תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ)
תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ) [במקור: תקנות־שעת־חרום (יציאה מהמדינה)][1] הן תקנות שעת חירום שנקבעו באוגוסט 1948, במהלך מלחמת העצמאות, שהסדירו את היציאה מישראל.
תקנות אלה נקבעו על ידי שר העליָּה משה שפירא,[1] ושמן שונה על ידי מועצת המדינה הזמנית בנובמבר 1948 במסגרת שינויים שבוצעו בהן.[2]
לפי התקנות המקוריות, כדי לצאת מישראל חובה היה לקבל היתר ממשרד העלייה. רוב הבקשות להיתרים שהוגשו נדחו, ולא התאפשרה יציאה חופשית מישראל. תקנות אלו פגעו בחופש התנועה של אזרחי ישראל, ומטרתן הייתה מניעת ירידה מהארץ. רוב הבקשות הוגשו למטרת ירידה מהארץ, לשם חופשה או ביקור בני משפחה.
במהלך השנים בוטלו מרבית התקנות, ונותרה רק התקנה המאפשרת לשר הפנים למנוע את יציאתו של אדם שיש חשש שיציאתו עלולה לפגוע בביטחון המדינה.
היסטוריה חקיקתית
התקנות בשנת 1948
לפי התקנות המקוריות, היה צורך בהיתר יציאה לכל אדם שרצה לצאת מישראל. היתרים אלו ניתנו על ידי שר העלייה או אדם (שמונה על ידי השר) לתת היתרים מסוג זה. הגשת בקשה לקבלת היתר הייתה מותנית בתשלום אגרה, לירה אחת. עונשו של העובר על תקנות אלו - מאסר עד שנה, ו/או קנס עד 1,000 לירות.
ביולי 1951 הסביר מנהל מחלקת היתרי היציאה במשרד העלייה, ד"ר י. גולדין, שהיתרי יציאה ניתנים בהתאם לחיוניות היציאה, ודיווח שמאז התקנת התקנות הוגשו יותר מ-120 אלף בקשות להיתרי יציאה, ומתוכן אושרו 64,425 בקשות.[3]
תיקון התקנות בשנת 1953
פורטו האפשרויות לבקשת היתרי היציאה: ליחיד, לזוג ולמשפחה.
בנוסף, אגרת קבלת ההיתר עלתה 5 לירות, ותוספת של 3 לירות לכל נפש נוספת.
תיקון התקנות בשנת 1955
שר העלייה רשאי היה זכאי לסרב לתת היתר אם יציאתו של האדם עלולה לפגוע בביטחון המדינה.
הסמכות על קביעת סכום האגרה למתן היתר הועברה לשר הפנים.
תיקון התקנות בשנת 1956
מתן היתר יציאה לאיש מילואים הותנה בהסכמתו של שר הביטחון. הוספת תקנה זו הכבידה את הבירוקרטיה במתן היתרים לאנשי מילואים.
הסמכות לקבוע תנאים למתן ההיתרים עברה למשרד הביטחון.
ביטול תקנות הגבלת היציאה
פעמים אחדות עלתה בכנסת דרישה לביטול התקנות.[4] ח"כ חיים לנדאו ותנועת החרות בכללה נאבקו לבטל את התקנות הישנות הכוללות את ההיתרים. טענתם הייתה שאיסור יציאה מהארץ ומתן היתר פסול ולא קיים באף מדינה דמוקרטית, בשל שלילת חירות הפרט.[5] חיים לנדאו טען כי היתרי היציאה הכניסו למדינה כמיליון ו-700 אלף לירות בשנה.
התקנות הכוללות את מתן ההיתרים הוארכו כמה פעמים עד 1961. ביוני 1961 אושר בכנסת תיקון לתקנות, לפיו תתאפשר יציאה מהארץ בהצגת דרכון או תעודת מעבר בני תוקף, המוצאים על ידי משרד הפנים.[6] תוקף התיקון נקבע ל-15 באוקטובר 1961 וממועד זה התאפשרה יציאה מהארץ ללא צורך בהיתר יציאה.[7] יציאת אנשי מילואים הצריכה היתר של שר הביטחון או אדם מטעמו (בפועל ניתן ההיתר ביחידת המילואים של איש המילואים).
במאי 2018 בוטלו כמעט כל התקנות.[8] נותרה רק התקנה המאפשרת לשר הפנים למנוע את יציאתו של אדם שיש חשש שיציאתו עלולה לפגוע בביטחון המדינה.
קישורים חיצוניים
תקנות־שעת־חירום (יציאה לחוץ לארץ), תש"ח–1948, בספר החוקים הפתוח
היסטוריית החקיקה של תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ-לארץ), במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 עתון רשמי מס' 17 מיום כ' באב תש"ח – 25 באוגוסט 1948, תוספת ב', עמ' 81
- ^ עתון רשמי מס' 33 מיום י"ז בחשוון תש"ט – 19 בנובמסר 1948, תוספת א', עמ' 45
- ^ היתרי יציאה לחרל – רק לפי העקרון של חיוניות הנסיעה, הארץ, 17 ביולי 1951
- ^ החוק לביטול היתרי יציאה הועבר אחרי קריאה ראשונה לועדת הפנים, שערים, 12 במרץ 1953
- ^ ח. לנדאו מציע בכנסת לבטל הצורר בקבלת "היתר יציאה", חרות, 10 בדצמבר 1959
- ^ חוק לתיקון תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ-לארץ), התשכ"א-1961, ס"ח 346 מ-21 ביוני 1961
- ^ היתרי היציאה בוטלו בחצות, דבר, 15 באוקטובר 1961
- ^ חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 31), התשע"ח-2018, ס"ח 2719 מ-23 במאי 2018
28279303תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ)