תקליטון

תקליטון ″½3

תקליטוני ½3 אינץ', ¼5 אינץ', ו־8 אינץ'

רכיבים:
1. לשונית מגן
2. נקודת המוקד
3. תריסים
4. עטיפת פלסטיק
5. נייר מעגלי המגן על הדיסק הפנימי
6. דיסק מגנטי
7. סקטור

תַקְלִיטון הוא אמצעי לאחסון נתונים וגיבוי קבצים, על דִסקה שטוחה מחומר פלסטי המצופה בשכבה של חומר הניתן למגנוט. התקליטון ידוע יותר בשמו האנגלי, דיסקט (diskette;‏ disk + צורן ההקטנה הצרפתי הנקבי ette-), שזכה לתפוצה רחבה יותר ממקבילתו העברית. המונח הרשמי באנגלית הוא Floppy disk (מילולית: floppy – לא קשיח).

התקליטונים נכנסו לשימוש מסחרי בשנת 1971 ותוך זמן קצר החליפו את השימוש בכרטיסים מנוקבים. הם היו נפוצים מאוד בשנות ה־80 וה־90 עם התרחבות השימוש במחשבים אישיים. השימוש העיקרי בתקליטונים היה הפצת תוכנה, העברת נתונים בין מחשבים ויצירת גיבויים לקבצים קטנים. לפני התרחבות השימוש בדיסקים קשיחים שימשו התקליטונים גם לאחסון מערכות הפעלה ויישומים אחרים.

בסוף המאה ה־20 פסק השימוש בתקליטונים, עקב המעבר לאמצעי אחסון עדיפים ויעילים מהם, וכך התיישן צירוף הלשון העברי "להחליף דיסקט" – שמובנו בשפת הדיבור היה "לשנות את התפיסה".

דגמי תקליטונים

קוטרו של התקליטון הנפוץ ביותר לפני יציאת התקליטון משימוש היה ½3 אינץ', וניתן לאחסן עליו נתונים בנפח של 720 קילו־בתים בדגמים הישנים (Double Density), או כפול מזה, 1.44 מגה־בתים, בדגמים החדשים (High Density).

מוקדם יותר היו נפוצים תקליטונים בקוטר ¼5 אינץ' (בקיבולות 360KB ו־1.2MB) ואף בקוטר 8 אינץ', אך אלו הכילו פחות נתונים מהדגמים החדשים יותר, מכיוון שהם השתמשו בטכנולוגיות ישנות יותר.

מבנה התקליטון

התקליטון בנוי מדסקה עגולה, העשויה מחומר פלסטי שמצופה בשכבה דקה של אבקת תחמוצת ברזל. לצורך הגנה מלכלוך או מפגיעה פיזית, דסקה זו סגורה באריזה פלסטית חיצונית. הדסקה מסתובבת בקצב קבוע, ותוך כדי כך מאפשרת מגנוט או קריאה של נתונים (בדומה למגנוט על סרט מגנטי). מגנוט הנתונים נעשה משני צדי הדסקה, במסלולים מעגליים שמיקומם (מרחקם מקצה הדסקה) קבוע.

כונן תקליטונים

ערך מורחב – כונן תקליטונים

רכיב החומרה במחשב המשמש לקריאת התקליטונים ולכתיבה עליהם הוא כונן התקליטונים (מסומן גם כ־FDD, ר"ת באנגלית של Floppy Disk Drive). הכונן היה רכיב סטנדרטי שהיה קיים בכל המחשבים האישיים וברוב המחשבים הניידים שיוצרו עד תחילת שנות ה־2000. עבור מחשבים ניידים שלא כללו כונן תקליטונים מובנה היו כוננים חיצוניים, אותם ניתן היה לשאת בנפרד ולחבר למחשב בשעת הצורך.

שימושים

התקליטונים היו נפוצים מאוד בשנות השמונים והתשעים ונעשה בהם שימוש ביתי בפלטפורמות מחשב אישי כמו Apple II, מקינטוש, Commodore 64 ,Amiga ו־IBM PC. השימוש העיקרי של התקליטונים היה הפצת תוכנות ומשחקים, העברת נתונים בין מחשבים ויצירת גיבויים קטנים. לפני הופעת הכונן הקשיח שימשו התקליטונים גם לאחסון מערכות הפעלה ויישומים אחרים.

חסרונות

לקראת סוף שנות התשעים פחת השימוש בתקליטונים, בעיקר בשל הופעת התקנים חדשים (תקליטורים, החסנים ניידים, כונני ZIP) שפתרו את רוב הבעיות הקיימות בתקליטונים. לתקליטונים שלושה חסרונות עיקריים:

אמינות

לתקליטונים אורך חיים קצר. פגיעות פיזיות קלות עלולות להפוך תקליטון לבלתי קריא, ולגרום לאובדן הנתונים. גם שדות מגנטיים, וכן תנאֵי טמפרטורה ולחות מסוימים עלולים לפגוע בקלות בתקליטון.

נפח אחסון

עם התפתחות המחשבים חל גידול מהיר בנפח הקבצים ובכמויות הנתונים המעובד במחשב, ובסוף שנות התשעים הנפח בן 1.44 מגה־בתים הפך כמעט בלתי־שימושי.

מהירות קריאה/כתיבה

קריאה וכתיבת הנתונים איטיות מאוד. למשל, מעבר על כל הנתונים בתקליטון בנפח 1.44 מגה־בתים אורך כדקה.

חרף זאת, התקליטונים עדיין נמצאים בשימוש במחשבים ישנים שאינם מצוידים בטכנולוגיית USB כך שתקליטונים עדיין משמשים להעברת קבצים קטנים בין מחשבים כאלו.

החל מהעשור הראשון של המאה ה־21 השימוש בתקליטונים כמעט ולא קיים, פרט לשימושים כגון עדכון ה־BIOS, או התקנת מערכות הפעלה ישנות (כגון Windows 95, 98, ME שמצריכות תקליטון אתחול או DOS), במערכת Windows XP אפשר לשחזר סיסמה באמצעים של מיקרוסופט רק עם תקליטונים ובשביל דברים נוספים ב־Windows XP יש שימוש רק בתקליטונים, בהמשך מערכות ההפעלה של מיקרוסופט כבר נפטרו לחלוטין מהתקליטונים. בין היתר תקליטונים משמשים גם בעשור השני של המאה ה־21 להפעלתם של מכשירים ומכונות מסוימות כגון: כספומטים, דוגמי צלילים, מכונות תופים, סינתסייזרים, שרתים וקונסולות שליטה לתאורת במה.

קישורים חיצוניים

• עודד ירון, סוני הודיעה: הפלופי דיסק יוצא לדרכו האחרונה, באתר הארץ, 26.4.2010
• תקליטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35174129תקליטון