אהבת ציון (רומן)
| הוצאה | |
|---|---|
| הוצאה | דפוס ראם |
| תאריך הוצאה | 1853 |
| מספר עמודים | 210 |
"אהבת ציון" (1853) הוא רומן אפי תנ"כי מאת אברהם מאפו. זה הרומן העברי הראשון, אידיליה המתרחשת בתקופת הנביא ישעיהו והמלך חזקיהו, כתובה בלשון מקראית פיוטית ובנוסח רומנטי; שיר תהילה לארץ ישראל, לאהבה, לנעורים, לעבודה, לתחייה, לאורחות יושר, ליפי הטבע, לאומה הישראלית בימי תפארתה. לרומן הייתה השפעה גדולה על התנועה הציונית ועל הספרות העברית החדשה.
"אהבת ציון": חיבורו, תוכנו ומקורותיו
הגעגועים לחזון התעוררו בישראל במאות השנים האחרונות, ומצאו את הביטוי הנמרץ הראשון בשירת הרמח"ל. המשכילים נשאו בליבם את הצימאון לשירת-קודש, לניב נבואה, אלא שהחזון נסתם[1], וספרות ההשכלה לא הייתה אלא ספרות דידקטית, עד שבא אברהם מאפו.
אברהם מאפו, איש ישר ותם שהתחנך כעילוי בתורה בקהילת ליטא השכלתנית, החריפה והמפולפלת; מורה צעיר שדמיונו עשיר, היה נוהג נוהג לצאת מרחובות קובנה ולעלות על גבעת אלקסוטס שם היה צופה על העיר ונהר הניימן והוגה בירושלים בימי המקרא[2]. כתב יעקב פיכמן: "את מחבואי הגבעה הנהדרת הזאת חמד לו מאפו הצעיר בהיות עליו רוח ה' הטובה. שמה נמלט מקדרות חייו, חיי מורה עברי, עני ומדוכא, בודד ונרדף מקנאי העיר. כאן מצא שוב את נעוריו האבודים, ומתת הדמיון והשיר הייתה לו שילומים תחת כל עוניו ועלבונו בעולם המציאות. בשבתו פה, רחוק רחקו החיים אשר שם במורד, ובמקומם רוקמה הוויה זכה, שאננה, בהיות עוד העולם רך וטוב ותמים, והוא חוסה כולו בצל נוער ואהבה. מראש גבעה נישאה זו שילח את דמיונו כציפור דרור, וממעמקי ימים רחוקים דלה מראות חיים ונפשות חיות, אשר שיוו הוד חדש על ילדות האומה, הוד טבע וגבורה נשכחה"[1].
מאפו חפץ לחבר יצירה חזיונית גדולה ולהחזיר את עטרת לשון הקודש ליושנה. שאיפתו לשלמות הביאה אותו לשכתב שוב ושוב את יצירתו, כך הוא החל בחיבור הרומן בהיותו עלם צעיר בן עשרים ושתיים בשנת 1830, והשלים את המלאכה, תוך כדי נדודיו בעיירות ליטא, כעבור כעשרים שנה בהיותו גבר רב-ניסיון ושבע עמל.
כתב ישורון קשת: 'יצירתו של מאפוּ היא ניצחון על הזמן. היא רואה את העבר כראות הווה. מאפו, נשמה מעולמם של רות, שיר השירים ותהילים, העלה מנשיית העבר את הילדות של האומה ושיווה אותה לנגדו תמיד – ולא זו בלבד, אלא שחי היה בעצמו בראי זה של חיי האומה, כאילו היה שייך לפי עצם מהותו לילדותה של האומה: הילד הנצחי שבקרבו הוא שכתב את “אהבת ציון”. ולא רומן היסטורי ביקש מאפו לכתוב כאן, אלא פואמה רגשית של עולמו הקמאי, שקדם לעולם הגלותי אשר בשביו התענה'[3].
תוכן “אהבת ציון” לקוח מחיי שועי יהודה ועשיריה בימי המלכים אחז וחזקיהו, היינו בתקופה עשירה ברוחה בזמן הבית הראשון, שבה חי הנביא ישעיהו[4]. התוכן ההיסטורי איננו משמש אלא כרקע, והעלילה נעה בין תיאור חיי הצניעות והשקט של בני יהודה המצטיינים במידותיהם הטובות, ברגשותיהם העדינים וברוח ענווה ונדיבות; לבין תככים של חנפים וצבועים החודרים על ידי שקר ועורמה למעונות ישרים ומשכנות מבטחים ומנקרים כתולעת באושרם של התמימים. היצירה היא יצירה שירית של השתפכות-נפש; וגם יצירה הגותית, שבאמצעות דיבורים היוצאים מן הלב, הלובשים לבוש מקראי של פתגמים קצרים ושנונים, מנסחת השקפות על בעיות חיי-שעה וחיי-עולם מנקודות מבט שונות. מאפו מדגיש בספרו את יתרון חיי הכפר והשדה הפשוטים על תרבות עירונית מושחתת, את ניצחון הזוך והיושר והאמונה התמימה את השקר והנכלוליות.
"אהבת ציון" כתוב כמעין חלום: האמת חידתית ונסתרת, והמציאות החיצונית מטעה ומבלבלת את רוב הדמויות. במרכז היצירה חלומו של חננאל, סבה של תמר, על עלם יפה-עיניים שנפשו חושקת בנפש תמר בת תרצה בתו, אשר יגאלו מארץ שבותו, וישיבו ציונה אל מחמדי נפשו לאור שם באור ה'. רוב הדמויות מתנכרות לחלום, אם בגלל היותם אנשי מעשה שאינם מאמינים בחלומות, ואם כי מוחם צר מלהבין ולהכיל אנשים ההולכים בגדולות. ולעומתם שני המאמינים הנאמנים הגדולים: אמנון ותמר. אמנון הוא האוהב הנאמן, המאמין המושלם, כליל המעלות הטובות, יפה-תואר וגיבור-חיל, חכם ושר שירים, סמל התום, תפארת האדם, חלום חזיונו של המשורר שליכד בו את כל הניצוצות הטובים שיש ברבים[5]. על אף שלל הצרות התלוי על שכמו, כיוון שליבו טהור, הוא רואה הכל בטהרה. מאחר שאמנון טוב, הוא אומר כי טוב, וגומר את ההלל על ציון ומקוראיה, ועל עולם ומלואו. תמר היא אחת מבנות-ציון שבשיר השירים, בה התאחדה אצילות אביה וגאונו ורוך האם ופשטותה, עוז רוח לה, מליצותיה חכמות, ורשפי לבה שלהבתיה[6].
אהבה היא המניע הגדול ברומן של מאפו: אהבת-נפש טהורה של בן ובת ציון, אהבת האומה והמולדת ומסירות-נפש עליה, אהבת רֵעים, אהבת איש לאשתו תמתו ואהבת אשה לאלוף נעוריה, אהבת אב לבנו, אהבת אב לבתו, אהבת אם לבתה, אהבת אח ואחות, אהבת ירושלים עיר האלוקים, אוהב ה’ את שערי ציון[7]. אהבה אצל מאפו היא גם שם נרדף לאמונה, תקווה, וביטחון. האהבה מחייבת אמונה, נושמת תקווה (דברי תמר לאמנון: “קווה, קווה, אמנון, כי טובה תקווה מחיים” מהדהדים כבת-קול לאורך הרומן), ושמחה בביטחונה[5].
לב הרומן אהבתם של אמנון ותמר. להבדיל מאהבת אמנון ותמר המקראיים שתוארה על ידי חז"ל כאהבה התלויה בדבר[8]; אמנון ותמר ברומן "אהבת ציון" הם שני רעים הנאהבים ונעימים לאלוקים ואדם[9]. השם אמנון מורה על נאמנות, אמנון השמור לך. השם תמר מורה על יושר ורום המעלה. כתב ראובן בריינין: 'באהבת תמר ואמנון הננו רואים את אהבתם של בנות ציון ובניה בכל תקופה ועזוזה, בכל טהרתה, קדושתה, יפיה, חִנה ונעימותיה. האהבה הזאת היא בריאה ונשגבה, יען כי היא מיוסדה על כֹּח-המשיכה השורר בין שני גופים יפים וחזקים ובין שתי נפשות טהורות וזכות המתאימות זו לזו. האהבה הזאת, כפי שמאפו מתאר אותה, נקיה היא מבהמיוּת גסה וגם ממחלות הרוח והדמיון וטבעית היא, בגובה מובן המלה, מראשיתה ועד סופה. כשאנו קוראים את “אהבת ציון” הננו חשים ומרגישים, מכירים ומאמינים כי ככה אמנם אהבו בנות ציון, ותמר ופנינה לא היו יחידות בדורן. אהבתן היא אהבת העבריה בימים מקדם, – “אהבה עזה כמוות ומים רבים לא יוכלו לכבות אותה”, – ורק חוזה עברי כמאפו ידע לתאר אותה בכל צניעותה ורוממוּתה'[10].
מבחינה ספרותית, אמנון ותמר של מאפו הם גלגול ספרותי של שלום ושלומית[11], גיבורי המחזה "מגדל עוז" מאת הרמח"ל, שהם גלגול ספרותי של אמינטה וסילביה[12], גיבורי המחזה "אמינטה" מאת המשורר האיטלקי טורקוואטו טאסו (ואמנם השם אמנון דומה בצלילו לאמינטה, והשם תמר בהוראתו לסילביה - רוח היער). אולם לא השפעת מחזה הרמח"ל על העלילה של "אהבת ציון" עיקר; וגם לא השפעת הרומן הרומנטי האירופאי, ובמיוחד זה הצרפתי, על מבנהו וצורתו; אלא השפעת המקרא על תוכנו, סגנונו ואווירתו.
הרומן של מאפו הוא שירה ברוח המקרא: פשטות הסיפור תוך הבלטת העיקר מבלי לעמעם את הטפל; שירה אפית המספרת בנשימה רחבה עלילות חיים גדולות, ספוגות תום ותבונה, ממשות ודמיון בפרופורציה מוצלחת; תיאור הדמויות כטיפוסים וסמלים, סגנון זך ומלא ביטוי הבנוי כולו ביד אמונה[1]. כתב יעקב פיכמן: 'כל סגולותיה של שירת התנ"ך באו בו לידי ביטוי אמיץ כזה, שעושה אותה כמעין ביאור וכעין מילואים לספר הנצחי שלנו. אין זה חיקוי סתם של סגנון, שעל פי רוב אינו אלא מדלדל את המקור, כי אם יצירה, שנכתבה כולה ברוח קודשו של התנ"ך, בהשפעתו הבלתי-מוכרת. יצירה כזו מוסיפה כוח חיוני, מצרפת ונופחת נשמת חיים חדשים בניבים ישנים. ודאי, שבלי התנ"ך לא תהיה מובנת יצירת מאפו; אבל יצירת מאפו עושה גם את סגנון התנ"ך ורוחו קרובים לנו יותר. היא מקרבת את הניב העתיק למושגי החיים; היא מרחיבה אותו מדעת ושלא מדעת. זוהי אותה סטיליזציה, היוצרת מטבעות-לשון העוברות לחיים, המוסיפה לדברים שבכתב את חמימותם של דברים בעל-פה'[1].
כתב אליעזר שטיינמן: '"כרסיסי טל אורות, הנוטפים משושני שחר" - ביטוי השגור בפי מאפו - שפעוּ רסיסי טל התחייה ממליצותיו הרעננוֹת של מאפּוּ על לב קוראיו. שפת התנ“ך שימשה לוֹ לא רק לבוש, אלא גם תוֹך. בשפה זו נחזוּ לו רוח העולם ועין העולם. דומה, הוא לא שמע כל קול וכל לשון חוץ משׂפת חוזי י-ה. כּשם שהוא חלם לנו חיים נאצלים מימי קדם, כך חלם לנו לשון נאצלה שיסודה בקדוּמים. ולאו דווקא מפאת מַחלצות מיליו ומבנה משפטיו ראוי הוא לכתר הסופר התנ”כי הדגול, אלא בעיקר משום שכּל עולם הטבע והנפש נראה לו בחזות תנ“כית'[5].
אהבת ציון: דמויות עיקריות
- יורם - שר-אלף משועי יהודה היושב בירושלים, לו שתי נשים: חגית ונעמה.
- נעמה - אשת יורם, אם אמנון ופנינה.
- אמנון - בנם של יורם ונעמה, רועה צאן.
- פנינה - אחותו הצנועה והיפה של אמנון.
- ידידיה - נדיב, שר הרכוש של המלך, ידידו של יורם, נשוי לתרצה ואבי תמר ותימן.
- תרצה - אשת ידידיה, אם תמר ותימן.
- תמר - בתם של ידידיה ותרצה, עלמה כלילת-יופי.
- תימן - בנם של ידידיה ותרצה.
- חננאל - אביה של תרצה, שבוי באשור בין גולי אפרים.
- מתן - שופט צבוע, ידידו המדומה של יורם.
- זמרי - כהן בעל, נוכל העושה את השחיתות שיטה.
- עכן - בן משק יורם, עבד.
- נבל - בנם של עכן ואשתו חלאה, גדל כעזריקם בנם של יורם וחגית.
השפעת "אהבת ציון"
"אהבת ציון" יצא לאור לראשונה ב-1853 ועורר התרגשות רבה והתעוררות לאומית בקרב קוראיו הרבה שנים לפני הקמת התנועה הציונית. הצעירים היהודים שהיו אמונים על המקרא קראו בשקיקה את הרומן שתיאר את ארץ ישראל כארץ פורייה מלאה במעיינות, שדות וכרמים; את בני יהודה כגיבורים ישרים ואצילי-רוח ואת בנות יהודה כעלמות יפות ונדיבות, והתעורר בהם רצון לעזוב את הגולה ולעלות לא"י לחונן את עפרה וליישבה.
כתב יעקב פיכמן: "זה היה ספרה של תקופה, יצירתה המחנכת והמעוררת. היא פקחה את העיניים לראות שוב את ירק הארץ, נתנה שקט ללב, הרחיקה מן הכיעור והקטנות אשר מסביב... בכוחה לחדש מבפנים, לעורר נרדמות, הצליחה יצירה זו להיכנס ללב העם במידה כזו, שבדורות קודמים נכנסו רק ספרי הדת והמוסר המובהקים ביותר. היא כבשה לבבות וחידשה לבבות; היא חידשה את פני החיים, יישרה את קמטיהם ושפכה רוח של נוער על העולם. לנו אין עתה כל מושג מן המהפכה הגדולה שהביא ספר קטן זה בזמנו. קסם לא-ישוער היה בדפיו המאירים, בסגנונו שקוי-הבושם, בכל הרננה האביבית שהיה שופע על סביביו. לכל מקום שהגיע נשא את רוח הימים ההולכים ובאים. בכל פינה שחדר, נתקבל ככרוז, כבשורה. התקווה דובבה את שורותיו - תקוות הימים אשר נכונו... וזכורני: בימי הקיץ החמים, כשהייתי נודד בערבות חרסון, עייף ויגע מעמל הדרך, הייתי יושב על עשב השדה, וקורא בספרי החביב, דף אחר דף, פרק אחר פרק; ובכל פעם שהייתי שוקע במראות הקדומים האלה, היה לי הרגש כאילו אילן רחב-צל משיב עלי את צינתו המתוקה"[1].
וכתב בן-אביגדור: '"אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" הם שיר-השירים לילדות העם, שיר השירים על עם חי ועובד, חורש אדמתו וקוצר קצירו, רועה צאנו וחולב חלבו, נוטע ושותל, בוצר ומעמר - שיר השירים על עם לוחם לחופשו ומגן על אדמתו, עם צועד בקומה זקופה בארץ מלאה זוהר ושמש, מגד ושיפעה... "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" היו לכינור ציון הראשון שנתלה מעל למראשותינו, הכינור שהשמיע ראשונה את שירת התחייה והעוז, החוסן וההוד... כל הגעגועים הכמוסים שבלב העם העברי במשך אלפי שנים לעברו המזהיר ולארצו, כל החלומות על חיי חופש וזוהר בארץ מולדת, את כל אלה העלה מאפו האמן ויצר את יצירותיו אלו - יצירות טבולות זוהר-שמש ואור-חיים... וכל אותם צלילי העבר הקדמון שהעיר מאפו בכינורו החיו והעירו בנפש העם את געגועיו הטמירים לארץ, לעבודת האדמה ולחיי חופש במולדת'[13].
בעקבות "אהבת ציון" המשורר מרדכי גוטפריד חיבר בשנת תרע"ד (1914) את השיר "בן-ציון", מכתב שתמר כותבת לאמנון כתשובה למכתבו, שיר שתחילתו השורות הבאות: "אמנון יקירי, דגול מרבבה / מכתביך מלאים רעיון ומחשבה / בעומק הלב אתה חופר / בעטך הפורה, בעט סופר; / לא בדיו - בדם ובדמעות / תספר את המקרים והתלאות / אשר קרוך בדרך, במרחקים, / דבריך יוצאים מלב, ממעמקים".
"אהבת ציון" יצא לאור ביותר מארבעים מהדורות; וגם תורגם לגרמנית, אנגלית, יידיש, רוסית, צרפתית, לדינו, ערבית ופרסית-יהודית. הרומנים התנ"כיים של מאפו היו אבני הפינה ועמודי היסוד של בניין הספרות העברית החדשה[13]. השפעתם ניכרת במיוחד ביצירות אברהם שלום פרידברג, מנדלי מוכר ספרים, מרדכי צבי מאנה, חיים נחמן ביאליק, ויעקב פיכמן. "אהבת ציון" המשיך להיות ספר עברי קלאסי עבור עולי העליות הראשונות לא"י, וגם לאחר קום מדינת ישראל[14].
כתב אליעזר שטיינמן: "כל סוגי הקוראים מוצאים בו עד היום חפץ ועניין; לא זו בלבד שמַחשיבים אותו אלא גם קוראים בו; ולא זו בלבד שקוראים בו, אלא גם אוהבים אותו. לחו לא נס; טעמו לא פג; ודומה הוא עלינו חדש כאילו נכתב כעת... בכל שעת חיים שנקרא בפרשת אמנון ותמר, בין אנו צעירים או זקנים, בין שבעי תרבות ובין קרתנים, לעולם אנו מרגישים עם רשרוש דפי הספר רשרוש עליו של עץ האביב. החיים מזדקנים, אבל החלומות צעירים תמיד"[5].
וכתב יוסף קלוזנר: "מאפו הוא לא רק ניתק אותנו מעל החיים הישנים והוציאנו מן הגטו הרוחני: הוא גם נטע בתוכנו גאון לאומי ורוח עברי נכון. ואת אהבת-ציון ואת חיבת החירות המדינית והרוחנית נתן בלבנו. ובעבותות-אהבה קשר אותנו אל הארץ, שבה קשורות כל תקוותינו. כי הוא החיה אותה ואת מלכיה ושריה ונביאיה בדמיוננו כמו שחִיָּה אותה התנ"ך ברוחנו. ושבח גדול מזה אין למצוא ואין לבקש"[15].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 יעקב פיכמן, מבוא לאהבת ציון מאת מאפו
- ↑ פישל לחובר, אברהם מאפו
- ↑ ישורון קשת, על אברהם מאפו
- ↑ כתב יוסף קלוזנר: כל פרט ופרט, כל שיחה ושיחה, שהוא מביא, טבולים באורה הבהיר והיחיד-במינו של תקופת ישעיהו וחזקיהו. די לקרוא את ציור "בציר-הענבים" ("אהבת ציון", פרק ה'), או ציור קטיפת הערבים וכריתת ענפי עץ-עבות מחוץ לירושלים (שם, פרק כ"ז), את שיחת הקטטה בין עזריקם ובין תמר (שם, פרק ו', ועוד), או את שיחתו הנפלאה בטבעיותה של השיכור האומלל, שאמנון היה לו לעזר (שם, שם), או את דיבוריהם הגסים-העממיים של הפוחזים ומנסכי-היין, כרמי, חפר, ובוקיה (שם, פרק ט"ז), ולעומת זה - את התפילה הזכה של תמר, שהיא מתפללת על אמנון (שם, פרק ו'), ואת נאומי הנביאים, - די לקרוא את כל אלה בלבד כדי לשכוח בלי משים, שאנו קוראים חיקוי לתנ"ך ולא ספר, שנכתב בתקופת התנ"ך.
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 אליעזר שטיינמן, אהבת ציון - אהבת עולם
- ↑ יעקב פיכמן, אברהם מאפו, התקופה ניסן-סיון תרע"ח, עמ' 675-649
- ↑ תהילים פז, ב
- ↑ מסכת אבות, ה, טז
- ↑ כך תיאר אותם מאפו בסיפורו "עיט צבוע"
- ↑ ראובן בריינין, אברהם מאפו: חייו וספריו, פרק יז, פייטקרוב: תושיה, תר"ס
- ↑ פישל לחובר, אברהם מאפו, הערה 2
- ↑ פישל לחובר, משל "המגדל"
- ^ 13.0 13.1 בן-אביגדור, אברהם מאפו, צפרירים, ט' כסלו תר"ף (1 דצמבר 1919), עמ' 16-14
- ↑ בשנת 1947 הועלתה בהבימה ההצגה "אהבת ציון" בעקבות הרומן. בשנת 1950 הרומן "אהבת ציון" יצא לאור בהוצאת דביר, ובשנת 1962 בהוצאת יזרעאל (לשתי המהדורות מצורפת הקדמה מאת יעקב פיכמן).
- ↑ יוסף קלוזנר, יוצרים ובונים, כרך ראשון, תל-אביב: דביר, תרפ"ה, עמ' 191
אהבת ציון (רומן)41564634Q25490491