אראדו Ar 234 בליץ

אראדו Ar 234 בליץ
Arado Ar 234 Blitz

מאפיינים כלליים
סוג	מפציץ מונע סילון
מדינת מקור
יצרן	אראדו פלוגצויגוורקה
טיסת בכורה	30 ביולי 1943
תקופת שירות	1944–1945 (כשנה)
צוות	1
יחידות שיוצרו	214
משתמש ראשי
דגמים	Ar 234A, Ar 234B, Ar 234C
ממדים  אורך 12.64 מוטת כנפיים 14.41 שטח כנפיים 26.4 משקל ריק 8,100 משקל המראה מרבי 9,800
ביצועים  מהירות מרבית 742 טווח טיסה מרבי 1,556 סייג רום 10,000 עומס כנף 372 דחף 2 × יונקרס יומו 004, דחף של 8.8 קילו-ניוטון כל אחד
חימוש  תותחים 2 תותחי MG151 בקליבר 20 מ"מ
הנעה  שני מנועי סילון יונקרס יומו 004
תרשים

אראדו Ar 234 בליץ (בגרמנית: Arado Ar 234 Blitz; בתרגום: ברק) היה מפציץ מונע סילון שתוכנן ויוצר על ידי יצרנית המטוסים הגרמנית אראדו פלוגצויגוורקה. זה היה המפציץ הראשון בעולם שהופעל באופן מבצעי עם טורבו-סילון, ושירת במהלך השנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה.

פיתוח האראדו Ar 234 בליץ החל במחצית השנייה של 1940 בעקבות דרישה של משרד התעופה של הרייך לפיתוח מטוס סיור סילוני מהיר. חברת אראדו הייתה היחידה שהגישה הצעה עם דגם ה-E.370. אף על פי שטווח הטיסה שלו היה קטן מהנדרש במפרט, הוזמנה כמות ראשונית של שני אב טיפוס, שסומנו כ-Ar 234. שני האבות הטיפוס כמעט הושלמו עד סוף 1941, אך מנועי היונקרס יומו 004 לא היו זמינים עד פברואר 1943. בשל בעיות אמינות במנועים, טיסת הבכורה של דגם ה-Ar 234 V1 נדחתה עד ל-30 ביולי 1943.

בנוסף לדגם הסיור הראשוני Ar 234A, פותח גם דגם המפציץ המהיר Ar 234B בעקבות דרישת משרד התעופה. עקב מחסור במקום פנימי בגוף המטוס הצר יחסית, מטעני חימוש של עד 1,500 ק"ג נישאו על גבי מתלים חיצוניים במקום בתא פצצות פנימי.

למרות תוכניות לייצור 500 מטוסים מדי חודש עד סוף 1945, האראדו Ar 234 יוצר במספרים קטנים יחסית בלבד. הדבר נבע בחלקו ממחסור במנועי סילון וחומרים חיוניים אחרים, עליהם התחרה המטוס עם דגמים כמו מסרשמיט Me 262. הוצעו מספר דגמים נוספים, עם מנועים חלופיים, שיפורי תא טייס והתאמות לתפקידים נוספים, כולל מטוס יירוט לילי. בסוף 1944, החל בביצוע משימות סיור אווירי בשטח האויב. המטוס שימש כמעט אך ורק למשימות סיור, ובתפקיד זה היה למטוס הלופטוואפה האחרון שביצע טיסה מעל הממלכה המאוחדת במהלך המלחמה, באפריל 1945.

בתפקידו כמפציץ, השימוש הבולט ביותר באראדו Ar 234 היה בניסיונות החוזרים להשמיד את גשר לודנדורף ברמאגן בין 7 ל-17 במרץ 1945. מטוסים רבים הושמדו או נלקחו כשלל על הקרקע בשל מחסור במנועים תקינים ודלק.

עיצוב ופיתוח

רקע

במהלך החודשים האחרונים של 1940, משרד התעופה של גרמניה הנאצית פרסם מכרז למטוס סיור סילוני מהיר בעל טווח של 2,156 ק"מ. חברת אראדו הייתה היחידה שהגיבה, והציעה את הפרויקט E.370, שתוכנן בהובלתו של פרופסור ולטר בלומה. העיצוב היה של מטוס בעל כנף גבוהה, בעל מבנה קונבנציונלי יחסית, אשר הונע על ידי זוג מנועי Junkers Jumo 004 סילוניים, שהותקנו אחד מתחת לכל כנף.

אראדו העריכה כי ל-E.370 תהיה מהירות מרבית של 780 קמ"ש בגובה 6,000 מטר (20,000 רגל), גובה טיסה מבצעי של 11,000 מטר (36,000 רגל) וטווח של 1,995 ק"מ. על אף שהטווח היה קצר מהמפרט הנדרש של משרד התעופה, הוחלט להזמין שני אב טיפוס, אשר כונו Ar 234. המטוסים הושלמו ברובם עד סוף 1941, אך מנועי ה-Jumo 004 לא היו זמינים עד פברואר 1943. כשהגיעו לבסוף, חברת יונקרס הגדירה אותם כבלתי אמינים לשימוש מבצעי, והם הותרו רק לבדיקות קרקעיות. מספר חודשים לאחר מכן, נמסרו מנועים כשירים לטיסה, וב-30 ביולי 1943, ביצע אב הטיפוס הראשון, Ar 234 V1, את טיסתו הראשונה משדה התעופה ריינה-בנטלג.

אב הטיפוס השני, V2, התרסק ב-2 באוקטובר 1943 ליד ריינה סמוך למינסטר, לאחר שאש פרצה בכנף השמאלית, ושני המנועים והמערכות האלקטרוניות כשלו. המטוס צלל מגובה של 1,200 מטר (3,900 רגל) והתרסק, מה שגרם למותו של הטייס. באותה שנה, אב הטיפוס השלישי, V3, הוצג לאדולף היטלר בעיר אינסטרבורג, והוא התרשם מהמטוס והורה על הקצאת כוח אדם, חומרי גלם ומימון לייצור 200 יחידות עד סוף 1944. שמונה אבות הטיפוס הראשונים צוידו במערכת המראה ונחיתה באמצעות עגלת שיגור ומגלשיים, שיועדה לגרסה שלא יוצרה, Ar 234A.

השוואה בין שני אבות טיפוס מדגם ארבעה מנועים של Ar 234

הדגמים השישי והשמיני צוידו בארבעה מנועי BMW 003 במקום שני מנועי Jumo 004. הדגם השישי כלל ארבעה מנועים בנפרד, ואילו השמיני הציג מנועים שהותקנו בזוגות תחת כל כנף. תרשימים הנדסיים מ-1942 של ה-E.370 מציינים מכל דלק קדמי בנפח 1,430 ליטר, המכל האמצעי בנפח של 830 ליטר ומכל אחורי בנפח 1,540 ליטר. אלו היו המטוסים הסילוניים בעלי ארבעה מנועים הראשונים שטסו. אב הטיפוס Ar 234 V7, אשר הונע על ידי שני מנועי Jumo 004, היה המטוס הסילוני הראשון שביצע משימת סיור, ב-2 באוגוסט 1944.

תכנון כן הנחיתה

המשקל הצפוי של המטוס היה כ-8 טונות (7.9 טונות ארוכות; 8.8 טון קצר). כדי להפחית משקל ולמקסם את נפח הדלק הפנימי, אראדו בחרה שלא להשתמש בכן נסע מתקפל. במקום זאת, המטוס היה אמור להמריא באמצעות כן נסע תלת-אופני ניתק, ולנחות על שלושה מגלשיים מתקפלים – אחד מתחת לגוף המרכזי ואחד מתחת לכל נאשל מנוע. המגלש המרכזי, מתחת לגוף המטוס, נועד במקור להיכנס כולו לתוך גוף המטוס, ותרשימים הנדסיים מ-1942 מציינים אותו כמבנה בעל חתך תעלת U, הכולל סט של תשעה גלילים מעץ עם חריצים משולשים. עם זאת, שיטה זו לא אפשרה תנועה לאחר הנחיתה, מה שהותיר את המטוסים פזורים ברחבי שדה התעופה ללא יכולת לפנות את המסלול. אריך זומר, טייס ניסוי של אראדו, העיד כי הנחיתה על מסלול עשב רטוב עם מערכת זו "הייתה כמו על סבון" בשל היעדר יכולת בלימה.

Ar 234B

על פי דרישת משרד התעופה, חברת אראדו ייצרה גם זוג אבות-טיפוס שהוגדרו כמפציצים מהירים, תחת השם Ar 234B. ב-12 במרץ 1944, הראשון שבהם, Ar 234 V9, ביצע את טיסתו הראשונה. זה היה הדגם הראשון שבו כן הנסע התלת-אופני היה ניתן לקיפול מלא, כאשר כן הנסע הראשי התקפל קדימה לתוך גוף המטוס המרכזי, וגלגל החרטום התקפל לאחור.

מפציץ אראדו Ar 234 B-2 משוחזר

הגוף הצר של ה-Ar 234 הכיל בעיקר מכלי דלק, ולכן לא היה בו מקום לתא פצצות פנימי, ולכן החימוש הותקן על גבי כנים חיצוניים. התא הטייס שהוצב בחלקו הקדמי של המטוס לא סיפק לטייס שדה ראייה לאחור, ולכן הותקנו בו מקלעים אחוריים שנשלטו דרך פריסקופ שהורכב על גג תא הטייס. פריסקופ זה ניתן היה גם להפניה קדימה עבור הפצצה בצלילה, אך השימושיות שלו נפגמה בשל כך שהתמונה שהציג הייתה הפוכה. מערכת המקלעים האחורית הקבועה נמצאה בלתי יעילה על ידי הטייסים, והיא הוסרה בדגם Ar 234B. גוף המטוס הורחב במעט באזור המרכזי, ומכל הדלק המרכזי הוסר כדי לפנות מקום לגלגלים הראשיים, כאשר מכלי דלק קדמי (1,800 ליטר) ואחורי (2,000 ליטר) מוגדלים פיצו על כך.

במהלך ניסויי הטיסה, בעת שנשא את מטען הפצצות המרבי שלו שכלל שלוש פצצות SC 500, ה-Ar 234 V9 הצליח להגיע למהירות של 672 קמ"ש בגובה של 5,000 מטר (16,000 רגל), מהירות גבוהה יותר מכל מפציץ אחר בלופטוואפה באותה תקופה. מטען הפצצות הרגיל כלל זוג פצצות 500 ק"ג שהותלו מתחת למנועים או פצצה אחת גדולה של טון שנישאה למחצה בגחון המטוס, בעוד שהמטען המרבי עמד על 1,500 ק"ג. ניתן היה גם לשאת את הפצצה BT 1400 (פצצת-טורפדו בלתי מונעת במשקל של 1,510 ק"ג), אך מרווח הגחון היה מוגבל. במקרה של נשיאת חימוש זה, קיבולת הדלק של המטוס פחתה משמעותית ונדרשה עזרת רקטות להמראה. הטייס היה מפעיל את הטייס האוטומטי בעת השימוש בכוונת ההפצצה, שהייתה מקושרת למערכת ההיגוי כדי לכוון את מסלול הטיסה ישירות.

קווי הייצור הוקמו תוך כדי אספקת 20 מטוסי אראדו Ar 234 בגרסת B-0 הראשונים עד סוף יוני. הייצור היה איטי, שכן אראדו נדרשה להמשיך בייצור כדי לפצות על מפעלים אחרים שהופצצו במהלך "השבוע גדול" של חילות האוויר של צבא ארצות הברית (20-25 בפברואר 1944), בנוסף לייצור ברישיון של מפציץ הכבד היינקל He 177. בין אמצע 1944 ועד סוף המלחמה, נבנו רק 210 מטוסים. בפברואר 1945, הייצור הועבר לדגם C. התכנון הגרמני היה להגיע לייצור של 500 מטוסים בחודש עד נובמבר 1945.^{[דרוש מקור]}

הסבה של ה-Ar 234B-2/N למטוס קרב לילי

בנוסף, חלק ממטוסי ה-Ar 234 B-2 הוסבו לשמש כמטוסי קרב ליליים. דגמים אלו סומנו Ar 234B-2/N ונקראו Nachtigall (זמיר הירדן). הם צוידו במכ"ם FuG 218 "Neptun" הפועל בתחום ה-VHF, עם גרסה מקוצרת של אנטנת המכ"ם הסטנדרטית מסוג Hirschgeweih (קרני צבי) בעלת שמונה אנטנות דיפול, ונשאו זוג תותחי 20 מ"מ מדגם MG 151/20 בתוך פוד תותחים מדגם Magirusbombe על נקודת החיבור האחורית של הגוף. מערכת המכ"ם הופעלה על ידי איש צוות שני בתא קטן בחלקו האחורי של המטוס. שניים ממטוסים אלה הופעלו במסגרת היחידה הניסיונית Kommando Bonow של Luftflotte Reich. הפעילות החלה במרץ 1945, אך המטוס לא נמצא מתאים לקרב לילי ולא השיג הפלות.^{[דרוש מקור]}

Ar 234C

תרשים משתי זוויות שונות של דגם Ar 234C

האראדו Ar 234C צויד בארבעה מנועי BMW 003A קלים יותר (625 ק"ג כל אחד), שהותקנו בזוג נושאי מנועים כפולים, בהתבסס על אלו של אב-הטיפוס השמיני. הסיבה העיקרית לשינוי זה הייתה להקצות את מנועי יונקרס יומו 004 למסרשמיט Me 262, אך הדבר גם שיפר את כוח ההמראה לכדי כמעט (31.3 קילו-ניוטון). תא טייס משופר, עם מבנה מעט בולט בקו המתאר העליון, ושילוב חיפוי אווירודינמי משוך לאחור עבור הפריסקופ, יחד עם עיצוב חלונות פשוט יותר (מ-13 חלונות שקופים ל-8), שיפרו את ראות הטייס. מנועי ה-BMW הגביהו את מהירות השיוט בכ-20% ביחס לדגמי סדרה B.^{[דרוש מקור]}

הדגם C-1 נועד למשימות סיור, ה-C-2 נועד להפצצה, וה-C-3 נועד הן להפצצה, הן לתקיפה קרקעית (באמצעות פצצות נ"א) והן לקרבות לילה (באמצעות זוג תותחי 20 מ"מ נוספים מדגם MG 151/20 שהותקנו בפוד תותחים גחוני כלפי קדימה).

באוקטובר 1944, אב-הטיפוס אראדו Ar 234 V19 ביצע את טיסת הבכורה שלו. למרות שהכנות נערכו להקמת טייסת ניסיונית, עד סוף המלחמה הושלמו רק 14 מטוסי סדרת C, ורק מחציתם היו מצוידים במנועים. כמה מהם נמצאו בסוף המלחמה כשהם שלמים אך עם נושאי מנועים ריקים. לא התרחשו ניסויי הטיסה של הדגם החדש מכיוון שגרמניה הנאצית נכנעה. שלושה דגמים עיקריים של סדרת C תוכננו, לצד מספר גרסאות נוספות שהוצעו כמפרטים מפורטים. חלקן יועדו לשאת זוג מנועי Heinkel HeS 011 עתירי כוח אך כבדים יותר (950 ק"ג כל אחד), בעוד שאחרות תוכננו לכלול כנפיים משוכות או בעלות מבנה "כנף סהר".^{[דרוש מקור]}

Ar 234D

הדגם D נועד להיות מטוס דו-מושבי שהתבסס על גוף המטוס של סדרת B, אך עם תא טייס מוגדל תוך שימוש בפחות חלונות שקופים בהשוואה לגרסת C, והונע על ידי זוג מנועי היינקל HeS 011 סילון מתקדמים. עם זאת, מנועי ה-HeS 011 מעולם לא יוצרו בכמות מסחרית, ורק 10 יחידות החלו בתהליך הייצור.

Ar 234P

דגם P יועד להיות גרסת קרב לילה דו-מושבית, עם גרסה שונה של תא הטייס של סדרת D, אך עם אפשרויות שונות של מנועים ומספר מערכות מכ"ם חלופיות. מספר גרסאות היו בשלבי תכנון, אך אף אחת מהן לא יוצרה בפועל.^{[דרוש מקור]}

היסטוריה מבצעית

עד שנת 1944, יכולת ההפצצה של הלופטוואפה צומצמה באופן משמעותי עקב שחיקה בחזיתות מרובות, ולמרות היתרון שהציעה כניסתו הקרובה לשירות של ה-Ar 234, היה מחסור חמור בטייסים מנוסים. פקודות ההסבה הראשונות ברמת היחידה הוצאו ל-III/KG 76 במאי 1944, ואנשי צוות נאלצו להימשך מקווי החזית ולהגיע למרכז גרמניה להיכרות עם המטוס והמנועים, תהליך שאופשר באמצעות מטוסי מסרשמיט Me 262 דו-מושביים.

במהלך הכנסת ה-Ar 234 לשירות התגלו אתגרים רבים, כולל איכות ייצור ירודה ומחסור חמור במשאבים מסוימים, כמו דלק. אמינות מנועי ה-Jumo 004 הידרדרה עם הזמן, תופעה שיוחסה לשימוש בדלקים בלתי מתאימים. המנועים סבלו מהתלקחויות תכופות והיה צורך לשפצם או להחליפם לאחר כעשר שעות פעולה. עם זאת, ככל שצוותי הקרקע צברו ניסיון, הזמן הדרוש להחלפת מנועים התקצר. ריצות ההמראה הארוכות של המטוס גרמו לכמה תאונות, ופתרונות שנבחנו כללו שיפור הכשרת הטייסים ושימוש במנועי עזר להמראה מסוג Starthilfe, שהותקנו מתחת לכנפיים החיצוניות וננטשו לאחר השימוש. תאונות רבות היו קטלניות בשל היעדר מושב מפלט, שכן הטייס היה נדרש לצאת דרך פתח לא-מעשי בתחתית תא הטייס.^{[דרוש מקור]}

באוגוסט 1944, מספר אבות טיפוס של ה-Ar 234, כולל שישה מדגם A ששרדו, הופנו למשימות סיור אווירי. אב הטיפוס השביעי ביצע את משימת הסיור הראשונה של מטוס סילון גרמני מעל בריטניה. טיסות הסיור הללו סייעו להערכת פוטנציאל פלישה ימית של בעלות הברית להולנד. מטוסי הקרב של בעלות הברית בעלי מנועי הבוכנה לא הצליחו ליירט את ה-Ar 234, מכיוון שלא היו מסוגלים להשיג את מהירותו או גובהו.

בסתיו 1944, מטוסי ה-Ar 234B הראשונים נכנסו לשירות מבצעי. משימות מוקדמות כללו תקיפות בארצות השפלה, בנמל אנטוורפן ובתחנת רכבת בבריסל. המטוס שימש לתקיפות ישירות על כוחות בעלות הברית במהלך הקרב על הבליטה, ובינואר 1945 תקפו מטוסי Ar 234 עמדות ארטילריה מצפון לבאסטון . חודש לאחר מכן, בעלות הברית הצליחו ללכוד מטוס Ar 234 שהתרסק לאחר שיורט על ידי P-47 ת'נדרבולט. המטוס שימש גם בקרבות בצפון איטליה.

אחת המשימות הידועות ביותר של האראדו Ar 234 כמפציץ הייתה הניסיון להשמיד את גשר לודנדורף ברמאגן . בין 7 במרץ, כאשר נכבש על ידי בעלות הברית, לבין 17 במרץ, עת קרס, הופצץ הגשר ללא הפסקה על ידי מטוסי אראדו Ar 234 של III/KG 76, שהטילו פצצות במשקל של טון. רוב ההתקפות החטיאו את הגשר, והמטוסים ספגו אבדות כבדות מאש נ"מ, בשל הגובה הנמוך בו התבצעו ההפצצות.

עד 10 באפריל 1945, דווח כי 38 מטוסי Ar 234 היו עדיין מבצעיים, מתוכם 24 מטוסי סיור, 12 מפציצים ושני מטוסי יירוט ליליים. עם זאת, רובם עמדו על הקרקע בשל מחסור בדלק ובצוותים מיומנים.

מטוסי אראדו Ar 234 המשיכו לטוס במשימות מבצעיות עד כניעת גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945. כמה מהם הופלו על ידי תותחי נ"מ, או שיורטו על ידי מטוסי קרב של בעלות הברית במהלך ההמראה או הנחיתה, אז היו המטוסים פגיעים במיוחד עקב טיסתם האיטית והישרה – טקטיקה ששימשה כבר נגד מטוסי מסרשמיט Me 262. מטוסים רבים נוספים נלכדו על ידי בעלות הברית.^{[דרוש מקור]}

גרסאות

דגם של Arado Ar 234 V21 שנושא את האראדו E.381 במוזיאון הטכני בשפייר

נתונים מתוך: ספרי מטוסים של הרייך השלישי, כרך 1

Arado E 370

הצעה ראשונית שהוגשה לReichsluftfahrtministerium (RLM) עבור מפציץ סיור סילוני מהיר.

Ar 234 V1 עד V5

אב טיפוס ראשוני של ה-Ar 234A עם מערכת נחיתה בסקי, מכשיר שלושת הגלגלים להמראה עם שלושה מחווני סקי מתקפלים, ושני מנועי ג'ומו 004.

Ar 234 V6 ו-V8

אב טיפוס עבור עיצובים עם ארבעה מנועים ל-Ar 234, מיועד להשתמש במנועי BMW 003 בטורבו סילון בעלי דחף נמוך, תוך שמירה על מערכת הסקי/מכשיר המהגלים מהדגם A. ה-V6 היה מצויד בארבעה מנועי BMW 003 בתאי מנוע נפרדים, בניגוד לדגם V8 שבו המנועים היו בתאים "מאוחדים". אב טיפוס זה למעשה "הציג" את התקנה המנועים שהייתה עתידה להיות מותקנת ב-Ar 234C.

Ar 234 V7

מטוס פיתוח עבור ה-Ar 234B המיועד לייצור, שמר על מערכת הסקי של דגם ה-A, ונעשה בו שימוש פעיל בשדה הקרב.

Ar 234 V9 עד V11

אב טיפוס מייצג עבור מטוסי ה-Ar 234B המיוצרים, עם ה-V9 שהיה המסגרת הראשונה עם מערכת גלגלים מתקפלת.

Ar 234 V13 ו-V20

זוג אב טיפוס מסדרה B עם ארבעה מנועים BMW 109-003, שהיו מיועדים למטוסי סדרת C, תוך שימוש בעיצוב "התאים המאוחדים" של ה-V8, אך ללא מערכות סקי כנפיים מתקפלות.

Ar 234 V15

דגם בודד בסדרת B המצויד בשני מנועי BMW 003 עבור ניסויים בתחום המנועים, וישנם שמועות כי התוכנן לבצע בו גם ניסויים בתצורת כנפיים חדשה.

Ar 234 V21 עד V30

מטוסי פיתוח בסדרת C. ה-V26 וה-V30 היו מצוידים בכנפיים בעלות זרימה לימינרית, חלקן עץ וחלקן מתכת בעובי שונה.

Ar 234 V16

היה מיועד להיות מצויד בכנף ניסיונית בעלת קשת עם קימור אחורי ההולך ומדלדל לקצוות, שעוצבה על ידי רודיגר קוזין ווולטר לאמן. הכנף נבנתה אך נהרסה לפני שניתן היה להתקינה.

Ar 234 A

המטוס הראשון שהוצע כמפציץ סיור עם מערכת סקי ונחיתת גלגלים בהמראה, נבנה רק בסדרה של שמונה אב טיפוס עם מערכות סקי/גלגלים V1 עד V8.

Ar 234 B-0

20 מטוסים לפני ייצור סדרתי.

Ar 234 B-1

גרסת סיור, מצוידת בשני מצלמות Rb 50/30 או Rb 75/30. כל גרסאות הסיור הוסבו ממטוסי B-2 עם Rüstsatz b.

Ar 234 B-1 Berlin N

מטוס דו מנועי שנעשה בו שימוש בניסוי מנהרת רוח, מבוסס על Ar 234 B-1, עם רדאר FuG 244 Berlin N מותקן עליו בחלקו העליון. המטרה הייתה להפעיל מטוס זה כגילוי מוקדם ולקבל שליטה על מטוסי קרב.

Ar 234 B-2

גרסת מפציץ, עם משקל מקסימלי של פצצות עד 1,500 ק"ג (3,307 פאונד).

Ar 234 B-2/N

גרסת לוחם לילה, שני מטוסים שהוסבו מ-B-2.

Ar 234 C-1

מטוס עם ארבעה מנועים – כל מטוסי סדרת C מצוידים בארבעה מנועי טורבו-סילון BMW 003 – כפי שהותקן על אב טיפוס ה-V8, והיה דומה ל-Ar 234 B-1.

Ar 234 C-2

מטוס עם ארבעה מנועים, דמוי Ar 234 B-2.

Ar 234 C-3

גרסה רב תכליתית, חמושה בשני תותחי 20 מ"מ MG 151/20 תחת החלק הקדמי.

Ar 234 C-3/N

גרסת לוחם לילה דו מושבית, חמושה בשני תותחי 20 מ"מ MG 151/20 ותותחי 30 מ"מ MK 108, עם רדאר FuG 218 נפטון V בטווח VHF.

Ar 234 C-4

גרסת סיור חמושה, מצוידת בשני מצלמות, חמושה בארבעה תותחי 20 מ"מ MG 151/20.

Ar 234 C-5

גרסה מוצעת עם מושבים אחד ליד השני עבור הצוות. המטוס ה-31 הוסב לגרסה זו.

Ar 234 C-5 Berlin N

גרסה מוצעת של C-5 עם רדאר מסתובב FuG 244 Berlin-N מותקן על המטוס, לצורך גילוי מוקדם ושליטה על מטוסי קרב

Ar 234 C-6

גרסה מוצעת של סיור דו מושבית. המטוס ה-32 הוסב לגרסה זו.

Ar 234 C-7

גרסת לוחם לילה, עם מושבים אחד ליד השני עבור הצוות, מצוידת ברדאר FuG 245 Bremen O מבית קוולייטה מגנטית.

Ar 234 C-8

גרסה מוצעת של מפציץ חד מושבית, מונעת על ידי שני מנועי ג'ומו 004D.

Ar 234 D-1

גרסת סיור מוצעת. לא נבנה.

Ar 234 D-2

גרסת מפציץ מוצעת. לא נבנה.

Ar 234 P-1

דו מושבית עם ארבעה מנועים BMW 003A-1; תותח 20 מ"מ MG 151/20 ותותח 30 מ"מ MK 108.

Ar 234 P-2

גם דו מושבית, עם קוקטייל מוגן באמצעות לוח מגן 13 מ"מ.

Ar 234 P-3

P-2 עם מנועי HeS 011A, אך עם שני תותחים.

Ar 234P-4

כמו P-3 אך עם מנועי ג'ומו 004D.

Ar 234P-5

גרסה של שלושה מושבים עם מנועי HeS 011A, תותח 20 מ"מ MG 151/20 וארבעה תותחי 30 מ"מ MK 108.

Ar 234 R

גרסת סיור עם מנוע רקטי למרחקים קצרים וגבוהים. נוסף מנוע רקטי בזנבו, ומנועי הטורבו הוסרו. המטוס היה נגרר על ידי He 177 לגובה 8 ק"מ ואז הוא היה מאיץ את עצמו ל-17 ק"מ מעל המטרה לאחר מכן היה צונח חזרה ללא כוח מנוע. הפרויקט לא בוצע.

מפעילים

• לופטוואפה
  • 1. / Versuchsverband OKL, יחידת המטה
  • זונדרקומנדו גץ, שני אב טיפוס של מטוסים, שהוגדל אז והפך ל:
  • זונדרקומנדו שפרלינג, ביצע סיור קרבי בחזית המערבית ובבריטניה ועזר בהכשרת צוותי:
  • Fernaufklärungsgruppe (FAGr) 123 - יחידת סיור לטווח ארוך
  • זונדרקומנדו הכט, ביצע סיור בחלק הדרומי של החזית המערבית וגם הוקם כדי להכשיר צוותי:
  • FAGr 100 - יחידת סיור
  • זונדרקומנדו זומר, ביצע סיור באיטליה וגם הוקם כדי להכשיר צוותי:
  • FAGr 33 - יחידת סיור
  • זונדרקומנדו בונוב - יחידת לוחמה לילית
  • Kampfgeschwader 76 – יחידת מפציצים

המטוס השריד האחרון

140312 מוצג במרכז סטיבן פ. אודוואר-האזהי בשנת 2007

האראדו Ar 234 היחיד ששרד כיום הוא גרסת מפציץ B-2 עם מספר סידורי של היצרן 140312. זה היה אחד מתשעה מטוסי Ar 234 שהוסגרו לכוחות הבריטים בשדה התעופה סולה ליד סטוונגר, נורווגיה. המטוס פעל עם 8. Staffel III./Kampfgeschwader 76 (שלאחר מכן אורגן מחדש ל-Einsatzstaffel) במהלך השבועות האחרונים של המלחמה, לאחר שפעל קודם לכן עם טייסת 8, ונטל את קוד המלחמה בן ארבעת התווים Geschwaderkennung "F1+GS" בצדי גוף המטוס, כאשר קוד הכנף "F1" צויר בגודל קטן יותר בהתאם לדרישות "נראות נמוכה" של תקופת המלחמה המאוחרת.^{[דרוש מקור]}

צוותי מבצע לוסטי של חיל האוויר האמריקני אספו דוגמאות לטכנולוגיה של הלופטוואפה למחקר. מטוס זה ושלושה אחרים הועברו למבצע לוסטי על ידי אריק "ווינקל" בראון (טייס ניסוי ומפקד של טייסת מטוסי האויב במפעל המטוסים המלכותי) בתמורה לראיון עם הרמן גרינג שנשמר אז בידי האמריקנים.

המטוס טס משדה התעופה סולה לשארבורג שבצרפת ב-24 ביוני 1945, שם הצטרף ל-34 מטוסים גרמניים נוספים שנשלחו לארצות הברית על סיפון נושאת המטוסים הבריטית HMS ריפר. ריפר יצאה משארבור ב-20 ביולי והגיע לניוארק, ניו ג'רזי שמונה ימים לאחר מכן. עם ההגעה, שניים מהמטוסים מדגם Ar 234 (כולל המטוס 140312) פורקו מחדש ויובלו על ידי טייסים של חיל האוויר האמריקני ל-Freeman Army Airfield, אינדיאנה לצורך בדיקה והערכה. המטוס 140312 קיבל את מספר הציוד הזר FE-1010. גורלו של המטוס השני שנשלח ל-Freeman Field נשאר תעלומה. אחד משני המטוסים הנותרים פורק מחדש על ידי הצי האמריקני ב־Naval Air- Station Patuxent River, מרילנד, לצורך בדיקה, אך נמצא במצב שאינו מאפשר טיסה ונפסק.

לאחר שקיבל מנועים חדשים, ציוד רדיו וחמצן, הועבר המטוס 140312 לשדה רייט ליד דייטון, אוהיו ונמסר לטייסת מבחני תחזוקת שירות מואץ של מחלקת ניסויי הטיסה ביולי 1946. ניסויי הטיסה הושלמו ב-16 באוקטובר 1946, אך המטוס נשאר ב-Wright Field עד 1947. לאחר מכן הועבר לנמל התעופה הבין-לאומי שיקגו או'הייר בפארק רידג', אילינוי, שם נשאר עד 1 במאי 1949, אז הועבר יחד עם מספר מטוסים אחרים מאוחסנים לשם מוסד סמית'סוניאן. במהלך שנות ה-50 המוקדמות, הועבר ה-Ar 234 למתקן השחזור של המוסד בסוויטלנד, מרילנד, לאחסון ושחזור.

המוסד סמית'סוניאן החל בשחזור המטוס 140312 ב-1984 והשלים אותו בפברואר 1989. כל הצבעים הוסרו מהממטוס לפני שקיבל אותו המוסד, ולכן המטוס צבוע עם סימוני מטוס של טייסת 8./KG 76, הראשונה שהפעילה את ה"בליץ". הטייס האחרון של ה"לופטוואפה" שטס במטוס 140312 לפני הכניעה של גרמניה במלחמת העולם השנייה, וילי קריסמן, התאחד עם המטוס ב-1990; קריסמן אף תרם את יומני הטיסות שלו למוסד בסביבות אותה תקופה. המטוס המשוחזר הוצג לראשונה במוזיאון הראשי של המוסד סמית'סוניאן בשנת 1993 בתערוכה בשם "נשק פלא? האראדו Ar 234".

בשנת 2005, המטוס 140312 הפך לאחד מהמטוסים הראשונים שהועברו למרכז סטיבן פ. אודוואר-האזהי ליד נמל התעופה הבינלאומי דאלס. כיום, המטוס 140312 מוצג לצד הדורנייר דו 335 האחרון ששרד, אחד מהמטוסים האחרים שליוו אותו בנסיעתו דרך האוקיינוס האטלנטי על סיפון ה-Reaper. המטוס 140312 מוצג עם זוג יחידות Starthilfe RATO מותקנות תחת כנפיו. ייתכן כי אלו הדוגמאות היחידות ששרדו המותקנות על דגם מטוס שלמעשה השתמש בהן במלחמה.^{[דרוש מקור]}

מפרט (אראדו Ar 234B-2)

שרטוט טכני של אראדו Ar 234B

נתונים מאת "מטוסי הרייך השלישי" כרך 1: מאפיינים כלליים

• צוות: 1
• אורך: 12.64 מטר
• מוטת כנפיים: 14.41 מטר
• גובה: 4.29 מטר
• שטח כנפיים: 26.4 מטר רבוע
• משקל ריק: 5,200 ק"ג
• משקל המראה מרבי: 9,800 ק"ג

הנעה

• מנועים: 2 × ג'אנקרס ג'ומו 004B-1
• סוג: מנוע סילון צירובי
• דחף: 8.83 קילוניוטון
• מנועים נוספים: 2 מנועי וולטר HWK 109-500A-1
• סוג: רקטות ניתוק דלק נוזלי מסוג Starthilfe (JATO)
• דחף: 4.905 קילוניוטון

ביצועים

• מהירות מרבית: 742 קמ"ש (בגובה 6,000 מטר)
• מהירות שיוט: 700 קמ"ש (בגובה 6,000 מטר)
• טווח: 1,556 ק"מ (עם מטען פצצות במשקל 500 ק"ג
• גובה שירות: 10,000 מטר
• שיעור טיפוס: 13 מטר לשנייה

חימוש

• פצצות: עד 1,500 ק"ג של ציוד ניתוק על רמפות חיצוניות

לקריאה נוספת

• Bateson, Richard P. (1972). Arado Ar 234 Blitz (Aircraft in Profile 215). Windsor, Berkshire, UK: Profile Publications Ltd.
• Bauduin, Philippe (2014). Hitler's Spyplane Over Normandy 1944: The World's First Jet. Pen and Sword. ISBN 978-1-4738-2339-6.
• Boyne, Walter J. (1982). The Aircraft Treasures of Silver Hill: The Behind-The-Scenes Workshop of Our Nation's Air Museums. New York, US: Rawson Associates. ISBN 978-0-89256-216-9.
• Boyne, Walter J. (1994). Clash of Wings. New York, US: Simon & Schuster. ISBN 0-684-83915-6.
• Brown, Eric (2006). Wings on My Sleeve: The World's Greatest Test Pilot Tells His Story. London, UK: Orion Books. ISBN 0-297-84565-9.
• Dorr, Robert F. (2013). Fighting Hitler's Jets. Voyageur Press. ISBN 978-0-7603-4398-2.
• Ethell, Jeffrey L. (1996). Aerei della II guerra mondiale (באיטלקית). Milan, Italy: A. Vallardi. ISBN 88-11-94026-5.
• Fleischer, Seweryn; Ryś, Marek (2004). Ar 234 Blitz (Aircraft Monograph 10) (Second (expanded) ed.). Gdańsk, Poland: AJ-Press. ISBN 83-8620-851-1.
• Ford, Roger (2013). Germany's Secret Weapons of World War II. London, United Kingdom: Amber Books. ISBN 9781909160569.
• Robert, Forsyth; Beale, Nick (2020). Arado Ar 234 Bomber and Reconnaissance Units. Bloomsbury Publishing. ISBN 978-1-4728-4437-8.
• Green, William (2010). Aircraft of the Third Reich, Vol. 1. London, UK: Aerospace Publishing Limited. ISBN 978-1-900732-06-2.
• Griehl, Manfred (2001). Arado Ar 234 (Luftwaffe Profile Series no. 15). Atglen, Pennsylvania: Schiffer Books. ISBN 0-7643-1431-9.
• Griehl, Manfred; Dressel, Joachim (2004). Heinkel He 177 - 277 - 274. Shrewsbury, UK: Airlife Publishing. ISBN 978-1-85310-364-3.
• Griehl, Manfred (2003). Strahlflugzeug Arado Ar 234 'Blitz' (בגרמנית). Stuttgart, Germany: Motorbuch Verlag. ISBN 3-613-02287-7.
• Herwig, Dieter (2003). Luftwaffe Secret Projects Ground Attack Special Purpose Aircraft. Midland Publishing. ISBN 1-8578-0150-4.
• Kobel, Franz (1991). The World's First Jet Bomber: Arado Ar 234. Atglen, Pennsylvania, US: Schiffer Books. ISBN 0-88740-203-8.
• Kranzhoff, Jörg Armin (1997). Arado, History of an Aircraft Company. Atglen, Pennsylvania, US: Schiffer Books. ISBN 0-7643-0293-0.
• Lepage, Jean-Denis G.G. (2009). Aircraft of the Luftwaffe, 1935-1945: An Illustrated Guide. McFarland. ISBN 978-0-7864-5280-4.
• Munson, Kenneth (1978). German Aircraft Of World War 2 in colour. Poole, Dorsett, UK: Blandford Press. ISBN 0-7137-0860-3.
• Murawski, Marek J. (2007). Arado Ar 234 Blitz (Kagero Monograph 33) (בפולנית and אנגלית). Lublin, Poland: Kagero. ISBN 978-8360445242.
• Myhra, David (2000). Arado Ar 234C: An Illustrated History. Atglen, Pennsylvania, US.: Schiffer Books. ISBN 0-7643-1182-4.
• Price, Alfred (2008). "Arado Ar 234". International Air Power Review. Westport, Connecticut, US: AIRTime Publishing Inc. 24. ISSN 1473-9917.
• Sengfelder, Günther (1993). German Aircraft Landing Gear. Atglen, PA USA: Schiffer Publishing. ISBN 0-88740-470-7.
• Smith, J. Richard; Creek, Eddie J. (1984). Arado Ar 234B (Monogram Close-Up 23). Boylston, Massachusetts, US: Monogram Aviation Publications. ISBN 0-914144-23-5.
• Smith, J. Richard; Creek, Eddie J. (1992). Arado Ar 234 Blitz (Monogram Monarch Series No. 1). Boylston, Massachusetts, US: Monogram Aviation Publications. ISBN 0-914144-51-0.
• Smith, J. Richard; Creek, Eddie J. (2006). Military Aircraft in Detail: Arado Ar 234A. Hinckley, Leicestershire, UK: Midland. ISBN 1-85780-225-X.
• Smith, J. Richard and Creek, Eddie J. (2022) Arado Ar 234 Blitz The World's First Jet Bomber. Manchester, UK: Crecy, מסת"ב 9781906537609.
• Van Pelt, Michel (2012). Rocketing into the Future: The History and Technology of Rocket Planes. Springer. ISBN 978-1-4614-3199-2.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אראדו Ar 234 בליץ בוויקישיתוף

• Air Vectors - Arado Ar 234
• הדוגמה היחידה ששרדה למוזיאון האוויר והחלל הלאומי Ar 234-Smithsonian
• סרטון של יחידות RATO של Walter Starthilfe שנמצאות בשימוש ב-Ar 234s, הן גרסאות טרולי והן גרסאות נחיתה
• סרט גרמני מקורי שצולם הכולל אב טיפוס Ar 234 V9 (ראשון עם ציוד נשלף) ותקריבים של אב טיפוס של עגלה/גלישה Ar 234A

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אראדו Ar 234 בליץ41184879Q157335