אולי אפשר ליישב את דעת רש"י, בכך שהוא סובר בא ליישב את קושיית האחרונים שהקשו: מדוע אם חישב להניח את האימורים למחר פסול, הלא אפילו כשהקריב את האימורים למחר אין הקרבן נפסל לגמרי ורק בשרו אסור לאכילה אבל דמו כשר והבעלים נתכפרו, ואם כן איך אפשר שהמחשבה תבצע פעולה יותר מאשר המעשה עצמו. ויש שתירצו[1] שגדר מחשבה כמעשה היינו לא שהמעשה של מחר יחשב כאילו כבר נעשה למחר, אלא כאילו נעשה היום, והיינו כאילו הקריב עכשיו האימורים שלא כדין, ואז מכיון שהפסול נעשה לפני זריקת הדם, הקרבן נפסל. ויש חולקים על זה[2] והוא סובר שזה אכן רק פסול דרבנן.
והנה באמת דברי המקדש דוד תמוהים, איך אפשר לומר שכשחושב להניחו למחר יהיה כבר פסול היום כשעדיין לא הניחו למחר. ואולי לכן סובר רש"י שבעינן דין מחודש מפסוק, דאם היה זה רק מסברא בוודאי לא יתכן שיהיה המחשבה יותר מהמעשה. אבל אם זה מגזירת הכתוב, אז אפשר שגזירת הכתוב הוא דהמחשבה פוסל בשעת מעשה אפילו שחושב רק למחר.