גרעין התיישבות
גרעין התיישבות הוא קבוצת אנשים הרוצים להתיישב יחד, או להקים ישוב. המושג נקרא כך, על שם גרעין הפרי, שממנו צומח מאוחר יותר העץ, וגם במשמעות "החלק הפנימי והמוגן" של הפרי. גרעיני התיישבות מזוהים לעיתים עם גישה ערכית ותנועות פוליטיות, על מנת לתמוך בדרכם ובהקמתם.
כיום גרעיני התיישבות מזוהים בעיקר עם התנחלות, או התיישבות ציונית בנגב ובגליל, אך ישנם גם גרעיני התיישבות מקיימת - סביבתנית וגרעיני התיישבות עם גישה חברתית, דתית או גם מגוונת-דת (ישובים מעורבים: דתיים-חילונים, יהודים-ערבים וכדומה).
תולדות גרעיני ההתיישבות
גרעיני התיישבות הוקמו בסוף המאה ה-19 עם ההתיישבות של חובבי ציון[1], ומאוחר יותר עם הקמת התנועה הציונית. רבים מגרעינים אלו ישבו תחילה ביישוב זמני, לצורכי "הכשרה"; כלומר: ללימוד חקלאות וכן להתנסות בצורת ההתיישבות שרצונם לייסד. חלק מ"הכשרות" אלו אף היו מחוץ לארץ.[2] לתנועות הנוער היו "חוות הכשרה" ייעודיות עבור מטרה זו. אחרי מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור והקמת המנדט הבריטי בארץ ישראל, החלו מתארגנים גרעינים רבים, בעיקר להתיישבות קיבוצית - עם משטר שיתופי, אך גם להתיישבות חקלאית כפרית במושבים ואפילו התיישבות עירונית.
עם הקמת המדינה, הוקמו גרעיני נח"ל במסגרת צבא ההגנה לישראל, ומאז שנת 1961, אלו פעלו לפי תוכניות התיישבות במימון ובתכנון של קרן קיימת לישראל.
לאחר מלחמת ששת הימים התרחבה באופן משמעותי ההתיישבות מעבר לגבולות הזמניים של הסכמי הפסקת האש מתש"ח (1948), התיישבות, שכּוּנתה "התנחלות", בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, בקעת הירדן, מדבר יהודה, ובהרי יהודה ושומרון. רבים מהתיישבויות אלו החלו כגרעינים של תנועת גוש אמונים, אך גם (בעיקר בבקעת הירדן, בגולן ובסיני) של תנועות לא דתיות ואף לא ימניות כמו השומר הצעיר.
עם 'המהפך' בשנת 1977, ועליית הליכוד ומנחם בגין ואריאל שרון לשלטון, החלה מדיניות של בניית יישובים קהילתיים ועירוניים; בגליל - (תוכנית "המצפים" ו"ייהוד הגליל" של שרון), בגולן (קצרין וחד-נס לדוגמה) ובעיקר ביהודה ושומרון (שכונת גילה, מעלה אדומים, מצפה יריחו, בית אריה, אריאל, שהם ועוד יישובים רבים, קטנים וגדולים). חלק מהיישובים, ואף שכונות עירוניות, אוכלסו בגרעינים התיישבותיים, שנוצרו לשם ההתיישבות במקום, או כפתרון לצרכיהם ויעדיהם.
תחת ממשלת יצחק רבין והשר לאיכות הסביבה יוסי שריד, הוחלט משיקולי מניעת פגיעה בסביבה הטבעית, שלא לפתח יישובים חדשים, אלא להרחיב יישובים קיימים בלבד, והחלטה זו נקבעה גם במסגרת תוכנית המתאר הארצית. בעקבות זאת הוקמו "גרעינים עירוניים" להתיישבות עם גישה ערכית, בתוך ערים, ומתוך רצון להשפיע על הסביבה העירונית.[3]
ההתנגדות להתיישבות ולגרעיני התיישבות
התנגדות להתנחלויות הייתה קיימת מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ולמעשה עוד מימי מבצע סיני כאשר נעשה ניסיון ראשון להתיישב בסיני.[4] לאור המהפכה הסביבתנית והתביעה להקטנת היקף ההתיישבות בכלל, ארגוני סביבה גדולים החלו מתנגדים להתיישבות בכלל, ולגרעיני ההתיישבות בפרט. בנוסף לכך, הבדלי השקפה מדינית משפיעים אף הם על ההתנגדות לגרעיני התיישבות, אשר כאמור נוטים לאמץ גישה ערכית או מדינית.
גרעיני ההתיישבות בימינו
מגוון גרעיני התיישבות קיימים בימינו. חלקם להתיישבות ביהודה ושומרון, או במקומות בהן יש אוכלוסייה מעורבת ערבית ויהודית, אך ישנה תנועה ניכרת של הקמת גרעינים, חלקם אף ממוסדים, להתיישבות עירונית, בדרך כלל עם גישה ערכית פתוחה (ליברלית) וכן להתיישבות מקיימת (בסגנון כדיתה, נורית ורותם). ארגון התיישבותי גדול הוא עמותת איילים ליישוב כפרי סטודנטים, והוא בעל 11 גרעינים. גרעיני נח"ל כבר אינם נועדים להקמת יישובים חדשים, ורבים מגרעיני הנח"ל אינם מיישבים כלל, גם לא ביישובים קיימים.
התיישבות עירונית (הקיבוץ העירוני)
התנחלות
גרעיני התנחלות ראשונים היו עוד בבני עקיבא בתקופת המנדט הבריטי ב"עליה לביריה". סיפור תולדות זה עמד ביסודם של גרעיני ההתיישבות הראשונים של גוש אמונים. גרעינים אלו יישבו תחילה יישובים קטנים ולאחר הפגנות וויכוחים עם השלטונות, וביניהם עפרה ואלון מורה, וכן היו גרעיני התיישבות ב'ערי הקודש': בעיר העתיקה בירושלים, בחברון, בית לחם, וסמוך לשכם.
לאחר מיסוד ההתיישבות תחת שרביטו של שר השיכון אריאל שרון, קמו גרעיני התיישבות גם לשכונות בערים החדשות שנבנו, והוקם ארגון אמנה מיסודה של גוש אמונים, לטיפול כלכלי ותכנוני של התיישבות זו, ולסיוע לגרעיני ההתיישבות שלה.
לאחר הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון הפנתה אמנה את עיקר פעילותה ליצירת גרעינים ופיתוח יישובים במסגרת הרחבות המושבים, ומשעה שגם אלו נעצרו עקב עתירת תנועת הקשת המזרחית[5] עברו לגייס גרעיני התיישבות לנגב ולגליל, וכן להתיישבות עירונית, בערים בהן אוכלוסייה ערבית ניכרת, גם במרכז הארץ (כמו מעלות-תרשיחא, לוד, עכו ויפו). רבים מגרעיני ההתיישבות קמו סביב ישיבות ההסדר כהתארגנות של תלמידיה, או התארגנות להקמת ישיבה.[6]
גרעיני התיישבות נודעים או מרכזיים
- גרעין 'רודגס' של הקיבוץ הדתי (הכשרה בפתח תקווה ורחובות, ולבסוף התיישבות בקבוצת יבנה)[7][2]
- גרעין 'עין גנים' ושומריה של השומר הצעיר מקימי קיבוץ עין שמר
- גרעין 'אפיקים' של הבונים - דרור מקימי קיבוץ צרעה
- הגרעינים בגטו וילנה וגטו ורשה
- גרעין 'בית ישראל' של הקיבוץ העירוני
ראו גם
הערות שוליים
- ^ גרעין 'עקרון' (מזכרת בתיה) מרוז'ינוי - אחד הגרעינים הראשונים ואולי הראשון בהם
- ^ 2.0 2.1 על גרעיני ההכשרה בגרמניה של הקיבוץ הדתי (אתר תנועת הקיבוץ הדתי)
- ^ הערכת גרעיני התיישבות עירוניים - על תרומת ההתיישבות העירונית לישוביהם. (אתר משרד הבינוי והשיכון)
- ^ פתחת רפיח בתולדות ההתיישבות היהודית (אתר יד בן צבי)
- ^ התקבלה עתירת הקשת המזרחית בבג"ץ (2002, אתר וי-נט של ידיעות אחרונות)
- ^ לאחר מלחמת ששת הימים, הקמת ישיבות ביישובים, כמרכז השפעה על האוכלוסייה בסביבתה הפך לאחת ממטרות ישיבות בני עקיבא.
- ^ קיבוץ רודגס (יוטיוב)
22377512גרעין התיישבות