סברא

סברא הוא מונח הלכתי, המתאר היגיון פשוט, שאינו נצרך לדין מפורש בתורה, אך נקבע על פי הגיון פשוט של חכמי התורה. כוחה של הסברא תקף הן בדיני ממונות, והן בדיני איסור והיתר.

מקור

כוחה של הסברא בהלכה גדול כל כך, עד שכאשר ישנו פסוק מסוים המבהיר הלכה מסוימת שניתן להבין אותה מסברא שואלים חכמי התלמוד "למה לי קרא, סברא הוא" (=למה לנו פסוק? הרי סברא היא), כך למשל שואלת הגמרא על חכם שרצה לומר כי דין המוציא מחבירו עליו הראיה נלמד מהפסוק ”מי בעל דברים יגש אליהם”, למה צריכים אנו פסוק? הרי סברא היא שמי שרוצה להוציא מחבירו ולא טוב לו המצב הנוכחי הוא זה שצריך לחפש ראיות לדבריו, כמו שהחולה הוא זה שהולך לרופא ומוכיח לו שהוא חולה ורק אז יטפל בו הרופא ולא אם יבוא לרופא, כשאין לו סיבה הגיונית לחשוש שמא הוא חולה.

תוקף הסברא

האחרונים נחלקו בתוקף הדין שיש לסברא:

• לדעת רבי יעקב יהושע פלק, בספרו פני יהושע, כל דין שנלמד מסברא, הרי הוא נחשב כדין דאורייתא הכתוב בתורה, וכן הוכיח מלשון הראשונים.
• לדעת רבי יחזקאל לנדא, הצל"ח, דינים הנלמדים מסברא, נחשבים כדין דרבנן בלבד.

חשיבות הסברא

המטרה בחתירה לידיעת הסברא היא שעל ידי שיודעים את הסברא עליה עומד הדין יכולים החכמים לפסוק במקרים אשר דומים לדין וגם לדון בכל מיני משתנים. לדוגמא, אמרתו של רב חסדא בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ג', עמוד ב') "לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא. איכא דאמרי - משום פשיעותא, ואיכא דאמרי - משום צלויי. מאי בינהו, דאיכא בי כנישתא אחריתא".

הרמב"ם כותב במשנה תורה, כי עלינו לקרב את התורה ככל האפשר לדרך הסברא, אך חלילה מלתלות אותה בסברא, ולקיים אותה רק כאשר מבינים את סברותיהם או בהתאם למסתבר.

בדומה כותב הרמב"ם:

שאיפת ההמון.... יותר חביב עליהם וערב לסכלותם לעשות את התורה והשכל שני קצוות הסותרים זה את זה, ומבארים כל דבר נגד המושכל וטוענים בו שהוא נס... בין במה שסופר ממה שכבר עבר, ובין במה שרואים במצב הנוכחי ובין במה שנאמר שהוא יארע בעתיד. ואנחנו שואפים לאחד בין התורה והמושכל... זולתי מה שנאמר בו בפירוש שהוא נס

— רמב"ם, איגרת תחיית המתים)

החייבים

כתב רב נסים גאון בהקדמה למסכת ברכות ”כי כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא כבר הכל מתחייבים בהן מן היום ברא אלוקים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים”

דינים הנלמדים מסברא

הדינים הנלמדים מסברא, מתחלקים לשניים: ישנם כאלו שאין צורך לכל פסוק כדי להוכיח אותם כמו חיוב החזרת הלוואה כספית (שנלמדת מסברת ממוני גבך), וישנם כאלו שיש צורך לפסוק כדי לדעת אותם כמו דיני מזיק וניזק, אך גם הם מתקבלים על הדעת.

• אחד הכללים הידועים הנלמדים מסברא הוא הכלל שלא יהא חוטא נשכר.
• במסכת ברכות מובא, שחכמים למדו לחייב את האדם בברכות הנהנין מסברא זו: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.
• במסכת שבת מובא, שאיסור "הכנסה" מרשות לרשות בשבת נלמד מאיסור הוצאה, שהרי "מה לי אפוקי ומה לי עיולי" - אין הבדל מהותי בין הוצאה להכנסה, שניהם הם העברת חפץ מרשות אחת לרשות אחרת.
• דין יהרג ואל יעבור בשפיכות דמים, נלמד גם כן מסברא, שאם מאיימים להרוג אותו אם לא יהרוג את חבירו - אין לו להורג את חבירו, מסברא: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי", כלומר מה ראית שדמך אדום יותר שמא דם חבירך אדום יותר משלך, ואין להעדיף חיי עצמו על פני חיי חבירו.

קישורים חיצוניים

• אנגל, יוסף בן יהודה, 1859-1919, בית האוצר, סימן קלא - איסור. אם איסור מסברא נחשב איסור תורה, באתר היברובוקס
• כשר, מנחם מנדל, 1895-1983, מפענח צפונות, הקדמה, פרק ו' - סברא דאורייתא, באתר היברובוקס
• הרב מיכאל אברהם, סברות תורניות ומעמדן ההלכתי

לקריאה נוספת

• משה אביגדור עמיאל, מידות לחקר ההלכה (חלק א', חלק ב', חלק ג'), ירושלים תרצ"ט - תל אביב תש"ה. (באתר היברובוקס)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

סברא42747978Q6705307