יישוב גרמאני מתקופת הקיסרות הרומית, אך יישוב זה ננטש עד לשנת 300 לספירה.
לפי חיבורי ההיסטוריונים טקיטוס וסטרבו השתייכו בני יישוב זה לשבט הברוקטרים הגרמאנים. הברוקטרים השתתפו בקרבות השבטים הגרמאניים נגד הכיבוש הרומי. נשר הלגיון, אותו כבשו בקרב יער טויטובורג בשנת 9 לספירה, נכבש מהם בחזרה בשנת 15 לספירה, במערכות הנקם של גרמאניקוס נגד הגרמאנים.
יישוב סקסוני
היסטוריונים מעריכים שמאז המאה השישית שכן באזור מרכז העיר של מינסטר, יישוב סקסוני קטן בשם מימיגרנאפורד (Mimigernaford).
הסקסונים המערביים נקראו וסטפלים (westfalai). אין הוכחות מבוססות למקור השם ומשמעותו.
שם היישוב מימיגרנאפורד נשאר בשימוש עד למאה העשירית.
ימי הביניים
שחר ימי הביניים
בשנת 793 שלח קרל הגדול את המיסיונר הפריזי לודגר (Liudger) לייסד מנזר ביישוב מימיגרנאפורד, כחלק מתוכניתו לנצר את הסקסונים. המילה "מנזר" (בלטינית: מונאסטריום) היא כנראה המקור לשם העיר.
בשנת 805 הוכתר לודגר כהגמון מימיגרנאפורד, שמה של מינסטר דאז, וזו הוכתרה כעיר מושבם המקובל של ההגמונים. אז החלה בניית הקתדרלה.
בשנת 900 בערך החלה בעיר התיישבות של סוחרים ובניית בתי חרושת. העיר משכה גם חקלאים, דייגים בזכות שווקיה הרבים.
על רקע גידול האוכלוסייה מימנו הסוחרים את בניית כנסיית למברטוס בשנת 1040. האזכור הראשון של השם מונסטריום (Monasterium), שמה החדש של העיר, הוא משנת 1068. השגשוג הכלכלי נמשך עד שתושבי העיר גירשו את ההגמון, על רקע הסכסוך בין האפיפיור והקיסר על סמכויות אנשי הכמורה. כתוצאה מכך שרף הקיסר לותאר השלישי (אנ') את העיר כליל ב-1121. העיר נקראה אז מונסטרה (Monastera). היא נבנתה מחדש ונוסף לה השוק המרכזי, ה"פרינציפאלמארקט", מרכז העיר התוסס של ימינו.
בשנת 1170 הוענק לעיר מעמד רשמי של עיר חופשית. לאחר נפילת היינריך הארי, דוכס סקסוניה בשנת 1180, החלה תקופת הנסיכות ההגמונית בעיר, והיא חולקה למחוזות דתיים שהונהגו על ידי הגמון או על ידי נסיך-הגמון. במקרה האחרון נהנה השליט מעוצמה דתית ומדינית כאחד.
בשנת 1197 נשרפה העיר כליל, ומאז נמנעה מהסוחרים ובעלי בתי החרושת ההתיישבות באזור הקתדרלה. הסוחרים החלו להתיישב באזורה המזרחי של מינסטר - כך נקראה העיר אז, לפי מסמכים משנת 1206. העיר גדלה והפכה למרכז מקומי. חומותיה הורחבו כדי להגן על המתיישבים שלא גרו בקרבת הקתדרלה. תעלה נחפרה לפני החומה, שהייתה ברוחב עשרה מטרים והשתרעה על ארבעה קילומטרים. כדי להגן על החומה ועל עשרת שעריה נבנו שישה מגדלים. כיום ניתן לראות היכן עברה החומה לפי הטיילת התוחמת את מרכז העיר.
בברית ערי הנזה
באמצע המאה ה-13 גובשו הסכמים לברית סחר בין ערי וסטפאליה. ההסכמים נוצרו עקב אנרכיה ששלטה אז באזור, ובאו להבטיח את הסחר בין הערים. דרך ברית זו קיבלה מינסטר מקום מרכזי באזור. ראיה לכוח השפעתם של סוחרי העיר דאז היא בנייתה מחדש של כנסיית למברטוס בשנת 1375. בשונה מכנסיות אחרות, שנבנו על ידי הדיוקסיה, כנסייה זו הייתה הראשונה שנבנתה על ידי התושבים. לא הרחק מכנסיית למברטוס בנו הסוחרים בניין עירייה מפואר, סמל לכוחם בעיר.
בשנת 1358 הוכרזה מינסטר שותפה רשמית בברית ערי ההנזה. נראה שגם קודם לכך היא הייתה חברה לא-רשמית.
לאחר מותו של ההגמון היינריך השני התקבלו שני מועמדים להחליפו, ולראם פון מרס (Walram von Moers) ואריך פון הויה (Erich von Hoya), בו תמכו רוב אנשי הכמורה בעיר. האפיפיור ניקולאס החמישי, בתמיכת הקיסר פרידריך השלישי, בחר בוולראם, אך פון הויה לא ויתר. בין הכוחות החלו קרבות. תומכי הויה סולקו מהכנסייה, אך ידם נשארה על העליונה. עם הזמן התהפך הגלגל, וכוחותיו של ולראם החלו להתקדם לאיטם. פון הויה הרגיש מחויב לצאת כנגד ועד העיר. פעולה זו גרמה לסילוק מינסטר מברית ערי ההנזה בשנת 1454. באותה שנה נפטר ולראם. ב-1457 הכריז האפיפיור קליקסטוס השלישי על זמרן-צויברוגן כהגמון, ופון הויה פרש עד סוף ימיו.
לאחר 1494 קיבלה העיר את תואר המשנה "עיר נספחת בברית ההנזה" וחשיבותה המסחרית שבה אליה. ב-1993, בחגיגות 1200 לייסוד העיר, נוספו לאבני המדרחוב של העיר, הזלצשטראסה, אבני רחוב מכל ערי ההנזה עם סמלן - סמל לחשיבות העיר בברית.
מינסטר בעת החדשה
הרפורמציה הפרוטסטנטית
תושבי העיר עשו מספר ניסיונות להיפטר מממשל ההגמון, ולקבל תואר של עיר חופשית. בשנים הראשונות של המאה ה-16 רק גבר הלחץ מצד התושבים, עם הקרבות בסוף ימי הביניים שלא השביעו את העיר נחת. מצד שני האמינו רבים שסוף העולם קרב, וחיפשו תשובה ונחמה בכנסייה. כאשר 95 התזות של מרטין לותר ראו אור בשנת 1517 נגד שטרי המחילה של הכנסייה, התחילה באימפריה הרומית הקדושה תנועת הרפורמציה הפרוטסטנטית. בסוף שנות העשרים של המאה ה-16 הגיעה התמיכה בתנועה לעיר מינסטר.
ב-1529 החל ברנד רוטמן, כומר צעיר, להטיף ברוח הרפורמציה. הבישוף פרידריך השלישי פון ויד מנע ממנו לשאת דרשות בכנסייה ולבסוף הופנה הטיפול בו לנסיכות ההגמונית; אך רוטמן המשיך להטיף למרות האיסור ופנה במכתבים רבים לבישוף ולוועד העיר, שירשו לו להטיף את תורתו בציבור. לאחר הפגנות ענק בעד חופש הביטוי וחופש הדת, נאלץ ועד העיר להכניס את רוטמן לוועד הגילדות של העיר.
לאחר שהתפטר מתפקידו ההגמון פרידריך השלישי, ולאחר שיורשו נפטר אחרי חודש וחצי בתפקיד, הוכתר פרנץ פון ולדק להיות הבישוף החדש של מינסטר. למרות שהגמון זה היה פתוח לדעותיו של מרטין לותר, היה עליו להישבע להילחם בתנועה עם קבלת תפקידו. בשנת 1532 הטיל פון ולדק סנקציות כלכליות על העיר, לאחר שוועד העיר נכנע לבקשת התושבים להקציב לכל כנסייה בעיר נושא דרשות רפורמי. הואיל וסנקציות אלה לא הועילו, העניק פון ולדק ב-14 בפברואר 1533 חופש דת לעיר.
ברנד רוטמן התרחק עם הזמן מהתורה הלותרנית וחתר לכיוון רדיקלי יותר. רוטמן השתייך לתורה של מלכיור הופמן, אחד ממנהיגי האנבפטיסטים. תנועה זו התנגדה למסורת הקתולית של הטבילה בילדות, והייתה ביקורתית כלפי תורת הסעודה האחרונה, דבר שהביא לריב בוועד העיר ב-7 וב-8 באוגוסט 1533. בספטמבר של אותה שנה סירב הכומר של כנסיית למברטוס להטביל ילדים, והדבר החזיר את אי-השקט לעיר. בתגובה הוציא ועד העיר צו איסור מתיחת ביקורת על טבילת ילדים ועל הסעודה האחרונה, אך מצד שני כתב באותו צו את האותיות VDMIE (ראשי תיבות של Verbum Domini Manet In Eternum, "מילת האדון תישאר לעד" - משפט לותרני מובהק). בזאת הביע הוועד את השתייכותו לתנועה הרפורמיסטית ואת סלידתו מהכנסייה הקתולית, אך את תנועת האנבפטיסטים לא ניתן היה לעצור. בתחילת שנת 1534 התפשטה תורתה בעיר.
האנבפטיסטים
ב-1534 החלה תקופה עקובה מדם של שלטון האנבפטיסטים בעיר. תנועה רפורמית זו דגלה בעקרון טבילת מבוגרים, מתוך ראיית טבילת תינוקות כפסולה וחסרת משמעות. רוב האנבפטיסטים נשארו בתחומי ההאימפריה הרומית הקדושה וחיו באמונתם בשלווה. גם אחרי שידעו דיכוי מצד ממסד הכנסייה הקתולית נותרו הללו ברובם שומרי חוק. ואולם "הטבולים שנית" הפלמים שהגיעו למינסטר מאזור פלנדריה באו מזרם קיצוני שהאמין בתורתו של מלכיור הופמן (Melchior Hofmann), שהטיף לאחרית הימים ולבניית ירושלים החדשה. בהגיעם לעיר התקבלו "הטבולים שנית" באהדה רבה על ידי רוב תושבי מינסטר המשתייכים לזרם הלותראני, שסלדו משלטון הכנסייה הקתולית. ניסיונו של ההגמון לגרש את המטיפים מהעיר כשל, והוא עצמו נאלץ לעזוב את העיר. ההגמון, פרנץ פון ולדק, כיתר וביצר את העיר והדף את מתקפת הנגד של "הטבולים שנית". לאחר ניצחון האנבפטיסטים בבחירות לוועד העיר בסופו של דבר ועלייתם לשלטון בעיר הם ארגנו שריפת ספרים והשחיתו פסלים ותמונות של קדושים נוצרים. הם ביטלו את הכסף, התירו פוליגמיה ומי שסירב להיטבל, סולק מן העיר - או הוטבל בכוח. האנבפטיסטים ביטלו אמנם את נוהג עינוי הנידונים לפני הוצאתם להורג, אך רבים הוצאו להורג תחת שלטונם.
יאן מאתיס (Jan Matthys), שליט מינסטר ומנהיג "הטבולים שנית", אופה לשעבר, ניבא את אחרית הימים בפסחא של 1534; כשהעולם לא חרב כפי שניבא, הוביל "הנביא" מאתיס מתקפה כנגד כוחות מגיני העיר - ונהרג בה.
את מקומו ירש יאן ואן ליידן (Jan van Leiden), שהתהדר בתואר מלך והכריז על מינסטר כ"מלכות ציון". עדויות מהתקופה מספרות כי מחמת מצוקת הרעב בעת המצור התושבים גירדו את אבן הגיר מהבניינים, ערבבו את הגרד במים ושתו זאת כחלב. למרות הרעב המחמיר בעיר המבוצרת, לא הצליחו הצרים לפרוץ אליה. ב-24 ביוני 1535 כבש צבא ההגמון את העיר, רק לאחר שנגר עם כמה משרתים פתחו אחד משעריה. "הטבולים שנית" עונו ונענשו על ידי הכובשים, כשגופות מנהיגי האנבפטיסטים נתלו בסלסילות ברזל על מגדל הפעמונים של כנסיית למברטוס בעיר, למען "יראו וייראו" (הסלסילות המקוריות תלויות שם עד היום).
תוצאות תקופת האנבפטיסטים
לאחר תבוסת האנבפטיסטים ידעה העיר תקופת שפל כלכלי וחברתי. הבישוף פון ויידק ביטל את הבחירות לוועד העיר ועוד זכויות רבות אחרות, אך זמן קצר לאחר מכן השיב את הבחירות לוועד על כנן, מאחר שנזקק לתמיכת תושבי העיר. חברי הוועד כיהנו כממשלה בעלת השפעה פוליטית רבה של הנסיכות ההגמונית. הגילדות נבנו מחדש ותמכו בוועד, בביטחון ובמיסוי.
תחת כהונתו של ההגמון יוהאן השני פון הויה ידעה העיר תחייה כלכלית. ממסדים כנסייתיים עסקו בצדקה בעזרת אנשיהם הרבים, ועזרו רבות לשיפור המצב. בנוסף העביר פון הויה בין השנים 1571 ו-1574 רפורמות במשפט ובממשל, שעודדו אף הן את השגשוג. בעיר נטבעו מטבעות זהב וכסף. בנוסף נבנו בניינים ציבוריים רבים לתמיכה בנזקקים. חומת העיר הורחבה כדי להבטיח את המשך השגשוג, דבר שהתגלה כיתרון ביטחוני ניכר כשפרצה מלחמת שלושים השנים בשנת 1618.
בשל הזיכרונות הטריים ממאורעות הדמים של שלטון האנבפטיסטים, נטו זרמי הקתולים והלותראנים למהלכים שקולים ביותר. רק לאחר עליית ארנסט מבוואריה לכס הגמון העיר בשנת 1585, הוא דחף למהלכים שרירותיים יותר ולמרות התנגדות ועד העיר, נתן בידי מסדר הישועים את ניהול הגימנסיה הגדולה של העיר. מטרתו העיקרית של מסדר הישועים שהוקם ב-1534 הייתה להילחם בזרם הרפורמי הלותרני, דרך מוסדות לימוד ברחבי האימפריה הרומית הקדושה. הישועים בנו את כנסיית פטרוס וייסדו מכללה על שם מסדרם. מכללה זו מהווה את הבסיס לאוניברסיטת מינסטר של ימינו. ממסד המסדר ובתי הספר שלו הקנו לו השפעה רבה על תושבי העיר. בשנת 1592 למד כל תושב עשירי בגימנסיה הישועית, כך שהעיר חזרה להיות מובלעת קתולית מובהקת.
שלום וסטפאליה
ערך מורחב – שלום וסטפליה
מינסטר מילאה תפקיד שולי מאוד במלחמת שלושים השנים. לבד משני ניסיונות של כוחות ההסים לכתר את העיר בשנים 1633 ו-1634, פסחה המלחמה על העיר. ניסיונות ההסים נכשלו בשל שריון חומות העיר במאה הקודמת[דרושה הבהרה].
בשל נסיבות אלו ראו השוודים את העיר כמקום נייטרלי לאירוח שיחות השלום. לאחר הסכמת הקיסר פרדיננד השלישי ולאחר שתושבי העיר הביעו את רצונם בכך, הפכה העיר לאזור נייטרלי רשמי בין הכוחות. במינסטר דנו נציגי הכוחות הקתוליים, ובשכנתה אוסנברוק, שהייתה תחת שלטון מלך שוודיה, דן הצד הפרוטסטנטי.
ב-30 בינואר 1648 נחתם הסכם השלום בין הרפובליקה ההולנדית לספרד. הסכם מינסטר הביא לסוף המרד ההולנדי כנגד הספרדים, שנמשך שמונים שנה והיווה את הולדתה של הולנד כמדינה עצמאית. הטקס הרשמי נערך ב-15 במאי 1648 בפרידנסזאל (אולם השלום) בעיריית מינסטר.
הדיונים במינסטר ובאוסנברוק בין הקיסר, חברי הרייכסטאג, השוודים והצרפתים נמשכו זמן רב יותר. ב-18 בפברואר 1649 הסתיימה רשמית מלחמת שלושים השנים עם חתימת ההסכמים והעברתם בין הצדדים.
"אולם השלום" שרד את שיני הזמן ואת הפגזות מלחמת העולם השנייה, והוא פתוח כיום לקהל המבקרים. חוץ מהאח נשאר האולם במצבו המקורי.
העיר נגד הנסיך הגמון
בזמן שיחות השלום קיבלה העיר עצמאות חלקית, שעליה היא לא הייתה מוכנה לוותר. בשנת 1647 עתר ועד העיר רשמית לקיסר פרדיננד השלישי להעניק לעיר סמכויות עיר חופשית. בערי האימפריה החופשיות לא שלטו נסיכים והן השתייכו ישירות לתחום אחריות הקיסר. העימות בין התושבים לנסיך-הגמון כריסטוף ברנרד פון גאלן, שכונה גם "בישוף התותחים", היה בלתי נמנע.
העימות החזיתי הראשון בין התושבים לנסיך-הגמון היה בשנת 1654, כשניסיונו של זה לעצור את יריבו בבחירות נכשל בהיעדר תמיכת התושבים. ניסיונו של פון גאלן לכבוש את העיר נכשל אף הוא. לבסוף חתמו שני הצדדים על הסכם שהביא לרגיעה זמנית. כבר ב-1657 חזר אי-השקט, כאשר פון גאלן עצר את המשפטן העליון של ועד העיר. הפעם אף המטיר ההגמון פגזים על העיר. רק לאחר התפזרות השמועות שכוחות הולנדים מתקרבים לסיוע ויתר פון גאלן לוועד וחתם על הסכם שני עמו.
אך הבישוף כריסטוף פון גאלן לא התכוון לוותר. לאחר התערבות הקיסר בסוף שנת 1659, שאסר על התושבים לחפש עזרה אצל מדינות אחרות, כיתר פון גאלן את העיר בשלישית. הפעם התארך המצור עד לכניעת הוועד. פון גאלן לא חסך מאמצים להגביר את רעב התושבים: בזמן חג המולד של 1660 הוא דאג להמס את הנהר הקטן העובר בעיר. הדבר גרם לשיטפונות בעיר מוכת הרעב, והתושבים נכנעו סופית לאחר ארבעה חודשים - במרץ 1661. כשידו על העליונה ביטל פון גאלן את הבחירות לוועד, ופיזר את הגילדות של העיר.
מלחמת שבע השנים
עם פרוץ מלחמת שבע השנים חזר ההרס ופקד את מינסטר שצידדה באותו זמן במריה תרזה, ארכידוכסית אוסטריה ומלכת בוהמיה והונגריה. כך חזרה העיר להיות שדה קרב בין פרוסיה והנובר מצד אחד, ואוסטריה וצרפת מצד שני. שני הצדדים הטילו כל אחד מצור על העיר וכבשו אותה זה מזה. בשנת 1759, כתוצאה מההרס המוחלט של אחד מרובעי העיר מהפגזות כוחות הנובר, החליט שר הנסיך-הגמון פרנץ פון פירסטנברג להרוס את חומות העיר, וכך הייתה מינסטר לעיר פתוחה לכול אך "חסינה" בפני הפגזות.
בשנת 1767, לאור בקשות גוברות של התושבים, הורה הנסיך-הגמון מקסימיליאן פון קניגסאג-רותנפלס על בניית ארמון שנמשכה עד שנת 1787. האדריכל יוהאן שלאון ניהל את הבנייה עד מותו ב-1773. וילהלם ליפן השלים את בניית הארמון. שלאון היה זה שתכנן את הטיילת שהוקמה במקום בו עמדו חומות העיר. בשנים אלו החליט הנסיך-הגמון על בניית אוניברסיטה, שנחנכה ב-16 באפריל 1780, ולימים התפתחה להייתה לאוניברסיטת וילהלם בווסטפאליה. שר הנסיך-הגמון פרנץ פון פירסטנברג נטל חלק גדול במיזם זה.
עם פרוץ המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18, ברחו המוני פליטים למינסטר, ובהם רוב עצום של אנשי דת קתולים. בשנת 1794 נספרו במינסטר לבדה יותר מאלף פליטים. בעקבות הסכם בזל בין פרוסיה לצרפתים ניצל אזור מינסטר מהתקפות, אך כבר בתחילת המאה ה-19 הגיעו קרבות המהפכה לעיר.
תחת שלטון פרוסיה
לפי הסכמי הפיצויים בין הצרפתים והפרוסים הועברה העיר ב-1803 לסמכות פרוסיה. לפני אישורם הרשמי של הסכמים אלו פלשו לעיר כוחות הפרוסים עם פרשיהם ההוסרים, והחלו לפרק בלהט את הנסיכות ההגמונית. היינריך פרידריך פום שטיין היה אחראי על תהליך החילון.
כוחותיו של נפוליון בונפרטה כבשו את מינסטר בשנת 1806 והפכו אותה לעיר מחוז, עד שבשנת 1813 נכבשה העיר שוב על ידי הפרוסים ועל ידי כוחות רוסים. קונגרס וינה העביר את השליטה על העיר רשמית וסופית לפרוסיה. מאז ועד 1945 הייתה מינסטר בירתה הרשמית של וסטפאליה.
בשנת 1864 הוציא האפיפיור פיוס התשיעי רשימה של 40 תזות המנוגדות לאמונה הנוצרית, בהן קומוניזם וליברליזם. כל המורים והמרצים שהמשיכו ללמד את התזות הללו במוסדות הקתוליים פוטרו. בין פרוסיה הפרוטסטנטית לכנסייה הקתולית היו קשרים צוננים ביותר. משום שהמרצים והמורים היו גם פקידים פרוסים, ראתה פרוסיה בפיטוריהם פגיעה בתחום אחריותה. כמו כן זעם ביסמרק על כך שבתי ספר קתוליים המשיכו ללמד בשפה הפולנית באזורים הפולניים, למרות האיסור המוחלט על לימוד שפות זרות בבתי ספר גרמניים. סכסוך זה נקרא "קרב התרבויות" (Kulturkampf).
קרב התרבויות הגיע גם לעיר מינסטר הקתולית, שראתה בו הזדמנות למרוד בשליט הפרוסי. התפרעויות התושבים בשנת 1875 הביאו למעצר הבישוף יוהנס ברנהרד ברינקמן (גר'), שמצא מקלט בהולנד. ההגמון התקבל בעיר כמנצח בשנת 1884.
התפתחות התעשייה ושילובם של כפרים שכנים במינסטר גרמו לעיר לצמוח ולגדול. בשנת 1885 גרו בעיר 44,060 תושבים, מהם 36,751 קתולים, 6,784 פרוטסטנטים ו-513 יהודים.
בשנת 1899 נפתח בעיר נמל על תעלת דורטמונד-אמס החדשה. בנוסף נחנכה באותה שנה תחנת הרכבת המרכזית של העיר. באזור שבין תחנת הרכבת והנמל צמח אזור תעשייה משגשג. באותן שנים נוספה מערכת טיהור שפכים ראשונה בעיר. עוד נבנו שלושה קווים של רכבת עירונית שאמורים היו להחליף בהדרגה את המרכבות והסוסים.
ב-22 באוגוסט 1907 נחנכה בשנית אוניברסיטת מינסטר, בטקס רשמי בנוכחות הקיסר וילהלם השני שעל שמו נקראה.
מלחמת העולם הראשונה ורפובליקת ויימאר
מעורבות העיר במלחמת העולם הראשונה הסתכמה בעיקר בגיוס בני העיר לצבא. ידוע שבעיר שלטה אופוריה בשנות המלחמה הראשונות, אך לבסוף פקדו רעב ועוני את העיר. מלבד 100,000 תושבי העיר היה צורך להאכיל גם את 90,000 שבויי המלחמה, משימה בלתי אפשרית.
עליית הנאצים לשלטון
בתחילת עליית הנאציזם בגרמניה נשארה מינסטר הקתולית סקפטית, כך שבשנים הראשונות היו בה רק חברים מעטים במפלגה הנאצית; אך בשנת 1931 החלו הדברים להשתנות כאשר המפלגה דאגה לארגן אירועי ענק, ששיאם היה בנאומיהם של הרמן גרינג ואוגוסט וילהלם, נסיך פרוסיה, ב-25 באוגוסט 1931. בדרך זו הצליחו הנאצים לחדור למרכז התמונה הפוליטית כמפלגה מן המניין.
לאחר גל התעמולה הנאצית שפקד את מינסטר, אורגן אירוע נאצי ענק שבו השתתפו ראשי המפלגה יוזף גבלס, רוברט ליי, וילהלם פריק וגרגור שטראסר, ואף ראש התנועה הנאצית - אדולף היטלר. במסגרת תעמולת הבחירות לנשיאות הרייך נאם היטלר ב-8 באפריל 1932 מול קהל של 7,000 איש באולם העיר ו-3,000 איש נוספים האזינו לנאומו מבחוץ. נאום היטלר נשא פירות: בעוד שבבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-5 במרץ 1933 הצליחו הנאצים לקבל במינסטר את המקום השני, עם 36.1% (מפלגת המרכז הגרמנית המשיכה להוביל עם 41.6%), הרי שבבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו רק כמה ימים מאוחר יותר הצליחו הנאצים לגרוף את מרבית הקולות, 40.2% (מפלגת המרכז הגרמנית הסתפקה ב 30.7%). בבחירות שהתקיימו ב-5 במרץ 1933 קיבלה המפלגה הנאצית 43.9% מכלל הקולות בגרמניה.
בזמן שלטון גרמניה הנאצית הפכה מינסטר לבירת המחוז (גאו, Gau) של המפלגה. בירת הגאו נעשתה מושב הקבע של חטיבת האס אה 66, פלוגה 13 של האס אה, פלוגה 19 של החי"ר של האס אה, מנהיגות "היטלר-יוגנד" של האזור ועוד.
בליל הבדולח נשרף בית הכנסת של העיר ויהודי מינסטר נרדפו. מ-708 יהודי מינסטר נשלחו 298 למחנות ריכוז, ורק 24 שרדו מהם. 280 מיהודי העיר הצליחו לברוח אל מחוץ לגרמניה, שבעה התאבדו וארבעה שרדו את המשטר הנאצי במחבוא בעיר. 77 יהודים נפטרו מוות טבעי בין אותן השנים, וגורלם של 42 לא נודע.
ביולי ובאוגוסט 1941 נשא הבישוף קלמנס פון גאלן את דרשותיו נגד המשטר הנאצי, בהן גינה את המתות החסד, ועקב כך קיבל קובלנה פלילית. בשל גבורתו כונה ההגמון "האריה ממינסטר". שנה לאחר המלחמה מונה פון גאלן לקרדינל ושנה לאחר מכן, ב-22 במרץ 1946, נפטר. בשנת 2005 עבר פון גאלן ביאטיפיקציה והוכרז כ"מבורך" בכנסייה הקתולית.
לאחר המלחמה
בפברואר 1947 פקד את העיר שיטפון עז. הנהר הקטן (האָה) עלה על גדותיו בשל הגשמים, והריסות הבתים מנעו מהמים לזרום אל מחוץ לעיר.
ב-25 בפברואר 1947 נכנס לתוקף חוק בעלות הברית. פרוסיה פורקה, והוקמה מדינת נורדריין-וסטפאליה.
בקיץ 1949 הוצגו התוכניות לבנייה מחדש של מרכז העיר. הבנייה נמשכה במהלך שנות החמישים. בניגוד לבנייה בערים אחרות בגרמניה שנחרבו במלחמת העולם השנייה, התנגדו תושבי מינסטר בחריפות לבנייה מודרנית של מרכז העיר, וכך שוחזרו בניינים רבים, ביניהם בניין העירייה הישנה. ב-30 באוקטובר 1958 נחנך הבניין ההיסטורי שמומן על ידי אירועי לוטו.
בשנת 1975 אוחדה העיר מינסטר עם תשעה כפרים הגובלים בה. עם איחוד זה עלה מספר התושבים מ-200,000 ל-265,000 והעיר השתרעה על 302.79 קמ"ר.
קישורים חיצוניים
30295182היסטוריה של מינסטר