X-23
 | |||||||||
| הX-23 במוזיאון חיל האוויר האמריקאי | |||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס ניסוי | ||||||||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||||||||
| יצרן | Martin Marietta | ||||||||
| טיסת בכורה | 21 בדצמבר 1966 | ||||||||
| תקופת שירות | ? – 19 באפריל 1967 | ||||||||
| צוות | ללא | ||||||||
| יחידות שיוצרו | 3 | ||||||||
| משתמש ראשי | חיל האוויר של ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
מרטין X-23 פריים (באנגלית: Martin X-23 PRIME) הוא מטוס ניסוי לבחינת חדירה לאטמוספירה, שנבנה עבור חיל האוויר האמריקאי באמצע שנות ה-60. בשונה ממטוס הASSET, שנבנה כדי לבדוק טכנולוגיות ועמידות בחום בכניסה לאטמוספירה, ה-X-23 נבנה כדי לבדוק אפשרויות תמרון בעת החדירה לאטמוספירת כדור הארץ.
עיצוב
מטוסי ה-X-23 נבנו מטיטניום, בריליום, פלדת אל-חלד ואלומיניום. המטוס היה בעל שני חלקים. ה"ירכתיים" והחלק הקדמי שהיה חרוטי. המטוס כולו צופה במגיני חום שפיתחה חברת מרטין, בעובי של 20-70 מ"מ, והחלק הקדמי נבנה מחומר פחמני פנולי.
שליטה אווירודינמית הושגה על ידי זוג מדפים רבועים בגודל 30 ס"מ, והגאים קבועים. לאחר הכניסה לאטמוספירה, במהירות של 2 מאך, שרוולי רוח קטנים נפרשו והאטו את מהירות המטוס. לאחר מכן נפרס מצנח שהאט את המטוס עוד יותר. המטוס נאסף בעודו צונח על ידי מטוס הרקולס שצויד בכלים מתאימים.
מבחני הטיסה
ה-X-23 הראשון שוגר מבסיס חיל האוויר ונדנברג על גבי טיל אטלס SLV-3 ב-21 בדצמבר 1966. המשימה דימתה חזרה לכדור הארץ ממסלול נמוך. השרוולים נפרסו בגובה 99,850 רגל (30,430 מטר) אבל המצנח הראשי לא נפרס ולכן המטוס התרסק לתוך האוקיינוס השקט.
ה-X-23 השני יצא לדרך ב-5 במרץ 1967. טיסה זו דימתה חדירה לכדור הארץ עם טווח של 1,053 ק"מ, וטיסה במהירות על קולית. גם הפעם המצנח לא נפרס כראוי והמטוס התרסק באוקיינוס השקט.
ה-X-23 האחרון שוגר ב-19 באפריל 1967, הטיסה דימתה חזרה לכדור הארץ על פני 1,143 ק"מ. הפעם, כל המערכות פעלו כשורה וה-X-23 נתפס על ידי מטוס ההרקולס. צוות של חיל האוויר האמריקאי דיווח שהמטוס כשיר לטוס שוב אבל אף משימה נוספת לא בוצעה. הX-23 השלישי מוצג כיום במוזיאון חיל האוויר האמריקאי
ראו גם
קישורים חיצוניים
- על הX-23 (באנגלית)
| מטוסי ה-X האמריקניים | |
|---|---|
|
21347717X-23