אלברט ריינולדס
 | |
| לידה |
3 בנובמבר 1932 רוסקי, מחוז רוסקומון |
|---|---|
| פטירה |
21 באוגוסט 2014 (בגיל 81) דבלין |
| מדינה |
 אירלנד |
| מקום קבורה | שנקיל, דבלין |
| מפלגה | פיאנה פול |
| בת זוג | קתלין ריינולדס |
אלברט ריינולדס (באירית: Ailbhe Mac Raghnaill (היגוי: אלבה מקריינל), באנגלית: Albert Reynolds; 3 בנובמבר 1932 - 21 באוגוסט 2014) היה מדינאי אירי, שכיהן כטישך (ראש ממשלת אירלנד) בין פברואר 1992 לדצמבר 1994.[1] בתקופות כהונתו כראש ממשלה עמד ריינולדס בראשותן של שתי קואליציות בזו אחר זו, הראשונה הייתה הקואליציה של פיאנה פול והמפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית, והשנייה הייתה הקואליציה של פיאנה פול ומפלגת הלייבור. במהלך תקופה זו הוא שימש כמנהיג מפלגת פיאנה פול, החמישי למניין מנהיגי המפלגה.
ריינולדס נבחר לראשונה לפרלמנט האירי, הדאל אירן ב-1977 והוא נבחר מחדש בכל מערכות הבחירות עד לפרישתו מהפוליטיקה ב-2002. במשך השנים הללו הוא כיהן כשר האוצר (1991-1988), כשר התעשייה והמסחר (1988-1987), כשר התעשייה והאנרגיה (1982), כשר התחבורה (1981-1980) וכשר הדואר והטלגרף (1981-1979).[2]
ראשית חייו
אלברט ריינולדס נולד ברוסקי שבמחוז רוסקומון.[3] הוא התחנך בבית ספר תיכון לנערים במחוז סלייגו ובשנות החמישים מצא עבודה כפקיד בתאגיד התחבורה הציבורית האירי (CIÉ). ריינולדס עזב מקום עבודה שרבים ראו בו "עבודה לחיים" ופנה לעסקים. הוא רכש כמה אולמות ריקודים באזור מגוריו וצבר הון במהלך שנות השישים, בתקופה בה אולמות ריקודים היו פופולריים מאוד. את רווחיו הוא השקיע בעסקים שונים, כמו חברה ליצור מזון לבעלי חיים, בית חרושת לייצור בייקון, חברה ליצוא דגים וחברה למסחר. ריינולדס השקיע גם בעיתון מקומי ובבית קולנוע. למרות שאימפריית אולמות הריקודים שלו הצריכה עבודה בשעות המאוחרות של הלילה, נמנע ריינולדס משתיית אלכוהול, הוא היה איש מסורתי וחי עם אשתו קתלין להם נולדו שבעת ילדיהם. הוא פיתח קשרי עסקים ברמה ארצית וברמה בינלאומית.
ראשית הקריירה הפוליטית
ריינולדס החל להתעניין בפוליטיקה בתקופה של שערוריית הנשק ב-1970, פרשה מהשנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה האירית המודרנית שבמהלכה הודחו שני שרים בממשלה, צ'ארלס הוהי וניל בלני על רקע ניסיון להעביר כלי נשק לצפון אירלנד. שני האישים זוכו בסופו של דבר בבית המשפט וריינולדס החליט אז לפתוח בקריירה פוליטית. ריינולדס הציג את מועמדותו להיבחר כחבר פרלמנט מטעם פיאנה פול בבחירות של 1977.[4] הבחירות הללו היוו ניצחון סוחף לפיאנה פול, ובהם זכתה המפלגה ברוב של 20 מושבים. ריינולדס היה אחד מחברי הפרלמנט החדשים שנבחרו בבחירות אלה, למרות שבגיל 44 הוא נחשב למי שהחל את הקריירה הפוליטית שלו באיחור מה.
עד ל-1979 נחשב ריינולדס לאחד מיושבי הספסלים האחוריים. בשנה זו הוא החל לקרוא תגר על מנהיג המפלגה וראש הממשלה, ג'ק לינץ'. ריינולדס היה חבר של הקבוצה שנקראה "כנופיית החמישה" שחברו עם צ'ארלס הוהי ותמכו בו במערכה על מנהיגות המפלגה. אישיותו החביבה של ריינולדס סייעה לו לשדל כמה מיושבי הספסלים האחוריים לתמוך בהוהי, שעמד לבחירה מול ג'ורג' קולי על תפקיד יושב ראש המפלגה וראש הממשלה. על נאמנותו תוגמל ריינולדס בצירופו לממשלה כשר הדואר והטלגרף. ב-1980 הוא קיבל את תיק התחבורה. בתפקיד זה הוא היה מעורב בתקרית מוזרה שבה נחטף מטוס של חברת התעופה הלאומית אייר לינגוס על רקע דתי ושוחרר בפריז ללא נפגעים.
פיאנה פול איבדה את השלטון ב-1981 אך שבה אליה ב-1982 וריינולדס מונה לתפקיד שר התעשייה והאנרגיה. ממשלה זו נפלה בסוף שנת 1982 וריינולדס שב לספסלי האופוזיציה. במהלך השנים 1982-1983 התמודד מנהיג פיאנה פול, צ'ארלס הוהי עם שלוש הצעות לאי אמון פנימיות של המפלגה. ריינולדס העניק לו את תמיכתו והוהי שרד והביס את מתנגדיו ומבקריו בתוך המפלגה.
ב-1987 שבה פיאנה פול לשלטון וריינולדס מונה לתפקיד שר התעשייה והמסחר, אחד התפקידים הבכירים ביותר בקבינט. התפקיד היה אף חשוב יותר, עקב רצונה של הממשלה להתמקד בשיקום הכלכלה. ב-1988 מונה שר האוצר, ריי מק'שרי, להיות נציגה של אירלנד בנציבות האירופית. ריינולדס ירש אותו בתפקידו שהיה החשוב ביותר בממשלה.
קואליציה
תוצאות הבחירות של 1989 גרמו לפיאנה פול לנקוט בצעד חסר התקדים של כניסה לממשלת קואליציה עם המפלגה הפרוגרסיבית דמוקרטית. ריינולדס עמד בראש צוות המשא ומתן יחד עם שר נוסף, ברטי אהרן. בסופו של דבר סוכמו קווי היסוד של הממשלה, כמעט חודש לאחר הבחירות, וריינולדס שב לתפקיד שר האוצר בממשלת הקואליציה שתוארה כ"הסדר זמני".
כישלונה של פיאנה פול להביא לידי בחירתו של מועמדה לתפקיד נשיא אירלנד, בראין לניהן, הוסיפה ללחץ על מנהיגותו של הוהי. בנאום שנשא במחוז קורק, הכריז ריינולדס שאם כיסא ראש המפלגה יתפנה, הוא יתמודד עליו. היה זה מרד ברור כנגד מנהיגותו של הוהי. מספר חברי פרלמנט, כולל כמה חברי ממשלה, החלו גם הם להיות מאוכזבים מהוהי והם החלו לחפש אחר יורש. ריינולדס היה האפשרות הפופולרית ביותר ותדמיתו שופרה על ידי קבוצה של חברי פרלמנט שהחלו להתסיס את המפלגה בשמו. בנובמבר 1991 הגיש חבר פרלמנט אלמוני יחסית, שון פאוור, הצעת אי-אמון בהוהי. ריינולדס והתומך הנאמן ביותר שלו, פדריג פלין, הכריזו על תמיכתם בהצעה והודחו מיידית מהממשלה. כאשר התקיימה ההצבעה, אישרה המפלגה את תמיכתה בהוהי, ונראה היה שהקריירה הפוליטית של ריינולדס מחוסלת.
ניצחונו של הוהי היה קצר ימים. סדרה של שגיאות פוליטיות הובילו לסיום תפקידו כראש הממשלה. חילוקי דעות צצו על מינויו של ג'ים מק'דייד כשר ההגנה, שגרמו להתפטרותו עוד לפני שהוא נכנס לתפקיד באופן רשמי. המצב החמיר עוד יותר כאשר שון דוהרטי, האיש שכשר המשפטים לקח על עצמו את האשמה על פרשת האזנות הסתר בתחילת שנות השמונים, הופיע ברשת הטלוויזיה RTÉ ואמר שהוהי ידע על האזנות הסתר ואישר אותם. הוהי הכחיש זאת, אך חברי הממשלה מהמפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית הצהירו שהם לא יוכלו עוד לשבת בממשלה כשהוהי עומד בראשה. הוהי הודיע למנהיג המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית, דזמונד או'מיילי, כי בכוונתו לפרוש בקרוב, אך הוא מעוניין לבחור את העיתוי המתאים בעצמו. או'מיילי הסכים והממשלה המשיכה לתפקד.
ב-30 בינואר 1992 פרש הוהי רשמית מתפקידו כמנהיג פיאנה פול. הוא המשיך לכהן כראש הממשלה עד ל-11 בפברואר, כאשר ירש אותו אלברט ריינולדס, כשהוא מביס בקלות את מארי או'רורק ואת מייקל וודס בבחירות לראשות המפלגה.
ראש ממשלה
מינויים ממשלתיים
ריינולדס גרם לסערה כאשר הוא הרכיב את ממשלתו. שמונה חברים שכיהנו בממשלתו של הוהי, כולל דמויות ותיקות כמו ריי ברוק, מארי או'רורק וגרי קולינס, הוצאו מהממשלה. שלושה שרים אלה היו נאמנים להוהי. 9 מתוך 12 שרים זוטרים, רבים מהם גם כן מנאמני הוהי, הודחו גם הם. השרים שהודחו יחד עם ריינולדס בסוף שנת 1991 הוחזרו לממשלה.
ריינולדס קידם כמה ממבקריו הוותיקים של הוהי, כמו דייוויד אנדרוס, שיימוס ברנן וצ'רלי מק'קריווי, ומינה אותם לתפקידים בכירים בממשלה. הוא גם קידם כמה חברי פרלמנט צעירים ממחוזות הבחירה הכפריים, כמו נואל דמפסי ובריאן קוואן. ברטי אהרן, אחד מתומכיו המסורים ביותר של הוהי, נשאר בתפקיד שר האוצר בעקבות הסכם שעשה עם ריינולדס שהוא לא יקרא תגר על מנהיגותו.
ועדת החקירה על תעשיית הבשר ובחירות 1992
במאי 1991 הוקמה ועדת חקירה לבדיקת אי סדרים בתעשיית הבשר. הוועדה בחנה יחסים לא תקינים בין צ'ארלס הוהי לבין איל תעשיית הבשר, לארי גודמן. ועדה זו חשפה בפני הציבור חילוקי דעות עקרוניים בין שני מנהיגי המפלגה. בדיוני הוועדה מתח דזמונד או'מיילי ביקורת חריפה על ריינולדס, על תפקודו כשר התעשייה והמסחר בנוגע לתוכנית לאשראי לייצוא. כאשר מסר ריינולדס את עדותו בוועדה, הוא התייחס לחוסר יושרו של או'מיילי. הדבר עורר את זעמו של מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית, היא הגישה הצעת אי-אמון בממשלה והיא נפלה.
מסע הבחירות היה הרה אסון עבור פיאנה פול. באותה תקופה התחולל משבר כלכלי עולמי, הוהי היה עדיין בזיכרונם של האנשים ומלחמת המפרץ הייתה האירוע שכבש את התקשורת הבינלאומית באותו זמן. ברור שלא היה מתאים להראות את סדאם חוסיין בחדשות במקביל לדיוני ועדת החקירה הדנה בניסיונותיו של ריינולדס למכור בשר בקר למשטר העיראקי. העובדה שריינולדס התכונן לסבסד את אימפריית העסקים של גודמן כשהמדינה נמצאת בשפל כלכלי עמוק, עוררה חוסר אמון כלפיו בקרב ציבור הבוחרים. התמיכה במפלגה צנחה ב-5% והיה ברור שהציבור תומך בריינולדס על פני או'מיילי שהיה מודאג עקב ההאשמות שהועלו בוועדה. מפלגת הלייבור בהנהגתו של דיק ספרינג עלתה בסקרי דעת הקהל והתקרבה לשותפתה המסורתית פיאנה פול. למפלגת פינה גייל נרשמו תוצאות הבחירות הגרועות ביותר שלה מאז 1927 והיא איבדה 9 מושבים. לעומתה, מפלגת הלייבור רשמה את התוצאה הטובה ביותר שלה מעולם וזכתה ב-33 מושבים בפרלמנט. בסופו של דבר הוביל המשא ומתן הקואליציוני ליצירתה של קואליציה אחרת. הציפיות להקמתה של ממשלה של פיאנה פול והלייבור הסתיימו לאחר כמה שבועות עקב רצונו של ספרינג להנהיג רוטציה על תפקיד ראש הממשלה עם ג'ון ברוטון מפינה גייל. לבסוף, הוקמה ממשלה של פיאנה פול בשותפות עם הלייבור וריינולדס שב לעמוד בראשה כשדיק ספרינג מונה להיות סגנו.
יחסי חוץ
איחד מהישגיו העיקריים של ריינולדס במהלך תקופת כהונתו כראש ממשלה היה קידומו של תהליך השלום בצפון אירלנד. משא ומתן, שהתקדם צעד צעד, התנהל במהלך שנת 1993 בין ריינולדס לבין ראש ממשלת בריטניה, ג'ון מייג'ור. לשניים הייתה מערכת יחסים טובה. ב-15 בדצמבר 1993 נחתמה הצהרת רחוב דאונינג המשותפת בין שניהם. בנוסף, נשאר ריינולדס מעורב בדיונים עם המפלגות הלאומיות של צפון אירלנד. לבסוף, יחד עם ג'ון יום ועם ג'רי אדמס, מנהיג השין פיין, הוא הצליח לגרום לצבא האירי הרפובליקני להכריז על הפסקת אש מוחלטת ב-31 באוגוסט 1994.
מתחים עם הלייבור
שר האוצר בממשלתו של ריינולדס, ברטי אהרן, הציע חנינת מס לאנשים עם חובות מס גדולים, בתנאי שהם יצהירו על הכנסותיהם בתקופות קודמות. הצעה זו גרמה למהומה בתקשורת ומנהיג הלייבור, ספרינג, חש שעליו להגיב על ההצעה. ב-9 ביוני 1994 איבדה פיאנה פול שני מושבים בבחירות הביניים לטובתן של מפלגות האופוזיציה, פינה גייל ומפלגת השמאל הדמוקרטית. אירוע זה היווה לחץ משמעותי על ריינולדס, שכן הוא לא היה יכול יותר להסתמך על ספרינג שהוא יישאר בממשלה.
דוח ועדת החקירה על משק הבשר פורסם ביולי 1994 ומפלגת הלייבור איימה לעזוב את הממשלה אם ריינולדס יזכה לביקורת במסגרתו. ריינולדס טען שהדוח מוצדק במלואו והמדיניות וההחלטות שהוא עשה היו לטובת המדינה.
המחלוקת עם התובע הכללי והנפילה
כאשר הוקמה הממשלה ב-1992, החליט ריינולדס למנות מחדש את התובע הכללי, הארי וולהן. ספרינג לא התנגד למינוי, למרות שהיו לו הסתייגויות רציניות בנוגע לאמונתו הקתולית האדוקה של וולהן. עם התפנותו של תפקיד נשיא בית המשפט העליון, הציע ריינולדס את וולהן. בשלב זה היו טענות שוולהן לא היה נחוש מספיק להעמיד לדין את הכומר בנדן סמיית שהיה חשוד בעבירות בעניינים שבצניעות, עקב ההשלכות שעלולות היו להיות לכך על ההיררכיה הכנסייתית. מאוחר יותר נחשף שוולהן, עשה שימוש לרעה בסמכותו כתובע כללי, כשניסה להסגיר את סמיית לצפון אירלנד, שם הוא היה חשוד בפלילים. העובדה שפרשה זו סוקרה על ידי תחנת הטלוויזיה הבריטית, ערוץ 4, בשעה שהטלוויזיה הממלכתית האירית דממה והעיתונות הכתובה האירית דיברה על הנושא רק באופן עקיף, מתוך חשש מהוצאת דיבה, גרמה לפרשה להיות מביכה אף יותר. ספרינג חיפש דרך כיצד למנוע את מינויו של וולהן, למרות מחויבותו העמוקה של ריינולדס. לשרי הלייבור בהנהגתו של ספרינג היו הרהורים קשים בנוגע להשלכות של הפרשה ומה הצעדים שעליהם לנקוט בעקבותיה. נראה היה שהקואליציה מחוסלת, אך ריינולדס עדיין סבר שאפשר להגיע לידי פיוס. בהבינו שאחיזת העיניים שלו נחשפה, נאלץ ריינולדס להתייצב בפני הפרלמנט ולהסביר שאם היה יודע בדיעבד את מה שהתרחש בעבר בנוגע לחשיבות הטיפול בפרשה על ידי משרד התובע הכללי, הוא לא היה תומך במינויו של וולהן לתפקיד השיפוטי.
בכל אופן, מעמדו הפוליטי של ריינולדס ניזוק, ונראה היה שהוא מעוניין להחזיק בשלטון בכל מחיר, מאשר לשמור על היושרה של הממשלה. ספרינג החליט שהוא לא יוכל לשבת בממשלה יחד עם ריינולדס ובסופו של דבר פרשה מפלגת הלייבור מהממשלה ב-16 בנובמבר 1994. ריינולדס הבין שאין דבר שיכול להציל את ממשלתו והוא התפטר מתפקידיו כמנהיג פיאנה פול וכראש הממשלה יום לאחר התמוטטותה של הקואליציה. באפשרותו היה לבקש מהנשיאה מרי רובינסון לפזר את הפרלמנט כדי שיערכו בחירות חדשות, אך רובינסון הצהירה מראש שעל פי סמכותה בחוקה היא תסרב לבקשה כזאת ובכך יאלץ ריינולדס להתפטר.
ב-19 בנובמבר 1994 מונה שר האוצר, ברטי אהרן פה אחד לתפקיד המנהיג השישי של פיאנה פול. המועמדת המועדפת על ריינולדס, מרי גוגין-קווין, משכה את מועמדותה בבוקרו של יום ההצבעה. במקום להצטרף לקואליציה נוספת עם פיאנה פול, הוביל ספרינג את מפלגת הלייבור לקואליציה עם מפלגת פינה גייל ועם מפלגת השמאל הדמוקרטית. פיאנה פול מצאה עצמה שוב באופוזיציה, כשהיא ניצבת מול קואליציה מקיר אל קיר בראשותו של ג'ון ברוטון ממפלגת פינה גייל. ריינולדס שב לספסלים האחוריים של האופוזיציה בפרלמנט.
לאחר הפרישה
ריינולדס המשיך להיות חבר פרלמנט לאחר התפטרותו. בראשית 1997 הוא החל לחשוב על פרישה מהחיים הפוליטיים לאחר הבחירות שעמדו להתקיים באותה שנה. ברטי אהרן עודד אותו להציג את מועמדותו בבחירות והציע לו תפקיד של שליח שלום לצפון אירלנד ואת תמיכתו כמועמד לנשיאות. פיאנה פול זכתה בבחירות, אך אהרן חזר בו מהבטחתו, עקב תוצאות הבחירות הבלתי מוצלחות במחוז הבחירה של ריינולדס ועקב השינוי במצב הפוליטי בצפון אירלנד. ריינולדס היה מעוניין עדיין להציג את מועמדותו לנשיאות, יחד עם עוד שני מועמדים, מייקל או'קנדי ומארי מקאליס. בפגישה עם השרים, נתן להם אהרן להבין שהוא מעוניין במועמדותה של מקאליס. למרות שבסיבוב הבחירות הראשון זכה ריינולדס במקום הראשון עם יתרון נוח, תמכו בסיבוב השני המצביעים עבור או'קנדי במקאליס, שנבחרה להיות נשיאת אירלנד השמינית. ריינולדס הושפל על ידי אהרן ועל ידי כל השרים שאיבדו את תפקידיהם כאשר הוא נבחר לראשות הממשלה ב-1992. הוא פרש מהחיים הפוליטיים בבחירות של 2002, לאחר 25 שנים כחבר הפרלמנט. עם פרישתו הוא אמר שהוא לא נוטר כל טינה לאהרן.
ריינולדס היה מעורב בתביעת לשון הרע כנגד העיתון הבריטי, סאנדיי טיימס, על רקע מאמר שפורסם ב-1994. המאמר טען שלכאורה הטעה ריינולדס במכוון ובחוסר יושר את הפרלמנט בנוגע לעניינים הקשורים לפרשת ברנדן סמיית שגרמו לנפילתה של הקואליציה. העיתון טען להגנתו כי זוהי הגנת פריבילגיה בטענה שאלה דיווחים הוגנים על האשמות שיש לציבור עניין בהן, אך ב-1996 הכריע בית המשפט העליון לטובתו של ריינולדס. יחד עם זאת, פסק חבר השופטים כי לא ישולמו פיצויים. בסופו של דבר נפסקו לטובתו של ריינולדס פיצויים סמליים בשווי של פני אחד, ובכך נותר ריינולדס עם הוצאות משפטיות שמוערכות במיליון ליש"ט.[5] בערעור שהוגש ב-1998 הוכרז שריינולדס לא זכה לשימוע הוגן בבית המשפט העליון וערעור נוסף הוגש לבית הלורדים. תיק זה הביא ליצירתו של התקדים (על פי החוק הבריטי, ומאוחר יותר על פי החוק האירי) שנקרא "הגנת ריינולדס" (Reynolds defence).
ב-1999 תפס פרבז מושארף את השלטון בפקיסטן בהפיכה צבאית. הבית הלבן נקט אז במדיניות של אי-הכרה בממשלות שעלו לשלטון בכוח הזרוע. ריינולדס התבקש על ידי שותפיו לעסקים לנסוע לפקיסטן ולהיפגש עם מושארף. מושראף ביקש מריינולדס לשמש כיועץ וכאיש קשר עם נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, ולהרגיע את הממשל האמריקאי בנוגע לכוונותיו של הממשל החדש בפקיסטן. ריינולדס גם טען בראיונות ברדיו האירי שבשל האמון שנבנה בינו לבין מושארף, הוא התבקש מאוחר יותר להסדיר את קיומם של שיחות שלום בין פקיסטן לבין הודו. שיחות אלו החלו בראשית 2001, אך פיגועי 11 בספטמבר גרמו לדחייתם. לאחר הפיגועים, מושארף לא היה מסוגל להיות בקשר עם הבית הלבן. הוא פנה לריינולדס שדרך הנשיא לשעבר ביל קלינטון נוצר הקשר בין פקיסטן לבין הנשיא דאז ג'ורג' ווקר בוש.
ביולי 2008 דווח כי ריינולדס לא מסוגל מבחינה בריאותית להעיד בדיוני ועדת מהון, שחקרה מעשי שחיתות בקרב פוליטיקאים, עקב שיטיון מתקדם. עוד קודם לכן התבקש ריינולדס להעיד על תשלומים שקיבל במהלך כהונתו כראש ממשלה.[6]
בנובמבר 2007 הוכרז על ידי ועדת מהון כי בעת שהיה בנסיעה ממלכתית לניו יורק, קיבל ריינולדס תרומה שיועדה לפיאנה פול וחלק מהסכום לא הגיע למפלגה. באותה נסיעה הפנה ריינולדס את המטוס הממשלתי לעצירה לא מתוכננת באיי בהאמה.[7]
מחלתו ומותו
בדצמבר 2013 התפרסם על ידי בנו של ריינולדס שהוא נמצא בשלבים מתקדמים של מחלת האלצהיימר. אלברט ריינולדס מת ב-21 באוגוסט 2014.[8] ראש הממשלה, אינדה קני, אמר: "כראש ממשלה הוא מילא תפקיד חשוב בקירובם של דעות שונות בצפון אירלנד וכתוצאה מכך הוא תרם תרומה חשובה לקידומו של תהליך השלום שהוביל בסופו של דבר לחתימתו של הסכם יום שישי הטוב".[2] בהלווייתו של ריינולדס, שהתקיימה ב-25 באוגוסט, נכחו נשיא אירלנד, מייקל היגינס, ראש הממשלה אינדה קני, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, ג'ון מייג'ור, מנהיג מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית של צפון אירלנד וחתן פרס נובל לשלום, ג'ון יום, נשיא שין פיין, ג'רי אדמס, השרה לענייני צפון אירלנד, תרזה וילרס, נשיאת אירלנד לשעבר, מארי מקאליס, הארכיבישוף של דבלין וראש עיריית דבלין. ריינולדס נטמן בטקס צבאי מלא.[9][10]
קישורים חיצוניים
- אלברט ריינולדס, באנציקלופדיה בריטניקה ברשת, 2013
- אלברט ריינולדס, באתר answers.com
- Oxford Dictionary of Political Biography 1998, 2003,
- Gale Encyclopedia of Biography 2006
- אלברט ריינולדס, ביוגרפיה קצרה באתר מפלגת פיאנה פול
הערות שוליים
- ^ "Mr. Albert Reynolds". Oireachtas Members Database. Retrieved 1 June 2009.
- ^ 2.0 2.1 "Albert Reynolds passes away aged 81". Irish Sun.com. 21 August 2014. Retrieved 21 August 2014.
- ^ Dalby, Douglas (21 August 2014). "Albert Reynolds Dies at 81; Peacemaking Irish Premier". The New York Times. Retrieved 22 August 2014.
- ^ "Albert Reynolds". ElectionsIreland.org. Archived from the original on 10 June 2009. Retrieved 1 June 2009.
- ^ "Reynolds libel case resumes in the House of Lords". RTÉ News. 21 June 1999. Retrieved 28 December 2010.
- ^ Reynolds declared unfit to give evidence". RTÉ News. 30 July 2008. Retrieved 28 December 2010.
- ^ Quinlan, Ronald (2 December 2007). "Reynolds to go on attack at tribunal over Bahamas visit". Independent.ie. Retrieved 28 December 2010.
- ^ "Tributes pour in for the late Albert Reynolds". Irish Examiner. 21 August 2014. Retrieved 21 August 2014.
- ^ "Dublin comes to standstill for Albert Reynolds funeral". Ireland News.Net. 25 August 2014. Retrieved 25 August 2014.
- ^ "An ordinary and extraordinary farewell to Albert Reynolds". Irish Times. 25 August 2014. Retrieved 26 August 2014.
| ראשי ממשלת אירלנד | ||
|---|---|---|
|
25987711אלברט ריינולדס