ברוש פטגוני
 ברוש פטגוני
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | מחטנאים |
| מחלקה: | מחטניים |
| סדרה: | מחטיים |
| משפחה: | ברושיים |
| סוג: | ברוש פטגוני |
| מין: | ברוש פטגוני |
| שם מדעי | |
 Fitzroya cupressoides
| |
| תחום תפוצה | |
| |
ברוש פטגוני (שם מדעי: Fitzroya cupressoides; מוכר גם כאלרסה או לאוואן), הוא מין של עץ גבוה ונדיר במשפחת הברושיים האנדמי לאקלים הממוזג בדרום הרי האנדים שבאמריקה הדרומית, ומהווה מין יחיד בסוגו. הוא תואר מדעית על ידי הבוטנאי האמריקני איוון מוראי ג'ונסטון (Ivan Murray Johnston; 1960-1898), והוא העץ המאריך ימים והגבוה ביותר באמריקה הדרומית. הסוג נקרא על שמו של סגן אדמירל רוברט פיצרוי שמשלחתו ביצעה מיפוי ימי של ארץ האש, ומקור שמותיו הנפוצים בספרדית ובמפוצ'ה.
היסטוריה
התיעוד העתיק ביותר של הברוש הפטגוני מגיע מהאתר הארכאולוגי מונטה ורדה בצ'ילה אשר נחשב לאחד יישובי האדם המוקדמים ביותר ביבשת אמריקה, מה שמרמז על שימוש שנעשה בו כבר במשך אלפי שנים. בתקופות קדומות האדם השתמש בעץ על מנת להכין כלים ואמצעי לחימה. בטרם הכיבוש הספרדי של ארכיפלג צ'ילואה בשנת 1567, היו רוב האיים מכוסים ביער עבות של ברושים פטגוניים. לאחר הכיבוש, העץ היה חשוב מבחינה כלכלית לממשל הקולוניאלי של צ'ילואה וואלדיביה אשר ייבאו קרשים לפרו הספרדית. עץ בודד היה יכול להניב 600 קרשים ברוחב של 0.5 מטר ובאורך של 5 מטר, והוא היה מאד מוערך בצ'ילה ופרו עקב גמישותו וקלילותו. לאחר חורבן ואלדיביה בשנת 1599 על ידי הילידים האינדיאנים מקבוצת המפוצ'ה, גברה החשיבות של האי צ'ילואה בתור האזור היחיד שהיה יכול לספק את הביקוש הגבוה לעץ במלכות המשנה של פרו.
הברוש הפטגוני היה גורם חשוב בסחר החליפין בפרו, ואף שימש כמטבע מקומי בארכיפלג צ'ילואה. הועלתה טענה שהחשיבות של המובלעת הספרדית בצ'ילואה גברה בחשיבותה על התנחלויות ספרדיות אחרות בצ'ילה עקב שכיחות הברוש הפטגוני בשטח האי. בברוש הפטגוני השתמשו לבנות תרנים לספינות, והעמידות של העץ ניכרת ברעפים שנעשו ממנו אשר נמצאים במצב טוב למרות היותם בני 130–150 שנה.
מ-1750 עד 1943 כאשר האזור בין נהר מאולה לואלדיביה היה נתון בשליטת ספרד ולאחר מכן צ'ילה, התרחשו שריפות רבות של יערות ברושים לאורך הקורדילרייה פאלאדה במרכז רכס החוף שבלוס לאגוס ולוס ריוס. השריפות הללו נעשו ביזמת הספרדים, הצ'יליאנים ומתיישבים אירופאים אחרים; בנוסף, היו גם שריפות שנוצרו מסופות ברקים או על ידי ילידי המפוצ'ה. שריפות מסוימות נעשו על מנת להכין שטחי חקלאות עבור המהגרים הגרמניים, שצ'ילה ראתה בהם אמצעי לפיתוח אזורי החוף לאחר כיבוש אראוקניה.
תיאור
הברוש הפטגוני הוא מין העץ הגדול ביותר באמריקה הדרומית (מעין סקוויה מקומית), והוא מתנשא בדרך כלל לגובה של 40–60 מטר, ומדי פעם, ואף מעל ל-70 מטר. קוטר הגזע הפוטנציאלי של הברוש הוא עד 5 מטר, והחופה הלא סדירה של העץ מאפשרת לעצים נוספים להתקיים בסמוך לו כמו אשור והדס. העץ הגדול ביותר ממין זה שקיים כיום מכונה "אלרסה מילנאריו" והוא נמצא בפארק הלאומי אלרסה קוסטרו שבצ'ילה; עץ זה שהתגלה בשנת 1993 נחשב לאחד העצים המבוגרים בעולם, לאחר שבספירת טבעות הצמיחה נמצא שהוא קיים כבר 3,622 שנים. בטרם בירוא היערות רחב ההיקף בסביבות המאה ה-19 והמאה ה-20 באמריקה הדרומית, היו ידועים עצים גדולים בהרבה; צ'ארלס דרווין למשל, דיווח על עץ אחד עם קוטר גזע של 12.6 מטר.
הגזע של הברוש הפטגוני בצבע חום אדמדם, ומהקליפה החלקה שצבעה אפרפר-צהבהב ניתקים לעיתים קרובות קטעים ארוכים. הענפים של העץ קצרים יחסית וגדלים בצורה אופקית או כלפי מטה, מה שמשווה לברוש מראה כללי של חרוט. העלים הדקיקים של הברוש הפטגוני צומחים בשלישיות לכיוון צדדי הגבעול כשכל אחד מהם מגיע לאורך של 3–8 מילימטר ולרוחב של 2 מילימטר, וסמוך לקצה העלים המשולשים מכונסים זה בזה ויוצרים יחד מערבולת עלים קטנים דמויי קשקשים; העלים מסומנים בזוג פסים לבנים דקים וארוכים. רק הקשקשים במרכז המערבולת פוריים ונושאים 2–3 זרעים לכל קשקש; הזרעים החלקים שצבעם חולי מגיעים לאורך של 2–3 מילימטר, והם מבשילים 6–8 חודשים לאחר ההאבקה. לאחר מכן, מהזרעים נוצרים איצטרובלים קטנים המורכבים מ-9 טבעות, ובקצה יש שרף דביק וריחני.
צוות חוקרים מאוניברסיטת טסמניה מצא מאובנים של מיני ברוש פטגוני על גדות נהרות במערב טסמניה אשר קיבלו את השם המדעי Fitzroya tasmanensis. הממצא הוכיח את הזיקה העתיקת יומין בין הפלורה האוסטרלית לזו של אמריקה הדרומית הנובעת מכך שהיבשות היו מחוברות בעבר יחד עם אנטארקטיקה.
תפוצה
הברוש הפטגוני צומח בפטגוניה שבדרום הרי האנדים באמריקה הדרומית, בין חוג הגדי לחוג האנטארקטי, באזור המהווה גם את קצה טבעת האש ביבשת זו. הוא מצוי בעיקר בצ'ילה בהמחוזות הבאים: מאולה, ביוביו, אראוקניה, לוס ריוס, לוס לאגוס (כולל האי צ'ילואה) עד לדרום מחוז אייסן; בנוסף, הוא מצוי במידה מצומצמת בדרום מערב ארגנטינה בתחומי הפרובינציות הבאות: צ'ובוט, ריו נגרו ונאוקן.
הברוש הפטגוני גדל בדרך כלל על קרקעות חוליות, קרקעות סחוטות, ביצות כבול, או כאלה המתאפיינות באפר געשי ושאריות של זרמי לבה. הוא מהווה חלק מהפלורה הייחודית של יערות הגשם הממוזגים באמריקה הדרומית. מגבלת הגובה העליון של הברוש היא 1,500 מטר מעל פני הים. כמות המשקעים הממוצעת בבית הגידול שלו היא 4,000-2,000 מילימטר לשנה.
איומים ושימור
הברוש הפטגוני מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור סכנת הכחדה (EN), בשל אובדן בית גידול איכותי בתחום ההיסטורי של הברוש העולה בשיעורו על 50% במהלך העשורים האחרונים שמשמעותו גם הצטמצמות תחום התפוצה של הברוש. הוא מאוים רבות משריפות מכוונות ומכריתת עצים לא חוקית.
במשך למעלה מ-300 שנה, סבל הברוש הפטגוני מניצול יתר עבור גזעי העץ היקרים שלו; שריפות והמרת שטחי יער לאדמות מרעה צמצמו באופן משמעותי את תחום התפוצה שלו והותירו אותו נפוץ בצפיפות נמוכה באזורים הסמוכים למקומות יישוב. בארגנטינה, 60% מתת-האוכלוסיות של העצים מראים סימנים של הפרעות אנתרופוגניות שמקורם ברעייה של בקר הבית, אך מצבם עדיין טוב יחסית למרות סחר לא חוקי ברמה נמוכה בעצים מאז 1980. בצ'ילה, הברוש הפטגוני נעלם כמעט לגמרי ממרכז המדינה עד 1987, ובין 1977 ל-1998 שריפות מעשי ידי אדם כילו 9,777 דונם של יערות ברכס החוף הצ'יליאני; במהלך אותם שנים, שריפת יערות ברושים פטגוניים היוותה כ-34% מכלל שריפות היער במחוזות ואלדיביה ולאנקיונו. לאורך טווח התפוצה של העץ, חל אובדן של 42% מהתחום המקורי שלו אשר ירד מ-617,000 דונם ל-265,000 דונם, ויתר על כך, הירידה באיכות בית הגידול ההיסטורי היא מעל 50%: ניתן למצוא ביערות הצ'יליאנים על מורדות רכס החוף והרכס המרכזי של האנדים שטחים גדולים שרופים שטרם התאוששו, וההתחדשות הטבעית של היערות הללו איטית מאוד.
למרות הגנה משפטית לאומית ובינלאומית, הברוש הפטגוני ממשיך להיות מנוצל בצ'ילה לצורך מסחר העץ, והדבר בא לידי ביטוי בעובדה שבמהלך 1977–1996 היצוא של הברוש לארצות הברית הסתכם ב-865,000 דולר. היתרי שימוש בברושים ניתנים בעיקר על כאלו שמתו לפני 1976 שאז הברוש הוכרז כמומונומט לאומי וחל איסור לכרות עצים חיים. עם זאת, קביעת מועד המוות היא בעייתית, ובמקרים רבים המקומיים יוצרים שריפות מכוונות ביערות האנדים בתקווה לקבל אישור להשתמש בעצים לאחר מכן.
הברוש הפטגוני נכלל בנספח א' של אמנת CITES החל משנת 1973, והמשמעות לכך היא שהסחר הבינלאומי במין זה ובמוצריו אסור לחלוטין. בשנת 1976 הוכרז הברוש כערך טבע לאומי בצ'ילה וניצול של עצים חיים נאסר מאותו זמן ואילך. בארצות הברית, הברוש נכלל כמין מאוים החל מ-1979 תחת חוק המינים בסכנת הכחדה - מה שאוסר את היבוא של מוצריו למדינה. בצ'ילה, 47,400 דונם מתוך 264,993 דונם של יערות ברוש פטגוני נמצאים בתוך גנים לאומיים ושמורות טבע (כ-17%). 83% הנותרים נמצאים על אדמה פרטית - בעיקר בפארק פומאלין המכיל כ-250,000 דונם של יערות. בארגנטינה, למעלה מ-80% מיערות הברוש הפטגוני נמצאים באזורים מוגנים. חוקרים מאוניברסיטת אוסטרל דה צ'ילה, מבצעים שיקום אקולוגי של הברוש על ידי גידול שתילים שלו בשיתוף עם בעלי קרקעות מקומיים. מחקר גנטי הראה ששתי אוכלוסיות של הברוש הפטגוני בדרום ארגנטינה (ריו טיגרה ולאגו אספרנסה) ייחודיות מבחינה גנטית, והאובדן שלהם עלול לגרום לצמצום המגוון הגנטי של העץ. הריחוק שלהם ממקומות יישוב הוביל לכך שהאוכלוסיות הללו הן נציגי היערות האחרונים באמריקה הדרומית שנותרו ללא פגע מאז הקולוניזציה האירופאית שחוותה היבשת. מכיוון שהאוכלוסיות הללו נמצאות מחוץ לאזורים מוגנים, IUCN ממליץ להקים בדחיפות אזורים מוגנים חדשים סביבם על מנת לשמר אותם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
23171845ברוש פטגוני