איקריה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איקריה
נתונים גאוגרפיים
מיקום הים האגאי
שטח 255.320 קילומטר רבוע קמ"ר
גובה מרבי Atheras מטר
נתונים מדיניים
מדינה יוון
אזור זמן UTC UTC+2, UTC+3
עיר ראשית Agios Kirykos

אייקריה (ביוונית: Ικαρία; בתעתיק לטיני: Icaria או Ikaria) הוא אי יווני בים האגיאי הסמוך לאי סאמוס. האי הוא אחד מהאזורים הכחולים בהם תוחלת החיים גבוהה במיוחד.

אטימולוגיה

לפי המיתולוגיה היוונית, האי נקרא על שם איקרוס שניסה לעוף ביחד עם אביו דדלוס, השעווה מכנפיו נמסה והוא נפל לים ליד איקריה ונהרג. אביו דדלוס קבר אותו באי.[1]

היסטוריה

איקריה מיושבת בערך החל מהתקופה הנאוליתית. בערך בשנת 750 לפני הספירה הגיעו לאי היוונים הראשונים. הם הגיעו ממילטוס.

עד ימי הביניים

במאה ה-6 לפני הספירה נשלטתה איקריה על ידי האימפריה של פוליקרטס.
במאה החמישית לפני הספירה הייתה איקריה חלק מהברית האטית-דלית שנשלטה על ידי אתונה.
במאה השנייה לפני הספירה איקריה נשלטה על ידי סאמוס.

מקדש ארטמיס בנאס

במאה השישית לפני הספירה הוקם מקדש ארטמיס בנאס (באנגלית:Nas) שבאיקריה. נאס היא עיירת נמל שממנה יצאו להפלגות. האלה ארטמיס מקודשת במיוחד באיקריה. בסביבות שנת 1830 לקחו תושבי הכפרים חלקים גדולים מאבני המקדש לצורך בניית כנסייה.[2]

ימי הביניים

בית באיקריה מהמאה ה-15 להסוואה מפני שודדי ים

תושבי איקריה ניסו להגן על עצמם מפני אורחים לא קרואים, בעיקר שודדי ים. הם הרסו את הנמלים של האי והציבו צופים במגדלים בכנסיות בראשי ההרים. באמצעות מדורות שהדליקו.[דרושה הבהרה] בנוסף, בתי התושבים היו מוסווים על מנת ששודדי ים לא יבחינו בהם. ההסוואה בוצעה באמצעות המרכיבים הבאים:

  • הבתים היו נמוכים ונבנו מאבנים דומות לסלעים שהיו שם מבחינת צבע ומראה.
  • הבתים נבנו בתוך יערות או חורשות.
  • פתחי היציאה היו מכוונים בכיוון מנוגד לים וללא ארובות, שהוחלפו במספר רב של חרכים קטנים בגובה נמוך. המטרה הייתה למנוע משודדי הים להבחין שהבתים משמשים למגורים באמצעות זיהוי האש שהודלקה בתוכם לצורך חימום ובישול.[3]

השלטון העות'מאני

איקריה נשלטה על ידי העות'מאנים משנת 1520 ועד לשנת 1912.
לפני הכיבוש העות'מאני, נשלטה איקריה על ידי אבירי סנט ג'ון ולפניהם על ידי הרפובליקה של גנואה ועל ידי הביזנטים.
בשנת 1912 מרדו תושבי איקריה באימפריה העות'מאנית. המרד הסתיים בהצלחה ואיקריה הפכה לזמן קצר לאחת המדינות העצמאיות הקטנות בביותר בעולם. המרד הצליח כמעט ללא שפיכות דמים וללא תמיכה ישירה מבחוץ.
לפני מלחמת העולם הראשונה נחלשה האימפריה העות'מאנית. באזור הסמוך לאיקריה נלחמו העות'מאנים מלחמה אבודה באיטלקים. איטליה השתלטה על רודוס ועל האיים הדודקאנסיים בשנת 1912. ההשתלטות האיטלקית עודדה את האיקראים לנסות להשתחרר מהכיבוש העות'מאני כשהשאיפה של התושבים הייתה להתאחד עם יוון ולא להיות תחת שלטון איטלקי. את המרד האיקראי הובילו ד"ר ג'ון מלאכיאס, רופא שלמד באתונה ובפריז וחזר לאי וג'ורג' פומטאליס, נידון למוות על יד העות'מאנים בשל התגייסותו לצבא היווני.
האיקראים רצו להשתחרר מהכיבוש העות'מאני גם בגלל שהעות'מאנים רצו לגייס לצבא את צעירי איקריה, וגם בגלל האיסור על גידול טבק באי.
לאיקריה הוברח נשק רב מיוון. ב-17 ביולי 1912, 50 לוחמים איקראים ניצחו בקרב כוח עות'מאני קטן של תשעה לוחמים. לכל צד היה הרוג אחד. המושל העות'מאני התבצר עם הכוח הקטן שלו בבניין המושל בעיר הבירה אגיוס קיריקוס. האיקריאם נכנסו לבניין ב-18 ביולי 1912 והעות'מאנים נכנעו ללא קרב.[4]

מדינת איקריה

בגלל סיבות פוליטיות לא ניתן היה לצרף את איקריה מידית ליוון. איקריה הוכזה ביולי 1912 כמדינה עצמאית ייחודית בהיסטוריה.
מדינת איקריה החופשית הייתה מדינה ללא ביורוקרטיה, ללא מטבע וללא יחסים דיפלומטיים. היו לה דגל. חוקה, המנון לאומי ובולי דואר, לייצוב כלכלת המדינה נאספו תרומות של איקראים שהגרו לארצות הברית ולמצרים. מדינת איקריה החופשית התקיימה במשך חמישה חודשים. בנובמבר 1912 התאחדה עם יוון. הנשיא היחיד של מדינת איקריה החופשית היה איואניס מלאכיאס (Ioannis Malachias).[4]

אי "אדום" אחרי מלחמת האזרחים

בית ועץ בכפר אקמטרה באיקריה. בו חי שנתיים מיקיס תאודורקיס

בשנים 1946 עד 1949 הייתה מלחמת האזרחים ביוון. המלחמה הייתה בין הצבא היווני, כוחות הביטחון, השמרנים, המלוכנים והליברליים בתמיכה בריטית ואמריקאית בצד אחד, לבין הצבא הדמוקרטי של יוון (DSE), שהיה הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית היוונית (KKE), מגובה בבולגריה, יוגוסלביה ואלבניה בצד השני. לאחר שהקומוניסטים הפסידו במלחמה, הוגלו לאיקריה כ-13,000 קומוניסטים.[5]
בין הקומוניסטים היו מיקיס תאודוראקיס, מנוס קרטרקיס ומנוליס אנאגנוסטקיס.[6]

מסוף שנות ה-60 של המאה העשרים ועד היום

בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 התחיל השלטן המרכזי ביוון להשקיע באי איקריה. אחת הסיבות לכך הייתה השאיפה להגדיל את מספר התיירים באי. כתוצאה מכך חל שיפור משמעותי בתשתיות באי. אחת הסיבות לגידול במספר התירים המבקרים באי היא היותו של האי אזור כחול בו תוחלת החיים גבוהה יחסית.[7]

אזור כחול

ערך מורחב – אזור כחול

אזורים כחולים הם אזורים בעולם שתוחלת החיים בהם גבוהה מהממוצע. אזורים כאלה זוהו על ידי ג'יאני פס, מישל פולן ודן בואטנר. באזורים אלה ניתן למצוא שיעור גבוה יחסית של אנשים החיים מעל לגיל 100 ותוחלת החיים בבריאות טובה גבוהה יחסית למקומות אחרים.
ההשערה היא שתוחלת חיים גבוהה זו נובעת מצירוף של גורמים:

  • קהילה תומכת וערבות הדדית (בהקשר של איקריה גורם זה מצוין בפסקאות "פסטיבלים" ו"היסטוריה" בערך זה)
  • תזונה (בהקשר של איקריה זו תזונה ים תיכונית המבוססת על גידולים מקומיים (ירקות, פירות, צמחי תבלין) ואכילה מועטת של בשר.[8])
  • פחות מתח (Stress) (מקומיים מרבים לציין שאין מתחים)
  • פעילות גופנית
  • גורם גנטי

שלטון מקומי

מרכז העיירה אבדילוס באיקריה

ברפורמה בשנת 2011 אוחדו שלוש רשויות מקומיות באיקריה לרשות אחת. הרשויות המקומיות היו:

כל אחת מהרשויות הפכה לאזור משנה ברשות המשותפת. בכל אחת מהן כלולים יישובים נוספים באזור הקרוב לעיירה המרכזית.
אגיוס קיריקוס היא בירת איקריה. איקריה כפופה מינהלית לרשות של האי הסמוך הגדול יותר סאמוס.

פסטיבלים

לאחר מלחמת האזרחים ביוון הוגלו לאי קומוניסטים יוונים. תושבים האיקרים שיתפו איתם פעולה ולכן הפסיק השלטון המרכזי לתמוך כלכלית באי. עד תחילת שנות ה-80 של המאה העשרים מנע השלטון המרכזי מעבר סחורות לאי ומהאי לחלקים אחרים של יוון. בגלל העוני הרב החליט המחוז בראשית שנות ה-60 של המאה העשרים להסב את ועדות הכנסיות לאגודות במטרה לסייע לקהילות הקטנות העניות. הפסטיבלים הפכו גם לאמצעי מימון. הכסף ששילמו המבקרים בפסטיבלים שימש לשירותים לקהילות, כגון: בניית כבישים, בניית אמות מים, כיכרות, נמלים וכיוצא בזה.
חברי הקהילה המקומית עוזבים את עבודתם בימים שלפני הפסיטיבל, בזמן הפסטיבל ובימים שאחריו ועובדים בהתנדבות בארגון הפסטיבל. גם היום כשחלק מהשירותים הממומנים על ידי ממשלת יוון משמשים הפסטיבלים לאיסוף כסף למטרות חברתיות, כגון: מלגות.[9]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Kalampogias, Antōnēs (2016). Ikaria, o kokkinos vrachos / Ικαρία, ο "κόκκινος βράχος" (in Greek). Athens: Sychroni Epochi. מסת"ב 978-9604512355.
  • Joseph Georgirenes, A Description of the Present State of Samos, Nikaria, Patmos, and Mount Athos (London 1677) pp 54–70; G

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איקריה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ History of Ikaria Island, באתר Greeka
  2. ↑ Ikaria Artemis Temple, באתר Greeka
  3. ↑ דילי מייל: בתי "אנטי פיראטים", באתר Athens Now
  4. ^ 4.0 4.1 על האי הזעיר שניצח את העות'מאנים, באתר HistoryisTold//, מקס פרדקין
  5. ↑ Kalampogias, Antōnēs (2016). Ikaria, o kokkinos vrachos / Ικαρία, ο "κόκκινος βράχος" (in Greek). Athens: Sychroni Epochi. מסת"ב 978-9604512355
  6. ↑ פסטיבלי איקריה, באתר Greek Gastronomy Guide
  7. ↑ Dina Spector, "IKARIA, GREECE: The Oldest People On Earth Reveal The Secrets To Living Past 100 family’s roots --- and religious", Business Insider. Jul 14, 2012.
  8. ↑ Dina Spector, "IKARIA, GREECE: The Oldest People On Earth Reveal The Secrets To Living Past 100 family’s roots --- and religious", Business Insider. Jul 14, 2012.
  9. ↑ פסטיבלי איקריה Greek Gastronomy Guide
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

איקריה40985415Q209576

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=איקריה&oldid=2970427"