סטיבן דאגלס
 | |||||||
| סטיבן ארנולד דאגלס | |||||||
| לידה |
23 באפריל 1813 ברנדון, ורמונט | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
3 ביוני 1861 (בגיל 48) שיקגו, אילינוי | ||||||
| מדינה | ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | ימת מישיגן | ||||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | ||||||
| בת זוג |
מרטה מרטין (1847–1853) אדל קוטס (1856–1861) | ||||||
| |||||||
סטיבן ארנולד דאגלס (באנגלית: Stephen Arnold Douglas; 23 באפריל 1813 - 3 ביוני 1861) היה פוליטיקאי אמריקני מאילינוי, יוזם חוק קנזס-נברסקה. הוא היה חבר בבית הנבחרים של ארצות הברית וסנאטור, ומועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית בבחירות של 1860 מול אברהם לינקולן הרפובליקני. דאגלס ניצח את לינקולן בבחירות לסנאט באילינוי ב-1858, שזכורות בעיקרה בזכות העימותים שנערכו בין שני המתמודדים. כינויו של דאגלס היה "הענק הקטן" (The Little Giant) בגלל גדולתו הפוליטית וקומתו הקטנה. כיום מקובל לטעון שגובהו היה כמטר ושישים.
דאגלס היה מנהיג מפלגתי חזק, והיה נואם ומחוקק ממולח. הוא תמך במודרניזציה בפוליטיקה, ובשינוי סדר העדיפויות הלאומי. כחלק מתמיכתו בהרחבת הדמוקרטיה, הוא האמין בעיקרון "ריבונות העם": שהאזרחים עצמם הם אלו שצריכים להחליט בנוגע להתרת העבדות בתחומן ובנושא התרחבות טריטוריאלית. כיושב ראש הוועדה לטריטוריות, דאגלס שלט בסנאט בשנות החמישים של המאה התשע-עשרה. הוא היה האחראי לפשרת 1850 שהייתה אמורה ליישב את מחלוקות העבדות. ב-1854, פתח דאגלס את שאלת העבדות מחדש עם העברת חוק קנזס נברסקה, שאפשר הנהגת עבדות בטריטוריות אם האזרחים בהם ירצו בכך. ההתנגדות לכך הובילה ליצירת המפלגה הרפובליקנית.
דאגלס תמך בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד ב-1857. במהלך ניסיונו להיבחר לסנאט מחדש ב-1858, הוא טען שאם העם יחליט, יוכל לבטל את פסק הדין. בנוסף התנגד לניסיונותיהם של הנשיא ג'יימס ביוקנן ובעלי בריתו הדרומיים לאשר חוקי עבדים פדרליים ולכפות את חוקת לקומפטון, שאישרה את העבדות בקנזס.
ב-1860, העימות בנוגע לעבדות הוביל לפיצול במפלגה הדמוקרטית בוועידה הלאומית. הדרומיים שתמכו בעבדות התנגדו לדאגלס, ובחרו בסגן הנשיא ג'ון ברקינרידג' כמועמדם לנשיאות, ואילו הדמוקרטים הצפוניים תמכו בדאגלס. דאגלס תמך בדמוקרטיה, וטען שרצון העם הוא הקובע. כשמלחמת האזרחים האמריקנית פרצה באפריל 1861, הוא תמך בהישארות בארצות הברית, אולם מת מטיפוס כעבור כמה שבועות.
נעוריו ולימודיו
דאגלס נולד כסטיבן ארנולד דאגלס (Douglass), בברנדון, ורמונט לסטיבן ארנולד דאגלס האב ולשרה פיסק. מאוחר יותר בחייו, דאגלס שינה את שמו ל"דאגלס" עם S אחת. אביו, רופא ובוגר מידלברי קולג', מת כמה חודשים לאחר לידתו. דודו הרווק טיפל בו יחד עם אמו. דאגלס למד בבתי ספר מקומיים, וכנער, קיבל הכשרה כנגר במידלברי. אמו התחתנה שוב ב-1830 ועברה למערב ניו יורק. דאגלס למד בניו יורק בחינוך לא פורמלי עקב מצבה הכלכלי של משפחתו. הוא החל ללמד בזמן שלמד משפטים.
ב-1833, דאגלס עבר לקליבלנד, ולאחר מכן לווינצ'סטר, אילינוי, שם עבד כמורה וניהל בית ספר במשך שלושה חודשים במחיר של שלושה דולרים לאדם. לאחר מכן עבר לג'קסונוויל שבאילינוי וסיים את לימודיו. בסוף השנה השתקע באילינוי.
נישואיו ומשפחתו
במהלך חייו, חיזר דאגלס אחרי מרי טוד, שהתחתנה עם אברהם לינקולן לאחר מכן. דאגלס הפך לחבר בתנועת הבונים החופשיים ב-1839.
במרץ 1847, התחתן עם מרטה מרטין, בתו בת ה-21 של קולונל עשיר מקרוליינה הצפונית. שנה לאחר מכן, ירשה מרטה מאביה מטע כותנה עם 100 עבדים במיסיסיפי. דאגלס היה אמור לנהל את המקום, אולם כסנאטור של מדינה חופשית כאילינוי, וכמועמד פוטנציאלי לנשיאות, התקשה דאגלס בניהול המטע בדרום. הוא שכר מנהל שיתפעל את המטע, וב-20 האחוזים שקיבל מההכנסות קידם את הקריירה הפוליטית שלו. הוא בקושי היה במיסיסיפי.
הזוג החדש עבר לשיקגו בקיץ 1847, והוליד שני בנים: רוברט (1849–1917) וסטיבן דאגלס הבן (1850–1908). מרטה דאגלס מתה ב-19 בינואר 1853, לאחר לידת בתה השלישית, שמתה גם היא כעבור כמה שבועות.
ב-20 בנובמבר 1856, שוב נישא דאגלס, לאדל קוטס בת העשרים, אישה דרומית מעיר הבירה. היא הייתה בת אחיינו של ג'יימס מדיסון. דודה-רבתא שלה הייתה דולי מדיסון. היא הייתה קתולית, ושני בניו הומרו בהסכמתו לקתוליות.
לאחר הפלה ב-1858, חלתה אדל. כעבור שנה הולידה בת, אלן, שמתה כעבור כמה שבועות. אדל נותרה חלושה מהלידה.
קריירה
דאגלס מונה לתובע הכללי של מחוזו ב-1834, ושירת בתפקידו זה עד 1836. בשנים הבאות, הוא הפך למנהיג הסניף של המפלגה הדמוקרטית באילינוי. הוא נבחר לבית הנבחרים של אילינוי, מונה לרשם המחוז, הפך למזכיר מדינת אילינוי, ובגיל 27 מונה לסגן שופט בבית המשפט של אילינוי.
הוא התפטר מבית המשפט כשנבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית ב-1843, ונבחר שוב ב-1844. בקונגרס, תמך בהתרחבות טריטוריאלית ותמך במלחמת ארצות הברית-מקסיקו. ב-1846, האספה הכללית באילינוי בחרה בו לתפקיד סנאטור.
במהלך המשבר ב-1850, דאגלס היה מהתומכים הבולטים בפשרה. הוא תמך בהצעותיו של הנרי קליי, למרות הבדליהם המפלגתיים (קליי היה וויגי). למרות זאת, החוק שהציע קליי לצורך פשרת 1850 נוצח בסנאט בגלל התנגדות לחלקים מתוכו. בתגובה, פיצל דאגלס את החוק לגזרים והעביר אותו סעיף סעיף, כשכל אחד מהם השיג רוב מצד פלגים אחרים בקונגרס, וכך הצליח להעביר את הפשרה.
ב-1852, נחשב דאגלס למנהיג לאומי במפלגה. הוא ניסה להיבחר לנשיאות, אולם המועמד המפלגתי שנבחר היה פרנקלין פירס.
ב-1853, נבחר דאגלס מחדש לסנאט בקלות. הוא תמך במסילות רכבת, וארגן מערכת שתקים מסילות ברזל באילינוי ותקשר בין שיקגו למפרץ מקסיקו. דאגלס קיווה שהמתיחות האזורית והכלכלות האזוריות יופחתו בעקבות החיבור ברכבת. מלחמת האזרחים קטעה את העבודות על מסילת הרכבת. דאגלס אמנם היה בעלים של חלקת קרקע בשיקגו, שהמסילה הייתה מעלה את ערכה, אולם המניעים שלו מאחורי התוכנית היו פוליטיים.
דאגלס היה תומך גדול בדמוקרטיה, וקרא פעמים רבות "לתת לעם לשלוט". הוא התעקש שהאזרחים עצמם צריכים להחליט בנוגע לעבדות, ולא הממשלה.
דאגלס לא היה איש דתי, אולם תרם 10 אייקרים מאדמותיו לצורך הקמת כנסייה בפטיסטית.
חוק קנזס-נברסקה, 1854
דאגלס גרם לסערה פוליטית עם אישורו של חוק קנזס-נברסקה ב-1854. טריטוריית נברסקה, ממערב למיזורי, הייתה בתהליכי יישוב, והקונגרס היה צריך לארגן אותה. פשרת מיזורי אסרה על העבדות שם (כיוון שהאזור היה מצפון לקו הרוחב '36°30, שהיה גבולה של העבדות), ופשרת 1850 אשררה זאת.
באותה התקופה, הועלו הצעות לסלילת מסילת רכבת לקליפורניה. הוצע נתיב דרומי מניו אורלינס ונתיב מרכזי משיקגו. דאגלס היה בעלים של נדל"ן בשיקגו, ולכן היה יכול להרוויח מאד אם היו בוחרים לסלול את הנתיב המרכזי.
המנהיגים הדרומיים הציעו עסקה: הם יתמכו בסלילת הנתיב המרכזי בתמורה להתרת העבדות בטריטוריות החדשות. בגרסתו הראשונה של החוק, אפשר דאגלס לתושבי הטריטוריות לבחור ביחסם בנוגע לעבדות, אולם הדרומיים דרשו אישור מידי לעבדות (ודחיית פשרות מיזורי ו-1850). דאגלס שינה את החוק לטובתם.
הצפון זעם. דאגלס צחק ואמר שיוכל לטייל מוושינגטון אל אילינוי בעזרת האור שקורן מהאש שבה נשרפות תמונותיו.
למרות זאת, דאגלס הצליח לפייס את מתנגדיו בעזרת עקרון "ריבונות העם". העיקרון קבע שאנשי הקהילה רשאים להחליט בעניינים אלו בעצמם. לואיס קאס, דמוקרט מוביל ממישיגן ומועמד בבחירות של 1848, טבע את המונח לראשונה.
דאגלס טען שלכן, אנשי הטריטוריה רשאים בעצמם אם להתיר או לאסור את העבדות בתחומם, ושאין זאת שאלה לקונגרס. הוא טען שבכל מקרה, הקרקע והאקלים בטריטוריות לא מתאימים לכלכלת העבדים, וכך פייס את הצפון. דאגלס הגן על ריבונות העם כערך מקודש במסורת האמריקנית, וטען שדבר זה יוציא את העבדות מתחומי הפוליטיקה, לאחר שהשאלה איימה לפלג את האומה. כך השיג דאגלס שוב את התמיכה בצפון.
מתנגדי העבדות היו מבקרים קולניים של הרעיון. אחד מהם היה אברהם לינקולן, שתקף את דאגלס בסדרה של נאומים.
כמה דמוקרטים צפוניים, וכל החברים הדרומיים, וויגים ודמוקרטים, העבירו בקונגרס את החוק. דאגלס לא היה אחראי על ניסוחו. מתנגדי החוק טענו שהוא ניצחון לבעלי העבדים. המפלגה הוויגית התפוררה: הוויגים הצפוניים שהתנגדו לעבדות שילבו כוחות עם הדמוקרטים שהתנגדו אליה ויצרו את המפלגה הרפובליקנית. בבחירות לסנאט באילינוי ב-1855, הרפובליקנים בחרו בלימן טרמבול, דמוקרט שהתנגד לחוק ולדאגלס.
ניסיונות להיבחר לנשיאות
ב-1856, שוב ניסה דאגלס להיבחר להיות המועמד הדמוקרטי לנשיאות, והוא זכה לתמיכה גדולה בוועידה הלאומית, אולם שוב הפסיד. כשתנועת שאינם יודעים דבר קמה, דאגלס התנגד אליה, אולם סבר שהיא תפלג את הוויגים שהתנגדו לו.
דאגלס המשיך לנסות להשיג פשרות בנושא העבדות. רעיון "ריבונות העם", לפיו המדינות והטריטוריות יהיו אלו שיחליטו בנוגע לעבדות בתחומן, קסם לדרומיים שלא רצו התערבות בנוגע לעבדות, ולצפוניים שלא רצו לנקוט עמדה בנוגע אליה. דאגלס טען שלא אכפת לו האם העבדות תאושר או תידחה, כל עוד יהיה זה העם שיעשה זאת.
ב-1857, בית המשפט העליון של ארצות הברית פרסם את פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד, שהכריז שלפי החוקה, לא לקונגרס ולא למועצות של הטריטוריות יש סמכות לאסור על עבדות בטריטוריה. הדבר חיסל את פשרות מיזורי ו-1850, גרם לכך שחוק קנזס-נברסקה יהפוך ללא רלוונטי, ושמט את הקרקע מרעיון "ריבונות העם".
הדרומיים שתמכו בעבדות שיבחו את דאגלס על כך שהקל את ההגבלות על העבדות בחוק קנזס-נברסקה. כעת, תומכי העבדות ביקרו אותו על כך שתמך באיזושהי הגבלה בנושא. בנוסף לכך, הצפוניים, שהבינו שרעיון "ריבונות העם" גווע, עברו לתמוך ברפובליקנים.
דאגלס היה בדילמה. דחיית פסק הדין תגרום לאובדן התמיכה מהדרום, שחפץ בה לקראת הבחירות ב-1860. קבלת פסק הדין תגרום לאובדן התמיכה מהצפון. הוא ניסה להימנע מהחלטה בעניין, ונתן תמיכה פושרת לפסק הדין תוך שהמשיך להטיף לריבונות העם, מבלי לטעון שבית המשפט טעה.
בנוסף לכך, עלתה בעיה אחרת, שבה דאגלס לקח צד. הנשיא ג'יימס ביוקנן ובעלי בריתו הדרומיים ניסו לצרף את קנזס לאיחוד כמדינת עבדות. למרות ניסיונות לשנות את ההצבעה בקנזס, הרוב שהתנגד לעבדות דחה את חוקת העבדות.
דאגלס התנגד למעשיו של ביוקנן והפך ליריב פוליטי מר לנשיא. אפילו מבקריו הרפובליקנים של דאגלס תמכו בו בעימות, והמתונים בצפון שוב חזרו אליו. עניין זה היה חשוב לדאגלס, כיוון שתקופת כהונתו בסנאט עמדה להסתיים ב-1859, והוא חפץ להיבחר מחדש.
עימותים מול לינקולן, 1858
המועצה המחוקקת באילינוי, שתיבחר ב-1858, הייתה אמורה לבחור בסנאטור ב-1859: דאגלס או יריב רפובליקני. הבחירות למועצה היו למעשה הבחירות לסנאט, ושתי המפלגות הדגישו את מועמדיהם לסנאט מעל הכל.
הדמוקרטים בחרו בדאגלס. הרפובליקנים בחרו בלינקולן. דאגלס ניסה להימנע ממפגש עם לינקולן. הוא נסע ברחבי המדינה, ונאם לטובת הדמוקרטים (ידידו, ג'ורג' מקללן, סיפק לו רכבת פרטית). לינקולן נסע אחרי דאגלס ברחבי המדינה, וענה לכל נאום של דאגלס בנאום משלו בהפרש של יום או יומיים.
לאחר כמה נאומים כאלה, דאגלס הסכים להופעות משותפות, שנודעו כעימותי לינקולן-דאגלס.
בעימותים, חזר דאגלס על תמיכתו ברעיון "ריבונות העם". הוא דרש לדעת האם לינקולן יסכים לצרף מדינות עבדות לאיחוד, אם רוב המתיישבים בטריטוריה יתמכו בעבדות. הוא גינה את טענת לינקולן שהעבדות הייתה עניין מוסרי שהמדינה צריכה לפתור. דאגלס טען שדבר זה גורם לעימותים בין מדינות חופשיות למדינות עבדות, ויוביל לפילוג ולמלחמה. בנוסף, טען שלינקולן תמך בשוויון זכויות אזרחי וחברתי בין הגזעים, ורמז שלינקולן הסכים לנישואין בין-גזעיים.
בגיילצבורג, אילינוי, הכריז דאגלס במפורש שהכרזת העצמאות של ארצות הברית לא כוונה לאנשים לא-לבנים. הוא טען שהממשלה נוסדה בידי האבות המייסדים על בסיס לבן, בידי אנשים לבנים עבור אנשים לבנים ועבור דורותיהם הבאים. דאגלס גם הדגיש את התנגדותו לצירוף קנזס לאיחוד כמדינת עבדות, ולמעשיו של ממשל ביוקנן (שהריץ מועמדים מול דאגלס למועצה המחוקקת).
בתורו, ביקר לינקולן את דאגלס על חוסר נקיטה בעמדה מוסרית כלפי העבדות, אבל התנגד להתערבות בנושא העבדות בדרום. הוא נמנע מלהשיב לשאלתו של דאגלס בנוגע לצירוף מדינות עבדות לאיחוד. הוא גם טען שלמרות הסכסוך בין דאגלס וביוקנן על קנזס, דאגלס, ביוקנן והשופט רוג'ר טוני עבדו ביחד כדי להרחיב את העבדות ולמסדה. לינקולן התנגד לעמדות הרדיקליות שדאגלס ניסה להצמיד לו בנוגע לשוויון בין הגזעים, אולם טען שיש לשחורים זכות לחירות ולהרוויח את פרנסתם.
שני האישים תקפו אחד את השני על הכרזות קיצוניות של תומכיהם, והאשימו אחד את השני באמונה שגויה, התחמקות מאחריות על הצהרות או בחוסר עקביות.
לעומת זאת, לינקולן דרש מדאגלס להבהיר את עמדתו בנושא פסק הדין של דרד סקוט. בעימות השני, בפריפורט, לינקולן שאל האם אנשי הטריטוריה של ארצות הברית רשאים, בדרך חוקית, לאסור על העבדות בגבולותיהם לפני יצירת החוקה?
אם דאגלס היה עונה "לא", הוא היה מקבל את פסק הדין ופוגע בתומכיו הצפוניים. אם היה עונה "כן", היה דוחה את פסק הדין ומרחיק את תומכיו מהדרום.
דאגלס טען שבעוד שבית המשפט העליון אסר על הטלת איסור על עבדות, דבר זה לא שינה, כיוון שאנשי הטריטוריה יוכלו לבטל את העבדות בתחומן בעזרת חקיקה מתאימה.
עמדתו של דאגלס ריצתה את תומכיו, אפילו במעוזים רבים שהיו וויגיים. בבחירות למועצה המחוקקת ב-1858, הדמוקרטים זכו ברוב דחוק, ודאגלס נבחר מחדש לסנאט ברוב של 54 תומכים לעומת 46 מתנגדים. הרפובליקנים קיבלו יותר קולות, אולם המחוזות חולקו לפי המפקד מ-1850, כשהאזורים הרפובליקניים בצפון אילינוי היו מאוכלסים פחות וכך הם זכו לפחות מושבים. תומכי ביוקנן לא זכו לקולות רבים.
הדרומיים דחו את רעיונותיו של דאגלס, והקיצוניים שבהם הכריזו שאינו טוב יותר מהמתנגדים לעבדות.
העימותים היו חשובים להגדרת הרפובליקניזם בארצות הברית. לינקולן דרש שוויון הזדמנויות, וטען שהיחידים והחברה התקדמו ביחד. דאגלס דרש שוויון פוליטי לכל האזרחים (רק לבנים היו אזרחים), בו ההתמקדות ביחיד וניעות חברתית לא הייתה המטרה הראשית.
הבחירות ב-1860
דאגלס היה המועמד המוביל מטעם הדמוקרטים בבחירות של 1860, למרות ההתנגדות מצד ביוקנן. דאגלס לא מונה להיות יושב ראש ועידת הסנאט לטריטוריות, אולם בכל זאת הצליח להשתלט על המפלגה בצפון והיה המועמד המוביל.
למרות זאת, ההתנגדות כלפי דאגלס בדרום הייתה חזקה. כשהועידה נפגשה בצ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית ב-23 באפריל, תומכי דאגלס היו חצי מהצירים, אולם הם לא היו דרומיים. הדרומיים טענו שהמפלגה תקרוס ובכך יבחר המועמד הרפובליקני המוביל, ויליאם סיוארד.
הועידה שתפקידה היה להחליט על המצע נשלטה בידי הדרום, תמכה בפסק דין דרד סקוט, וקראה לקונגרס לאשר הסגרת עבדים ממדינות חופשיות ולאסור חקיקה עוינת כנגד העבדות. תומכי דאגלס טענו שפירוש המצע הוא ויתור על הצפון. הועידה תמכה בדעת המיעוט, נמנעה מלהתייחס לפסק הדין והתנגדה לחקיקה פדרלית בנוגע לעבדות. 50 צירים משבע מדינות דרומיות פרשו.
הצירים הנותרים בחרו במועמדם לנשיאות. דאגלס השיג 150 קולות מתוך 250, אולם חוקי הועידה דרשו רוב של שני שלישים, והכוונה הייתה למספר הכולל של הצירים, כולל אלו שעזבו. לאחר 57 סיבובים, הועידה התפזרה ב-3 במאי.
הועידה התכנסה שוב ב-18 ביוני בבולטימור, מרילנד. לאחר הכנסת צירים חלופיים, רוב הדרומיים פרשו מהועידה. הצירים בחרו בדאגלס ברוב של 190 קולות מתוך 203.
הדמוקרטים הדרומיים בחרו בסגן הנשיא, ג'ון ברקינרידג'. הוויגים לשעבר תמכו בג'ון בל, ובמפלגת האיחוד החוקתי.
במהלך מסע הבחירות, דאגלס הפר את המסורת והחליט לבצע את מסע הבחירות בעצמו. דבר זה נחשב מתחת לכבודו של מועמד נשיאותי. דאגלס, בטענה שהמדינה בסכנה, נאם בכל רחבי המדינה. הוא התנגד לביטול העבדות בצפון, והתנגד לפילוג בדרום.
בתחילת אוקטובר, הרפובליקנים ניצחו בבחירות המקומיות באוהיו ובפנסילבניה. דאגלס הסיק שלינקולן יבחר לנשיאות, ושעליו להציל את האיחוד בכך שימקד את מאמציו בדרום. הוא נאם בדרום לטובת הישארות באיחוד.
דאגלס סירב להתפשר. בראלי, קרוליינה הצפונית, הוא טען שהוא מאמין בחוקה ובהגנת כל אזרח, ובתליית כל אדם שיתקוף את החוקה, כשהוא מתנגד לפורשים מהדרום ולמתנגדי העבדות מהצפון.
למרות הכל, דאגלס נוצח. הוא השיג 1,376,957 קולות (29%, שני רק ללינקולן) אולם רק 12 אלקטורים (מקום רביעי ואחרון), כשלינקולן השיג 180. דאגלס השיג תמיכה מצד הקהילה האירית והחקלאים העניים בצפון, ובדרום זכה לתמיכה מהקתולים.
חודשיו האחרונים
דאגלס דרש מהדרום להסכים להיבחרו של לינקולן, וניסה להשיג פשרה שתמנע פרישה. בחג המולד של 1860, הוא הציע את סיפוח מקסיקו כטריטוריית עבדות.
דאגלס טען שהפרישה היא פשע, ותמך בהגנה על כבודו של האיחוד בכל מחיר.
לאחר הפצצת פורט סאמטר, לינקולן החליט להכריז על מרד וגייס 75,000 חיילים כדי לכבוש את המבצר. דאגלס הסתכל על ההכרזה לפני פרסומה ותמך בה. הוא רק דרש שינוי אחד: גיוס 200,000 חיילים. הוא טען שלינקולן לא מכיר את מטרות אנשי הדרום כמוהו.
לבקשתו של לינקולן, דאגלס נסע אל מדינות הגבול ולמערב התיכון כדי למנוע פרישה. הוא נאם בווירג'יניה, באוהיו ובאילינוי.
מותו
דאגלס מת בשיקגו מטיפוס ב-3 ביוני 1861, ונקבר לחופה של ימת מישיגן. לאחר מותו, חבריו בנו אנדרטה לזכרו, שהושלמה ב-1883.
מחלוקות היסטוריות
תמיכתו בעבדות
במשך מאה ומחצית, ההיסטוריונים התווכחו בנוגע ליחסו של דאגלס לעבדות, ושאלו האם היה מפשר גדול או אדם ללא עקרונות.
דאגלס, כלינקולן וכיוליסס סימפסון גרנט, התחתן עם בת למשפחה בעלת עבדים. אשתו הורישה לו מטע עבדים גדול במיסיסיפי, ודאגלס שלט במטע ובהכנסות. הוא הכחיש את בעלותו כלפי העבדים, וטען שהם שייכים לאשתו ולילדיו.
בנאומו מ-1858, טען שלא משנה לו אם העבדות תאושר או תידחה בידי העם, אלא שרק העם יחליט. הוא התנגד לעצומות של כמרים שטענו שחוק קנזס-נברסקה פגע ברצון האל. הוא התנגד לרעיון הרפובליקני לפיו העבדות נאסרה בידי "חוק עליון" (כמו ויליאם סיוארד) ושהאומה לא תוכל לשרוד אם מחציתה תתמוך בעבדות ומחציתה לא (כמו לינקולן). הוא התנגד לפסק דין דרד סקוט שטען שלקונגרס אין זכות להתערב בנושא העבדות בטריטוריות. כשביוקנן תמך בחוקת לקומפטון ובצירוף קנזס לאיחוד כמדינת עבדות, דאגלס נלחם מולו וזכה במועמדות הדמוקרטית, אולם פילג את המפלגה.
היסטוריונים טענו שדאגלס לא נקט עמדה בנוגע לעבדות אלא תמך בה כשהתאימה לו, והתנגד לה כשלא התאימה לו. דאגלס עצמו, לטענת אחרים, התנגד לעבדות, אולם היסטוריונים אחרים טענו שלא נקט עמדה בנוגע אליה, ולא התנגד אליה משום סיבה שהיא.
אחרים טענו שדאגלס ניסה לשטות בדרום עם רעיון ריבונות העם, בטענה שרעיון זה ישמור על העבדות, אולם כשהוא יודע שהעם יתנגד אליה. דאגלס עצמו נחשב בציבור למועמד שהתנגד לעבדות.
קישורים חיצוניים
- חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1860
- חברי הסנאט של ארצות הברית מאילינוי
- חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מאילינוי
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
- אמריקאים חברי הבונים החופשיים
- חברי האספה הכללית של אילינוי
- מזכירי מדינה במדינות ארצות הברית
- סנאטורים חברי המפלגה הדמוקרטית
- נפטרים ב-1861