אדון מועד כתקח

פיוט אדון מועד כתקח
אָדוֹן מוֹעֵד כְּתִקַּח מֵישָׁרִים לִשְׁפּוֹט בְּתַעֲצוּמֶיךָ, אֶתְיַצְּבָה בְּפֶלֶץ לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ לְרוֹמְמֶךָ, בְּמַעֲשַׂי לֹא נִשְׁעַנְתִּי כִּי אִם בְּרַחֲמֶיךָ, ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. גָּזוּ אֱמוּנִים גִּבּוֹרֵי כֹחַ בְּמֶרֶץ, גַּם גּוֹדְרֵי גָדֵר וְעוֹמְדֵי בַּפֶּרֶץ, דּוֹרְשֵׁי חֶפְצָם בְּכֹחַ מִשּׁוֹכֵן שְׁמֵי עֶרֶץ, אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ. הֵן קַלּוֹתִי וּמָה אָשִׁיב בְּמוֹ פִי, הִנְנִי צָעִיר וּכְאַיִן מִפְעָלוֹת כַּפִּי, וְאֵיךְ אֲקַוֶּה וַאֲנִי רַב דֹּפִי, הֱיוֹת לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי. זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוּוֹת דֵּעִי, זְדוֹנִי יָגוֹרְתִּי וּמֶרֶד פִּשְׁעִי, חַנּוּן רַחֲמֵנִי בְּהִתְוַדּוֹתִי וְעָזְבִי רִשְׁעִי, שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי אֵלֶיךָ בְּשַׁוְּעִי. טָעִיתִי וְהִנְנִי שָׁב וּמִתְוַדֶּה עֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ, טְהוֹר עֵינַיִם חָשְׁבֵנִי כְּשָׁלֵם לְפָנֶיךָ, יָהּ הִכָּנֵס לִי לִפְנִים מִשּׁוּרַת דִּינֶךָ, וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ. כֹּחֲךָ יִגְדַּל נָא וּבִתְפִלָּתִי הִתְנָאֶה, כִּתְפִלַּת זָקֵן וְרָגִיל וּפִרְקוֹ נָאֶה, לְבָבִי הַנִּשְׁבָּר הַנִּדְכֶּה וְהַנִּכְאֶה, הַבֵּט מִשָׁמַיִם וּרְאֵה. מְרֻבִּים צָרְכֵי עַמְּךָ וְדַעְתָּם קְצָרָה, מַחְסוֹרָם וּמִשְׁאֲלוֹתָם בַּל יוּכְלוּ לְסַפְּרָה, נָא בִּינָה הֲגִיגֵנוּ טֶרֶם נִקְרָא, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא. סָפוּ וְגַם כָּלוּ יוֹדְעֵי פְגִיעָה, סֵדֶר תְּפִלּוֹת בְּמַעֲנֵה לְשׁוֹנָם לְהַבִּיעָה, עֲרֻמִּים נוֹתַרְנוּ וְרָבְתָה בָנוּ הָרָעָה, עַל כֵּן לֹא הִשִּׂיגַתְנוּ יְשׁוּעָה. פָּנִים אֵין לָנוּ פָּנֶיךָ לְחַלּוֹת, פָּשַׁעְנוּ וּמָרַדְנוּ וְהֶעֱוִינוּ מְסִלּוֹת, צְדָקָה לְךָ לְבַד נְבַקֵּשׁ בְּמַעַרְכֵי תְהִלּוֹת, הָעוֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת. קָדושׁ רְאֵה כִּי פַס מֵלִיץ כַּשּׁוּרָה, קַבֵּל נִיבִי כְּמַרְבִּית תְּשׁוּרָה, רִנָּתִי הַיּוֹם תְּהֵא בְּכִתְרְךָ קְשׁוּרָה, אֵל נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה. שַׁוְעָתִי שְׁעֵה וּתְפִלָּתִי תְהֵא נְעִימָה, שְׁמַע פְּגִיעָתִי כִּפְגִיעָה תַמָּה, תְּחוֹקְקֵנוּ לְחַיִּים וְתֵיטִיב [לָנוּ] הַחֲתִימָה, תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה. יָדְךָ פְּשֹׁט וְקַבֵּל תְּשׁוּבָתִי בְּמַעֲמָדִי, סְלַח נָא וּמְחַל רֹעַ מַעְבָּדִי, פְּנֵה וַעֲסֹק בְּטוֹבַת מְשַׁחֲרֶיךָ, [דּוֹדִי וּ]מְעוֹדְדִי, וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי. בָּזֹה אַל תִּבְזֶה הוֹד מִלּוּלִי, רוֹמַמְתִּי הוֹדְךָ לְפִי עֲנִיּוּת שִׂכְלִי, מַלֵּא לְטוֹבָה תַּאֲוָתִי וּמִשְׁאָלִי, אֱלֹהִים אֲדֹנָי חֵילִי. יֶעֱרַב שִׂיחִי וְתֵעָתֵר בִּתְפִלָּה, צְרוֹף לְחֶשְׁבּוֹן כָּל מִלָּה וּמִלָּה, חֲשׁוֹב קָדוֹשׁ מַעֲמָדִי כְּמִנְחָה בְלוּלָה, הַאֲזִינָה אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה.

אדון מועד כתקח (או אדון כתקח מועד) הוא פיוט מסוג סליחה לפי סדר אלפביתי המיוחס לרבי יוסף ברבי יצחק מאורליאנש, מבעלי התוספות.

הפיוט קבוע בכל מנהגי אשכנז בסליחות לערב ראש השנה, ובתפילת נעילה ביום הכיפורים. בשלב מאוחר יותר יש קהילות שפסקו מלאומרו בתפילת נעילה. במנהג אשכנז המערבי אומרים אותו גם בערב יום הכיפורים. ישנן קהילות האומרות בחלק מהמקרים רק את חלקו השני של הפיוט, "מרובים צרכי עמך".

על הפיוט

הפיוט "אדון מועד כתקח" מונה ארבעה-עשר בתים הסדורים לפי סדר האלפבית. בשל אורכו, במרוצת הדורות חולק הפיוט לשניים, ושמונת הבתים האחרונים הפכו לפיוט בפני עצמו, הפותח במילים "מרובים צרכי עמך". למעשה, שני חלקי הפיוט אכן שונים זה מזה בתוכנם ובאופיים, כאשר החלק הראשון מהווה כעין הקדמה שבה מתאר המחבר את רגשותיו בגוף ראשון ומספר על הרגשתו כחוטא וחסר-זכויות, ואילו בחלק השני ("מרובים צרכי עמך") מסביר הפייטן מדוע חיבר את התחינה - כיוון שנפטרו כל הצדיקים, ואין ברירה כי אם לשטוח תפילה לקב"ה בלשוננו, אף שאינה זכה וברורה כלשונם - ומתחנן לפני ה' שימחל לבני ישראל על עוונותיהם ויחתמם לחיים.

תוכן הפיוט

אדון מועד כתקח

חלק זה הוא מעין פתיח לעיקר בקשת המחילה. בבית הראשון מקדים הפייטן ומתאר את התייצבותו לפני ה' באימה וביראה מפני יום דינו, כשאין בידו מעשים וזכויות והוא בוטח רק ברחמי ה'.

לאחר מכן ממשיך המחבר ומיצר על שמתו כל הצדיקים, ”גּוֹדְרֵי גָדֵר וְעוֹמְדֵי בַּפֶּרֶץ”, שהקב"ה היה מתרצה לתפילתם ונותן להם כל חפצם; ואילו הוא אינו אלא צעיר ודל, חסר זכויות ומעשים טובים, ומתיירא הוא מחטאיו ומפשעיו. אולם כעת ”הִנְנִי שָׁב וּמִתְוַדֶּה עֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ”, ניחם אני על פשעיי, מכיר בטעויותיי, מתחרט עליהם ועוזב אותם כליל; לכן - ראה ה' את ”לְבָבִי הַנִּשְׁבָּר, הַנִּדְכֶּה וְהַנִּכְאֶה”, היכנס עמי לפנים משורת הדין וחשבני כצדיק גמור, שמע קולי והאזן לתפילתי ”כִּתְפִלַּת זָקֵן וְרָגִיל וּפִרְקוֹ נָאֶה”.

מרובים צרכי עמך

בחלק זה מקדים הפייטן תיאור של סבלות עם ישראל, שצרכיהם מרובים עד כי ”מַחְסוֹרָם וּמִשְׁאֲלוֹתָם בַּל יוּכְלוּ לְסַפְּרָה”; רבתה בהם הרעה, והגלות מייסרת אותם. ובתוך הצרות הללו נפטרו מן העולם הצדיקים היודעים לערוך תפילה כהלכתה באופן שתהיה רצויה ומקובלת לפני הקב"ה - ”סָפוּ וְגַם כָּלוּ יוֹדְעֵי פְגִיעָה... פַס מֵלִיץ כַּשּׁוּרָה”; ומחמת זאת נותרו היהודים ללא משען מה', כיוון שאינם יודעים איך ראוי להתפלל לפניו.

לכן מבקש הפייטן שאף על פי ש”עֲרֻמִּים נוֹתַרְנוּ” ודעתנו קצרה ודלה מלהבין כיצד ראוי לבוא ולערוך תפילה לפני ה', הרי כיוון שבכל זאת השתדלתי ו”רוֹמַמְתִּי הוֹדְךָ לְפִי עֲנִיּוּת שִׂכְלִי” - לכן הבט אל מחשבותינו הטובות, אף אם איננו מצליחים להוציאן מתוכנו בצורה סדורה של תפילה נכונה אלא רק בערבוביה ובשפה רפה, העלה עלינו כאילו סידרנו לפניך תפילה ראויה, ו”שְׁמַע פְּגִיעָתִי כִּפְגִיעָה תַמָּה”. ומתוך אותה הבקשה מתחנן הפייטן לה' שירחם עלינו וישמע שוועתנו, יסלח וימחל לכל עוונותינו וחטאינו, יקבל את תשובתנו, ימלא משאלות ליבנו לטובה, ”תְּחוֹקְקֵנוּ לְחַיִּים, וְתֵיטִיב לָנוּ הַחֲתִימָה”.

מבנה הפיוט

בכל אחד מבתי הפיוט ארבע שורות מחורזות, שמתוכן שלוש הראשונות סדורות בסדר אלפביתי והרביעית היא פסוק מן התנ"ך. בדרך כלל, שתי השורות הראשונות שבכל בית מתארות את מצוקת בני ישראל (מחמת צרותיהם, פטירת הצדיקים ורוב העוונות) ושתי השורות העוקבות הן פנייה לקב"ה שבכל זאת יקשיב לקולם וייטיב להם.

אמצעים אמנותיים

• חריזה: צלעות הבתים חרוזות זו בזו בחריזה פנימית.
• אקרוסטיכון: שלוש השורות הראשונות בכל בית מרכיבות את אותיות האלפבית, כאשר האות הראשונה כפולה (אא"ב גג"ד). בסוף הפיוט חתום באקרוסטיכון שמו של המחבר: יוסף בר יצחק.
• מילים נרדפות: הפייטן מרבה להשתמש בביטויים כפולים, כמו "מַחְסוֹרָם וּמִשְׁאֲלוֹתָם", "הַנִּשְׁבָּר הַנִּדְכֶּה וְהַנִּכְאֶה", "סָפוּ וְגַם כָּלוּ" ועוד.
• הפיוט עשיר בהרמזים מקראיים וכן הרמזים מדרשיים רבים.

מועדי אמירתו

על פי השורה ”תְּחוֹקְקֵנוּ לְחַיִּים וְתֵיטִיב הַחֲתִימָה” ניכר שמחבר הסליחה ייעד אותה במקור לסליחות שבתפילת נעילה. ואכן היא הייתה נהוגה במקום זה בשני מנהגי אשכנז, אך עם תהליך קיצור הסליחות הנאמרות בנעילה בכלל נפגע מעמדה: במנהג פולין נאמר רק חציה השני וללא שני הבתים האחרונים, ובמנהג אשכנז המערבי ויתרו עליה לגמרי במרבית הקהילות, אך ישנן קהילות שהמשיכו לאמרה בשלמותה.

בנוסף, עקב לשון "משפט" המופיעה בתחילת הסליחה, נקבעה הסליחה בסליחות לערב ראש השנה בכל מנהגי אשכנז, ובמנהגי מערב אשכנז, המאריכים בסליחות אף בערב יום הכיפורים, גם במועד זה.

מחבר הפיוט

ככתוב, הסליחה חתומה יוסף בן יצחק. מקובל לייחסה לר' יוסף ברבי יצחק מאורליינש מבעלי התוספות, שהמחקר כיום מזהה עם ר' יוסף בכור שור פרשן המקרא. אולם, שמעון ברנשטיין טען שמחברה הוא דווקא ר' יוסף אבן אביתור, כיוון שהסליחה נמצאה בכתב יד ספרדי בתוך מקבץ סליחות של אבן אביתור. מאידך, בכתב יד זה נמצאו סליחות אשכנזיות נוספות, כך שהראיה אינה כה מכריעה. נימוק נוסף לייחוס הסליחה לאבן אביתור העלה אברהם פרנקל, שהראה שבכל סליחותיו האחרות של ר"י מאורליינש בולט מוטיב הנקמה מהגויים, הנעדר כליל מסליחה זו. פרנקל מסכם שאין בראיות אלה כדי להוציא את הסליחה מחזקת ר"י מאורליינש, ומציע שהסליחה נכתבה בימי צעירותו (ככתוב בה באות ה') ולכן שונה בסגנונה, אך בפרסום מאוחר יותר קבע "לפי מצב המחקר כיום" שמחברה הוא אבן אביתור.

ראו גם

• רבי יוסף בכור שור

קישורים חיצוניים

• טקסט הפיוט אדון מועד כתקח באתר ויקיטקסט
• הפיוט מרובים צרכי עמך באתר הפיוט והתפילה, כולל פירוש לפיוט

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29732617אדון מועד כתקח