תפסת מרובה לא תפסת

תפסת מרובה לא תפסת (במלואו "תפסת מרובה לא תפסת - תפסת מועט תפסת") הוא ניב שמשמעותו שמי שמנסה לקחת כמות לא סבירה (או להשיג יותר מדי) עלול שלא להצליח, או לאבד את מה שהשיג, ולהשאר בלי כלום.

מקור הביטוי

מקור הביטוי הוא בדברי רבי עקיבא בספרא^[1]: ”ימים שנים, יכול לימים הרבה, אמר רבי עקיבא: כל ששמועו מרובה ושמועו מועט, תפשתה המרובה לא תפשתה תפשתה המועט תפשתה.”

כלל זה מובא בכמה מקומות בתלמוד בהם הוא מבאר מדוע דרשת חז"ל מהפסוק לימדה כמות קטנה ולא כמות גדולה. למשל, במסכת ראש השנה^[2] מבארת הגמרא שאת קרבן הראיה של חג השבועות אפשר להביא במשך ששת הימים שלאחר החג, בדומה לחג הפסח, ולא במשך שבעת הימים שלאחר החג, כפי הדין בחג הסוכות.

בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ' עמוד א' הגמרא אומרת שניתן להשתמש בכלל זה כדי להסיק שהגודל המינימלי של אוכל המקבל טומאה הוא בגודל ביצת תרנגולת דווקא ולא ביצה יותר גדולה.

יש ראשונים שכתבו שהכלל מתקיים רק כאשר לדבר המרובה אין קצבה, או כאשר הדבר המועט הוא החומרא^[3]. ויש שכתבו שהכלל נלמד ממקום שאין לו קצבה, אבל הוא חל גם במקומות שיש קצבה וגם לקולא^[4].