ג'יימס מק'ין קטל
 | |
| ג'יימס מק'קין קטל | |
| לידה |
25 במאי 1860 איסטון, פנסילבניה, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
20 בינואר 1944 (בגיל 83) לנקסטר, פנסילבניה, ארצות הברית |
| ענף מדעי | פסיכולוגיה, פסיכומטריקה |
| מנחה לדוקטורט | וילהלם וונדט |
| תפקיד | נשיא האגודה הפסיכולוגית האמריקנית (1895) ; עורך ראשי של Science |
| תלמידי דוקטורט | אדוארד תורנדייק |
| בת זוג | ג'וזפין אוון (נישאה לו ב־1888) |
| תרומות עיקריות | |
| חלוץ בתחום המבחנים המנטליים והבדלים בין־אישיים ; עורך ומו"ל של כתבי עת מדעיים ; יוזם American Men of Science | |
ג'יימס מק'קין קטל (באנגלית: James McKeen Cattell; 25 במאי 1860 – 20 בינואר 1944) היה פסיכולוג ואיש חינוך אמריקאי, מן הבולטים בעיצוב הפסיכולוגיה המדעית בארצות הברית בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. נודע כמי שהציג את הקורס האקדמי הראשון לפסיכולוגיה בארצות הברית וכיהן כפרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה וראש המחלקה לפסיכולוגיה, אנתרופולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת קולומביה.
קטל עמד בראש האגודה הפסיכולוגית האמריקנית בשנת 1895, ערך והוציא לאור כתבי עת מדעיים חשובים בהם Science ו־The Scientific Monthly, ויזם את מדריך המדענים American Men of Science. מחקריו פורצי הדרך בתחום המבחנים המנטליים והבדלים בין-אישיים תרמו לביסוס מעמדה של הפסיכולוגיה כתחום מדעי עצמאי.
ביוגרפיה
קטל נולד בשנת 1860 באיסטון (אנ'), כבנם הבכור של ויליאם קסאדי קטל ואליזבת (מק'קין). אביו שימש ככומר פרסביטריאני וכיהן לאחר מכן כנשיא "Lafayette College" (אנ'), ואמו באה ממשפחה אמידה. דודו, אלכסנדר ג. קאטל, היה סנאטור מטעם ניו ג'רזי בסנאט של ארצות הברית.[1]
בשנת 1876, בהיותו בן 16, החל ללמוד ב-Lafayette College. הוא הצטיין בלימודים קלאסיים, במתמטיקה ובספרות, ובמיוחד גילה עניין רב בספרות האנגלית. אחד ממוריו הבולטים היה הפילולוג פרנסיס מארץ', שהשפיע עליו רבות. קטל סיים תואר ראשון בשנת 1880 ותואר שני בשנת 1883, שניהם בהצטיינות.[2]
בשנת 1883 נסע לגרמניה ללימודי דוקטורט באוניברסיטת לייפציג, שם היה תלמידו ועוזרו של וילהלם וונדט, מאבות הפסיכולוגיה הניסויית. במקביל השתתף בהרצאות באוניברסיטת גטינגן אצל הפילוסוף הרמן לוצה (אנ'). חיבור שכתב על לוצה זיכה אותו במלגה לאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, אולם עם סיומה שב ללייפציג והמשיך לעבוד כעוזרו של וונדט.[3]
עבודת הדוקטורט שלו, שנכתבה בגרמנית ועסקה ב"מחקרים פסיכומטריים" (Psychometrische Untersuchungen), נחשבת לעבודת הדוקטורט הראשונה שנכתבה על ידי אמריקאי בתחום הפסיכולוגיה.[4] במסגרת מחקריו ביצע מדידות של זמני תגובה ובחינת הבדלים בין-אישיים, ובכך סלל את הדרך להתפתחות תחום "המבחנים המנטליים".
באותן שנים ערך גם ניסויים אישיים בהשפעת חשיש - שהיה אז חוקי - ותיאר חוויות תחושתיות שבעיניו דמו ל"סימפוניה של קולות".[3] אנקדוטות אלה משקפות את רוח התקופה ואת הניסיונות לחקור את חוויות התודעה באמצעים ישירים וסובייקטיביים.
קריירה אקדמית
לאחר קבלת הדוקטורט בשנת 1886 נשאר קטל באירופה. הוא שימש כמרצה באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, והיה עמית מחקר במכללת סנט ג'ון שליד האוניברסיטה.[5] במקביל הרצה גם בארצות הברית, בין היתר בקולג' ברין מאור ובאוניברסיטת פנסילבניה.
בשנת 1889 חזר לארצות הברית ומונה לפרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת פנסילבניה – המשרה הראשונה מסוגה בארצות הברית. בשנת 1891 עבר לאוניברסיטת קולומביה, שם עמד בראש המחלקות לפסיכולוגיה, אנתרופולוגיה ופילוסופיה. בשנת 1895 נבחר לנשיא האגודה הפסיכולוגית האמריקנית, וב־1888 התקבל כחבר בחברה הפילוסופית האמריקנית.[6]
קטל ראה בפסיכולוגיה תחום מדעי שיש להעמידו בשורה אחת עם מדעי הטבע, כמו כימיה ופיזיקה. הוא הכניס לארצות הברית את שיטות המחקר של וונדט ואת רעיונותיו של פרנסיס גלטון, ובמיוחד את השימוש ב"מבחנים מנטליים". ניסיונותיו להעריך יכולת אינטלקטואלית באמצעות מבחנים נחשבים לצעד ראשון בהתפתחות הפסיכומטריקה.
ב־1917 פוטר מאוניברסיטת קולומביה בעקבות התנגדותו הפומבית למדיניות הגיוס של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. פיטוריו עוררו דיון ציבורי נרחב והיו לאחד המקרים הראשונים שהניחו את היסוד למושג קביעות אקדמית.[7] לאחר הליך משפטי זכה לפנסיה שנתית מקולומביה, וב־1921 ייסד בעזרתה את "התאגיד הפסיכולוגי" (The Psychological Corporation), שנועד לקדם שימושים יישומיים של פסיכולוגיה.[3]
פעילות הוצאה לאור
קטל היה מן הדמויות המרכזיות בעיתונות המדעית בארצות הברית בראשית המאה ה־20. יחד עם הפסיכולוג ג'יימס מרק בולדווין ייסד את כתב העת Psychological Review. בשנת 1894 רכש את כתב העת Science, ובתוך חמש שנים הפך אותו לפרסום הרשמי של "האגודה האמריקנית לקידום המדע" (AAAS). קטל שימש כעורך Science במשך קרוב לחמישים שנה, ובתקופתו הפך כתב העת לאחד מבמות הפרסום המרכזיות למדעי הטבע ולפסיכולוגיה בארצות הברית.[8]
בשנת 1900 רכש קטל את כתב העת הפופולרי Popular Science Monthly. בשנת 1915 נמכר כתב העת והפך ל־Popular Science. במקביל ייסד קטל כתב עת חדש בשם The Scientific Monthly, שנועד להמשיך את הקו הפופולרי־מדעי של כתב העת הקודם, והופץ למנוייו כתחליף.[9]
פעילותו הענפה בתחום העריכה וההוצאה לאור באה על חשבון עבודתו המחקרית הישירה, אך תרמה רבות לביסוס הפסיכולוגיה כתחום מדעי מוכר ולחשיפתו בפני הקהילה המדעית הרחבה. קטל דאג לפרסום מחקרים אמפיריים בפסיכולוגיה בכתבי העת שערך, ובכך סייע להעלאת מעמדה של הפסיכולוגיה בקרב המדעים המדויקים.[10]
תרומות מדעיות
מחקריו של קטל התמקדו בהבדלים בין-אישיים ובפיתוח שיטות כמותיות לבחינתם. הוא הושפע משיטתו של פרנסיס גלטון ומהניסויים הפסיכופיזיולוגיים של וילהלם וונדט, ושילב בין שתי הגישות. בשנות ה־80 של המאה ה־19 פרסם סדרת מאמרים ראשונים על זמני תגובה והבדלים אינדיבידואליים, והיה בין הראשונים שראו בכך בסיס למדידה שיטתית של אינטליגנציה.[11]
במהלך כהונתו באוניברסיטת פנסילבניה יזם סדרת מבחנים שנועדו להעריך יכולות קוגניטיביות וחושיות של סטודנטים מתנדבים. קטל טבע לראשונה את המונח "מבחנים מנטליים" (Mental Tests), וקיווה כי באמצעותם ניתן יהיה לאמוד את היכולת האינטלקטואלית של הנבדקים. המבחנים כללו בין השאר מדידת תגובות חושיות באמצעות משקולות לבדיקת "הבדל דק שניתן להבחנה", מדידות מהירות תגובה, טווח הזיכרון ומהירות תנועה.[12]
לאחר שעבר לאוניברסיטת קולומביה, הפכו המבחנים לחובה עבור כל הסטודנטים בשנת הלימודים הראשונה. קטל סבר כי המבחנים משקפים אינטליגנציה כללית, אולם תלמידו קלארק ויסלר (אנ') ניסה בשנת 1901 לבחון את הקשר בין תוצאות המבחנים לבין הישגים אקדמיים – והראה כי אין ביניהם מתאם מובהק סטטיסטית.[13] ממצא זה ערער את תקפותם של המבחנים המוקדמים, ותרם בהמשך להתפתחות גישות אחרות, כמו מבחני האינטליגנציה של אלפרד בינה.
למרות כישלון המבחנים הראשונים כמדד ישיר לאינטליגנציה, תרומתו של קטל הייתה מכרעת בכך שהפנה את תשומת הלב לחשיבות המדידה והכימות בפסיכולוגיה, והניח יסודות להתפתחות תחום הפסיכומטריקה.[14]
השקפות ועמדות ציבוריות
כמו חוקרים ואנשי מדע רבים בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, הושפע קטל מרעיונות האאוגניקה. הוא ראה בה דרך לשיפור האוכלוסייה האנושית באמצעות טיפוח תכונות תורשתיות רצויות. לדבריו, "גורלי נקבע בכך שמצאתי לי מקום ליד השמש: תכונות תורשתיות טובות נפגשו עם נסיבות חיים הולמות".[8] בהשראת אמונות אלו הציע מענקים כספיים לילדיו אם יינשאו לצאצאי אנשי אקדמיה, מתוך אמונה שצעד זה יסייע ל"חיזוק האינטליגנציה" בדורות הבאים.[15]
במקביל, הדגיש קטל גם את תפקיד הסביבה בעיצוב האישיות, ולא ייחס את ההצלחה האקדמית לגנטיקה בלבד. הוא הבחין כי בקרב אנשי מדע רבים האב היה כומר או מרצה, כפי שהיה גם במקרה שלו, ושילוב זה של תורשה וסביבה נראה בעיניו משמעותי.
בזירה הציבורית היה קטל מוכר בהתנגדותו הנחרצת למעורבות ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1917 הביע בפומבי את התנגדותו לחוק הגיוס האמריקאי, וכתוצאה מכך פוטר מאוניברסיטת קולומביה. פרשה זו עוררה סערה ציבורית והביאה לדיון עקרוני בסוגיית חופש הביטוי באקדמיה. ההד הציבורי למקרהו של קטל תרם להתפתחות רעיון הקביעות אקדמית בארצות הברית כערובה להגנה על חוקרים המחזיקים בעמדות לא פופולריות.[7]
מורשת
קטל נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בעיצוב הפסיכולוגיה האמריקאית בראשית המאה ה־20. הוא היה בין הראשונים שקידמו שימוש בשיטות אמפיריות וכמותיות לבחינת תהליכים מנטליים, ובכך סלל את הדרך להתפתחות תחום הפסיכומטריקה והמבחנים הפסיכולוגיים. מושג ה"מבחנים המנטליים" (Mental Tests) שטבע, הפך ליסוד מרכזי בהערכת אינטליגנציה ויכולות קוגניטיביות.
בנוסף לעבודתו המחקרית, היה קטל דמות מפתח בארגון הקהילה המדעית. הוא שימש עורך ראשי של כתבי העת החשובים בתחום הפסיכולוגיה, בהם Science ו־Psychological Review, וייסד את Scientific Monthly. תרומתו בתחום ההוצאה לאור המדעית הייתה ניכרת, והוא עודד הפיכת הפסיכולוגיה לדיסציפלינה בעלת מעמד אקדמי עצמאי בארצות הברית.
במהלך חייו נבחר כחבר ב־האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית (National Academy of Sciences), והיה מעורב בהקמת מוסדות מחקר מקצועיים וארגונים מדעיים.
מורשתו ממשיכה להיות ניכרת במחקר ובחינוך הפסיכולוגי, והוא נזכר כאחד מאבות הפסיכולוגיה הניסויית בארצות הברית וכדמות שעיצבה את דרכי החקירה המדעית בתחום.
קישורים חיצוניים
- ג'יימס מק'ין קטל, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
- ג'יימס מק'ין קטל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- The Life and Work of Psychologist James McKeen Cattell – Verywell Mind
- Biographical Memoir of James McKeen Cattell (PDF) – National Academy of Sciences
- ג'יימס מק'ין קטל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- כתבי ג'יימס מק'ין קטל בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים
- ↑ Cattell, Alexander Gilmore, Congressional Biographies, 18 במרץ 2015 Edward Smyth. גרסה מאוחסנת ב־Internet Archive, 5 בפברואר 2022.
- ↑ Dorothy Ross, "Cattell, James McKeen", Dictionary of American Biography, Supplement Three (1941–1945), 1973.
- ^ 3.0 3.1 3.2 Ross, 1973.
- ↑ W. B. Pillsbury, Biographical Memoir of James McKeen Cattell 1860–1944, National Academy of Sciences, 1947. קובץ PDF באתר NAS
- ↑ Alumni Cantabrigienses, University of Cambridge.
- ↑ רשימת חברים – החברה הפילוסופית האמריקנית, באתר American Philosophical Society נבדק ב־7 ביולי 2021.
- ^ 7.0 7.1 Jonathan Baron, "Cattell at Penn", University of Pennsylvania, 2006.
- ^ 8.0 8.1 Michael M. Sokal, "Science and James McKeen Cattell, 1894 to 1945", Science, Vol. 209, No. 4452 (1980), pp. 43–52.
- ↑ Pillsbury, 1947.
- ↑ Ludy T. Benjamin Jr., A History of Psychology in Letters, Dubuque, IA: Wm. C. Brown, 1993, עמ' 56.
- ↑ Thorne, B. M., & Henley, T. (2001). Connections in the History and Systems of Psychology. Houghton Mifflin, עמ' 45–46.
- ↑ W. B. Pillsbury, Biographical Memoir of James McKeen Cattell 1860–1944, National Academy of Sciences, 1947.
- ↑ Clark Wissler, The Correlation of Mental and Physical Tests, Columbia University, 1901.
- ↑ P. D. Boeck, L. R. Gore, T. Gonzalez & E. S. Martin, "An Alternative View on the Measurement of Intelligence and its History", in: The Cambridge Handbook of Intelligence, 2019, pp. 47–74.
- ↑ Thorne, B. M., & Henley, T. (2001). Connections in the History and Systems of Psychology. Houghton Mifflin, עמ' 203.
ג'יימס מק'ין קטל41971552Q545047