חשיש
חַשִׁישׁ (מערבית: حشيش) הוא תוצר של צמח הקנאביס. החוק בישראל, מגדיר את החשיש כ"סם מסוכן" האסור בשימוש, והוא כלול בפקודת הסמים המסוכנים.
חשיש מופק מטריכומות (שערות קטנות העשויות בלוטות ומכילות את שרף הצמח המופיע על העלים והגבעולים של הצמח) הנאספים בעיקר מפרחיה של הנקבה הפורחת והבוגרת של צמח הקנאביס. זנים מסוימים של קנאביס מגודלים במיוחד בשל היכולת שלהם לייצר כמות גדולה של טריכומות ולכן נקראים "צמחי חשיש".
החשיש הוא מוצק, המגיע ברמות קשיות וגמישות שונות, ומתרכך תחת חום. צבעו נע בין חום אדמדם לשחור. הוא יכול גם להיות זהוב או ירקרק אם הוא מכיל חלקי צמח מיותרים. בין צרכני החשיש בישראל נהוג לעשן אותו לרוב במקטרות מים (באנגים) (במעורבב או שלא במעורבב בטבק, במריחואנה או בכל חומר מתאים אחר, כמו אורגנו או תה), במקטרות או בג'וינטים (במעורבב עם טבק או חומר מתאים אחר). יש גם הנוהגים ללעוס ולאכול חשיש, או להמיסו בחמאה ולבשל איתו.
היסטוריה
מקובל להאמין שמקורו של החשיש הוא במרכז אסיה, בין האזורים הראשונים שנפוץ בהם צמח הקנאביס, שככל הנראה נולד בהרי ההימלאיה (ראו היסטוריה של הקנאביס). חשיש נפוץ במהרה מסביב לעולם לאחר שהערבים החלו לאסוף אותו ולסחור בו. בהמשך התפשט ייצור של חשיש לארצות צפון אפריקה (בולטת מהן היא מרוקו), מזרח התיכון (בעיקר לבנון), ואז לדרום אסיה (בעיקר הודו ופקיסטן).
צמח החשיש ותכונותיו נזכרים כבר בספרות היוונית והרומית וכן בחיבורים רפואיים מוסלמים קדומים. רק מאז מימי הביניים המאוחרים החל השימוש בו לעישון ולהנאה. היה ניסיון לא מוצלח של מנהיגי דת מוסלמים לאסור על שימוש בחשיש ואף השוו אותו לאיסור שתיית היין. במרחב הארץ ישראלי בימי הביניים הייתה כת שנקראת 'כת החשישיים' שיש הסבורים שעשו שימוש בחשיש.[1]
חשיש הגיע לאירופה במחיצת השנייה של המאה ה-18 והוזכר על ידי יוהאן פרידריך גמלין בשנת 1877. בעקבות כוחות נפולאון שלחמו במצרים, צרפתים רבים נחשפו לשימוש בחשיש. הוא היה פופולרי בין החוגים הספרותיים שהקימו מועדון החשישאים.
במאה ה-20 עלתה הפופולריות של השימוש בחשיש ושאר תכשירי קנאביס בצפון אמריקה, בעיקר בשנות ה-60 כחלק מתופעת דור ילדי הפרחים. לקראת סוף המאה ה-20 ירדה הפופולריות של החשיש בארצות הברית והוא הפך קשה יותר ליבוא, הפצה והשגה, וכיום נפוץ בה יותר שימוש במריחואנה שמקורה על פי רוב במדינות אמריקה הלטינית.
מסורתית, הפקת חשיש מתרכזת ברצועת שטח הנמתחת מצפון אפריקה להודו. חשיש מיוצר לרוב בשטחים בעלי תנאי אקלים מדבריים, והפקתו נדירה מאוד בארצות טרופיות. שימוש בחשיש נפוץ באירופה הרבה יותר מאשר בארצות הברית, וזאת בשל קרבתה של אירופה לנתיבי התחבורה והסחר של האזורים בהם מתרכז ייצור החשיש.
ייצור
חשיש מיוצר מהטריכומות וכן מתערובת של פרח הקנאביס וחלקי עלים. מאגרי השרף של הטריכומות (המכונים בטעות "אבקנים") מופרדים מהצמח בשיטות ניפוי שונות - "הפרדת מי קרח" (קירור הפרחים במי קרח עד שהשרף בטריכומות הופך לשביר), או "מיצוי כימי". אצבע חשיש מיוצרת על ידי גלגול פרחים מפותחים בין האצבעות, תהליך עתיר עבודה הנותן כדורים של שרף, כשאלה נלחצים לתוך גושים של חשיש, שמאחסנים ומובילים אותם בקלות ללא סיכון להירקבות של ה-THC על ידי חמצון. מנקודה זו חתיכות נשברות לחתיכות קטנות יותר, מחוממות, ונצרכות בדרכים שונות.
במרוקו, כ-800,000 מתוך 32 מיליון תושבי המדינה מעורבים בגידול וייצור קנאביס הנמכר בעיקר באירופה, באלג'יריה, בתוניסיה ובישראל. חלק קטן מהתוצרת המרוקנית מגיע לארצות הברית. ג'אראס, חומר המשופשף ידנית ישירות מצמח הקנאביס, מיוצר בנפאל ובהודו. משתמשים טוענים ששימוש בג'אראס גורם להשפעה חזקה יותר, ככל הנראה משום שהצמחים מהם הוא מיוצר משתייכים לתת הזן "סאטיבה".
"גארדה", או "חשיש בלונדיני", המגיע לרוב ממרוקו, מאפגניסטן ומהולנד, נוטה ליצור השפעה שהיא הן קוגניטיבית והן גופנית ("בודי היי"), תלוי בזן הקנאביס ממנו הופק. ישנו גם חשיש בגוונים ירקרקים או אדמדמים. צבע ירוק מהווה לעיתים עדות לכך שהחשיש אינו טהור ודולל עם עלים מאיכות נמוכה, או מכיל כמויות גבוהות של כלורופיל.
חשיש מאיכות גבוהה עובר לרוב ניפוי דרך נפה דקה, כדי לאפשר לטריכומות להיפרד. במרוקו ואפגניסטן עובר רוב החשיש ניפוי, אך באפגניסטן שיטת ייצור החשיש דומה לשל ג'אראס. בשלב הראשון, שמים שרף קנאביס במכתש גדול ומחומם, ואז השרף נמעך בעזרת חפץ כבד. התוצר הוא חשיש שחור דביק מאוד.
מוצרי עיבוד ושיטות שימוש
חשיש קשה
צבעו של החשיש הקשה נע בין חום כהה לבהיר, ולרוב מפורר לחתיכות מזעריות כדי להשיג שטח פנים מקסימלי בעת השריפה. לאחר שפורר, לעיתים מעורבב החשיש עם טבק (למרות שאלטרנטיבות לטבק כמו למשל אורגנו גם נמצאות בשימוש). את השילוב הזה ניתן לגלגל לסיגריה (ג'וינט) בעזרת ניירות גלגול ולעשן כמו סיגריה רגילה. יש המעשנים את חתיכות החשיש הקטנות בבאנג או במאדה.
חשיש רך
צבעו של החשיש הרך לרוב נע בין חום כהה לשחור. חשיש רך מתגמש לרוב על ידי חום כף היד, והוא ניתן לעיצוב כרצועה ארוכה ודקה לצורך העישון בג'וינט.
חשיש לא טהור
צורות פחות איכותיות של חשיש מכילות לרוב מדללים ומזהמים, או חומרים פסיכואקטיביים אחרים. צורות כאלה יכולות להיות קשות מאוד או רכות מאוד, ולרוב נושאות פוטנציה נמוכה (אם בכלל), טעם חזק, סכנת רעילות ולפעמים הרגשה שמנונית למגע.
המדללים של חשיש נעים בין חומר צמח לא פעיל למוצרים כמו:[דרוש מקור] אקמול, סבון, וזלין, דונג, משחת נעליים, טרפנטין, חינה, קפה טחון, אבקת חלב, שרף אורן, מתאדון (אדולן), ברביטורטים, קטמין, אספירין, דבקים וצבעים, וכמו כן ממיסים מסרטנים כמו טולואן ובנזן. המדללים הנ"ל מוספים כדי להעלות את השווי היחסי של החשיש ולהגדיל רווחים.
האיכות הנמוכה גורמת לאדם לעשן יותר על מנת להגיע להשפעה הרצויה. העלייה בכמות הנצרכת, ביחד עם נוכחות המזהמים, עלולה לגרום לנזקים בריאותיים משמעותיים. ההשפעות הללו משתנות בהתאם למזהמים שהחשיש דולל בהם.
בחשיש טהור לא אמורים להימצא חומרים קושרים, שכן אין צורך בהם על מנת להדביק את הטריכומות. השרף יעוצב בקלות למטילים ללא צורך בתוספים כימיים.
היבטים חוקיים
ערך מורחב – קנאביס (סם)
בדומה לקנאביס ממנו מיוצר החשיש, קיים איסור חוקי על הייצור, האחזקה, הסחר והשימוש בחשיש ברוב מדינות העולם.
החוק הישראלי אינו מבחין בין הצורות השונות של קנאביס, בנוגע לאיסור הפלילי החל על ייצור, החזקה, סחר ושימוש. על פי סעיף 1 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג - 1973, "סם מסוכן" הוא כל חומר מן המפורטים בתוספת הראשונה. התוספת הראשונה מפרטת כי הקנביס (Cannabis) וכן השרף של הקנבוס הידוע גם בשם: חשיש (Cannabis Resina Syn: Hashish) נכללים בהגדרה זו. החוק מטיל עונשים כבדים על ייצור, החזקה ושימוש, מסחר ומעבר והדחת קטינים לשימוש בסם מסוכן, אם כי הקלה מסוימת בעונש ניתנת לאחזקה של כמות של פחות מ-15 גרם המוגדרת כ"שימוש עצמי".
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: חשיש |
אילון גלעד, הטעות ההיסטורית שגרמה לנו לפחד מהחשיש, באתר הארץ, 30/1/2019- מגזין קנאביס
- יפה צוברי, ההשפעות המזיקות של החשיש, באתר מט"ח
- חשיש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
34150243חשיש