פרשנות הפשט למקרא
פרשנות הפשט במקרא היא פרשנות של המופיע במקרא באופן המתיישב על הלשון, הן בהקשר הנקודתי והן במכלול הטקסטואלי, להוציא מפרשנויות ה"דרש" וה"רמז" המבוססות על דרכי הדרש והרמז המקובלים. בין המפרשים הבולטים בפירושם זה הם רש"י, האבן עזרא, הרשב"ם והרד"ק.
במחקרים מודרניים, בין היתר בקרב האקדמיה, הפרשנות מתימרת להיעזר בכלים בלשניים וספרותיים שונים כמו השוואה לשפות אחרות ועוד, אולם פרשנותם נתונה לביקורת עזה בבתי המדרש החרדיים. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא יומרתם לפרש עצמאית את פסוקי התנ"ך גם בניגוד למסורת חז"ל והתלמודים.
היסטוריה
הפרשנות הקדומה
לא הגיעו לידנו פירושים מובנים של המקרא בתקופות הקדומות; לכן קשה להעריך באיזה צורה התפרש המקרא בתקופת בית ראשון ובית שני. במחקר נטען שתקופה זו התאפיינה בפירושים אלגוריים שונים; כנראה ממדרשי ההלכה השונים, הדורשים את הכתוב לפי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, והם אינם תמיד הפשט במובנו המקובל. דרך נוספת ללימוד הפסוקים המוצאת ביטוי גם בתלמוד ובמדרשי האגדה, הוא פירוש מטאפורי המאופיין בעיקר בדרשות על הטקסט הכתוב, כשהם עוסקות במוסר, במשלים ובמסרים חינוכיים שתובלו בסיפורים שונים.
לעומת גישה זו יש הטוענים שפרשנות הפשט הייתה קיימת מאז ומעולם, והיוותה למעשה את החלק החשוב יותר של הפרשנות. כחיזוק לטענתם הם מוצאים בתרגומים השונים, כגון תרגום ירושלמי.[1] לדעתם התרגומים מהווים פרשנות פשט קלאסית, ולמעשה תרגום זה היה הפירוש הנפוץ והנלמד בקרב הציבור, עקב היותו נקרא בעת קריאת התורה בבית הכנסת.
פרשנות הפשט בימי הביניים
רש"י נודע במיוחד כראשון שעסק בחיפוש אחר 'פשוטו של מקרא'. למרות שזה עומד בניגוד לדברי חז"ל, הרמב"ן אף מציין שרש"י נתן רשות לפרש את הפסוקים כפשוטם ולא כפירוש המדרשי[2]. החיפוש אחר הפשט, המשיך, ואף הקצין, בתלמידיו וממשיכי דרכו של רש"י; רבי יוסף קרא, רשב"ם, רבי יוסף בכור שור והרמב"ן. ממשיכי דרכו של רש"י, הביאו בפירושיהם רק פירושים על פי הפשט מהלך זה היווה הקצנה ביחס לשיטתו של רש"י, אשר פירושו מבוסס בעיקר על דרשות חז"ל[3]. בפירושיהם ניתן לראות חיפוש מתמיד אחר פשט הפסוק, המהווה למעשה פרשנות מילולית. נוסף על הפרשנות המילולית, ניתן להצביע על פרשנות הגיונית, בכך שתיאורים מסוימים מפורשים במטרה שלא להתרחק ממסגרת הטבע המוכרת.[4] ניתן לסכם את דרך פרוש זו, כגישה טקסטואלית, השואפת להבין את הפירוש המילולי, גם על פי מכלול גורמים, כגון הבנה בשפה העברית ובדקדוק העברי, בהיסטוריה ובגאוגרפיה המקראית, ואף בשימוש ובהבאת נוסחאות אחרות.[5]
אולם אין בין הפרשנים תמימות דעים בדרכי הפשט. רש"י ברובו מפרש פסוקים שלא כדברי חז"ל (או לפחות כפירוש שחז"ל הביאו ונדחה על ידם), אך הרשב"ם והאבן עזרא והרמב"ן מתמקדים בעיקר בפירוש פשוטו של מקרא, את דרכו של הרשב"ם לפרש בניגוד לדבר חז"ל, הסביר הרשב"ם עצמו שלא בא לחלוק על דרשות חז"ל שהם העיקר, אלא לפרש "פשטות מתחדשים" לפי פשוטו של מקרא. וכן הרמב"ן מסביר ששני האופנים הן הפשט והן הדרש נכונים והכתוב יסבול את שניהם[6]. על דרכו של האבן עזרא לפרש בשונה מחז"ל, נאמרו דברי ביקורת חריפים, וניתנו הסברים וישובים שונים לדרכו זו.
פרשנות הפשט בעת החדשה
בעת החדשה עסקו בפרשנות הפשט הגר"א המלב"ם, המבי"ט, רבי שמשון רפאל הירש, תלמידו רבי דוד צבי הופמן ועוד. בדור האחרון בולט: הרב מרדכי ברויאר דרכם נחשבת חדשנית, כל אחד בתחומו. מנהגם שלא להתמקד בהסבר הפשוט המקומי, אלא לפרש מתוך ראייה רחבה והתמונה הכוללת של הפרשיות, על ידי הסברים מעמיקים בשורשי המצוות וסדרי ספרי החומש[דרוש מקור].
בציבור החרדי בלט בדורינו הרב לייב מינצברג שעסק רבות בפרשנות הפשט במקרא, הנחת היסוד של שיטתו הוא שהתורה שבכתב ניתנה לנו על מנת להבינה ומשכך שאין להסתפק בהסבר על פי דרש או סוד אלא להבין בכל מקום את הפשוטו של מקרא, וטען כי אם הקושיא היא בפשט אין להסתפק בתירוצים על דרך הדרוש או הסוד אלא גם התירוץ צריך להיות ברובד הפשט[7].
מעמדו של הפשט לעומת הדרש ודברי חז"ל
הפשט הוא אחד משבעים הפנים לתורה[8],[9]. יש הרבה פסוקים שאנו צריכים להוסיף בהם תיבה אחת או שתים כדי להבין את הפשט, ואין זה מפני חסרון המקרא, אלא מפני חסרוננו, שאין אנו מבינים כראוי את לשון הקודש[10], וכתב רבי יעקב בן ששת[11] שאין רשות לשום חכם לפרש בהם פירוש שיכחיש את הפשט שאמרו חז"ל. בנוסף ישנם מקראות שאין להם פירוש פשוט והדרש הוא הפשט שלהם[12][13].
מהות הפשט
פשט הינו מונח המתייחס ללשון המקרא, ולפיו יש ללמוד את הלשון על אופנו, משום שהתורה בדרך הפשט ניתנה באופן שהלשון יובן לכל ישראל, ולא רק ליחידי הדור, שהרי לכולם ניתנה התורה[14]. מה שאין כן ביחס לניסים שבתורה, שם אין להוציאו מפשוטו[15]. אמנם פירושי המדרש, אם אינו נראה בסברא שזהו פירוש המקרא, רשאים לפרש את המקרא כפשוטו[16]. ולא כל אחד יודע את הפשט אלא מי שמבינם[17], כי הפשט אינו נקבע לפי הבנת התינוקות ועמי הארץ רק לפי מובנם של בעלי בינה[18]. אף אבן כספי, פרשן רדיקלי ושנוי במחלוקת, קבע דבר זה[19]: ”לדעת שסיפורי תורתנו אמת כפשוטיהם, אצל מביניהם, רצוני [לומר] אצל מביני פשוטיהם”. בהתייחס ללימוד תנ"ך "בגובה העיניים" בקרב הציונות הדתית, תקף רב שלמה אבינר ואמר כי מלבד הטעות שכלית-לימודית בהבנת התורה, יש בזה משגה חינוכי חמור[20].
המהר"ל[21] התייחס בחומרה לגישה לפיה הפשט הינו הבנה פשטנית של המושגים: ”אנשים עיוורי לב, אשר שמים דברים אשר הם כבשונו של עולם, לדברי תוהו, כאילו אין בהם ממש. ודבריהם אשר הם תפל בלי טעם וריח, לדברים העומדים ברומו של עולם... ואיש הפתי חושב אך דברי דרשה הם... ואתה לא תחשוב כן... ”
צורת החותם
הגר"א קובע כי "ברוב התורה" הלכה עוקרת מקרא ואין ההלכה כפי פשוטו של מקרא, ובכל זאת יש מקום ללימוד גם פשוטו. הגר"א עומד על הפסוק בפרשת משפטים[22] לגבי רציעת העבד "והגשו אל הדלת או אל המזוזה", לפי פשוטו, וכפי שפירש הרשב"ם, משמע שניתן לרצוע במזוזה; אבל "הלכה עוקרת מקרא", ובמקרה זה ההלכה קובעת כי אין הרציעה כשרה במזוזה. הגר"א מסביר תופעה זו, כי בכוח וגדלות תורה שבעל-פה שהיא מהפכת את הכתוב, וההלכה עוקרת הרבה מפשטי המקראות בכמה פרשיות בתורה. פשוטו של מקרא משול לחותם וההלכה המקובלת לטביעת חותם, וטביעת החותמת הוא תמיד בצורה הפוכה מהחותם עצמה. אולם כמובן שצריך גם ללמוד ולדעת את "החותם", על כן צריך ללמוד גם את פשוטו של מקרא ואת הכתוב כצורתו.[23] ולדבריו פשוטו הכוונה לפירוש העולה מתוך ההקשר הפסוק, ודרש הוא פירוש המתמקד במשמעויות הנוספות של מילים בפסוק[24]. תלמידי הגר"א ותלמידי תלמידיו מוסרים שהדגיש "כי רחוק הוא הדרש מהפשט, ולא יקרבו זה אל זה לעולם.... נתיבותיהם שונות, ולא יתאחדו לעולם". ומביאים ש"הרבה להסביר טעותי הסוברים שהדרש יפרש את הפשט"[25]. ביטוי נוסף לפירוש המקרא "כצורתו", אף במקום שמקרא יוצא מידי פשוטו, אנו מוצאים בהשקיית סוטה, לפי דעת הרמב"ם[26]
תורה שבעל פה
ערך מורחב – תורה שבעל-פה
המסורת היהודית מקפידה להדגיש שעם תורה שבכתב ניתנה הפרשנות הנכונה שלה בדמות התורה שבעל פה. "מלמד ששתי תורות נמסרו להם לישראל, אחת בכתב ואחת בעל פה"[27]. התורה שבע"פ כשמה הועברה מדור לדור בלימוד מרב לתלמיד[28]. משימת העברת התורה שבע"פ והעסק בה היוו מאז ומעולם את מרכז הווי החיים היהודי, ועד ל"זוגות" המוזכרים במסכת אבות, לא נפלה בה מחלוקת בין חכמי התורה.
תורה שבע"פ שהיא פירוש התורה שבכתב מתחלקת באופן כללי לארבעה חלקים: פשט, רמז, דרש, סוד. ונקראים בר"ת פרד"ס[29]. פשט כשמו הוא ביאור המקרא באופן פשטני, ברם גם ביאור הפשט נצרך למסורת ולכללים, כדי להכיר את הטרימנולוגיה של המקרא, ואת עולם הערכים והמושגים המקראיים שמהם בנויים התיאורים וההגדרות. רמז הוא רובד נוסף בהבנת המקראות בדרך רמז ומשל. (לדוגמה ישראל נמשלו לצאן "אתם צאני" ומעתה בכל מקום בו מוזכר צאן ניתן לפרשו בדרך רמז על ישראל). דרש הוא האופן העיקרי בו מוציאים מן המקרא את הדינים שנמסרו למשה בע"פ לפי המפתחות של שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת. והסוד הוא חלק הנוסף והעמוק יותר המלמד את שורשי הדברים לפי סודות הבריאה בעולמות העליונים. מדרשי ההלכה השונים דורשים את הכתוב לפי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, ועל פי המסורת שהועברה להם מדור לדור. דרך הדרשות היא הינה הקובעת לעניין הלכה כיצד להכריע ולפסוק.
נטייה מדברי חז"ל
הביטוי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" משמש החל מתקופת הראשונים לשם העברת המסר בדבר האפשרות לפרש את המקראות גם לפי הבנתם המילולית, המכוּנַה בדבריהם: פשוטו של מקרא. עיקרון זה אינו מנסה להוציא דינים חדשים מפשוטו של מקרא אלא רק לבאר אותו. לרוב, פירושים אלו אינם עומדים בניגוד לדרשות חז"ל, אלא מתקיימים במקביל להם, כאשר פשוטו של מקרא מתייחס אל הרובד החיצוני והפשוט יותר של הכתוב, ואילו דברי חז"ל באים לגלות את הרובד העמוק יותר (על דרך: פשט, רמז, דרש וסוד). רש"י, שהרבה לפרש את המקראות על פי מדרשי חז"ל השונים, שילב בדבריו פעמים רבות גם את הפרשנות הפשטנית של הכתוב תוך ציון היחס של כל אחת מהפרשנויות:
על הפסוק (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ב') "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" מפרש רש"י: ”הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי”.
מלבד רש"י, פרשנים רבים אחרים (כמו הרמב"ן,[30] אבן עזרא[31] ורבנו בחיי[32]) עשו שימוש בכלל אין מקרא יוצא מידי פשוטו כהסבר למה סטו מן הפירוש הדרשני המקובל. הרשב"ם, בפירושו לפרשת וישב מייחד את הדיבור אודות עיקרון זה, ואף מספר על ויכוח שהתחולל בינו לבין סבו רש"י באשר לדרך הנכונה שיש לפרש את המקרא:
אלה תולדות יעקב - ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא... וכדאמרו במסכת שבת: "הוינא בר תמני סרי שנין וגריסנא כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו". וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום...
— רשב"ם בראשית פרק לז פסוק ב
שילוב בין פשט ודרש
בתקופת האחרונים בלטו המלבי"ם והנצי"ב בפרשנות יחד עם הרמונזציה עם דרשות חז"ל. המלבי"ם חיבר את פרושו למקרא בצמוד למדרשי ההלכה, וטרח לפרש איך הדרשות כלולות בפשט. אך הנצי"ב בא לפרש בעיקר פשט המקראות ובתוך כך גם פירש הרבה מדרשות חז"ל.
מנעו בניכם מן ההיגיון
”כשחלה ר' אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו, רבינו! למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא. אמר להם.. ומנעו בניכם מן ההיגיון”. לדברי חלק מהראשונים[33] הכוונה למנוע את הבנים מלימוד פשטי המקראות[34], כצורתם כמות שהם נקראים. לפי רש"י שם[35] הרחקה המדוברת היא על לימוד המקרא ככלל, בלימוד יתר על המידה. אזהרה זו היא לבנים שעוד לא הגיעו ללימוד הגמרא[36]. רב צמח גאון[37] מפרש "מנעו בניכם" - מלהגות במקראות שלפי צורתם הם נוטים למינות[38]. רבי חיים מוואלז'ין[39] מבאר כי הכוונה לדרוש אחרי פירושים שונים, וכי יש ללמוד תנ"ך עם פירושי רש"י, הרד"ק והמצודות.[40]
הנצי"ב[41] קובע כי מי שמפרש את המקראות לפי דעתו, קודם שעמד על דעת חז"ל, יש לחוש שהוא אפיקורס. לפי החתם סופר[42] הלומד בדרך זאת, של הבנת המקרא לפי איך שנראה הפשט, לפי שילמד את דברי חז"ל, עלול להגיע מזה לאפיקורסות. ואכן בגמרא[43] מבואר כי המינים פרקו עול בשל כך שפירשו את הפסוק "ויצא העגל הזה[44] כצורתו, כביכול עבודה זרה יש בה ממש.
רבי יוחנן[45] עומד על כך כי בכל מקום שפקרו המינים, משום שפירשו לעצמם את הפסוק כצורתו לצד מינות, נכתבה בתורה תשובה לטעותם בצידה. בין היתר הוא מונה את המקראות הבאים: "נעשה אדם בצלמנו[46] כאשר הטועה יכול לפרש שאמורים בזה חלילה שתי רשויות. לעומת זאת נקטה התורה בסמוך לשון יחיד "ויברא אלוקים את האדם בצלמו"[47]. באותה המידה טעו המינים בהבנת הפסוק כצורתו, כביכול יש שם שתי רשויות "הבה נרדה ונבלה שם שפתם"[48], ובצידו נכתב הפסוק "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל" המדבר בלשון יחיד. ועוד על זה הדרך.
לקריאה נוספת
- רבי יצחק אייזיק שר, לקט שיחות מוסר, עמ' תמו, באתר אוצר החכמה.
- הרב לייב מינצברג, פרקי מבוא דרכי ביאור התורה שבכתב, באתר היברובוקס.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: בפשש"מ |
- עדין שטיינזלץ, פשוטו של מקרא, דעות כ', תשכ"ב
- אליאב שוחטמן, פשט ודרש בפרשנות המקרא, פרשת השבוע - פרשת קדושים 317, תשס"ח
- שלמה מנורה, פשט והגיון במקרא, שמעתין.
- הרב יחיאל משה ורטהיימר לדרכו של הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל בלימוד המקרא פשטות המתחדשים גליון ב תשעט
הערות שוליים
- ^ הרב מנחם מנדל כשר הרחיב על הנושא בכמה מספריו, שצורפו למהדורות השונות של ספרו "תורה שלמה".
- ^ רמב"ן בראשית פרק ח פסוק ד.
- ^ הרב יהודה מאיר דביר בית היין פרקי מבוא עמוד 10
- ^ לדוגמה יוסף בכור שור על בראשית כח,12; המתאר עליית מלאכים כדבר שהתרחש בחלום.
- ^ לדוגמה פרוש רשב"ם לבראשית מט,10 ושמות כ,13 בהבאת הוולגטה.
- ^ השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שורש ב. וז"ל שם "יש לנו מדרשו עם פשוטו ואינו יוצא מידי כל אחד מהם אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת.
- ^ הרב יחיאל משה ורטהיימר לדרכו של הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל בלימוד המקרא פשטות המתחדשים גליון ב תשעט
- ^ האמונה והבטחון לרמב"ן פרק ט, של"ה מסכת שבועות פרק תורה אור אות קפה, בשם ארזי הלבנון פרק ט דף יג
- ^ ראו אצל רב שרירא גאון אגרת נא-נב שמונה בכלל ה"עיקרים" של חז"ל, לצד דרשות חז"ל וי"ג המידות - את הכלל 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. וראו אצל רבי יצחק אייזיק שר, לקט שיחות מוסר, ח"ג, מהדורא בתרא, תמ"ו.
- ^ האמונה והבטחון לרמב"ן פרק ט, של"ה מסכת שבועות פרק תורה אור אות קפה, בשם ארזי הלבנון פרק ט דף יג.
- ^ האמונה והבטחון פרק ט, וכן בשל"ה מסכת שבועות פרק תורה אור אות קפה, בשם ארזי הלבנון פרק ט דף יג.
- ^ נפש החיים שער א, פ"א, עה"פ "בצלמנו כדמותנו" כותב: מלת צלם ודמות כאן אינו כמשמעו, ומוסיף שכך הפשט גם לפי הפשטנים הראשונים.
- ^ חידושי הרי"מ על התורה ד"ה ברש"י ז"ל וכו'
- ^ חידושי אגדות למהר"ל שבת סג, א.
- ^ ראה ספר יסודות הקודש לרבי אברהם יצחק קליין, יו"ל בהוספות ע"י חתנו הרב אברהם וולף, בהסכמתם של הרב מטשעבין, הסטייפלר והרב שך, מאמר ה בפרק ב.
- ^ שו"ת משנה הלכות חלק ה סימן קסט
- ^ של"ה מסכת שבועות פרק תורה אור אות קפה
- ^ ספר מר קשישא לבעל החוות יאיר, ערך אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
- ^ משנת כסף שלהי ההקדמה.
- ^ תורת אמת עמ' 48.
- ^ גור אריה פרשת וישב.
- ^ כא, ו.
- ^ אדרת אליהו משפטים כא, ו. בסתירה למה שכתב ברשימות שיעורים לרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון), יבמות דף לט, א, הקובע כי במקום שמקרא יוצא מידי פשוטו, וא"א לפרשו בפשט אחר אלא כפי הדרש ההוא, אזי הלומד את התורה כפשוטו הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ואינו מקיים מצות תלמוד תורה כלל.
- ^ אדרת אליהו בראשית א א ד"ה את
- ^ המקורות לוקטו אצל דוד הנשקה, המעין, יז, ניסן תשל"ז עמוד 9
- ^ הלכות שוטה פ"ג ה"ב. "ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו ומעשה ראובן בפילגש אביו על פשטו..." זאת בעוד הכרעת הגמרא (שבת נה, ב) היא שכל האומר ראובן חטא, אינו אלא טועה, רק שמעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה, משום שבלבל ראובן מצעו של אביו. בכסף משנה על אתר, מדגיש כי אכן אין כוונת הרמב"ם שכך היה לפי האמת, אלא שמאיימין עליה לחוד לפי הכתוב "כצורתו", הגם שהעובדה כהווייתה היא שראובן לא חטא. כך פירש גם הרמ"א ( שו"ת סימן יא) את דברי הרמב"ם.
- ^ (ספרא בחוקותי ח יב)
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה א': "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה"; ובהקדמת הרמב"ם למשנה תורה: "נמצא מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום ארבעים דורות ואלו הן... ומשה רבינו מפי הגבורה, נמצא שכולם מה' א-להי ישראל".
- ^ כפי שכתב מגדולי הפרשנים - הרמב"ן בביאורו על התורה
- ^ בפירושו לבראשית פרק לז פסוק יז
- ^ בהקדמתו לתורה
- ^ בראשית פרק ג פסוק כא
- ^ מאירי שם ובסנהדרין (צו, ב), רשב"ם תחילת וישב, ערוך ערך "הג".
- ^ החיד"א בפתח עיניים שם, כתב כי הדבר כולל גם את לימוד פשטי המשניות, יעויין שם.
- ^ ראה שם ברש"י שני פירושים.
- ^ הרחב דבר דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק ג.
- ^ אוצר הגאונים ברכות חלק הפירושים עמ' 403.
- ^ וכן נראה מדברי המאירי בתחילתם, וראה עוד פסקי הריא"ז סנהדרין פי"א ה"ב אות יא.
- ^ כתר ראש אות נח.
- ^ יצוין שדעת רב האי גאון, מובאת בנימוקי יוסף מגילה כה, ב שהכוונה ללימוד פילוסופיה, וכן כתב בצל"ח בברכות שם. וראה ספר "נדחי ישראל" להחפץ חיים פמ"ג שהכוונה לספרים חיצוניים וכל שכן ספרי מינות וליצנות וחשק.
- ^ הרחב דבר האזינו לב, ג.
- ^ פרשת בשלח.
- ^ מגילה כה, א-ב כפירוש רש"י שם
- ^ כי תשא לב, כד.
- ^ סנהדרין לח, ב.
- ^ בראשית א, כו.
- ^ שם פסוק כז.
- ^ נח יא, ז.
22049799פרשנות הפשט למקרא