אה"מ פרינסס רויאל (1911)
 | |
| אה"מ פרינסס רויאל | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | לאיון |
| ציוני דרך עיקריים | |
| הוזמנה | 2 במאי 1910 |
| הושקה | 29 באפריל 1911 |
| תקופת הפעילות | 14 בנובמבר 1912 – 19 בדצמבר 1922 (10 שנים) |
| אחריתה | נגרטה |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 26,270 טון, מקסימלי: 30,820 טון |
| אורך | 213.4 מטר |
| רוחב | 27 מטר |
| שוקע | 9.9 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 28 קשרים |
| גודל הצוות | 1,092 איש |
| טווח שיוט | 10,390 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 31 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 70,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
שריון עיקרי – 102–229 מ"מ שריון סיפון – 64 מ"מ צריחי תותחים – 229 מ"מ ברבטות – 203–229 מ"מ מגדל הניווט – 254 מ"מ |
| חימוש |
8 תותחי Mk V BL 13.5 אינץ' (343 מ"מ)/45 קליבר 16 תותחי Mk VII 4 אינץ' (102 מ"מ) 2 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ) |
אה"מ פרינסס רויאל הייתה השנייה מבין שתי סיירות המערכה מסדרת לאיון שנבנו עבור הצי המלכותי לפני מלחמת העולם הראשונה. הם נבנו בתגובה לסיירות המערכה הגרמניות הראשונות, סדרת מולטקה, שהיו הרבה יותר גדולות ועוצמתיות מסיירות הקרב הבריטיות הראשונות, מסדרת אינווינסיבל. האוניות שיפרו משמעותית את המהירות, החימוש והשריון לעומת סיירות המערכה מסדרת אינדפטיגבל הקודמת. האונייה נקראה על שם לואיז, הנסיכה המלכותית, תואר שניתן מדי פעם לבתו הבכורה של המונרך.
האונייה הושלמה בשנת 1913, והשתתפה בקרב מפרץ הלגולנד חודש לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914. לאחר מכן היא נשלחה לים הקריבי כדי למנוע משייטת מזרח אסיה הגרמנית להשתמש בתעלת פנמה. לאחר ששייטת מזרח אסיה הוטבעה בקרב איי פוקלנד בדצמבר, פרינסס רואל הצטרפה מחדש לשייטת סיירות המערכה הראשונה. במהלך קרב שרטון דוגר, האונייה קלעה רק מספר פגיעות, אם כי אחת פגעה קשות בסיירת המשוריינת הגרמנית בליכר. זמן קצר לאחר מכן, היא הפכה לספינת הדגל של שייטת סיירות המערכה הראשונה, בפיקודו של אדמירל משנה אוסמונד ברוק.
פרינסס רויאל נפגעה באורח בינוני במהלך קרב יוטלנד ונזקקה לחודש וחצי של תיקונים. מלבד מתן תמיכה מרוחקת במהלך קרב מפרץ הלגולנד השני בשנת 1917, האונייה בילתה את שארית המלחמה בסיורים חסרי אירועים בים הצפוני. היא הוכנסה למילואים ב-1920, ואז נמכרה לגרוטאות ב-1922 כדי לעמוד בתנאי הסכם הצי של וושינגטון.
תכנון
סיירות המערכה מסדרת לאיון, שכונו "החתולים המופלאים", תוכננו על ידי פיליפ ווטס, מנהל הבנייה הימית, תוכננו כך שיהיו עדיפות על סיירות המערכה הגרמניות החדשות מסדרת מולטקה, כפי שהספינות הגרמניות היו עדיפות על סדרת אינווינסיבל. הגידול במהירות, בשריון ובגודל התותחים אילץ עלייה של 65 אחוז בגודל על סדרת אינווינסיבל. ללאיון היה אורך כולל של 700 רגל (210 מטרים), רוחב של 88 רגל 7 אינץ' (27 מטרים), ושוקע של 32 רגל 5 אינץ' (9.88 מטרים) בתפוסה מלאה. הדחק האונייה היה 26,270 טונות ארוכות (26,692 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-30,820 טונות ארוכות (31,315 טונות) בתפוסה מלאה.
הנעה
לפרינסס רויאל היו שני סטים זוגיים של טורבינות קיטור עם הנעה ישירה של פארסונס, שכל אחת מהן הניעה שני צירי מדחף באמצעות קיטור שסופק על ידי 42 דודי Yarrow. הטורבינות תוכננו להפיק סך של 70,000 כוחות סוס (52,000 קילוואט), שיעניקו מהירות של 28 קשרים (52 קמ"ש). בספטמבר 1912, פרינסס רויאל החלה בניסויי הים שלה והשיגה בהם 78,803 כוחות סוס (58,763 קילוואט) למהירות של 28.5 קשרים (52.8 קמ”ש). במהלך ניסויי הכוח המרבי ביולי 1913, השיגה סיירת המערכה 96,238 כוחות סוס (71,765 קילוואט) למהירות של 27.97 קשר (51.80 קמ”ש) בתפוסה יוצאת דופן של 29,600 טונות ארוכות (30,140 טונות). היא נשאה 3,500 טונות ארוכות (3,600 טונות) של פחם, ועוד 1,135 טונות ארוכות (1,153 טונות) של מזוט שרוססו על הפחם כדי להגביר את קצב השריפה שלו. בתפוסה מלאה, היא יכלה להפליג לטווח של 5,610 מיילים ימיים (10,390 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש).
חימוש
פרינסס רויאל כללה שמונה תותחי BL 13.5 אינץ' (343 מ"מ) Mk V בארבעה צריחי תותחים, המסומנים 'A', 'B', 'Q' ו-'X' מלפנים לאחור. החימוש המשני שלה כלל 16 תותחי BL 4 אינץ' (102 מ"מ) Mk VII, רובם מותקנים בקזמטים. שני התותחים שהותקנו מעל קבוצת הקזמטים הקדמית קיבלו מגני תותחים במהלך השנים 1913–1914 כדי להגן טוב יותר על צוותי התותחים מפני מזג האוויר ופעולות האויב.
סיירת המערכה נבנתה ללא תותחי נ"מ (AA), אך מאוקטובר 1914 עד דצמבר 1916 הותקן עליה תותח הוצ'קיס QF 6 פאונד ("QF" לירי מהיר) על תושבת זווית גבוהה. תותח יחיד QF 3 אינץ' 20 cwt נ"מ נוסף בינואר 1915 ונישא עד אפריל 1917.
פרינסס רויאל קיבלה מנהל בקרת אש בין אמצע 1915 למאי 1916 שריכז את בקרת האש תחת קצין התותחנות שירה כעת בתותחים. כדי ליישר את התותחים שלהם על המטרה, אנשי צוות הצריח היו צריכים לעקוב אחר מצביעים על חוגה שמיקומם הועבר ממנהל בקרת האש. זה הגביר מאוד את הדיוק בשל הסיוע באיתור נתזי הפגזים ומזער את השפעות הסבסוב על פיזור הפגזים לעומת כאשר הצריחים ירו בנפרד.
בתחילת 1918 נשאה פרינסס רויאל סופווית' פאפ ו- סופווית' 1½ סטראטרס על סיפוני טיסה שהותקנו על גבי צריחי 'Q' ו-'X'. לכל סיפון היה האנגר בד כדי להגן על המטוס בזמן מזג אוויר סגרירי.
שריון
הגנת השריון שניתנה לפרינסס רויאל הייתה כבדה יותר מזו של סיירות המערכה מסדרת אינווינסיבל; חגורת קו המים של שריון קרופ הייתה בעובי 9 אינץ' (229 מילימטרים) באמצע הספינה. היא הצטמצמה ל-4 סנטימטרים לכיוון קצות הספינות, אך לא הגיעה לא לחרטום ולא לירכתיים. לחגורת השריון העליונה היה עובי מרבי של 6 אינץ' (152 מילימטרים) על אותו אורך כמו החלק העבה ביותר של שריון קו המים והיא הצטמצמה ל-5 אינץ' (127 מילימטרים) לצד קצוות הצריחים. צריחי התותחים והברבטות היו מוגנים על ידי שריון בעובי 8–9 אינץ' (203–229 מילימטרים), למעט גגות הצריח שבהם השתמשו 2.5–3.25 אינץ' (64–83 מילימטרים). העובי של סיפון פלדת ניקל נע בין 1–2.5 אינץ' (25–64 מילימטרים). מחיצות טורפדו מפלדת ניקל בעובי 2.5 סנטימטרים הותקנו ליד מחסני התחמושת וחדרי המעטפת. לאחר שקרב יוטלנד חשף את פגיעותה לאש אנכית, שריון בעובי 1 אינץ (25 מילימטרים) נוסף, במשקל של כ-100 טונות ארוכות (102 טונות), נוספו לגגות מחסני התחמושת והצריחים.
בנייה ושירות
פרינסס רויאל הונחה במספנת ויקרס בבארו-אין-פורנס ב-2 במאי 1910. היא הושקה ב-29 באפריל 1911 על ידי לואיז, הנסיכה רויאל, ונכסה לשירות ב-14 בנובמבר 1912. היא עלתה 1,955,922 ליש"ט בתוספת 120,300 ליש"ט נוספים עבור החימוש שלה. עם כניסתה לשירות הצטרפה פרינסס רויאל לשייטת הסיירות הראשונה, ששמה שונה לשייטת סיירות המערכה הראשונה בינואר 1913. אדמירל משנה דייוויד ביטי קיבל את הפיקוד על השייטת ב-1 במרץ 1913. השייטת, כולל פרינסס רויאל, ביקרה בברסט בפברואר 1914 ובנמלי האימפריה הרוסית במהלך יוני.
קרב מפרץ הלגולנד
הפעולה הראשונה של פרינסס רויאל הייתה כספינת דגל של כוח סיירות המערכה בפיקודו של אדמירל ביטי במהלך קרב מפרץ הלגולנד ב-28 באוגוסט 1914. ספינותיו של ביטי נועדו במקור כתמיכה מרוחקת של הסיירות והמשחתות הבריטיות הקרובות יותר לחוף הגרמני למקרה שהספינות הגדולות של צי הים הפתוח יצאו לפעולה בתגובה להתקפות הבריטיות. הם פנו דרומה במלוא המהירות בשעה 11:35 כאשר הכוחות הקלים הבריטיים לא הצליחו להתנתק על פי לוח הזמנים והגאות הגואה גרמה לכך שאוניות ראשה גרמניות יכלו לעבור את פתח שפך היאדה. הסיירת הקלה החדשה, ארת'וזה, נפגעה מוקדם יותר בקרב והייתה תחת אש מהסיירות הקלות הגרמניות שטרסבורג וקלן כאשר סיירות המערכה של ביטי הופיעו מתוך הערפל בשעה 12:37. שטרסבורג הצליחה להתחמק לערפילים ולהתחמק מהאש, אך קלן נותרה גלויה ונפגעה במהירות מאש מהשייטת. עם זאת, דעתו של ביטי הוסחה מהמשימה לסיים אותה על ידי הופעתה הפתאומית של הסיירת הקלה הקשישה אריאדנה ישירות לחזיתו. הוא הסתובב במרדף והפך אותה לגוש בוער בשלוש מטחים בלבד מטווח קרוב – מתחת ל 6,000 יארד (5.5 קילומטרים). ב-13:10 ביטי פנה צפונה וסימן אות כללי לסגת. הגוף הראשי של ביטי נתקל בקלן הנכה זמן קצר לאחר שפנתה צפונה והיא הוטבעה על ידי שני מטחים מלאיון.
פרינסס רויאל הפליגה מקרומארטי ב-28 בספטמבר כדי להיפגש עם שיירת חיילים קנדים לכיוון בריטניה. היא הצטרפה שוב לשייטת סיירות המערכה הראשונה ב-26 באוקטובר, אך נותקה שוב כמה ימים לאחר מכן כדי לתגבר את שייטות צפון האוקיינוס האטלנטי והקריביים בחיפוש אחר שייטת מזרח אסיה של אדמירל גראף שפה לאחר שהשמידה את שייטת הודו המערבית הבריטית ב-1 בנובמבר במהלך קרב קורונל. פרינסס רויאל הגיעה להליפקס ב-21 בנובמבר, ואז בילתה מספר ימים מחוץ לעיר ניו יורק לפני שהפליגה לעבר הקריביים כדי להישמר מפני האפשרות שגראף שפה ישתמש בתעלת פנמה. שייטת מזרח אסיה הוטבעה מול איי פוקלנד ב-7 בדצמבר, ופרינסס רויאל עזבה את קינגסטון, ג'מייקה, בדרך לבריטניה ב-19 בדצמבר.
קרב שרטון דוגר
_Map.png)
עמדות יחסיות של הכוחות הבריטיים והגרמנים בערך בשעה 12:00
ב-23 בינואר 1915, כוח של סיירות מערכה גרמניות בפיקודו של אדמירל פרנץ פון היפר התייצב כדי לטהר את שרטון דוגר מכל סירות דיג בריטיות או כלי שיט קטנים שעשויים להיות שם כדי לאסוף מודיעין על תנועות גרמניות. עם זאת, הבריטים קראו את ההודעות המוצפנות שלהם והפליגו ליירט אותם עם כוח גדול יותר של סיירות מערכה בריטיות בפיקודו של אדמירל ביטי. הקשר נוצר ב-24 בינואר בשעה 07:20 כאשר הסיירת הקלה הבריטית ארת'וזה הבחינה בסיירת הקלה הגרמנית SMS קולברג. עד 07:35 הגרמנים הבחינו בכוח של ביטי והיפר הורה לפנות דרומה במהירות של 20 קשרים (37 קמ"ש), מתוך אמונה שזה יספיק אם הספינות שהוא ראה מצפון-מערבו היו ספינות קרב בריטיות ושהוא תמיד יכול להגביר את המהירות למהירות המרבית של בליכר של 23 קשרים (43 קמ"ש) אם הם היו סיירות מערכה בריטיות.
כעת החל מרוץ בין הגרמנים לבריטים, כאשר הגרמנים שואפים להגיע לבסיסם והבריטים שואפים להדביק אותם ולפתוח בקרב. להיפר היה יתרון התחלתי של כ-22 ק"מ, יתרון שצמצמו הבריטים בהתמדה.
ביטי מיקם את אוניותיו בנתיב מקביל לנתיבן של האוניות הגרמניות, אך מדרום להן. הרוח נשבה מולו, וביטי קיווה שהיא תפזר את עשן התותחים הבריטיים כך שלא יכביד על התצפית והירי של אוניותיו, בעוד שבמקביל אותה רוח תכביד על התותחנים הגרמניים, שכן העשן שלהם ינשוב בכיוון האוניות הבריטיות ויפריע לתצפית ולירי. ביטי הורה לאוניותיו להגביר את מהירותן, עד ל-29 קשרים (כ-54 קמ"ש). הייתה זו מהירות גבוהה מאוד באותה תקופה; רק שלוש הסיירות המתקדמות של ביטי, "לאיון", "טייגר" ו"פרינסס רויאל", הצליחו לנוע במהירות זו, ואילו שתי הישנות יותר, "ניו זילנד" ו"אינדומיטבל", החלו לפגר אחריהן, אך גם הן צמצמו את המרחק בינן לבין השייטת הגרמנית. היפר לא יכול היה להגביר את מהירותו, שכן "בליכר" לא הייתה יכולה להפליג מהר יותר מ-24 קשרים.
בשעה 8:52 פתחה אוניית הדגל והמובילה בטור הבריטי, "לאיון", באש. הטווח היה כ-18,300 מטרים; היה זה ירי לטווח ארוך מאוד, שמעולם לא נוסה לפני כן באימונים או בקרב. למרות הטווח הגדול החלו הבריטים לאחר כמה מטחים להגיע למסגר, כלומר לפגוע סביב המטרות. "לאיון" ירתה בתחילה על האונייה האחרונה בטור הגרמני, "בליכר", אך משהתקרבה העבירה את האש אל אוניית הדגל הגרמנית, "זיידליץ". בתחילה לא יכלו הגרמנים להשיב אש. תותחיהם היו בעלי קוטר קטן יותר ולפיכך בעלי טווח קצר יותר. רק כעשרים דקות לאחר תחילת הירי הבריטי, בשעה 9:11, החלו להשיב באש.
כעשרים דקות לאחר מכן, בשעה 9:35, הגיעה האונייה הרביעית בטור הבריטי, "ניו זילנד", לטווח. ביטי החליט לחלק גזרות ירי, והורה לכל אחת מהאוניות לירות על האוניה הגרמנית המקבילה לה. כאן חלה הטעות הראשונה בניהול הקרב הבריטי: ביטי רצה ש"ניו זילנד" תירה על "בליכר", האחרונה בטור הגרמני, ש"פרינסס רויאל" תירה על "דרפלינגר", ש"טייגר" תירה על "מולטקה" וש"לאיון" תירה על "זיידליץ", הראשונה. ואולם, קפטן הנרי ב. פלי (Pelly), שפיקד על "טייגר", חשב שגם האונייה הבריטית החמישית, "אינדומיטבל", כבר הגיעה לטווח ירי. לפיכך, הוא הבין שביטי מתכוון לכך ששתי האוניות הראשונות, "לאיון" ו"טייגר", יירו על "זיידליץ", ואילו האוניות הבאות יירו כל אחת על האוניה המקבילה לה. שאר המפקדים הבריטיים הבינו את כוונתו של ביטי, וכך נוצר מצב שאף אונייה בריטית לא העסיקה את "מולטקה", השנייה בטור הגרמני. רמת התותחנות של "מולטקה" הייתה מעולה, הגבוהה ביותר בצי הגרמני, ותותחניה פתחו באש על "לאיון", שכעת הייתה מטרה לשתי אוניות גרמניות, "מולטקה" ו"זיידליץ". המצב היה חמור עוד יותר מכיוון שבניגוד ל"מולטקה", רמת התותחנות של "טייגר" הייתה מן הנמוכות בצי הבריטי, ובשלב זה של הקרב לא הצליחו תותחניה לפגוע כלל ב"זיידליץ".
למרות האש הכבדה שנורתה עליה, הצליחה ליון בשעה 9:43 לפגוע פגיעה קשה ב"זיידליץ". פגז 13.5 אינץ' של "לאיון" פגע בברבטה של הצריח האחורי של "זיידליץ", וחדר לתוך גזע הצריח, שבו היו מוכנים מטעני חומר נפץ הודף להעלאה לצריח. המטענים התלקחו בבת אחת, וההבזק שנוצר חדר אל מחסן התחמושת שמתחת לצריח, ומשם למדורים נוספים, כולל לגזע הצריח שמאחורי הצריח האחורי. ההבזק היה עצום. להבת אש אדירה פרצה והיתמרה לגובה 60 מטרים, ותוך שניות בודדות נספו 165 מלחים וקצינים. רשף האש היה עלול לחדור תוך שניות למחסני תחמושת נוספים, ולגרום להתפוצצות שתשמיד את האונייה; האסון נמנע בשניות האחרונות הודות לפעולתו המיידית של מש"ק בשם וילהלם היידקאמפ (Wilhelm Heidkamp), שהציף את מחסני התחמושת של האונייה. שני צריחיה האחוריים של "זיידליץ" יצאו מכלל פעולה, ועל האונייה הכבידו כעת 600 טון של מים שבהם הוצפו מחסני התחמושת. למרות נזק זה המשיכו צריחיה הנותרים של "זיידליץ" לירות בקצב מהיר, והאונייה לא האטה, אות למשמעת המעולה של הצוות הגרמני ולרמת התכנון והבנייה הגבוהים של הגרמנים.
האש הכבדה שניחתה על "לאיון" החלה לתת את אותותיה. בשעה 10:01 ספגה "לאיון" פגיעה של פגז 11 אינץ' שנורה מ"זיידליץ". הפגז גרם לחדירת מים, שגרמו לקצרים חשמליים שהוציאו מכלל פעולה את החימוש השניוני ואת בקרת האש האחורית. המים שחדרו גרמו לאונייה להתחיל לנטות שמאלה. כמה דקות לאחר מכן, ב-10:18, נפגעה "לאיון" משני פגזים גרמניים בבת אחת. הפגיעות גרמו לנזק במנועיה ולחדירת מים למכלי הדלק שלה, והנטייה שמאלה התגברה. ב-10:41 נפגעה "לאיון" שוב, הפעם בצריח התותחים הקדמי. הפגיעה גרמה לשריפה, אך זו כובתה במהירות ונמנע אסון דומה לזה שאיים על "זיידליץ". ואולם, "לאיון" כבר נפגעה קשות; היא ספגה 15 פגיעות של פגזים גרמניים, מהירותה ירדה ל-15 קשר, והיא נפרדה מהמערך הטורי והחלה לפגר. כעת עברה "טייגר" לראש הטור הבריטי, והאש הגרמנית החלה להיות מרוכזת בה. פגז פגע במרכז האונייה, בצריח Q. שמונה אנשי צוות נהרגו, וכל הסירות של האונייה, שהיו ממוקמות באזור זה, התלקחו ועלו באש. להבות גדולות היתמרו ממרכזה של האונייה הבריטית, והגרמנים היו בטוחים שהשמידו אותה. למעשה, בתוך עשרים דקות השתלט צוות האונייה על הדליקה והאונייה המשיכה לתפקד כרגיל.
למרות הפגיעה ב"לאיון", עדיין היו הגרמנים במצב קשה. "בליכר", שהייתה כזכור בסוף הטור הגרמני, נפגעה שוב ושוב; היא האונייה הראשונה שעליה ירתה כל אונייה בריטית שהגיעה לטווח הירי. כמה דקות לאחר הפגיעה הראשונה ב"לאיון", בשעה 10:30, פגע פגז שנורה מ"פרינסס רויאל" ב"בליכר". חדר הדוודים נפגע וחלק מהתחמושת החל לבעור. מהירותה של "בליכר" ירדה ל-17 קשר (כ-31 קמ"ש) והיא החלה לפגר אחר שאר האוניות הגרמניות, ולסטות לכיוון צפון מזרח. בפני היפר עמדה התלבטות קשה. מצבה של "בליכר" היה קשה יותר ויותר, אך ניסיון להגן עליה משמעותו הייתה הטבעת כולן. "זיידליץ" הייתה במצב קשה ותחמושתה הלכה ואזלה, "דרפלינגר" נפגעה אף היא, ו"מולטקה" לבדה לא הייתה יכולה לעמוד מול כל האוניות הבריטיות. להיפר היה קשר עמוק של ידידות ואמון עם מפקדי האוניות שלו, ובמיוחד עם מפקד ה"בליכר", אך הוא קיבל החלטה קשה: להשאיר את "בליכר" מאחור ולהתקדם במהירות עם שאר האוניות. ובכל זאת, היפר החליט על מהלך אחרון שאולי יסייע ל"בליכר", והורה למשחתות שלו לסוב לאחור ולתקוף את סיירות המערכה הבריטיות.
במקביל, הייתה להיפר תקווה נוספת. צי הים הפתוח הגרמני נערך ליציאה לעזרת היפר וסיירות המערכה שלו, אך לא יצליח להגיע לזירה לפני 14:30. אך אם יצליח היפר למשוך את ביטי לעומק מפרץ הלגולנד, אולי יצליח לפגוש צוללות או ספינות טורפדו גרמניות, שיצליחו לפגוע בסיירות המערכה הבריטיות; בנוסף, ייתכן היה שיצליח למשוך את הבריטים לשדות מוקשים ימיים שהיו זרועים במפרץ הלגולנד.
גם ביטי היה מודע לסכנה זו, והחל להיות מתוח יותר ויותר ככל שהתמשך הקרב. ולכן, בדיוק ברגע שבו החליט היפר לנטוש את "בליכר" לגורלה ולהורות לספינות הקלות שלו לתקוף את הבריטים, חל מפנה בקרב. בשעה 10:54 זיהה ביטי, שעמד על גשר אוניית הדגל שלו, "לאיון", פריסקופ של צוללת. הוא הורה מיד לכל אוניותיו לפנות 90° צפונה ביטי לא התכוון להפסיק את הקרב, וכמה דקות לאחר שהורה על הפנייה הבין שהפניה חדה מדי, והורה שוב לשנות כיוון לצפון מזרח, בנתיב שיצטלב עם נתיבו של היפר. ואולם, כאן התרחשה טעות נוספת, שחרצה את גורל הקרב.
"לאיון" ספגה עד עתה נזק כבד; כל מערכת החשמל שלה יצאה מכלל פעולה, ולא ניתן היה לשדר את הוראות האדמירל בעזרת איתות אור. האוניות הבריטיות שמרו על דממת אלחוט, והודעות לא הועברו בדרך זו. נותרה שיטה נוספת לאיתות: בעזרת דגלים. ואולם, החבלים באוניית הדגל ששימשו להנפת דגלי האיתות הושמדו כולם, למעט שניים. ביטי הורה לאותת על פנייה לצפון מזרח, ומיד לאחר מכן הורה לאוניותיו לתקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני. ואולם, מכיוון שנותרו רק שני חבלים להנפת דגלי האיתות, הונפו שני המסרים זה בצד זה, והאוניות האחרות קיבלו מסר אחד, שמשמעו הייתה "תקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני בכיוון צפון מזרח". משמעו של איתות זה הייתה תקיפת "בליכר", שנעה לצפון מזרח והתרחקה מהטור הגרמני, והתעלמות משאר האוניות הגרמניות, שהפליגו בנתיב דרום-מזרחי.
ביטי ראה את אוניותיו מפליגות לכיון הלא נכון, אך בשלב זה איבד את השליטה בקרב. אוניית הדגל "לאיון" הייתה פגועה קשות, מהירותה פחתה ל-15 קשר וכך לא הייתה יכולה להמשיך עם שאר השייטת. תוך כמה דקות איבדה קשר עין עם שאר סיירות המערכה, וגם לא ניתן היה להשתמש באיתות דגלים. ביטי היה אדמירל נערץ וכריזמטי, מבכירי האדמירלים הבריטיים, הבולט והמפורסם מביניהם; סגנו של ביטי בפיקוד, אדמירל משנה ארצ'יבלד מוּר, לא העז לחלוק על פקודתו של ביטי כפי שהתקבלה בטעות, ופנה עם כל ארבע הסיירות הנותרות בעקבות "בליכר". שלוש סיירות המערכה הנותרות, "זיידליץ", "דרפלינגר" ו"מולטקה" המשיכו לכיוון דרום מזרח, והתרחקו מהשייטת הבריטית.
"בליכר" הייתה אבודה, לבדה מול ארבע סיירות מערכה בריטיות. בשעה 12:07, לאחר שספגה נזק כבד מהאש שניתכה עליה, התהפכה "בליכר" וטבעה. רק 234 קצינים ומלחים מצוותה, שמנה יותר מ-1,200 איש, שרדו. ייתכן ויותר מלחים גרמניים היו שורדים, אלמלא הופיעו מעל זירת הטביעה שני צפלינים גרמניים, שהחלו להטיל פצצות על האוניות הבריטיות. אלה עזבו את הזירה, בהותירן ניצולים במים הקרים.
ביטי, כאמור, היה על אוניית הדגל הפגועה שלו, והפיקוד עבר למעשה לידיו של אדמירל משנה מוּר. זה האחרון התלבט האם לחדש את הרדיפה אחרי האוניות הגרמניות; הן כבר הספיקו להתרחק יותר מ-25 קילומטרים. האוניות הבריטיות היו יכולות להגיע שוב למגע אש בתוך שעתיים, אולם אז יהיו עמוק בתוך מפרץ הלגולנד, קרובות בהרבה לבסיסי הצי הגרמני. שדר שנקלט באונייתו של מור הובן בטעות כאילו צוללות בריטיות מתריעות שצי הים הפתוח הגרמני יוצא מבסיסיו, מסר שהכריע את ההתלבטות של מור. הוא לא היה אמור להתמודד עם ארבע סיירות מערכה מול כל הצי הגרמני, והוא החליט להסתובב ולשוב לבריטניה.
ביטי עבר למשחתת אטאק בשעה 11:50 ויצא למרדף אחרי סיירות המערכה שלו, והגיע אליהם זמן קצר לפני שבליכר טבעה. הוא עלה על פרינסס רויאל בשעה 12:20 והורה לספינות לרדוף אחרי הכוח הגרמני הראשי. פקודה זו בוטלה כאשר התברר שהזמן שאבד בהטבעת בליכר פירושו ששאר סיירות הקרב של היפר יגיעו למים ידידותיים לפני שניתן יהיה לתפוס אותם. סיירות המערכה של ביטי פנו לביתם, והדביקו את לאיון, שצלעה במהירות של 10 קשר (19 קמ"ש; 12 מייל לשעה).
פרינסס רויאל פגעה בדרפלינגר פעם אחת, אך רק פגעה בשתי לוחות שריון וגרמה להצפה של מחסן פחם. היא פגעה בבליכר לפחות פעמיים, כולל הירייה שהשביתה אותה, מתוך סך של 271 פגזי 13.5 אינץ' (343 מילימטרים) שנורו במהלך הקרב, שיעור פגיעה של 0.7% בלבד. לעומת זאת, אחותה לאיון קלעה ארבעה פגעים מתוך 243 פגזים שנורו, שיעור של 1.6%. היא גם ירתה שני פגזי רסס בקוטר 13.5 אינץ' לעבר ספינת האוויר הגרמנית L 5 בזמן שצוותה ניסה להגיז את בליכר הטובעת, כי חשבו שהיא ספינה בריטית, למרות העובדה שההגבהה המרבית של התותחים הללו הייתה רק 20°. פרינסס רויאל לא נפגעה במהלך הקרב.
קרב יוטלנד
ב-31 במאי 1916, פרינסס רויאל הייתה ספינת הדגל של שייטת סיירות המערכה הראשונה בפיקודו הכולל של ביטי; הבריטים הצליחו לפענח את הודעות הרדיו הגרמניות ועזבו את הבסיסים שלהם לפני שהגרמנים יצאו לים. סיירות המערכה של היפר הבחינו בצי הקרב ממערב להם בשעה 15:20, אך ספינותיו של ביטי לא הבחינו בגרמנים ממזרח להם עד עשר דקות לאחר מכן. כמעט מיד לאחר מכן, בשעה 15:32, הוא הורה לשנות מסלול למזרח-דרום-מזרח כדי להתמקם על קו הנסיגה של הגרמנים וקרא לצוותי ספינותיו לעמדות קרב. היפר הורה לספינותיו לפנות ימינה, הרחק מהבריטים, לעלות על מסלול דרום-מזרח, והפחית את המהירות ל-18 קשרים (33 קמ"ש) כדי לאפשר לשלוש סיירות קלות של קבוצת בסיור השנייה להדביק את הקצב. עם הפנייה הזו היפר נסוג לעבר צי הים הפתוח, שהיה בערך 60 מיילים ימיים (97 ק"מ) מאחוריו. בסביבות הזמן הזה ביטי שינה את מסלולו מזרחה מכיוון שהיה ברור שהוא עדיין רחוק צפונה מכדי לנתק את היפר.
זה התחיל את מה שהיה אמור להיקרא 'הריצה דרומה' כאשר ביטי שינה מסלול כדי לנווט מזרח-דרום-מזרח בשעה 15:45, במקביל למסלולו של היפר, כעת כשהטווח נסגר מתחת ל-18,000 יארד (16,000 מטרים). הגרמנים פתחו באש ראשונים בשעה 15:48, ואחריהם כמעט מיד לאחר מכן הבריטים. האוניות הבריטיות עדיין היו בתהליך של עריכת הפנייה מכיוון שרק שתי האוניות המובילות, לאיון ופרינסס רויאל, התייצבו במסלולן כשהגרמנים פתחו באש. שתי סיירות המערכה התמודדו עם ליצו, הספינה הגרמנית המובילה, בעוד שדרפלינגר ירתה על פרינסס רויאל. האש הגרמנית הייתה מדויקת מההתחלה, עם שתי פגיעות על פרינסס רויאל בשלוש הדקות הראשונות. הירי הבריטי היה פחות יעיל; הטווח הוערך בצורה שגויה כאשר הספינות הגרמניות התערבבו באובך. צריח 'A' של פרינסס רויאל הפסיק לעבוד ביעילות בשלב מוקדם של הקרב: התותח השמאלי הפך לבלתי פעיל כאשר גלגלי העכוז נתקעו, והתותח הימני הופעל בצורה שגויה בתדירות גבוהה. שעה 15:54 הטווח ירד ל-12,900 יארד (11,800 מטרים), וביטי הורה לשנות מסלול שתי נקודות לכיוון הימני כדי לפתוח את הטווח ב-15:57.
בשעה 16:11, טורפדו שירתה מולטקה עבר תחת פרינסס רויאל. אלו שהיו על הספינה הבריטית ראו את מסלול הטורפדו, אך הגיעו למסקנה שגויה שצוללת מוצבת בצד הנגדי של הקו הבריטי - הרחק מסיירות המערכה הגרמניות - ויורה לעבר שתי קבוצות הספינות. רושם שווא זה הוסיף דיווחים על תצפית פריסקופ על ידי המשחתת Landrail. הטווח היה גדול מדי בשביל קליעה מדויקת אז ביטי שינה מסלול ארבע נקודות שמאלה כדי לסגור שוב את הטווח בין 16:12 ל-16:15. התמרון הזה חשף את לאיון לאש של סיירות המערכה הגרמניות, והעשן ממספר פגיעות מוצלחות גרם לדרפלינגר לאבד את הראייה של פרינסס רויאל ולהחליף מטרות לעבר קווין מרי בשעה 16:16. עד 16:25 הטווח ירד ל-14,400 יארד (13,200 מטרים), וביטי סובב שתי נקודות לכיוון הימני כדי להגדיל שוב את הטווח. בערך בזמן הזה, קווין מרי נפגעה מספר פעמים ברצף מהיר ומחסני התחמושת הקדמיים שלה התפוצצו. בשעה 16:30, הסיירת הקלה סאות'המפטון, שסיירה מול ספינותיו של ביטי, הבחינה באלמנטים המובילים של צי הים הפתוח מגיעים צפונה במהירות שיא. שלוש דקות לאחר מכן, היא ראתה את התרנים העליונים של אוניות המערכה של ויצה-אדמירל ריינהרד שר, אך לא דיווחה על כך במשך חמש דקות נוספות. ביטי המשיך דרומה עוד שתי דקות כדי לאשר את התצפית לפני שהורה לכוחו לפנות צפונה.
סיירות המערכה הגרמניות עשו סיבוב משלהם צפונה במרדף, אך ספינותיו של ביטי שמרו על מהירות מלאה כדי לנסות לעשות הפרדה מסוימת בינן לבין צי הים הפתוח ובהדרגה יצאו מטווח. הם פנו צפונה ואז צפון מזרחה כדי לנסות להיפגש עם הגוף הראשי של הצי הגדול. בשעה 17:40 הם פתחו שוב באש על סיירות המערכה הגרמניות. השמש השוקעת עיוורה את התותחנים הגרמנים, והם לא הצליחו לזהות את הספינות הבריטיות ופנו לכיוון צפון-מזרח בשעה 17:47. ביטי פנה בהדרגה יותר לכיוון מזרח כדי לאפשר לו לחפות על פריסת הצי הגדול לתוך מערך הקרב שלו ולהתקדם לפניו, אך הוא לא תזמן את התמרון שלו ואילץ את הפלגה המובילה לסגת לכיוון מזרח, רחוק יותר מהאזור שבו היו הגרמנים. בערך בשעה 18:22, פרינסס רויאל נפגעה על ידי שני פגזים 305 מילימטרים (12 אינץ') שנורו על ידי אוניית המערכה מארקגראף; אחד השבית את צריח ה-'X' והשני חדר לשריון הצד של האונייה. בשעה 18:35 ביטי עקב אחרי שייטת סיירות המערכה השלישית כשהם מנווטים מזרח-דרום-מזרח, מובילים את הצי הגדול, וממשיכים להעסיק את שייטת סיירות המערכה של היפר לדרום-מערבם. כמה דקות קודם לכן הורה שר לפנות פנייה בו-זמנית של 180° לימין, וביטי איבד אותם באובך. בשעה 18:44 הפנה ביטי את ספינותיו לדרום-מזרח ולדרום-דרום-מזרח כעבור ארבע דקות בחיפוש אחר ספינותיו של היפר. ביטי ניצל את ההזדמנות הזו כדי להחזיר את שתי האוניות ששרדו משייטת סיירות המערכה השלישית לתפוס עמדה מאחורי ניו זילנד ולאחר מכן האט את המהירות ל-18 קשר ושינה מסלול דרומה כדי למנוע מעצמו להיפרד מהצי הגדול. ברגע זה מצפן גירוסקופי של לאיון נכשל, והיא עשתה מעגל שלם לפני שההיגוי שלה שוב נשלט. בשעה 18:55 הורה שר על פניה נוספת של 180°, מה שהכניס אותם למסלול מתכנס שוב עם הצי הגדול, ששינה את מסלול עצמו לדרום. זה אפשר לצי הגדול לחצות את ה-T של שר, והם פגעו קשות בספינות המובילות שלו. שר הורה על פנייה נוספת של 180 מעלות בשעה 19:13 בניסיון לחלץ את צי הים הפתוח מהמלכודת שאליה שלח אותם. בערך בזמן הזה, פרינסס רויאל ירתה לעבר סיירת המערכה הגרמנית המובילה במשך שלוש דקות ללא תוצאה.
תמרון זה הצליח, והבריטים איבדו את הגרמנים עד לשעה 20:05, כשהסיירת הקלה קסטור הבחינה בעשן הנישא מערב-צפון-מערב. עשר דקות לאחר מכן היא סגרה את הטווח מספיק כדי לזהות ספינות טורפדו גרמניות והחלה לירות לעברן. ביטי פנה מערבה כששמע את קולות הירי והבחין בסיירות הקרב הגרמניות 8,500 יארד (7,800 מטרים) משם. אינפלקסיבל פתחה באש ב-20:20, ואחריה כמעט מיד שאר סיירות המערכה של ביטי. מעט לאחר השעה 20:30 זוהו אוניות המערכה פרה-דרדנוט של שייטת אוניות המערכה השנייה של אדמירל פרנץ מאובה והאש התחלפה אליהן. הגרמנים הצליחו לירות לעברם רק כמה פגזים בגלל הראות הלקויה ופנו מערבה. סיירות המערכה הבריטיות פגעו בספינות הגרמניות מספר פעמים לפני שהשתלבו באובך בסביבות השעה 20:40. לאחר מכן שינה ביטי מסלול לדרום-דרום מזרח ושמר על מסלול זה, לפני הצי הגדול וגם לפני צי הים הפתוח, עד לשעה 02:55 למחרת בבוקר כאשר ניתנה הפקודה להפוך את המסלול.
יחד עם שאר סיירות המערכה, הגיעה פרינסס רויאל למספנת רוזית' בסקוטלנד בבוקר 2 ביוני, והיא קיבלה מיד תיקונים זמניים במהלך שמונת הימים הבאים. לאחר מכן היא הפליגה לפלימות', שם הושלמו תיקונים קבועים ב-15 ביולי, וחזרה לרוזית' עד 21 ביולי. פרינסס רויאל נפגעה תשע פעמים במהלך הקרב - שש פעמים על ידי דרפלינגר במהלך "הריצה דרומה", פעמיים על ידי מארקגראף במהלך "הריצה צפונה", ופעם אחת על ידי פוזן מיד לאחר הופעת שייטת אוניות המערכה השנייה - עם 22 הרוגים ו-81 פצועים. היא ירתה רק 230 פגזי תותחים ראשיים במהלך הקרב, מכיוון שהראות שלה נפגעה לעתים קרובות על ידי עשן הארובה והשריפות על סיפון לאיון. היא קלעה שלוש פגיעות בליצו ושתי פגיעות בזיידליץ.
המשך השירות לאחר קרב יוטלנד
הצי הגדול התייצב ב-18 באוגוסט כדי לארוב לצי הים הפתוח בזמן שהתקדם לים הצפוני הדרומי, אך שורה של תקלות וטעויות מנעו מג'ליקו ליירט את הצי הגרמני לפני שחזר לנמל. שתי סיירות קלות הוטבעו על ידי צוללות גרמניות במהלך המבצע, מה שגרם לג'ליקו להחליט שלא לסכן את היחידות העיקריות של הצי דרומית ל-55° 30' צפון עקב שכיחות הצוללות והמוקשים הגרמניים. האדמירליות הסכימה וקבעה שהצי הגדול לא יצא לפעולה אלא אם הצי הגרמני ינסה פלישה לבריטניה או שתהיה אפשרות חזקה שניתן יהיה לכפות עליה קרב בתנאים מתאימים.
פרינסס רויאל סיפקה תמיכה לכוחות הקלים הבריטיים המעורבים בקרב מפרץ הלגולנד השני ב-17 בנובמבר 1917, אך מעולם לא הגיעה לטווח של ספינות גרמניות כלשהן. היא הפליגה עם שייטת סיירות המערכה הראשונה ב-12 בדצמבר לאחר שהמשחתות הגרמניות הטביעו שבע ספינות של שיירה לכיוון נורווגיה, כולל המשחתת המלווה Partridge, ארבע ספינות מכמורת ימיות וארבע ספינות משא מוקדם יותר באותו יום, אך הבריטים לא הצליחו ליירט וחזרו לבסיס למחרת. פרינסס רויאל, יחד עם שאר הצי הגדול, יצאה לפעולה אחר הצהריים של 23 באפריל 1918 לאחר ששידורי רדיו חשפו שצי הים הפתוח נמצא בים לאחר ניסיון כושל ליירט את השיירה הבריטית הסדירה לנורווגיה. הגרמנים הקדימו את הבריטים והיו רחוקים מדי מכדי להיתפס, ולא נורו יריות. החל מיולי, הצי הגדול הושפע ממגיפת השפעת של 1918; בשלב מסוים, לפרינסס רויאל חסרו מספיק אנשי צוות בריאים כדי להפליג.
לאחר כניעת צי הים הפתוח בתום המלחמה, פרינסס רויאל ושייטת סיירות המערכה הראשונה היוו חלק מכוח השמירה בסקפה פלו. פרינסס רויאל שובצה לצי האטלנטי באפריל 1919. סיירת המערכה הוצבה במילואים בשנה שלאחר מכן, וניסיון למכור אותה לצ'ילה מאוחר יותר ב-1920 לא צלח. היא הפכה לספינת הדגל של המפקד העליון של החוף הסקוטי ב-22 בפברואר 1922 ונמכרה ב-22 בינואר 1923 ל-J&W Purves תמורת 25,000 ליש"ט. החוזה הועבר מיידית לחברת פירוק ספינות רוזית' אשר שכרה מתקנים במספנת רוזית' למטרה זו, ופירוקה הושלם במהלך 1925.
קישורים חיצוניים
37141517אה"מ פרינסס רויאל (1911)