אספן אמנות
אספן אמנות הוא אדם העושה שימוש בעושרו האישי לצורך הרכבת אוסף אמנות – מכלול קוהרנטי של יצירות סביב תקופה, סגנון או נושא מסוים. אף שבמקרים מסוימים מניעיו של האספן עשויים להיות ספקולטיביים[א] ולאו דווקא איסוף מתחביב, האוספים הידועים ביותר הם לרוב אלה המשקפים טעם אישי, ונושאים את שמו של האספן[ב].
כדי להבטיח את איכות בחירותיו, עשוי האספן להיעזר בייעוץ. בעבר, תפקיד זה מולא לעיתים על ידי ציירי חצר (אנ'), בעוד שכיום ממלאים אותו לרוב מבקרי אמנות וסוחרי אמנות. רכישת היצירות נעשית לעיתים קרובות באמצעות מכירות פומביות או באמצעות הזמנת עבודות ישירות מן האמנים.
אוספים ציבוריים (צר') רבים התגבשו סביב אוספים ראשוניים שנוצרו בידי אספנים פרטיים, אשר תרמו את רכישותיהם למוזיאונים כמתנה או באמצעות צוואה, לעיתים על ידי האספנים עצמם ולעיתים על ידי יורשיהם.
היסטוריה
בציוויליזציה הרומית, אוצרות עתיקים שנבזזו מהעמים המנוצחים, ובעיקר מיוון, הוצגו בפומבי תחת פורטיקאות. בתקופה זו החל להתפתח שוק לאמנות, והיא נחשבת גם לזמן שבו נטבעו לראשונה המונחים "מוזיאון" ו"פינקוטקה" (אנ').
מאז תקופת הרנסאנס, נסיכים החלו למנות ציירי חצר – אמנים שקיבלו לעיתים שכר קבוע ונדרשו להקדיש את כל יצירתם לשירות בית המלוכה. אמנים אלו היו אחראים לקישוט בית המלוכה ולעיתים נאסרה עליהם כל פעילות אמנותית אחרת ללא אישור. יצירותיהם מהוות את הבסיס לאוספי הציורים המלכותיים, שאליהם נוספו גם יצירות שנרכשו מבחוץ, לעיתים ביוזמת אותם ציירים עצמם.
אוספים אחרים נוצרו לראשונה בידי אריסטוקרטים נאורים, שהזמינו יצירות אמנות הן עבור אוספים פרטיים והן לקישוט ארמונותיהם, וכן גם יצירות אמנות דתית (אנ') עבור הכנסייה. לעיתים קרובות הם רכשו יצירות גם באמצעות מתווכים.
פעילות האיסוף התפתחה מאוחר יותר בקרב בני המעמד הבורגני, החל מהמאה ה-18, במיוחד בקרב אמנים ועסקים.
אספני אמנות לפי תקופה
המאה ה-15 וה-16 (הרנסאנס)
- לורנצו המפואר (1449–1492) מבית מדיצ'י, בפירנצה, ביקר ותמך ברוב האמנים הבולטים של תקופתו. אף על פי שקשיים כלכליים מנעו ממנו להזמין את כל היצירות בעצמו, הוא הצליח לשכנע בורגנים רבים להזמין ישירות אליו אמנים מסוימים. מיכלאנג'לו אף התגורר בביתו למשך מספר שנים.
- ארטוס גופייה דה בואסי (אנ') (1475–1519) אשר נמנה עם מקורבי חצר המלוכה הצרפתית, ליווה את שארל השמיני ולואי השנים-עשר במהלך מלחמות איטליה, היה זה שהחל את אוסף האמנות המשפחתי החשוב. באותה תקופה הופקד על חינוכו של הדוכס הצעיר מאנגולם, שלימים הפך לפרנסואה הראשון. יורשו, קלוד גופייה (אנ') (1501–1570), המשיך את מלאכת האיסוף, ובתיעוד משנת 1683 תועדו למעלה מ־400 יצירות שחולקו בין פריז, ורסאי וטירת אוארון (אנ') — וזאת מבלי לכלול את היצירות שפוזרו בעקבות מכירות, חלוקות ובזיזות.
- הקרדינל והשר ז'ורז' ד'אמבואז (אנ') (1460–1498) עודד את המלך פרנסואה הראשון – שכבר הושפע מיוזמותיו של ארטוס גופייה – וכן את קונסטבל (אנ') צרפת, אן דה מונמורנסי, לקבל בברכה ולתמוך באמנים, כפי שנעשה בטירת פונטנבלו. בעקבותיהם, המלכה קטרינה דה מדיצ'י (1519–1589), מצאצאי משפחת מדיצ'י, נחשבת לאחת הפטרוניות (צר') הגדולות ביותר של המאה ה־16 בצרפת. כמו כן, היא אהבה להיות מוקפת בחברת אמנים, הביאה אותם לחצר המלוכה והעסיקה אותם בשירותה.
המאה ה-17 וה-18
- צ'ארלס הראשון (1600–1649), מלך אנגליה, נחשב לאספן האמנות הנלהב והנדיב ביותר מבין מלכי בריטניה, חרף קשייו הכלכליים. בשנת 1628 רכש את האוסף המרשים של הדוכס צ'ארלס הראשון (אנ'), ממנטובה, והמשיך להזמין ולהביא לאנגליה את גדולי הציירים הזרים בני תקופתו.
- הצייר פיטר לילי (1618–1680), יליד הולנד, צבר הון אישי משמעותי בסביבות שנת 1650, והחל לאסוף יצירות של אמני העבר, כולל יצירות של ואן דייק, במסגרת מכירת האוסף של צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה.
- במאה ה-18, כתב אנתוני אשלי-קופר (אנ') (1671–1713) כי "ג'נטלמן אמיתי חייב לשלב בין הערצת היופי לאהבת המידות הטובות". מסע "הטיול הגדול" איפשר לאנגלים להיחשף לאמנות האיטלקית, והטירות התמלאו בהדרגה באוספי ציורים שנרכשו בחו"ל או במכירות פומביות.
- ג'ורג' ביומונט (אנ') (1753–1827), צייר חובב, אספן ומבקר אמנות, מילא תפקיד משמעותי בהקמת הגלריה הלאומית בלונדון, כשהוריש לה את ציוריה הראשונים.[1]
- פיליפ אורליאן (1674–1723) יצר את "אוסף אורליאן" (אנ') שנועד לקשט את גלריות בית מגוריו הראשי, ארמון רויאל. האוסף כלל כ-500 ציורים ונחשב לאחד מאוספי האמנות הפרטיים החשובים ביותר במערב אירופה. החל מ-1788 החלה חיסולו, והוא פוזר בהמשך.
- פרנסואה קקו (אנ') (1743–1805), במהלך שליחותו הדיפלומטית באיטליה, רכש למעלה מאלף ציורים ולמעלה מחמשת אלפים הדפסים, המייצגים את האמנות המערבית מסוף המאה ה-13 ועד ראשית המאה ה-19. להצגת האוסף, הוא ואחיו פייר (אנ') ייסדו מוזיאון בקליסון (אנ').[2] לאחר מותו, רכשה העיר נאנט את האוסף מאחיו, והוא הפך לאבן היסוד של מוזיאון נאנט לאמנויות יפות (אנ').[3]
המאה ה-19
- ז'וזף פס (אנ') (1763–1839), דודו של נפוליאון בונפרטה וארכיבישוף ליון, שמונה בשנת 1795 לאחראי על חוזי רכש ואספקה עבור צבא איטליה. במהלך שירותו החל לאסוף ציורים, ובנה אוסף מהמרשימים בצרפת – ואף באירופה כולה. הוא התגורר ברומא, בארמון פלקונירי (אנ'), והציג שם את אוסף היצירות שלו. עם מותו הותיר אחריו 17,626 יצירות אמנות, מתוכן 16,000 ציורים. כאלף מהן הוריש לעיר אז'אקסיו, ותרומתו זו שימשה בסיס להקמת מוזיאון פס (אנ').
- בנקאים ותעשיינים רבים החזיקו גם כן באוספי אמנות. ג'יימס מאיר רוטשילד (1792–1868), אסף ציורים של אמנים קלאסיים, אך רכושו של יורשו, גאי דה רוטשילד (אנ'), הוחרם בתקופת משטר וישי והכיבוש הגרמני, ואוסף האמנות נבזז.
- זוג אספנים נוסף שפעל באותה תקופה היה ארנסט קונאק (1839–1928) (צר') ורעייתו מארי-לואיז ג'יי (אנ'),[4] מייסדי חנות הכלבו הידועה "לה סמאריטן" בפריז. בין השנים 1900 ל־1925 הם אספו אוסף נרחב של יצירות אמנות מן המאה ה־18, שיועד לתצוגה בחנותם. בשנת 1928 נתרם האוסף לעיר פריז, והוצג במוזיאון קונאק-ג'יי (אנ'), מאז 1986 ממוקם במלון דונון.
- אדולפה שלוס (1842–1910) (אנ'), יליד גרמניה שהתאזרח בצרפת בשנת 1871, ואשתו לוסי האס שלוס. השניים אספו אוסף של 333 יצירות אמנות מהולנד, אשר זכה למוניטין כבר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.[5] חלק מהאוסף הוצג למבקרים נבחרים בביתם הפרטי שבשדרות אנרי-מרטין 38 (אנ') בפריז. יצירות האמנות שרובן מן המאה ה־17 ההולנדית, נבזזו במהלך מלחמת העולם השנייה.[6]
- הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (1845–1934) אסף אוסף נודע של תיבות זהב ומיניאטורות, המוצג כיום באחוזת וודסדון (אנ'). הוא תרם גם אוסף נדיר של כתבי יד וחתימות לספרייה הלאומית של צרפת. לאחר מותו, הורישו יורשיו למחלקת האמנויות הגרפיות של מוזיאון הלובר (צר') כ-3,000 רישומים מן המאה ה־18 וכ-43,000 הדפסים עתיקים – מן האוספים החשובים ביותר בתחום האמנות הגרפית שנאספו אי פעם על ידי אספן פרטי.
- פול מרמוטאן (1856–1932) (אנ'), אספן נלהב של אמנות ימי הביניים והרנסאנס. בשנת 1932 הוריש את אוספיו, לצד אוספי אביו ז'ול מרמוטאן, לאקדמיה לאמנויות היפות. תרומתו הובילה להקמת מוזיאון מרמוטאן מונה, שנוסד באחוזתו, ולייסוד ספריית מרמוטאן (אנ'), שנפתחה בביתו בבולון-בילנקורט (אנ').[7]
ראו גם
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
- ↑ The National Gallery, London, Sir George Beaumont, 1753-1827 | Collector's biography | National Gallery, London, www.nationalgallery.org.uk (באנגלית בריטית)
- ↑ Musée cacault à Clisson, Clisson Histoire et Patrimoine, 18 בנובמבר 2011 (בצרפתית)
- ↑ Henri Saint-Georges, Notice historique sur le musée de peinture de Nantes d'après des documents officiels et inédits, Guéraud, 1858. (בצרפתית)
- ↑ Cognacq
- ↑ L'Art flamand & hollandais : revue mensuelle illustrée / P. Buschmann Jr., directeur, Gallica, 1908-01-01 (בצרפתית)
- ↑ Vue d'une des pièces de l'hôtel particulier d' Adolphe Schloss (collectionneur) au 38, avenue Henri-Martin (Paris), Paris, France, 20e siècle, 2e quart | Musée d’art et d’histoire du Judaïsme, www.mahj.org, 2017-05-29 (בצרפתית)
- ↑ Didier Rykner, Comment l'Académie des Beaux-Arts bafoue le legs de Paul Marmottan, La Tribune de l'Art, 2013-02-01 (בצרפתית)
אספן אמנות41154044Q10732476