דאגלס הייד

דאגלס הייד
Douglas Hyde
Dubhghlas de hÍde

דאגלס הייד
לידה	17 בינואר 1860 קאסלריאה, מחוז רוסקומון
פטירה	12 ביולי 1949 (בגיל 89) דבלין
מדינה
מקום קבורה	כנסיית פורטהארד, פרנצ'פארק, מחוז רוסקומון
מפלגה	מועמד כלל-מפלגתי
בת זוג	לוסי קומנטינה קורץ
נשיא אירלנד ה־1 25 ביוני 1938 – 24 ביוני 1945 (7 שנים) → ראשון שון או'קלי ←

דאגלס הייד (באנגלית: Douglas Hyde, באירית: Dubhghlas de hÍde‏, 17 בינואר 1860 – 12 ביולי 1949), היה חוקר השפה האירית שכיהן כנשיא אירלנד הראשון משנת 1938 ועד 1945. הוא היה דמות מובילה בתנועת "התחייה הגאלית" (באנגלית: "Gaelic revival", באירית: "an Athbheochan Ghaelach") והנשיא הראשון של "הליגה הגאלית" (באירית: "Conradh na Gaeilge"), אחד הארגונים התרבותיים המשפיעים באירלנד המודרנית.

ראשית חייו

דאגלס הייד נולד בבית לונגפורד (Longford House), קאסלריאה (Castlerea), שבמחוז רוסקומון, בעת שאמו, אליזבת, לבית אולדפילד, הייתה שם לביקור קצר. אביו, ארתור הייד, שמקור משפחתו הוא מקאסלהייד (Castlehyde), פרמוי (Fermoy), מחוז קורק, שימש כרקטור בכנסייה של אירלנד במחוז סלייגו, שם בילה דאגלס את שנות חייו הראשונות. ארתור הייד ואליזבת אולדפילד נישאו בשנת 1852 והולידו שלושה בנים גדולים מדאגלס: ארתור, ג'ון ויו. ב-1867 מונה האב לתפקיד בכיר יותר בכנסייה ועקב כך העתיקה המשפחה את מקום מגוריה לפרנצ'פארק (Frenchpark) שבמחוז רוסקומון. דאגלס חונך בבית על ידי אביו ועל ידי דודתו עקב מחלת ילדות. בהיותו גבר צעיר, הוא הוקסם מהשימוש בשפה האירית שעשו המקומיים. הוא הושפע במיוחד משומר היערות שיימוס הארט ומאשת ידידו, גברת קונולי. כשהיה דאגלס בן 14 נשבר ליבו כאשר הארט מת ועניינו בשפה האירית פחת לזמן מה. הוא ביקר בדבלין כמה פעמים והתוודע לקבוצה של אנשים כמותו שהתעניינו בשפה האירית, שפה שהייתה אז בשפל ונראתה לרבים כמיושנת.

הייד דחה את לחצה של משפחתו להתמסר לקריירה כנסייתית כמו הדורות שקדמו לו, ותחת זאת פנה לחיי האקדמיה. הוא החל ללמוד בטריניטי קולג' בדבלין, שם רכש ידע מעמיק בצרפתית, בלטינית, בגרמנית, ביוונית, ובעברית. הוא היה חבר בחברה ההיסטורית של הקולג' ונבחר כנשיאה ב-1931. אהבתו לשפה האירית, אז עדיין שפה בנסיגה, גרמה לו להירתם להקמתה של הליגה הגלית, מתוך תקווה להציל אותה מהכחדה.

ב-1893 נישא הייד ללוסי קומנטינה קורץ, גרמניה במוצאה, ויחד הם ילדו שתי בנות, נואלה (Nuala) ואונה (Úna).

הליגה הגלית

הייד הצטרף ל"חברה לשימור הלשון האירית" בערך בשנת 1880 ובין השנים 1884-1879 הוא פרסם יותר ממאה פרסומים בשפה זו תחת שם העט "An Craoibhín Aoibhinn" ("הענף הקטן הנעים"). התנועה למען השפה האירית, שנתפסה בתחילה כאקסצנטרית, קיבצה סביבה אוהדים בכל רחבי האי. הייד סייע להקים את כתב העת Irisleabhar na Gaedhilge ב-1892 ובאותה שנה הוא פרסם מנשר שהכריז על "החיוניות של דה-אנגליזציה של האומה האירית", ובו טען שעל אירלנד לאמץ את המסורות שלה בנוגע לשפה, תרבות ואף לבוש.

ב-1893 הוא סייע לייסד את הליגה הגאלית. הליגה הוקמה כדי לעודד את שימור התרבות האירית, את המוזיקה האירית, המחול והשפה. רבים מהדור החדש של המנהיגות האירית שלקחו חלק מרכזי במאבק לעצמאות האירית בראשית המאה ה-20, כולל פטריק פירס, איימון דה ואלירה, מייקל קולינס וארנסט בליית' (Ernest Blythe), החלו את דרכם במאבק לעצמאות אירלנד במסגרת מעורבותם בפעילות בליגה הגלית. את טופס פרטיו האישיים במפקד של 1911 מילא הייד בשפה האירית. לעומת זאת, חש הייד עצמו אי נוחות מהפוליטיזציה ההולכת וגוברת של התנועה, וב-1915 הוא פרש מתפקיד הנשיאות.

סנאטור

הייד לא היה קשור לשין פיין ולתנועה למען העצמאות. הוא נבחר לסנאט האירי, הבית העליון (Seanad Éireann) של הפרלמנט של אירלנד ב-4 בפברואר 1925. יחד עם זאת בבחירות לסנאט שהתקיימו באותה שנה הצליח הייד להגיע למקום ה-28 מתוך 78 המועמדים, אך במחוז הבחירה הכלל-ארצי היו רק 19 מושבים. "אגודת האמת הקתולית" (Catholic Truth Society) התנגדה לו בהתבססה על תמיכתו בגירושין ועל אמונתו הפרוטסטנטית. הייד שב לחיי האקדמיה ושימש כפרופסור לשפה האירית באוניברסיטת דבלין. אחד מתלמידיו היה לימים התובע הכללי של אירלנד ולאחר מכן נשיא אירלנד, כרוואל או'דלאג.

נשיא אירלנד

מועמדות

באפריל 1938, לאחר פרישתו מעולם האקדמיה, נשלף הייד על ידי הטישך (ראש הממשלה), איימון דה ואלירה ומונה שוב כחבר בבית העליון. כהונתו זו הייתה גם היא קצרה, אף יותר מקודמתה. אך כעת הייתה הסיבה לכך שהייד הוצע על ידי מפלגת פינה גייל כמועמד כלל-מפלגתי לתפקיד החדש של נשיא אירלנד, שאליו הוא נבחר ללא מתנגדים. הסיבות לבחירתו של הייד בתמיכה משותפת של דה-ואלירה והן של מנהיג האופוזיציה, ויליאם תומאס קוסגרייב, היו:

• שניהם העריצו אותו.
• שניהם רצו שבתפקיד יכהן נשיא עם מוניטין בינלאומי כדי שתהייה אמינות לתפקיד חדש, במיוחד לאחר שהחוקה החדשה מ-1937 לא נקטה בלשון ברורה בנוגע להיות הנשיא או מלך בריטניה ראש המדינה האירית.
• שניהם רצו לתקן את חווית ההשפלה שהייד חווה כאשר הוא איבד את מושבו בסנאט ב-1925.
• שניהם רצו שהנשיא יהיה אישיות שתבטיח שתפקיד הנשיא לא יהפוך אותו לדיקטטור, חשש שהובע בעת הדיונים על כינון החוקה.
• שניהם רצו לחלוק כבוד לליגה הגלית שהייד היה ממקימיה ולתפקידה בהחייאת השפה האירית.
• שניהם רצו בתפקיד נשיא לא-קתולי כדי להפריך את הטענה שאירלנד היא מדינה חד-דתית.

הייד הושבע כנשיא הראשון של אירלנד ב-26 ביוני 1938. הוא קבע תקדים לפיו הנשיא האירי נושא את שבועת האמונים שלו בשפה האירית (למרות שעל פי החוקה רשאי הנשיא לשאת את שבועתו בשפה האנגלית). הקלטת נוסח ההשבעה שלו, שלמעשה נישאה בדיאלקט של מחוז הולדתו, רוסקומון, נותרה אחת ההקלטות הבודדות בדיאלקט זה, שנכחד זה מכבר והייד עצמו היה אחד הדוברים האחרונים שלו. עם השבעתו עבר הייד להתגורר במבנה בפיניקס פארק שבדבלין, הידוע מאז כמעון הנשיא (Áras an Uachtaráin).

תקופת נשיאותו

למרות שהייד נבחר מתוך כוונה שהוא יעצב את התפקיד באמצעות קביעת תקדימים, הוא העדיף לפרש את תפקידו בצורה שקטה ושמרנית. גילו המופלג ובריאותו הרופפת (בעיקר לאחר שבץ מוחי שלקה בו באפריל 1940) חייבו אותו לצאת לתקופות מנוחה במשך הזמן. כמו כן, חוסר ניסיונו הפוליטי גרם לו להיוועץ באנשים הסובבים אותו, בעיקר במזכירו האישי, מייקל מק'דנפי, בשאלות של מדיניות ובנושאים הקשורים לשימוש בסמכויותיו.

הייד, עם שפמו המחודד ועם אישיותו החמימה, היה נשיא אהוד על עמו. נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט כינה אותו "ג'נטלמן חביב ומלומד זקן". כאמור, באפריל 1940 לקה הייד בשבץ מוחי וכבר נעשו הכנות להלוויה ממלכתית, אך להפתעת כולם, שרד הייד את האירוע, למרות שהוא נותר מוגבל ונזקק לכיסא גלגלים.

למרות שתפקיד הנשיא באירלנד היה ונותר עד היום טקסי בעיקרו, היה על הייד להחליט מספר החלטות חשובות במהלך תקופת נשיאותו. הוא התמודד עם משבר ב-1944, בו ממשלתו של דה ואלירה קרסה בהפתעה עקב כישלון בהצבעה בפרלמנט ועל הנשיא הוטל להחליט על הכרזה על בחירות חדשות. פעמיים השתמש הנשיא הייד בסמכותו על פי סעיף 26 לחוקה, להעביר נוסח של חוק לחוות דעתו של בית המשפט העליון כדי לבדוק אם החוק לא סותר את החוקה.

אחד ממעשיו האחרונים של הייד כנשיא היה ביקור אצל השגריר הגרמני בדבלין ב-3 במאי 1945 כדי להביע את תנחומיו על מותו של אדולף היטלר (אירלנד הייתה נייטרלית במלחמת העולם השנייה). דבר קיומו של הביקור נותר בסוד עד ל-2005.

פרישה ומוות

הייד בחר שלא להציג את מועמדותו לתקופת כהונה נוספת וסיים את תפקידו כנשיא ב-25 ביוני 1945. עקב בריאותו הרופפת, הוא לא שב לביתו במחוז רוסקומון, שנותר ריק מאז מותה של אשתו, חודשים ספורים לפני בחירתו לתפקיד הנשיא. תחת זאת, הוא עבר להתגורר במעונו לשעבר של המזכיר של הלורד לוטננט במתחם מעון הנשיאות, שם הוא בילה את שנותיו האחרונות. דאגלס הייד מת בשעה 10 בערב ב-12 ביולי 1949, בגיל 89.

כנשיא לשעבר של אירלנד היה זכאי הייד להלוויה ממלכתית. אך התעוררה בעיה. הייד היה מאמין של הכנסייה של אירלנד (הפרוטסטנטית) וטקס האשכבה היה אמור להיערך בקתדרלת פטריק הקדוש שבדבלין. חוקי הכנסייה הקתולית של אירלנד אסרו על מאמינה להשתתף בטקסים שנערכו בכנסיות לא-קתוליות. כתוצאה מכך, כל חברי הממשלה הקתולים, למעט שר הבריאות נואל בראון, נשארו מחוץ לבניין הקתדרלה בזמן הטקס. הם הצטרפו למסע ההלוויה כאשר ארונו של הייד יצא מהקתדרלה. איימון דה ואלירה, באותה עת מנהיג האופוזיציה, גם לא נכח בטקס ומפלגתו, פיאנה פול, יוצגה על ידי חבר בכיר שהיה מאמין של הכנסייה של אירלנד, ארסקין המילטון צ'ילדרס, לימים נשיאה הרביעי של אירלנד. הייד נטמן בפרנצ'פארק שבמחוז רוסקומון, שבו בילה את שנות חייו הראשונות, לצד קבריהם של אשתו לוסי, בתו נואלה, אחותו אנט והוריו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דאגלס הייד בוויקישיתוף

• ביוגרפיה באתר בית הנשיא
• Hyde, Douglas. The Love Songs of Connacht: Being the Fourth Chapter of the Songs of Connacht. Dundrum, Ireland: Dun Emer Press, 1904. Available from Google Books.

הערות שוליים

הקודם: -

נשיא אירלנד 1938-1945

הבא: שון או'קלי

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26125121דאגלס הייד