אנרי דה מאן
אנרי דה מאן (בצרפתית: Henri De Man; בהולנדית: Hendrik de Man; 17 בנובמבר 1885 - 20 ביוני 1953) היה פוליטיקאי בלגי שהתקדם למשרת יו"ר המפלגה הסוציאליסטית בארצו (מפלגת הפועלים הבלגית) בשנת 1938 וכשנתיים מאוחר יותר הכריז על ביטולה עקב סיום תפקידה של המערכת הפרלמנטרית והטיף להצטרפות חבריה לגוף היחיד התקף, "מפלגת העם הבלגי" ברוח הנאציונל-סוציאליזם הפשיסטי. בעיתונות התקופה כונה "קוויזלינג הבלגי"[1].
תולדות חייו ומשנתו
נולד באנטוורפן למשפחת בורגנים פלמים ולמד סוציולוגיה באוניברסיטת לייפציג ובויימאר. ב-1902 הצטרף לנוער הצוסיאליסטי. לאחר שסיים בהצטיינות את לימודיו התגורר תקופה בבריטניה. ב-1912 צירף אותו אמיל ונדרוולדה לצמרת המפלגה הסוציאליסטית. במלחמת העולם הראשונה שירת כסגן בחיל התותחנים ובמשך שלוש שנים כתב את זיכרונותיו באנגלית, ב-1919 ראו אור בספר The Remaking of Mind ולאחר מכן בתרגום מקוצר לצרפתית בשם La leçon de la guerre. ב-1917 יצא עם ונדרוולדה לרוסיה בשליחות לממשלת המעבר הרוסית, על מנת לשכנע את אלכסנדר קרנסקי להמשיך במלחמה. מיד לאחר מכן יצא בשליחות ממשלת בלגיה לארצות הברית. זאב שטרנהל מציין שבשליטתו הטובה של דה מאן בצרפתית, גרמנית ואנגלית (בנוסף לשפת אמו, הפלמית) ובשהותו המשמעותית בבריטניה ובארצות הברית והתרשמותו מכלי ראשון מהדמוקרטיה הליברלית בהן היה בשעתו המדינאי האירופאי היחיד כמעט שהיה בן-תרבות קוסמופוליטי לאמיתו[2].
בחקירותיו על הסוציאליזם לאחר מלחמת העולם הראשונה ביקש להתנתק מן המרקסיזם שניבוייו נכשלו: הפרולטריון לא זו בלבד שלא קיים אחווה מעמדית, אלא יצא בחדווה פטריוטית להלחם בעמיתיו למעמד. ב-1922 יצא לשהות של כעשר שנים בגרמניה. בין 1922 ל-1926 לימד ב"בית הספר הגבוה של הפועלים" בפרנקפורט ועסק בניתוח ביקורתי של המרקסיזם. ניתוחו, שראה אור בגרמנית ב-1927 בשם "הפסיכולוגיה של הסוציאליזם" (Zur Psychologie des Sozialismus) ובתרגומו לצרפתית בשם "מעבר למרקסיזם" (Au-delà du marxisme), שולל את המרקסיזם ואת המטריאליזם ומציע "דרך שלישית" בין הקפיטליזם הבורגני-ליברלי לקומוניזם המרקסיסטי-לניניסטי, הנסמכת על רוויזיוניזם, מוסר חברתי מהפכני אנטי-ליברלי ואנטי-דמוקרטי הנסמך על הכוח והאנרגיה שבלאומנות. בבסיס "הדרך השלישית" של דה מאן עמדו החובות המוסריים של המדינה והדרך להוצאתם לפועל הייתה על ידי ביצוע קפדני וסמכותני של כלכלה מתוכננת. משנתו של דה מאן השפיעה על פנחס לבון ובאמצעותו על תנועת גורדוניה[3], במאמר מ-1963 ("מן היסוד", 23 במאי 1963)הודה לבון שהלך שבי אחר תפיסותיו של דה מאן, אם גם התנער מגלישתו של דה מאן לנאציזם וראה בו אחד המוחות המחדשים המזהירים בתולדות הסוציאליזם[4].
ב-1930 תורגם הספר לאיטלקית ומוסוליני כתב למחברו מכתב הוקרה. דה מאן השיב למוסוליני בחום וכתב, בין השאר, "אבקשך להאמין לי כי הנני עוקב יום יום, בלהיטות, בלי כל משפט קדום, אחר פועלך העיוני והמדיני". עם זאת, ולצד התקווה שראה דה מאן במנהיגותו של מוסוליני, הוסיף שהוא חש גם חרדה: "כי קברניטי תקופתנו לא יצאו זכאים מלפני דין ההיסטוריה, אלא אם כן יפעלו למימושם של שני היעדים החשובים של תרבותנו: מתן יתר חירות ממשית לבני האדם ויותר אחדות פוליטית לאנושות."[5].
בראשית 1933 חיבר את הספר "הרעיון הסוציאליסטי" (L'idée socialiste) בו הוא מעלה רעיונות קונסטרוקטיביים לבעיות המרקסיזם שאבד עליו הכלח ועובר מדיון בכלכלה וחברה אל הרעיונות המוסריים ש"מקימים ציוויליזציות והורסים אותן". שטרנהל מכנה חיבור זה כ"גולת הכותרת של עבודתו". ב-10 במאי 1933 הועלה הספר באש בגרמניה[6].
דה מאן היה חבר בכיר במפלגת הפועלים הבלגית (POB/BWP) וסגן היו"ר שלה. עם מותו של מנהיגה, אמיל ונדרוולדה ב-1938 נבחר ליו"ר המפלגה. כיו"ר המפלגה הצליח להוביל תוכנית כלכלית להתגברות על המשבר הכלכלי (אותו כינה "משבר הקפיטליזם") שנקראה "תוכנת דה מאן" (Het Plan De Man). ב-28 ביוני 1940 פנה לחברי מפלגתו במנשר שקרא להם לאמץ את עקרונות הנציונאל-סוציאליזם, לאור ניצחונו הבלתי-מעורער של היטלר:
המלחמה הנחילה תבוסה למשטר הפרלמנטרי ולפלוטוקרטיה (=שלטון בעלי ההון) הקפיטליסטית במדינות המתקראות דמוקרטיות. מבחינתו של מעמד הפועלים ומבחינת הסוציאליזם אין בהתמוטטותו של עולם מנוון זה משום אסון, אלא גאולה... השלום יבוא בזכות אירופה המאוחדת בכוח הנשק, אירופה שיבוטלו בה הגבולות הכלכליים. הצדק החברתי לא הושג במשטר המתקרא דמוקרטי, אך נשלט למעשה על ידי אילי הון ופוליטיקאים מקצועיים... [אלא]... במשטר שסמכות המדינה בו תהיה חזקה די הצורך לבטל את זכויות היתר של בעלי הרכוש ולהחליף את האבטלה בחובת העבודה שתחול על הכל... דעו, כי תפקידה הפוליטי של מפלגת הפועלים הבלגית הסתיים. היכונו להצטרף לשורותיה של תנועת התחייה הלאומית... במסגרת מפלגה אחת ויחידה מפלגת העם הבלגי המאוחד בנאמנותו למלך וברצונו להגשים את ריבונות העבודה.
— [7]
זאב שטרנהל רואה בהתפתחות זו לא משגה היסטורי או מעידה אישית אלא התפתחות הקו הסוציאליסטי שהחל בצרפת עם הסינתזה של חוג פרודון בין השמאל הלא-מרקסיסטי לימין הלאומני.
דה מאן גונה הן על ידי המפלגה הנאצית הפלמית בשל נאמנותו לאידיאל של בלגיה מאוחדת והן על ידי שלטונות הכיבוש הגרמנים שלא ראו בעין יפה מנהיגות מהפכנית מקומית בשטחי שלטונם. לפיכך יצא דה מאן ב-1941 ל"גלות" מרצון בסבואה עילית לאחר תום מלחמת העולם השנייה עבר לשווייץ. על ראשו של דה מאן הושת גזר דין מוות בעוון בגידה, תחילה על ידי המחתרת הסוציאליסטית בבלגיה ולאחר מכן על ידי ממשלתה שלאחר המלחמה.
ב-1953 נהרג עם אשתו בתאונת דרכים בו התנגשה מכוניתם עם רכבת. בנו היה חוקר הספרות פול דה מאן.
לקריאה נוספת
- זאב שטרנהל, לא ימין ולא שמאל, עם עובד ספריית אופקים, 1988
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה מקיפה (בצרפתית)
- יצחק גלפט, מעבר למארכסיזם - מעבר לסוציאליזם, על המשמר, 31 ביולי 1953
- – המשך
- ישראל דוריון, הנרי דה-מאן, הצופה, 26 בספטמבר 1944
הערות שוליים
- ^ סוציאליסטים בלגים בלונדון נגד דה מאן הבוגד, דבר, 16 באוקטובר 1940
- ^ זאב שטרנהל, לא ימין ולא שמאל, עם עובד ספריית אופקים, 1988 עמ' 167
- ^ עמוס נוי, "גבעה" מאת ז'אן ז'יונו | הנהר, העץ וצרפת שבדמיון, באתר הארץ, 13 באפריל 2011
- ^ אריה אופיר, על כל חטא יכסה הפיצול, דבר, 20 בנובמבר 1964
- ^ זאב שטרנהל, לא ימין ולא שמאל, עם עובד ספריית אופקים, 1988 עמ' 50
- ^ זאב שטרנהל, לא ימין ולא שמאל, עם עובד ספריית אופקים, 1988 עמ' 172-175
- ^ זאב שטרנהל, לא ימין ולא שמאל, עם עובד ספריית אופקים, 1988 עמ' 51
24102513אנרי דה מאן