אנדרטת חללי שועוט

אנדרטת חללי שועוט נמצאת בצומת גבולות, במקום שהיה בו הכפר הבדווי שועוט שבו נהרגו ששה לוחמי פלמ"ח ב-9 בדצמבר 1947 (כ"ו בכסלו תש"ח).

רקע היסטורי

עם פרוץ המלחמה ב-29 בנובמבר 1947 היו בנגב הדרומי 400 איש ופלוגת פלמ"ח אחת (פלוגה י"ב) שעליה הוטלה משימת ביטחון כמעט בלתי אפשרית להגן על היישובים ובעיקר על קו צינור המים מנירעם. הקו הזה הוקם ב-1947 ויצא מקידוחי המים בנירעם דרומה בשתי זרועות. הזרוע המערבית הסתיימה בדנגור (נירים) והמזרחית בבית אשל וחצרים. באזור שכנו כ-20.000 בדווים והיחסים אתם היו תקינים. היחס השתנה לאחר החלטת החלוקה והחלו חבלות לאורך צינור המים, עורק החיים של היישובים. היה צורך להוציא פטרולי סיור לאורך קו המים. בגלל חוסר ברכב נשלחו סיורים רגליים ועד מהרה התדרדר מצב הביטחון.

תקרית שועוט

ב - 9 בדצמבר 1947 יצאה מגבולות חוליה של תשעה לוחמים בפיקוד אסף שכנאי. בחוליה הייתה אשה אחת - מרים שחור שהייתה מפקדת כיתה.

במהלך הסיור טעה אסף שכנאי ונכנס לכפר הבדואי שועוט, שם היו מספר חיילים של הלגיון הערבי ושוטרים ערבים שניסו לבצע חיפוש בחברי החוליה. לחוליה היה תת מקלע סטן אך הוא היה מפורק. כאשר ניסו להרכיבו חטפו הערבים את החלקים. שכנאי פקד על ששה לסגת ונשאר לחפות עליהם בכפר עם עוד שני לוחמים על ידי זריקת רימונים אך ללא תועלת. השישה רצו לכיוון נירים אך רוכבי סוסים רדפו אחריהם וירו בהם. מרים שחור הצליחה להתחבא במערה קטנה אך מתה מאיבוד דם. רק שלושה הצליחו להגיע לנירים.

יום לאחר מכן יצאו לתחקר את האירוע מספר שוטרים בריטים, שני נוטרים יהודים, ורופא יהודי מגבולות. הם הגיעו לשועוט אך מצאו את הכניסה חסומה, עם חפיר לרוחבה. הכפר היה נטוש וכל יושביו ברחו לחאן יונס מפחד של נקמת דם. חיפושים ממושכים הביאו למציאת הגופות שעברו התעללות, והושחתו על ידי הפורעים. בשל כך נקברו חמישה מאנשי החוליה, בקבר אחים, בבית הקברות בנחלת יצחק בתל אביב. המפקד, אסף שכנאי, נקבר בבית הקברות חוף הכרמל בחיפה.

הדרדרות הביטחון בנגב

ב-11 בדצמבר 1947 יצאה חוליה ממשמר הנגב לסיור בקו הצינור המזרחי. בסביבות קלטה (חצרים) הם הותקפו וחמישה נהרגו.

ב-13 בדצמבר 1947 יצאה חוליה ממושב תקומה לסיור בקו המים המערבי. הם הותקפו וחמישה נהרגו.

ב-16 בדצמבר 1947 נפתחה אש על טנדר ליד חלוצה. אחד נהרג ואחר נפצע קשה. טנדר של חברי רביבים יצא לביר עסלוג' שם היה מחנה בריטי, כדי לקבל עזרה בפינוי הפצוע. הם הותקפו על ידי ערבים ושלושה נהרגו.

ב-26 בדצמבר 1947 התחולל קרב גדול ליד משטרת עימארה (כיום אורים) ושלושה נהרגו.

יצחק שדה נשלח לנגב וכתב דו"ח עגום על המצב וקבע כי יש להשקיע בשיפור הביצורים ומספר הלוחמים.

שלום עשת, יועצו הצבאי של בן-גוריון הציע לפנות את כל 14 היישובים שמדרום לקו עזה - באר שבע ולהעביר את כל 400 החברים ליישובים הצפוניים.

בן-גוריון לא קיבל הצעה זו כי סבר ש"בלי הנגב לא תתקיים גם תל אביב".

המהפך הבטחוני

ביוזמת בן-גוריון והקרן הקיימת הוקמה "ועדת הנגב". יו"ר הוועדה היה יוסף ויץ והיו בה נציגים מההגנה, המוסדות הלאומיים, קק"ל ומקורות. קק"ל השקיעה 1.5 מיליון לא"י ובכסף הזה נקנו חמרי ביצור ונבנו מכוניות משוריינות. הפיקוד בנגב עבר למטה הפלמ"ח שהחל להזרים כוחות לנגב. תחילה הוקם הגדוד השני (גדוד הנגב הצפוני) בפיקודו של משה נצר וא"כ הגדוד השמיני (גדוד הנגב הדרומי) בפיקודו של חיים ברלב. באמצע מרץ 1948 מונה נחום שריג למפקד חטיבת הנגב. הוחל בסיורים ממנועים ופעולות תוקפניות נגד הבדווים. מספר הקרבנות התמעט: בדצמבר - עשרים וחמישה, בינואר - שניים, במרץ - שלשה ובאפריל - שניים.