בר מצרא
בר מצרא הוא מונח הלכתי בדיני שכנים, המתייחס לאדם שהקרקע שלו סמוכה לגדר של קרקע חברו. על פי ההלכה אם אדם מוכר את אדמתו תינתן זכות הקדימה של הרכישה לשכן, המכונה 'בר מצרא'.[1]
טעמו של דין זה הוא בעובדה שקניית קרקע סמוכה משתלמת לשכן. אילולי דין זה, היה השכן נאלץ לקנות קרקע רחוקה ולפצל את אדמותיו. לבעל הקרקע המקורי אין כל הפסד למכור דווקא לשכנו, ולכן ההלכה כופה זאת עליו.
דינו של 'בר מצרא' הוא תקנת חכמים לפנים משורת הדין, והוא מבוסס על הפסוק ”ועשית הישר והטוב בעיני ה'” (ספר דברים, פרק ו', פסוק י"ח). הוראה כללית זו מלמדת שעל האדם לנהוג בדרכים טובות ומועילות בכל דרכיו. בהקשר זה, עליו להיטיב עם שכנו בעת המכירה ולהציע לו את הקרקע, בעוד הוא אינו מפסיד מכך.
פרטי הדין
דין זה מתקיים בנכסי דלא ניידי - הן קרקעות, והן בתים ומבנים אחרים.[1]
אם בעל הקרקע מתעלם מזכות הקדימה של השכן ומוכר את הקרקע לאחר, יכול עדיין השכן לממש את זכותו, כלומר - לשלם לבעל הקרקע המקורי, ולסלק את הקונה האחר.
תנאי לזכות הקדימה של השכן, הוא המכירה בתנאי שוק. אם השכן מציע מחיר זול מדי, ובעל הקרקע יפסיד מן העסקה - מותר לבעל הקרקע להעדיף את הקונה הזר. בנוסף, אם בעל הקרקע מעוניין לתת אותה במתנה לאחר, אין לשכן זכות לעכב את ההעברה.
גדר הדין
הראשונים נחלקו בהגדרת דין זה, והם מחולקים האם מדובר בדין על המוכר שמחויב למכור דווקא לשכן המכונה "בר מיצרא", או שמא מדובר בדין על הלוקח השני שמחויב להקדים את השכן, או שמא אף מדובר בזכות ממונית של השכן שיכול לתבוע שימכרו לו את השדה. דעתו של הרמב"ם היא שמדובר בדין על הלוקח שאינו שכן, שמחויב להקדים את השכן לעצמו. לפי זה פוסק הרמב"ם: א. שאם קנה הלוקח, מכירתו מכירה אלא שמחויב למכור את השדה לכל השכנים בחלוקה שווה[2]. ב. שאם אחד מהשכנים קנה את השדה, כל השדה שלו, מכיוון שעליו לא חל דין זה של הקדמת הבר מיצרא, כי דין זה נאמר גם לגבי השכן שאינו בר מיצרא. ג. שהמוכר יכול למכור את כל השדה רק לאחד מהשכנים, ולא לחלקם בשווה לכולם, וזאת מכיוון שבין המוכר והשכנים לא קיים דין זה של ועשית הישר והטוב הקיים רק לגבי הלוקח.
ראייתו של הרמב"ם למהלך זה הוא מהנאמר בגמרא, כי אם המוכר מכר את השדה לגוי, אינו קיים דין זה של ועשית הישר והטוב, ולא ניתן להשיב את המכירה. ומכאן שחובת ועשית הישר והטוב אינו על המוכר, שאילו כן, לא היה קיים חילוק מי הוא הקונה, אלא החיוב הוא על הקונה, ומכון שמדובר בקונה גוי, לא ניתן לחייבו. המגיד משנה, מביא כי ישנה דעה שונה של רבים מהראשונים, הסוברים אחרת[3] ולפי דעתם זכות בר מיצרא היא זכות בגוף המקח, היינו שזבר מיצרא יש לו זכות בגוף המקח נגד הלוקח, ולכן כאשר באים כולם לקנות בבת אחת, יש לכולם אך הזכות בגוף השדה, ולכן מחלקים אותה לכולם בארבעה אלכסונות.
חילוק נוסף בדין קיים בין הראשונים, וגם היא תלויה לפי שיטתם זו[4], כאשר יש לאחד מבני המיצרא שאח גדול יותר בשכונות לשדה, ולמשל יש לו שני רוחות מהשדה. לפי בעל העיטור שזכות הבר מיצרא חלה על גוף המקח, ככל שחלקו גדול כ'בר מיצרא' כך גדילה זכותו, אבל לפי שיטת הרמב"ם שדין בעל המיצרא הוא רק על הלוקח שאסור לו לקנות כשיש בר מיצרא משום ועשית הישר והטוב, הרי כשקנה הוא רק כאילו קנה בשליחות הבר מיצרא, ומכיוון שהוא שליח של כולם בשווה, כך גם החלוקה היא לכולם בשווה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- בר מצרא, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- דינא דבר מצרא בשוכר, בית דין לממונות ישיבת מצפה ירחו.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ח, ב'.
- ^ בגמרא בבא מציעא קח, ב כתוב: "הני ארבעה בני מצרני דקדים חד מינייהו, וזבין זביניה זביניה, ואי כולהו אתו בהדי הדדי פלגי לה בקרנזיל". ומפרש הגאון רבי חיים סולובייצ'יק, שהרמב"ם מפרש את הגמרא שמדובר באדם זר שאינו שכן, שאם קנה את השדה מכירתו מכירה, אלא שיש עליו דין שהוא מחויב להקדים את השכן, ולכן כאשר יש תביעה מצד ארבעה השכנים, הוא מחויב למכור להם חזרה את השדה, ולכן להם בצורת ארבע אלכסונות כך שכל אחד יקבל את שטח השדה הקרובה אליו.
- ^ הם מפרשים אחרת את הגמרא, וסוברים שהגמרא: "הני ארבעה בני מצרני דקדים חד מינייהו, וזבין זביניה זביניה, ואי כולהו אתו בהדי הדדי פלגי לה בקרנזיל מדוברת על אחד מהשכנים עצמם, ומכך מוכיח רבי חיים סולובייצ'יק שלפי דעתם זכות בר מיצרא היא זכות בגוף המקח.
- ^ כך מעיר רבי חיים מבריסק שם, בחידושיו למסכת בבא מציעא מהדורת אורייתא עמ' רכ.
25150287בר מצרא