אוסף פרטי
אוסף פרטי הוא אוסף של יצירות אמנות או פריטים יקרי ערך הנמצא בבעלות פרטית. בעולם המוזיאונים והגלריות, מונח זה מתייחס ליצירה שאינה שייכת למוסד עצמו, אלא מושאלת אליו מאדם פרטי או מגוף חיצוני, לצורך תצוגה זמנית או מתמשכת. בעלי האוספים עשויים להיות אספני אמנות, אך גם מוסדות כגון בתי ספר, כנסיות, בנקים, חברות מסחריות או ארגונים אחרים. לעומת זאת, אספני ספרים — אף כאשר מניעיהם אסתטיים, כדוגמת איסוף כריכות ספרים מעוטרות או כתבי יד מאוירים (אנ'), מכונים בדרך כלל "ביבליופילים", ואוספיהם נחשבים לרוב ספריות.
היסטוריה
איסוף יצירות אמנות היה נפוץ בקרב בני המעמד הגבוה כבר בעת העתיקה, הן באירופה והן במזרח אסיה, וכן בתקופת ימי הביניים והתפתח כפי שהוא מוכר כיום כבר בתקופת הרנסאנס והמשיך להתגבש עד לעידן המודרני המוכר כיום.[1] האוספים המלכותיים של מרבית המדינות נחשבו בעבר לאוספים הפרטיים הגדולים ביותר, אך ברבות השנים עברו ברובם לבעלות ציבורית. יוצא דופן הוא האוסף המלכותי הבריטי, שנותר בפיקוח הכתר, אף שהוא מופרד מהרכוש הפרטי של משפחת המלוכה הבריטית. אחת מצורות האיסוף הבולטות בעבר הייתה "חדר פלאות" (Cabinet of curiosities) — אוסף מגוון אשר שילב בין יצירות אמנות לבין פריטים שמוגדרים כיום כחלק מהעולם המדעי או מתחום ידיעת הטבע. אוספים אלה הוקמו לרוב על ידי מלכים ובני אצולה, אך גם סוחרים, חוקרים ואנשי רוח הקימו אוספים קטנים יותר של "חדרי פלאות".
עד המאה ה־18 היה מקובל שבתי משפחות אמידות יכללו מבחר פריטים, מציורים ועד חרסינה, אשר היוו כחלק מאוסף אמנות. עתיקות נחשבו לצורת האיסוף היוקרתית ביותר, בעיקר מתקופת הרנסאנס ועד לעת החדשה, לצד אוספים נוספים כמו ספרים, ציורים והדפסים מסוף המאה ה-15 ואילך. עד המאה ה-18, מרבית האספנים נטו לאסוף יצירות שנוצרו באירופה ולא היו עתיקות במיוחד. הרחבת תחום האיסוף לאמנות מכל התקופות והאזורים הגאוגרפיים היא תופעה שהתפתחה בעיקר במאה ה-19, או לכל הפחות מאז עידן הנאורות. כך למשל, ציורים איטלקיים מהמאה ה-14 (פרוטו-רנסאנס) כמעט שלא זכו להערכה לפני שנות ה-30 של המאה ה-19, ופסלי ברונזה סיניים פולחניים (אנ') החלו להיאסף רק משנות ה-20 של המאה ה-20. איסוף של אמנות אפריקאית לעומת זאת, היה נדיר למדי עד לאחר מלחמת העולם השנייה.
אוספי אמנות מפורסמים
אוספים פרטיים מפורסמים רבים שקיימים כיום, ובהם אוסף בורגזה (אנ'), אוסף פרנזה (אנ') ברומא ואוסף אורליאן (אנ') בפריז, שרובו נמכר בלונדון.
משפחת ליכטנשטיין מחזיקה באוסף הכולל כ-1,600 יצירות, בהן עבודות של אמנים כגון פרנס הלס, רפאל, רמברנדט ואנתוני ואן דייק. האוסף הוברח מגרמניה הנאצית בשנת 1945, ומאז לא הוצג לציבור במשך קרוב לשישים שנה. רק לאחר תקופה זו הוצגו היצירות בארמון ליכטנשטיין (אנ'), כאשר רובן נותרו מאוחסנות.[2] האוסף של משפחת תיסן (אנ') – מאוספי האמנות הפרטיים הבולטים באירופה – נרכש ברובו על ידי ממשלת ספרד בשנת 1992, ומוצג כיום במוזיאון תיסן בורנמיסה שבמדריד. לעומת זאת, חלק מהאוסף המכונה "אוסף כרמן סרברה" (אנ') על שמה של אלמנת הברון תיסן, נותר בבעלות פרטית אך מוצג בנפרד במוזיאון.
אוספים רבים נתרמו לציבור או הועברו לרשותו בדרכים שונות, וכיום מהווים מוזיאונים שלמים. רבים מהמוזיאונים נוסדו סביב אחד או יותר של אוספים פרטיים שנרכשו בשלמותם. דוגמאות בולטות לכך כוללות את: אוסף וולאס ומוזיאון סר ג'ון סואן בלונדון, אוסף פריק וספריית מורגן בניו יורק, אוסף פיליפס בוושינגטון הבירה, ומוזיאון קאלוסט גולבנקיאן בליסבון. [דרוש מקור]
אוספים פרטיים אחרים נשמרו בשלמותם אך אוגדו לאוספים גדולים יותר במוזיאונים.
- צוואת וודסדון (אנ'), שכללה חפצי רנסאנס, הועברה למוזיאון הבריטי, שם היא מוצגת בחדר נפרד — בהתאם לתנאי הצוואה.
- סרגיי שצ'וקין, אספן אמנות רוסי חשוב, רכש בעיקר יצירות אימפרסיוניסטיות ופוסט-אימפרסיוניסטיות צרפתיות. אוספו מחולק כיום בין מוזיאון פושקין במוסקבה לבין מוזיאון הארמיטאז' בסנקט פטרבורג.
- לאחר פטירתו של הבנקאי רוברט להמן (אנ') בשנת 1969, נתרמו 2,600 יצירות מאוספו למוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק.[3] האוסף שוכן ב"אגף רוברט להמן" של המוזיאון, ומוגדר כ"אחד מאוספי האמנות הפרטיים הבולטים והמרשימים ביותר שנאספו אי פעם בארצות הברית".[4]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ HumanitiesWeb.org - Private Art Collections, www.humanitiesweb.org
- ↑ The World's Second Greatest Private Art Collection, Forbes (באנגלית)
- ↑ The Metropolitan Museum of Art - The Robert Lehman Collection, web.archive.org, 2012-06-08
- ↑ The Metropolitan Museum of Art - Press Room - Current Press Releases, web.archive.org, 2006-02-12
אוסף פרטי41147898Q768717