ארמון בית א-דין

ארמון בית א-דין (בערבית: قصر بيت الدين; תעתיק: קַצר בּית אלדִין) הוא ארמון בעיירה בית א-דין, שבנפת שוף, מחוז הר הלבנון, בלבנון, שנבנה על ידי בשיר השני במאה ה-18.

הארמון מחולק לשלושה חלקים. בשנת 1991 הוקם בארמון מוזיאון "מוזיאון ארמון בית א-דין", המספר את סיפור הארמון וכן יש בו פריטים הנוגעים להיסטוריה של האזור.

מדי שנה, בקיץ, הארמון מארח את פסטיבל בית א-דין.^[1]

בניית הארמון

האמיר בשיר השני משושלת שיהאב, שלימים הפך לשליט האמירות "הר הלבנון", החל לבנות את הארמון בשנת 1788 ובנייתו ארכה כ-30 שנה.^[2] בבניית הארמון הועסקו אדריכלים, בנאים, סתתים ובעלי מקצוע מקומיים, איטלקים, טורקים, ודמשקאים. חלק מחומרי הבניין, כמו שיש, הובאו מאיטליה וארצות אחרות.^[3] סגנון הבניה של הארמון הוא סגנון ערבי לבנוני, בשילוב סגנון אדריכלות הבארוק האיטלקי.

בית המשפחה - דאר אל-חרים

בשנת 1806 הושלם השלב הראשון בבניה, החלק הפנימי הנקרא בטורקית הארמִליק (Haremlik) ובערבית "דאר אל-חרים" (دار الحريم) המשמעות המילולית היא "בית הנשים", זהו החלק הנסתר מעיני זרים והוא משמש למגורי נשות המשפחה: אשת האמיר, בנותיו ומשרתותיהן. לחלק זה אין גישה לגברים שאינם בני המשפחה הקרובים. משהושלם המבנה, עברו בשיר ובני משפחתו להתגורר בו.

החמאם

מצפון ל"דאר אל חרים" נבנה "חמאם" ששימש את גברי המשפחה. החמאם נבנה על פי דגמים של מקומות דומים בתקופה הרומית. והוא כולל:

פריגידריום: חדר מקורר ששימש להתפשטות מהבגדים ולהרגעה לפני ואחרי הרחצה. החדר שימש גם ל"ישיבות" של גברים מהמשפחה כדי לדון בנושאים שונים.
טפידריום: החדר הפושר ששימש לעיסויים וכן מעבר בין החלק הקר לחמים.
קלדריום: החדר החמים. רצפת החדר נתמכה מלמטה עם עמודי לבנים וקמרונים שיצרו חלל שבו היה אוויר מחומם.^[2]

בשנת 1811כבר במהלך בניית החלק אמצעי, העביר בשיר את מטה האמירות מדיר אל-קמר לבית א-דין.

אספקת מים לארמון

לצורך אספקת מים לארמון, נבנתה בין השנים 1812–1814 אמה באורך של כ-16 קילומטרים שהוליכה מים ממעיינות א-צפא שבג'בל בארוכ אל הארמון, ונבנה חמאם טורקי המסוגל לקרר או לחמם את המים בהתאם לעונות השנה. לצורך בניית האמה חויב כל אחד מתושבי האזור "הכשירים" לתרום יומיים של עבודה ללא תשלום.^[2]

החלק האמצעי - דאר אל-ווסטה

החלק האמצעי של הארמון, דאר אל-ווסטה (دار الوسطه) הוא מרכז החיים היום-יומיים של בני המשפחה הקרובה של האמיר, כמו מפגשים משפחתיים, אירוח קרובים.

הכניסה לדאר אל ווסטה, היא מגרם מדרגות כפול, בקצה המערבי, הרחוק, של החצר, שם ניצב פסל של כמאל ג'ונבלאט. הארכיטקטורה כוללת ארקדות גדולות, מרפסות עם חלונות מנדאלון (אנ'), מזרקות, חדרים מחופי עץ ארז מגולף ומעוטר בקליגרפיה ערבית, עם שיש משובץ ופסיפסים.^[4]^[5]

בצד הצפוני של אזור זה היו המשרדים של המזכירים והוא נקרא: דאר אל-כתאבה (دار الكتابه).^[6]

האורוות

דאר אל ווסטה ודאר אל חרים בנויים בקומה השנייה, מעל אורוות ששימשו בעבר 600 סוסים ורוכביהם וכן את 500 החיילים הרגליים של משמר האמיר. מאז שיחזור הארמון האורוות "מאכסנות" אוסף רחב של פסיפסים ביזנטיים, שהגדולים שבהם, נלקחו מהריסות כנסייה ביזנטית מהיישוב ג'יה (אנ'), כ-28 קילומטרים דרומית לביירות. הכתובות היווניות המופיעות על הפסיפסים מתארכות אותם למאות ה-5 וה-6 לספירה. פסיפסים מאתרים אחרים מוצגים אף הם באורוות ובגנים הסמוכים.^[2]

המטבחים

בקצה הארמון, ליד "דאר אל חרים" ו"דאר אל ווסטה" נמצאים המטבחים שבהם הכינו את הארוחות היומיות ליותר מ-500 איש. האוכל נלקח משם לאזורי המגורים והאירוח, שם הונח על מגשים לנכבדים ומבקריהם.^[6]

החלק החיצוני

החלק הציבורי - (בערבית: دار البراني, דאר אל-בראני; בטורקית: Selamlık, סלאמליק) שימש חלק ציבורי ורשמי בארמון. אזור זה נפגשו הגברים, קיבלו אורחים וניהלו עניינים רשמיים, מפגשים ואירועים חברתיים, דיונים פוליטיים, פגישות עסקיות או אירוח של אורחים גברים, שאינם מהמשפחה.

ב-1829 הושלמה בניית החלק החיצוני של הארמון, שכלל את הלשכות, האולמות, חדרי המפגש וחדרי האירוח ובכך הפך הארמון למרכז השלטוני החדש של בשיר, כמו גם מרכז אירוח לאורחים רמי מעלה מהמזרח התיכון ואירופה.^[4]

חדרי האירוח - אל-מדאפה

בצד ימין של החצר הזה נמצא מבנה בן שתי קומות ששמשו חדרי אירוח (المضافة; תעתיק: אל-מד'אפה).

גרם מדרגות מוביל לקומה העליונה, אשר שוחזרה בשנת 1945 על פי תוכניות ומסמכים מזמן הבנייה.^[2]

.

החצר - "אל-מידן"

הכניסה הראשית לארמון מובילה לחצר גדולה (الميدان; אל-מידן), 107X45 מטר. כאן היו נפגשים או מתכנסים אנשי חצר ומבקרים למטרות שונות ומכאן היה יוצא האמיר עם פמלייתו בתהלוכה טקסית, לציד, למסעות או למלחמה.^[5]

הארמון משנת 1840

לאחר שנת 1840, כאשר האמיר בשיר השני נשלח לגלות, שימש הארמון את העות'מאנים כבניין ממשלתי.^[3] בשנות ה-60 של המאה ה-19 קנה המותאצריף (אנ') הארמני דאווד פאשה (ער') את הארמון ממשפחת שיהאב עבור ממשלת לבנון, והפך אותו למעון קיץ של המותאצריפים שירשו זה את זה בין השנים 1864–1915.^[7]

בתקופת המנדט הצרפתי ולאחר הכרזת הרפובליקה הלבנונית ב-1926, החלו בארמון עבודות שיקום נרחבות במטרה להחזירו לתפארתו המקורית.

הגן

ליד הארמון ניטעו עצי תות רבים, כדי לגדל תולעי משי ולייצר את בדי המשי שבשיר אהב.

קבר האמיר בשיר השני ורעייתו

מעבר למרחצאות נמצא קברם של בשיר השני ורעייתו הראשונה שָמְס (شمس; תרגום: שמש). המבנה הוקם על ידי בשיר, כשאשתו מתה, מבנה בעל כיפה, בין העצים. ב-1840 הוגלה בשיר על ידי העות'מאנים למלטה ומשם ל-איסטנבול, שם הוא מת ב-1850. בשנת 1947 הוחזרו שרידי גופתו ללבנון והוטמנו בקברה של רעייתו.^[2]^[3]^[7]

בית הנשיא

בשנת 1934 המקום הוכרז כמונומנט בעל ערך היסטורי לאומי.^[8] בשנת 1943 הכריז עליו בשארה אל-ח'ורי, הנשיא הלבנוני הראשון, כמעון הקיץ הרשמי של הנשיא.^[2]^[3] במהלך מלחמת האזרחים בלבנון (1975–1990) המבנה ניזוק קשות. לאחר 1984, כאשר הלחימה נסוגה מאזור זה, הורה וליד ג'ונבלאט לשחזרו. חלקים מהארמון פתוחים לציבור בעוד השאר עדיין משמשים למעון הקיץ של נשיא לבנון.

מוזיאון

בתוך הארמון קיים מוזיאון ארכאולוגי ואתנוגרפי הכולל אוספים של כלי חרס מתקופת הברונזה והברזל, כלי זכוכית רומיים תכשיטי זהב, סרקופגים וכלי חרס מזוגגים מהתקופה המוסלמית. בנוסף יש במוזיאון אוסף של כלי נשק עתיקים ומודרניים, כמו גם תלבושות מהתקופה הפיאודלית.

בחדר הראשון במוזיאון נמצא דגם של הארמון וסביבתו.^[2]

בית א-דין (יישוב)

ערך מורחב – בית א-דין

סביב הארמון נבנה היישוב בית א-דין כמקום מגורים לנותני השירותים לארמון, כמקום משכן לבני משפחתו של בשיר וכן בתים נוספים ששירתו אות, את ממשלו וכן את ממשלם של השליטים שבאו אחריו. עם השנים התפתח המקום ליישוב ופרנסתם של רוב תושביו, אינם קשורה לארמון.

ארמונות נוספים בבית א-דין

בשיר השני בנה, בקרבת ארמונו, ארמון לכל אחד משלושת בניו: האמיר קאסם (قاسم), האמיר ח'ליל (خليل) והאמר אמין (أمين). ארמונו של קאסם, היה על הצוק הפונה לארמון הגדול והוא חרב. ארמונו של חליל משמש כבית הממשל המקומי של בית א-דין. והארמון של אמין שוחזר על ידי משרד התיירות הלבנוני והוסב לבית מלון יוקרתי (חמישה כוכבים) בשם: "מיר אמין פאלאס" (Mir Amin Palace; قصر الامير أمين)^[2] המשמש מקום מפלט לעשירי ביירות. בבית המלון 22 חדרים, כל אחד מהם מעוצב באופן ייחודי עם ריהוט עתיק ומן החלון נשקף גן פורח והנוף של הרי השוף.^[9]

פסטיבל בית א-דין

פסטיבל בית א-דין הוא פסטיבל שנתי הנערך בארמון, מדי קיץ בחודשים יולי ואוגוסט, מאז שנת 1985 ומופיעים בו אמנים לבנוניים וכן אמנים מרחבי העולם. בשנת 1997 הוכשרה החצר החיצונית של הארמון והותאמה לארח 5,000 איש ובמקביל, הנהלת הפסטיבל החלה להפיק הופעות ומחזות לבנוניים. מדי קיץ משתתפים בפסטיבל כ-50,000 צופים.^[10]