לדלג לתוכן

אורקל (מעוז)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית

מפת קוד סיריוס של הגזרה הצפונית של תעלת סואץ
מפת קו בר-לב. מעוז אורקל נמצא בקצה הצפוני של תעלת סואץ

מעוז "אורקל" (מוכר גם בשם "טמפו") היה מוצב צה"ל בקו בר-לב. המעוז שכן בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, כ-8 קילומטר מדרום לפורט סעיד, כ-5 קילומטרים מדרום לפורט פואד וכ-35 קילומטר מצפון לקנטרה. המעוז היה בגודל מתחם פלוגתי וכלל שלושה מוצבי משנה: א' ב' וג'. א' בצפון מערב. ב' בצפון מזרח וג' בדרום. תפקידו ההגנתי היה למנוע התקפות מצפון, וכמו שאר המעוזים בקו בר לב - למנוע התקפות ממערב. המוצב נבנה על גבי שרטון מלאכותי שנוצר בזמן חפירת תעלת סואץ. מדרום, ממזרח ומצפון לו היו מלחות בלתי ניתנות למעבר רכב וממערב לו היו תעלת סואץ ומצרים.

במלחמת ההתשה נקרא המעוז "טמפו".[1] על פי מפת קוד יופיטר, שהייתה בתוקף בזמן מלחמת ההתשה, שמו היה "מכסיקו".[2] בידודו של המעוז והקושי להגיע אליו במהלך מלחמת ההתשה, יצרו סביבו עיסוק רב והמעוז והשיירות הלוגיסטיות שניסו לתספק אותו היו נתונים להתקפות רבות של הצבא המצרי.[3]

במלחמת יום הכיפורים נקרא המעוז "אורקל", על פי מפת קוד סיריוס. הוא הותקף על ידי המצרים במסגרת מבצע בדר. לאחר נפילת מעוז ג' הדרומי וריבוי נפגעים בשני המוצבים הצפוניים, פינו אותו לוחמי צה"ל ונסוגו בשני טנקים ובזחל"ם. רוב הנסוגים נהרגו או נפלו בשבי. מעטים הצליחו להיחלץ ולהגיע אל כוחות צה"ל.

מלחמת ההתשה

הקמת המעוז

לאחר תקריות ראס אל-עיש שאירעו ביולי 1967, נקבע קו המגע של התקריות כגבול דה פאקטו. במקום הוקם מוצב בגודל של מתחם פלוגתי שכלל שלושה מוצבים.[4] שיירות האספקה לטמפו נתקלו במארבים שחצו את תעלת סואץ, צליפות, הפגזות וירי נ"ט מעבר לתעלה. בשל הקושי לנייד אספקה אל המוצב, הוקמו שלושה מעוזים בדרך אליו: לחצנית, דרורה וכתובה. אולם המרחקים בין המעוזים היו עדיין גדולים דיים כדי לאפשר למצרים להחדיר חוליות מארבים גם ביום וגם בלילה.[5] על אותו שרטון הוקמו שני מוצבים מצרים: מוצב אחד במרחק של 900 מטר מצפון למוצב הצה"לי (שכונה על ידי צה"ל מוצב 900) ומוצב שני במרחק של עוד 200 מטר צפונה (שכונה על ידי צה"ל מוצב 1,100).

הלחימה

ממרץ 1969, שבו התעצמה הלחימה, ספג המעוז התקפות ארטילריות תכופות. מטרת המצרים הייתה לנתק את המעוזים שמצפון לקנטרה על ידי חסימת הציר אליהם בהפגזות ובמארבים, ובהמשך אף לכבוש אותם.[6] בתחילת מאי 1969, הפגיזו המצרים את המעוז במשך מספר ימים רצופים, עד אשר חיל האוויר הישראלי תקף את פרברי פורט סעיד ואז חדלו ההפגזות לזמן מה. למוצב הוכנסו טנקי שלל מסוג סטלין 3 ששימשו כתותחים בעמדות קבועות. תותחים אלו הפגיזו מתקני תשתית באזור פורט סעיד וסוללות של תותחי נ"מ. נמל פורט סעיד לא הותקף בשל עגינת כלי שיט של ברית המועצות בו.[6] את המוצב איישה פלוגת חי"ר מחטיבות החי"ר הסדירות של צה"ל. בנוסף, למוצב הייתה צמודה מחלקת טנקים שהשתייכה לחטיבת הטנקים שעשתה קו בתעלה באותה עת. חלק גדול מפעולות הסיור וליווי השיירות נעשו על ידי סיירת שקד.

בעיית דחיפת האספקה למעוזים שמצפון לקנטרה ובייחוד ל"טמפו" הייתה אחת הבעיות המרכזיות שצה"ל נאלץ להתמודד איתן. אל שיירות האספקה שהיו מלוות בטנקים ובזחל"מים, נורו אש טנקים, אש נ"ט וארטילריה. כמו כן, היו השיירות חשופות למיקוש ולמארבי חי"ר מצרי שחצה את התעלה. השיירות יצאו מבלוזה בכוח אבטחה שכלל מחלקת חי"ר רכובה על זחל"מים ומחלקת טנקים. בהדרגה, עלה גם דרג הפיקוד על השיירה וב-1970 הגיע למג"ד או סמג"ד.[5] צה"ל ספג נפגעים רבים בשיירות אלו. אחד מהם היה מפקד חטיבה 14 באותה עת, קלמן מגן שנפצע כתוצאה מפגיעה בזחל"מ שלו, שגרמה גם למותו של חייל ולפציעת קצין הקשר החטיבתי.[6][7] על פי עדויות, הסיכון הרב בשיירות, הביא לכך שחלק מהלוחמים שבמעוז ויתרו על חופשותיהם ונשארו במשך כל תקופת הקו במעוז.[8]

במאי 1970 התחדשו בקו התעלה הפגזות מצריות מרוכזות כפי שהיו בסתיו 1968.[9] האש האינטנסיבית הייתה בעיקר בגזרה הצפונית, שם נורו על "טמפו" בתוך זמן קצר יותר מ-1,000 פצצות מרגמה 160 מ"מ שגרמו לפציעת חיילי צה"ל. ב-30 במאי 1970 ביצעו המצרים מארב כפול בו נפלו 13 חיילי צה"ל ושניים נשבו. בעקבות המארב הכפול, נידונה לראשונה בממשלת ישראל האפשרות שצה"ל יסיג את המעוזים שמצפון לקנטרה כעשרה קילומטרים מזרחה. שר הביטחון, משה דיין, נטה לתמוך ברעיון,[10] ואילו הרמטכ"ל חיים בר לב התנגד לו. נוכחות הכוחות הסובייטים בפורט סעיד ותגובתה האפשרית של ברית המועצות לכל פעולה ישראלית, שיחקו גם הן תפקיד חשוב בהחלטות של ראש הממשלה, גולדה מאיר שלבסוף דחתה את הרעיון.[11] עוד לפני שדנה בכך הממשלה, הגיב צה"ל על ההפגזות על "טמפו" ועל המארבים בציר המוביל אל המעוז, בשורת הפצצות כבדות על פורט סעיד, פורט פואד וסביבותיהן. ההפצצות נמשכו ימים אחדים, עד 12 שעות ביום. הפגיעה העיקרית הייתה בתשתיות מים ובגשרים שניתקו את פורט סעיד ממצרים היבשתית. לפי נתוני אגף המודיעין הישראלי נהרגו בשבוע הראשון של יוני כ-100 מצרים כתוצאה מתקיפות צה"ל.[11]

דרך הפלסטיק

סלילת דרך הפלסטיק, ציר "זגוגית", ב-1970

הגישה אל המעוזים שמצפון לקנטרה הייתה רק דרך הציר הסלול שעבר על השרטון והיה חשוף להתקפות המצרים. הגישה דרך הביצה המלוחה הייתה יכולה להתבצע במקרים מיוחדים, רק באופן רגלי, במסע לילי מפרך של כ-10 שעות,[12] או באמצעות גמלים, במסע לילי של כארבע שעות.[13]

בניסיון של חיל ההנדסה להתגבר על בעיה זו, גויסו מומחי מיכון חקלאי מהפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון ומהנדסי ועובדי חברת סולל בונה, ובמאמץ גדול יצרו את "דרך הפלסטיק". בביצה נמתחו יריעות פלסטיות ארוכות ורחבות. על היריעות נשפך חול רב. כך במספר שכבות. בצורה זו נפתח נתיב תחבורה בתוך הביצות שבין בלוזה ותעלת סואץ. השלמת הדרך הייתה במחצית השנייה של 1970, לאחר הפסקת האש באוגוסט 1970. במפת קוד סיריוס הציר קיבל את השם "זגוגית" ונעשה בו שימוש במלחמת יום הכיפורים. ציר זה הגיע אל מעוז "לחצנית" (מעוז מדרום ל"אורקל"). דרכי פלסטיק נוספות נסללו גם אל מעוז דרורה וגם אל הציר שעבר בצמוד לים התיכון והוביל אל מעוז בודפסט.[14]

מלחמת יום הכיפורים

את המעוז אייש ערב המלחמה כוח מגדוד 68 של החטיבה הירושלמית. במוצבים המצרים שמצפון ל"אורקל" הוצבו ערב המלחמה יחידות קומנדו ושריון מצריות שהשתייכו לחטיבה העצמאית 135.[15]. במעוז שהו ב-6 באוקטובר 44 חיילי צה"ל.[15]

שבת, 6 באוקטובר 1973

בצהרי יום הכיפורים פתחו המצרים בהתקפת מלקחיים על המעוז כולו: גדוד חי"ר מצרי מתוגבר בטנקים תקף מצפון, מכיוון מוצב ה-900. במקביל, צלח כוח חי"ר גדול את התעלה ובחיפוי הפגזה כבדה התקיף את המעוז הדרומי (אורקל ג'). למרות נחיתותם מבחינת יחסי הכוחות עלה בידי לוחמי המעוזים הצפוניים להדוף את התקפת המצרים. אולם בדרום הצליחו המצרים לחדור אל מוצב ג'. הלוחמים שבו, בפיקוד ברוך דסברג, נסוגו אל תוך הבונקרים. בהפגזות ובירי על מוצב א' היו נפגעים רבים, ביניהם מפקד המעוז, רס"ן גד שומך, וסגנו, סגן עזרא קצב, שנהרגו. על פי הוראת המג"ד, אמיר ראובני, עבר בסביבות 18:00, מפקד מוצב ב', דוד אבודרם, למוצב א' וארגן אותו מחדש להגנה. הלוחמים שהתארגנו מחדש בשני המעוזים הצפוניים, יחד עם שני טנקים שנותרו כשירים (אחד מהם עם קנה חסום) ניסו להתקיף את המעוז הדרומי שהיה בשליטת המצרים, אך ללא הצלחה. כל אותה עת ניסו כוחות שריון ישראליים להגיע אל המעוז ולסייע לו, אך ללא הצלחה וסבלו בעצמם אבידות. התקפות המצרים נמשכו גם במוצאי יום הכיפורים. כל ההתקפות נהדפו, אך לוחמים נוספים נפגעו והתחמושת החלה אוזלת.

בכל אותה עת פעלה מחלקת הטנקים מגדוד 9 שהוצמדה למעוז באזור השלושת המוצבים. היא הייתה נתונה לאש נ"ט, אש נק"ל וארטילריה מצרית. מפקד המחלקה, יצחק רוט, נפגע בתחילת הקרב ומת מפצעיו. את מקומו מילא סמל המחלקה, שלמה ערמן. אחד הטנקים פרץ את הדרך החוצה מהמוצב, מפקדו נהרג תוך ניסיון הפריצה. שאר הצוות בטנק המשיך דרומה והצליח לחבור אל כוחות צה"ל. בטנק נוסף יצא קנה הטנק מכלל פעולה והוא נלחם עם מקלעים בלבד.

הטנקים מגדוד 9 שנשלחו לסייע ל"אורקל" ולמעוזים שמדרום לו, נפגעו על ידי המצרים. טנק אחד מהמסייעים הצליח להגיע אל מוצב ג' במעוז "אורקל", אך בניסיונו להגיש עזרה רפואית לאחד מאנשי הצוות הפצועים, נלכד הטנק על ידי המצרים ומאנשי צוותו, אחד נפל בשבי עם שבויי מוצב ג'. מטוסי חיל האוויר הישראלי שניסו לסייע למעוז, הופלו על ידי טילי נ"מ ואש תותחי נ"מ מצרית.

יום ראשון, 7 באוקטובר 1973

ביום ראשון אחר הצהריים נכנעו לוחמי מוצב ג' שנותרו בחיים לאחר שהמצרים החלו בחדירה אל התעלות ואל הבונקרים. בזמן כיבוש מוצב ג' וכניעת הלוחמים נהרגו לוחמי צה"ל נוספים, כולל המפקד הפצוע, ברוך דסברג.

באותה שעה נצטווה דוד אבודרם, שקיבל את הפיקוד על מוצבי א' ו-ב', לפנות את המעוז ולחלץ את הכוחות באמצעות זחל"ם ושני טנקים שעמדו לרשותו (אחד מהם היה עם קנה תקול). כוונתם הייתה להבקיע את דרכם דרומה על הציר הקבוע המגיע למעוז, עד אשר יגיעו לאזור מעוז "לחצנית", לשטח חולי ועביר ממזרח להם, ומשם להתקדם מזרחה לכיוון כוחות צה"ל בבלוזה. הכוח הצליח לפרוץ את דרכו מתוך המעוז תוך ירי מהטנקים ומקלע הזחל"מ ומיסוך בעשן. החל בדרכו ועקף את מוצב ג' הכבוש תוך כדי ירי, אסף עוד שמונה חיילי מילואים שהיו ממוקמים על הציר בשתי תצפיות והצליחו להסתתר עד אותו זמן. על פי עדות דוד אבודרם, לאחר איסוף התצפיות היו בזחל"מ 17 אנשים, בטנק אחד 12 אנשים ובטנק השני 5 אנשים.

כ-2 קילומטרים מצפון ל"לחצנית" הם נתקלו במארב מצרי שפגע בטנק האחורי (שבו היו 12 איש) ובזחל"מ. כל אנשי הכלים שנפגעו נלקחו בשבי (חלקם פצועים, כולל המפקד דוד אבודרם), או שנהרגו במקום על ידי המצרים. הטנק הקדמי, בפיקוד שלמה ערמן הצליח לעבור את המארב ועבר את "לחצנית". הוא קיבל הנחיה בקשר לא להיכנס לכביש הפלסטיק (ציר "זגוגית") כיוון שהיה ידוע שיש עליו מארבים מצריים. הוא המשיך דרומה ונפגע ממארב נוסף. חמשת אנשי הצוות הצליחו להיחלץ מהטנק ומהמארב המצרי והחלו במסע רגלי בביצות אל תעוז "יורם". ערמן ניווט בהצלחה את החמישה אל תעוז "יורם". שם נהרגו הוא וחייל נוסף מאש כוחותינו.

חוץ משלושת הטנקיסטים בצוות של הטנק שפרץ את דרכו דרומה ביום הראשון ללחימה, רק שלושה אנשים מתוך כל אנשי "אורקל" הצליחו להיחלץ בשלום ולשוב אל כוחות צה"ל. השאר, נהרגו או נשבו. על פי צה"ל, מתוך 56 חיילי צה"ל שהיו באזור "אורקל", 34 הם חללים ונעדרים, 16 שבויים ו-6 חולצו.[15]

מוצב "טמפו" בתרבות

המוצב מוזכר בשירו של שלמה ארצי, מ-1988, "חום יולי אוגוסט". בשיר מופיע המשפט "בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס ב"טמפו"" (אש נ"ס היא ירי ארטילרי נגד סוללות (תותחנים)). כבר ב-1982, על רקע מלחמת לבנון הראשונה, כתב ארצי כי מלחמת ההתשה הותירה צלקות קשות בדורו (וכנראה גם בו): "כשהיינו נוסעים לאורך קו בר־לב, לא ראינו תפיסה אסטרטגית מול העיניים. רק מצבורי עפר ופחד. שלא ייצא לנו איזה מצרי מהפינה, וכולנו נלך פייפן. במכונית השקם, אל מוצב טמפו, בקצה הצפוני של התעלה, רועדים כמו בקבוקים.".[16]

הרומן מאת יוסי עוזרד מ-2019, "ירח מעל סואץ", עוסק במלחמת ההתשה בכלל ובמעוז "טמפו" ובשיירות אליו בפרט.

עיטורים

מלחמת יום הכיפורים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ↑ לטענת דודו הלוי "טמפו" היה אות הקריאה של פלוגת הטנקים שהייתה במוצב בתחילת מלחמת ההתשה והשם דבק במוצב. שיחות של אורי מילשטיין עם דודו הלוי - סִיפוּרו של דודו הלוי, "נמר" (מפקד) מעוז "טמפו" במלחמת ההתשה (א') החל מ-7:12 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב
  2. ↑ אורי שגיא, "אורות בערפל, ידיעות ספרים, 1998, עמ' 27
  3. ↑ על פי גלבר, נסללה דרך בתוך הביצות כדי לתספק את טמפו (עמ' 367), על פי עדויות לוחמים במלחמת ההתשה, ציר "זגוגית", שהיה "כביש הפלסטיק" נסלל לאחר הפסקת האש באוגוסט 1970 ולא הייתה גישה אמיתית למעוז, אלא הדרך לאורך התעלה.
  4. ↑ יואב גלבר, "התשה — מלחמה שנשכחה", הוצאת דביר, 2017, עמ' 331
  5. ^ 5.0 5.1 יואב גלבר, "התשה — מלחמה שנשכחה", הוצאת דביר, 2017, עמ' 416
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 יואב גלבר, "התשה — מלחמה שנשכחה", הוצאת דביר, 2017, עמ' 368-367
  7. ↑ עדות אריה לצטר על התקרית בה נהרג חייל צה"ל ונפצעו שניים, כולל המח"ט קלמן מגן
  8. ↑ שיחות של אורי מילשטיין עם דודו הלוי - סִיפוּרו של דודו הלוי, "נמר" (מפקד) מעוז "טמפו" במלחמת ההתשה (א'), ראיון באתר יוטיוב
  9. ↑ ראו לדוגמא, הפגזת 26 באוקטובר 1968, שמשון עופר, 9 חיילי צה"ל נהרגו ו־20 נפצעו בהפגזת פתע לאורך התעלה, דבר, 27 באוקטובר 1968
  10. ↑ יתכן כי זו הייתה עמדת דיין כבר מתחילת מלחמת ההתשה. ראו ניר מן, עדיין כועס על מלכת האמבטיה, במחנה, 23 במרץ 1994
  11. ^ 11.0 11.1 יואב גלבר, "התשה — מלחמה שנשכחה", הוצאת דביר, 2017, עמ' 445-444
  12. ↑ אבינועם גרנות, תקווה בבוץ המלוח, סיפורי לוחמים, העמותה להנצחת מלחמת ההתשה, 2011
  13. ↑ אבי שמואלביץ', טכנאי קשר במרחבי סיני ובמעוזים במלחמת ההתשה 1967-1970, עמ' 138-136, באתר העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב
  14. ↑ עמוד לציון סיום סלילת כביש הפלסטיק בין בלוזה למעוז בודפשט והקדשתו לצה"ל, 1971, אתר הספרייה הלאומית
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 מלחמת יום הכיפורים - מפות ומבצעים
  16. ↑ שלמה ארצי, ילדי צוותא, מעריב, 15 באוקטובר 1982
  17. ↑ עיטור העוז שהוענק לסגן דוד אבודרם, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
    סגן דוד אבודרם, באתר הגבורה
  18. ↑ עיטור המופת שהוענק לסמל צבי צימר, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
    סמל צבי צימר, באתר הגבורה


אורקל (מעוז)42510094

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אורקל_(מעוז)&oldid=3620283"