תנועת ההתנגדות היוונית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תנועת ההתנגדות היוונית (ביוונית: Εθνική Αντίσταση) כללה קבוצות חמושות ולא חמושות מכל הקשת הפוליטית, שהתנגדו לכיבוש יוון על ידי מדינות הציר בין השנים 1941–1944, במהלך מלחמת העולם השנייה. הקבוצה הגדולה ביותר הייתה EAM - ELAS, שהוקמה על ידי המפלגה הקומוניסטית היוונית. תנועת ההתנגדות היוונית נחשבת לאחת מתנועות ההתנגדות החזקות ביותר באירופה הכבושה על ידי הנאצים.

רקע היסטורי

אזורי הכיבוש ביוון

כיבוש יוון על ידי מדינות הציר במהלך מלחמת העולם השנייה החל באפריל 1941, לאחר פלישת גרמניה, איטליה ובולגריה ליוון, והסתיים עם נסיגת גרמניה באוקטובר 1944.

לאחר כיבוש אתונה ונפילת כרתים, המלך גאורגיוס השני וממשלתו נמלטו למצרים, שם הכריזו על הקמת ממשלה גולה, שהוכרה על ידי בעלות הברית.

ב-27 באפריל 1941 הקימו גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית את המדינה ההלנית בהנהגת ממשלת בובות שבראשה עמד הגנרל גאורגיוס צולקוגלו (אנ') והשרים בה היו פקידים גבוהים בממשלה היוונית שלפני המלחמה. ממשלה זו לא נהנתה מתמיכת העם בשל תלותה המוחלטת ברשויות הכיבוש הגרמניות והאיטלקיות, ובשל חוסר יכולתה למנוע את מסירת חלק גדול ממקדוניה היוונית ותראקיה המערבית לבולגריה ומאוחר יותר את הרעב הגדול.[1]

עם כיבושה של יוון על ידי מדינות הציר היא חולקה לשלושה אזורי השפעה:

  • הגרמנים שלטו באתונה, במקדוניה המרכזית, במערב כרתים, באיים מלוס ואמורגוס ובאיים של צפון הים האגאי. בתחילת המלחמה הם הגבילו את עצמם לאזורים האסטרטגיים וכוחותיהם היו מוגבלים.
  • בולגריה סיפחה לעצמה את מזרח מקדוניה ותראקיה ולנוכח ההתנגדות הפעילה של האוכלוסייה המקומית, עסקה מלכתחילה במדיניות של בולגריזציה של האזור.
  • איטליה כבשה כשני שלישים מיוון. הכוחות האיטלקיים ביוון כללו 11 אוגדות חיל רגלים שהיו שייכות לארמייה ה-11 ואוגדה אחת במושבה האיטלקית באיים הדוֹדֶקָאנֶסִיִים.

הכיבוש גרם סבל רב לאוכלוסייה האזרחית היוונית. עשרות אלפי אזרחים נהרגו בפעולות תגמול; מיעוטים, בעיקר יהודים, ומתנגדי המשטר גורשו למחנות ריכוז. גורמים נוספים שהאיצו את הקמתם של ארגוני ההתנגדות היו הקריסה הכלכלית, עליית האינפלציה, התפתחות השוק השחור והיעדר מזון בסיסי. מאות אלפי אנשים מתו מרעב בחורף של 1941–1942, תקופה שזכורה בהיסטוריה של יוון כ"רעב הגדול".[2]

המעורבות הצבאית הבריטית ביוון החלה עם מתן סיוע ימי ואווירי במערכה נגד איטליה בסוף שנת 1940 והפכה למעורבות צבאית ישירה כאשר נחתו ביוון בחודשים פברואר–מרץ 1941 כוחות בריטיים, אוסטרליים וניו זילנדיים (כ-62,000 חיילים, במסגרת "כוח W"), לאחר שהממשלה היוונית ביקשה סיוע לבלימת הפלישה האיטלקית.[3] לאחר כיבוש אתונה על ידי גרמניה באפריל 1941 והתבוסה בקרב על כרתים[4] ב-26 במאי 1941, נאלץ הכוח הצבאי הבריטי לסגת מאדמת יוון. בריטניה המשיכה לפעול על אדמת יוון באמצעות עשר קבוצות קישור וכוח משימה בפיקודו של בריגדיר אדמונד מאיירס שדיווחו למטה מנהלת המבצעים המיוחדים למזרח התיכון בקהיר. פעילותם התמקדה בתיאום עם ארגוני ההתנגדות EAM ו-EDES לצורך ביצוע פעולות חבלה המשמשות את האינטרסים של בעלות הברית. לצורך השגת שיתוף הפעולה וחיזוק כוח הלחימה של הארגונים סיפקה להם בריטניה ציוד וכסף שהגיע ליוון בדרך האוויר והים.[5]

ארגוני ההתנגדות

בתקופת כיבושה של יוון על ידי מדינות הציר צמחו בה ארגוני ההתנגדות רבים. ניתן לחלק אותם לשלוש קבוצות: ארגונים מרכזיים בעלי פעילות משמעותית ברמה אזורית או לאומית, כולל פעילות מזוינת נגד רשויות הכיבוש; קבוצות קטנות בעלות אופי פוליטי אשר עסקו בתעמולה נגד כוחות הכיבוש וביצעו פעולות חבלה בקנה מידה קטן, בעיקר באתונה; וקבוצות שהתמקדו באיסוף מודיעין ובביצוע פעולות חבלה, בשיתוף פעולה ישיר עם השירות החשאי הבריטי במזרח התיכון.

על הארגונים המרכזיים נמנו:[6]

חזית השחרור הלאומית, EAM (ביוונית: Εθνικό Απελευθερωτικό Μέτωπο, EAM ) שהיה הארגון הגדול ביותר. מספר חבריו הוערך בין חצי מיליון לשני מיליון איש מתוכם 150,000 לוחמים. הוא הוקם ב-27 בספטמבר 1941 על ידי ארבע מפלגות השמאל: המפלגה הקומוניסטית של יוון (ביוונית: Κομμουνιστικό Κόμμα Ελλάδας ,KKE), המפלגה הסוציאליסטית של יוון (ביוונית: Σοσιαλιστικό Κόμμα Ελλάδας SKE ) (אנ'), איחוד הדמוקרטיה העממית (ביוונית: Eνωση Λαϊκής Δημοκρατίας ,ELD) (אנ') והמפלגה החקלאית של יוון (ביוונית: Αγροτικό Κόμμα Ελλάδος ,AKE) (אנ').

במסגרת EAM פעלו:

  • צבא השחרור העממי של יוון, ELAS (אנ') וצי השחרור ההעממי של יוון, ELAN (אנ'). צבא השחרור הוקם במאי 1942. באוקטובר 1943 הוא כלל כבר 80,000 חיילים שגרמו אבדות קשות לכוחות האויב.[7]
  • ארגון הנוער הכלל יווני המאוחד, EPON (אנ'), שהוקם בפברואר 1943 כארגון הגג של עשרה ארגוני נוער שמאלניים, היה אחד הארגונים הפעילים ביותר באזורי אתונה ופיראוס והראשון שעשה שימוש בחומרי נפץ לצורך ביצוע פעולות חבלה.[8]

כמו גם ארגוני רווחה וארגון עבדים, כגון EEAM ו-EA.

הליגה היוונית הרפובליקנית הלאומית, EDES (ביוונית: Εθνικός Δημοκρατικός Ελληνικός Σύνδεσμος ,ΕΔΕΣ) (אנ') הוקמה ב-9 בספטמבר 1941 על ידי הקולונל נפולאון זרווס והייתה הארגון השני בגודלו אחרי EAM. הזרוע הצבאית שלה, "הקבוצות הלאומיות של לוחמי הגרילה היוונים" (EOEA), שהוקם ב-28 ביולי 1942, היה פעיל בעיקר באזור אפירוס. בתחילתו היה הארגון בעל השקפות ליברליות ואנטי-מלוכניות, אבל במרוצת הזמן נטה ימינה.[9] שיתוף הפעולה עם ELAS במלחמה נגד הכיבוש הגרמני והאיטלקי הופסק באוקטובר 1943 ועד פברואר 1944 שני הארגונים פעלו זה כנגד זה. למרות התמיכה שקיבל מהבריטים, הארגון לא הצליח להרחיב את השפעתו מעבר לאזור אפירוס והובס בקרבות שניהל ארגון ELAS נגד הבריטים החל מדצמבר 1944.[10]

שחרור לאומי וחברתי, EKKA (ביוונית: Εθνική και Κοινωνική Απελευθέρωσις ,ΕΚΚΑ) (אנ') הוקם על ידי קצינים בעלי השקפת עולם דמוקרטית ואנטי-מלוכנית. הזרוע הצבאית של הארגון הורכבה מלוחמי גרילה שפעלו בעיקר באזור הר ג'יונה.[11]

ארגון השחרור הכלל יווני, PAO (ביוונית: Πανελλήνιος Απελευθερωτική Οργάνωσις ,ΠΑΟ) (אנ') הוקם בשנת 1941 תחת השם "מגני צפון יוון" על ידי קבוצת קצינים יוונים שדגלו בהתנגדות לא אלימה. הארגון שינה את שמו בשנת 1943 אז עבר להתנגדות מזוינת.

ארגון X (ביוונית: Οργάνωσις Χ ) (אנ') היה כוח צבאי למחצה בעל השקפות מלוכניות, ימניות אנטי-קומוניסטיות שהוקם בשנת 1941. תחילה עסק הארגון באיסוף מודיעין עבור בעלות הברית ובהובלת מתנדבים למזרח התיכון. עם עליית כוחו של EAM, פנה הארגון ללחימה נגד EAM וקבוצות קומוניסטיות נוספות.

פעילות ארגוני ההתנגדות

התנגדות בערים

פעילות ארגוני ההתנגדות בערים התמקדה בביצוע פעולות חבלה, ארגון שביתות והפגנות, איסוף מודיעין וסיוע למרגלים ולחבלנים בריטים שהוצנחו בטריטוריה של יוון. חברי הארגונים שמרו על קשר עם מפעיליהם הבריטים באמצעות מכשירי רדיו וארגנו רשתות מילוט עבור סוכני בעלות הברית וצעירים יוונים שביקשו להצטרף לכוחות היוונים בגלות. המודיעין הבריטי סיפק להם ציוד אלחוטי, כסף, נשק ותמיכה אם כי לא במידה מספקת.[12]

שביתות והפגנות פרצו לעיתים קרובות בכל ערי יוון, אך במיוחד באתונה, בעידוד EAM.

בין 12 ל-14 באפריל 1942 שבתו כל עובדי הדואר והתקשורת, תחילה ובאתונה ואחר כך בכל יוון.

בחודשים פברואר-מרץ 1943 פרצו ביוון שביתות והפגנות מחאה נגד כוונתה של גרמניה לגייס את כל התושבים בני 20 עד 40 לעבודות כפייה במפעליהם, כמו גם לצורך תחזוקת הכבישים ומסילות הרכבת ועבודה במכרות. המפגינים פרצו למשרדי משרד העבודה והשמידו רשומות ומסמכים. למרות שיחידות המשטרה היוונית פתחו באש על המפגינים, המחאות הצליחו לבלום את ביצועה של תוכנית הגיוס.[13]

בחודש יולי 1943 פרצו באתונה, בסלוניקי ובערים נוספות שביתות והפגנות מחאה נגד כוונתה של בולגריה להרחיב את שטחי הכיבוש שלה במקדוניה בעידודה של גרמניה הנאצית. כתוצאה מההפגנות התוכנית לא יצאה לפועל.[14]

התנגדות צבאית

המשמעותיות מבין הפעולות הצבאיות של תנועת ההתנגדות היוונית היו:

פיצוץ גשר הרכבת גורגופוטמוס

לנוכח התקדמותה המהירה של גרמניה באפריקה בספטמבר 1942 החליטה בריטניה לפגוע במסילת הרכבת היחידה שחיברה את צפונה של יוון לדרומה והיוותה בשל כך אחת מדרכי האספקה החשובות לכוחות הגנרל רומל באפריקה. לצורך כך הצניחה בריטניה בהרי יוון קבוצה קטנה של חיילים בפיקודו של בריגדיר אדמונד מאיירס במטרה לגייס את כוחות הגרילה לעזרה במשימה זאת.[5] ב-25 בנובמבר 1942 פוצץ במסגרת מבצע הרלינג הגשר מעל נהר גורגופוטמוס עליו עברה מסילה זאת. במבצע השתתפו כוח פרטיזנים יוונים המורכב מ-86 לוחמי ELAS ו־52 לוחמי EDES לצד צוות של שנים עשר לוחמים של מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית. הצלחת המבצע שיבשה את שרשרת האספקה לצבא הגרמני במשך שישה שבועות ועודדה את מנהלת המבצעים המיוחדים להישאר ביוון כדי לתכנן פעולות חבלה נוספות יחד עם כוחות ההתנגדות היוונים.[15]

קרב פרדיקמפוס

קרב פרדיקמבוס, (ביוונית: Μάχη του Φαρδύκαμπου) (אנ') התנהל בין 4 ל-6 במרץ 1943 בצפון מקדוניה, בסביבת הערים גרֶבֶנה וסיאטיסטה, בין כוחות EAM-ELAS לבין כוח הכיבוש האיטלקי. ראויה לציון ההשתתפות הנרחבת והספונטנית של האוכלוסייה המקומית, ושל קצינים מקבוצות וארגונים אחרים, כולל יריבים של ELAS מהצד הימני של המפה הפוליטית, כגון PAO. הניצחון היווני הוביל לשחרורה של העיר גרבנה וערער את שליטתה של איטליה באזורים הכפריים של יוון.

מבצע בעלי חיים

מבצע בעלי חיים (באנגלית: Operation Animals) (אנ') היה מבצע משותף של מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית, חיל האוויר של ארצות הברית, ELAS, ZEUS, EDES ו-PAO שהתנהל בין 21 ביולי ל-11 ביולי 1943 במטרה להסיח את דעתן של מדינות הציר מהפלישה המתוכננת של בעלות הברית לסיציליה. המבצע כלל סדרה של פעולות חבלה ביניהן פיצוץ מנהרת הרכבת קורנובו ופיצוץ חמישה גשרים של מסילות רכבת ביניהם הגשרים על הנהרות אסופוס וסרנטפורוס והמארב המוצלח שהוצב על ידי לוחמי ELAS במעבר סרנטפורוס בו הוסב נזק רב לדיוויזיית היגר ה־117 הגרמנית. [16]

הקמת אזורי שליטה

בין השנים 1942-1943 התעצמה פעילות ארגוני ההתנגדות, במיוחד באזורי ההרים בתסאליה, אפירוס, מרכז יוון ומקדוניה. תחת הלחץ הצבאי הבלתי פוסק של ארגוני ההתנגדות נאלצו האיטלקים לסגת עד אמצע 1943 מחלק גדול מהאזורים שהיו בשליטתם, כאשר נוכחותן של מדינות הציר הוגבלה לערים הגדולות ולדרכים המחברות ביניהן.

עם שחרורן של קרדיצה במערב תסאליה, גרבנה במערב מקדוניה, טריקלה בתסאליה ומצובו במחוז אפירוס, ביולי 1943, האזורים המשוחררים שכונו גם "יוון החופשית" הפכו לאזורים בעלי ממשל עצמי יווני, שם ארגוני ההתנגדות ניסו לבנות סדר מדיני וחברתי חלופי. במרץ 1944, הקים EAM את הוועדה הפוליטית לשחרור לאומי, PEEA (ביוונית: Πολιτική Επιτροπή Εθνικής Απελευθέρωσης) שכונתה גם ממשלת ההר. האזורים העיקריים תחת שליטת ארגוני ההתנגדות היו: אפירוס במערב, עם נוכחות בולטת של EDES ו-ELAS, האזורים ההרריים של אגרפה ברכס הרי פינדוס ותסאליה, שהיוו את מעוז הליבה של ELAS, אזורים כפריים במרכז יוון שנוהלו על ידי פרטיזנים ואזורים חקלאיים נרחבים במקדוניה. שליטתם של כוחות מדינות הציר הוגבלה לאזור אתונה, סלוניקי, נמלים חשובים וצירים לוגיסטיים.[6]

בספטמבר 1943, לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין איטליה לבין בעלות הברית עברו השטחים שהיו בשליטת איטליה לשליטת גרמניה.

הצלת יהודי יוון

יהודים הוברחו בסירות דייגים בחסות EAM מהאי איווה לאיזמיר שבטורקיה

לארגוני ההתנגדות ובמיוחד ל-EAM היה חלק חשוב בהצלת יהודי יוון. הברחת יהודי יוון לטורקיה תואמה בין ELAS-EAM, הסוכנות היהודית, ההגנה, המוסד לעלייה ב' ונציגי הממשלה היוונית הגולה בקונסוליה שלה באיזמיר. היא השתמשה בנתיבים הימיים בים האגאי שהיו כבר בשימוש לצורך העברת כוחות צבאיים והברחת סחורות שונות. נקודת המוצא של נתיבי הבריחה הייתה בחוף המזרחי של דרום האי אוויה, עליו פיקחו קבוצות קטנות של הרגימנט השביעי של ELAS. נקודת הסיום הייתה בעיר צ'שמה בטורקיה משם הועברו היהודים לאיזמיר. דמויות המפתח בארגון ובהפעלת מבצע זה היו האחים רפאל ברקי, יהודי עמיד שהתגורר באיזמיר, וסלומון ברקי שהתגורר באתונה וקפיטן תומאס, דייג לשעבר, חבר ELAS וסוכן מודיעין בריטי. התיאום הראשון בין המוסד לעלייה ב' לבין קפיטן תומאס בוצע על ידי משה אוורבוך (אגמי) באוקטובר 1943. בדצמבר 1943 נחתם הסכם בין זאב שינד, מבכירי המוסד לעלייה ב' לבין ELAS לפיו ELAS התחייב לדאוג להעברת היהודים תמורת כסף וסחורות בעוד שהסוכנות היהודית התחייבה לדאוג לעניינים הדיפלומטיים בטורקיה. לפי אומדנים שונים הוברחו בדרך זאת כ- 1,500 יהודים.[17][18]

ב-22 בינואר 1943 הפיץ ארגון EAM עלונים בהם ביקש מאזרחי אתונה לסייע בהצלת היהודים על ידי "ארגון הפגנות מחאה, עצרות גדולות והתגייסות כללית שנועדו לסכל את הפוגרום הנורא. הבה ניתן מקלט לכל היהודים הנרדפים; הבה נרסק כל בוגד שפוגע ביהודים".[19]

היחסים בין ארגוני ההתנגדות

מאז הקמתם עבדו ארגוני ההתנגדות באופן עצמאי באזורי השליטה שלהם, ללא שיתוף פעולה או תאום. שני ארגוני ההתנגדות הגדולים, EAM ו-EDAS החזיקו בדעות פוליטיות מנוגדות כאשר כל ארגון שאף למצב את עצמו כגורם המוביל בעיצוב דמותה של יוון שלאחר המלחמה. לצורך הרחבת תחום השפעתו ניהל כל ארגון, אך בעיקר EAM, תעמולה אגרסיבית בקרב האוכלוסייה המקומית. באביב 1943 EAM התחיל לאיים על נפולאון זרבס, מפקד ארגון EDES, ואף פרק מנשקן של כמה מהקבוצות שלו. מאוחר יותר נלקח בשבי דימיטריוס פסרוס מפקד ארגון EKKA וכוחותיו פוזרו.

התיאום בין הארגונים הושג על ידי כוח המשימה הבריטי המוצב ביוון רק לצורך ביצוע משימות חבלה מוגדרות בודדות שנועדו לסייע לכוחות בעלות הברית לשבש ובלום את התקדמותן של מדינות הציר.

ב-5 ביולי 1943 נחתמה בין ELAS, EDES, EKKA "ברית הקבוצות הלאומיות" (ביוונית: Σύμφωνο των Εθνικών Ομάδων) (אנ') בתיווכו של בריגדיר מאיירס, לאחר דחיות רבות שנבעו מרצונו של EAM לשמור על עצמאותו מול הפיקוד הבריטי במזרח התיכון ועל בכורתו בקרב ארגוני ההתנגדות. במסגרת הסכם זה הוקם המטה הכללי המשותף של ארגוני ההתנגדות בו היו חברים נציג הפיקוד הבריטי במזרח התיכון, הבריגדיר מאיירס, שלושה נציגים של EAM-ELAS, נציג אחד של EDES ונציג אחד של EKKA. על פי הערכתו של בריגדיר מאיירס הכוחות המזוינים של ELAS מנו באותה עת 16,000 לוחמים פעילים ועוד 16,000 אנשי מילואים, כוחות EDES מנו 5,000 לוחמים פעילים ועוד 5,000 אנשי מילואים וכוחות EKKA פחות מאלף.[5]

שיתוף הפעולה בין הקבוצות נמשך זמן קצר בלבד. בחודש ספטמבר 1943, עם נסיגת הכוחות האיטלקיים, כל ארגון ניסה להשתלט על אזורים נרחבים ככל האפשר מן השטחים המשוחררים, לפני שאלה ייפלו בידי הגרמנים. ב-14 באוקטובר החרים ELAS את כל הנשק והציוד של אוגדת פינרולו (אנ') ושל הרגימנט "Lancieri di Aosta" (אנ') האיטלקיים והעביר אותם להרי הפינדוס כדי שישמשו בלחימה נגד EDES.

זאת הייתה נקודת הפתיחה של סכסוך מזוין שהתנהל במשך שלושה חודשים בעידודה ובהשתתפותה של גרמניה. ב-17 באוקטובר תקפו הכוחות הגרמניים את כוחות הגרילה, המטה הכללי המשותף פורק וברית הקבוצות הלאומיות בוטלה. רק ב-4 בפברואר 1944, לאחר שהופעלו עליהם לחצים כבדים מצד המלך הגולה, הממשלה הגולה, והפיקוד הבריטי למזרח התיכון הסכימו הארגונים להפסקת אש לקראת החתימה על הסכם.[5] הסכם הפסקת האש שנחתם ליד העיר פלאקה (אנ') ב-29 בפברואר 1944 כלל את התנאים הבאים: כל כוחות ELAS ו-EDES יישארו בעמדות בהן נמצאו בעת החתימה על ההסכם; על ארגוני ההתנגדות להפסיק להילחם זה בזה ולשתף פעולה בלחימה נגד הגרמנים; על המשלחת הצבאית של בעלות הברית להבטיח אספקה לארגוני ההתנגדות על בסיס פעילותם נגד הגרמנים וביחס לדרישות האמיתיות של המלחמה; השבויים המוחזקים בידי כל אחד מהצדדים ישוחררו.

גם הסכם זה הופר זמן קצר לאחר חתימתו. קו הגבול בין EDES ל-ELAS לא נשמר וב-17 באפריל 1944 כוחות ELAS תקפו את כוחות EKKA, מפקדם דימיטריוס פסרוס נהרג והיחידות הלוחמות פוזרו[5].

חוסר האמון בין הקבוצות הלך וגבר על רקע השקפותיהן הפוליטיות. EAM-ELAS בעל ההשקפות הקומוניסטיות המובהקות נשאר הכוח הפוליטי והצבאי הדומיננטי ביוון דבר שעורר את חששם של הבריטים והממשלה היוונית הגולה כי במקרה של נסיגה גרמנית ינסה EAM להקים משטר מקורב לברית המועצות.

השתתפות נשים בתנועת ההתנגדות

הנשים שהשתתפו בתנועת ההתנגדות הגיעו מכל השכבות הסוציו-אקונומיות, עם זאת, מנהיגות הקבוצות והארגונים היו נשים עירוניות מהמעמד הבינוני, רבות מהן בעלות השכלה גבוהה. הנשים סיפקו מזון וביגוד ללוחמים ולאזרחים, כולל יתומי מלחמה, ארגנו והשתתפו בהפגנות פוליטיות ובשביתות עובדים בערים הגדולות, הפעילו מרפאות מקומיות ובתי ספר ציבוריים. ככל שההתנגדות לכיבוש מדינות הציר גדלה, החלו נשים להשתתף גם בפעולות חבלה כמגון השמדת קווי טלפון ומסילות ברזל ושיבוש אספקת תחמושת לכוחות הכיבוש, העברת נשק ותחמושת לחברי תנועת ההתנגדות וריגול למען המודיעין הבריטי וכוחות ההתנגדות היווניים. בצבא השחרור ELAS הוקמו מחלקות לנשים. בקיץ 1944, מעל עשרים וארבע נשים סיימו את האקדמיה הצבאית בעיר רנטינה בדרגת קצין זוטר ופקדו על מחלקות נשים שעסקו בשמירה, ליווי שבויים, העברת תחמושת לשדה הקרב, מתן עזרה ראשונה לפצועים, פעילות מודיעין ומעקב ואף השתתפו בקרבות.[7] באביב 1943 הצטרפו לתנועת ההתנגדות גם נשים יהודיות שהצליחו להימלט מהגירוש למחנות ההשמדה. באזורים שבשליטת איטליה, שם היהודים לא נרדפו ויכלו לנוע באופן חופשי, הנשים היהודיות העבירו מידע שאספו מסביבתן, עסקו בתעמולה ובהברחת נשק, או עבדו עבור מנהל המבצעים המיוחדים הבריטי, בדיוק כמו חברותיהן היווניות.[20]

בין נשים אלה ראוי לציין את הפרטיזנית היווניה ללה קאראיאני[21] ואת הפרטיזניות היהודיות שרה פורטיס ובואינה צרפתי גרפינקל.

יהודים בארגוני ההתנגדות

ארגון EAM גייס יהודים רבים יודעי אנגלית לעבודה במטה הכללי שלו. יהודים רבים אחרים, במיוחד צעירים שנסו אל האזורים ההרריים, הצטרפו לקבוצות לוחמי הגרילה. בשני ארגוני ההתנגדות הגדולים, EAM ו-EDES היו חברים לפי אומדנים שונים בין 800 ל־1,000 יהודים. היהודים שבשורות EDES לחמו בעיקר באזורי אפירוס, מקדוניה ואתונה, בעוד שהיהודים שבשורות EAM-ELAS לחמו בתסאליה ובמרכז יוון.[18] ז'אק קוסטיס, יהודי מאתונה, היה חבר בקבוצת פרטיזנים שפוצצו בנמל אוניות שהובילו תחמושת לכוחותיו של רומל באפריקה. בהרים ליד לריסה, מרקוס קרסו, מפקד קבוצת פרטיזנים, חיסל גדוד אס-אס שעצר 12 משפחות יהודיות ושרף את בתיהן.[22]

כהוקרה על תרומתם של היהודים למאבק בכוח הכובש נפתחה באפריל 2013 במוזיאון היהודי של יוון תערוכה בשם "יהודים יוונים בהתנגדות הלאומית".[23]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תנועת ההתנגדות היוונית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ WORLD WAR II, OCCUPATION, AND THE CIVIL WAR IN GREECE, 1940-1949: RECORDS OF THE U.S. STATE DEPARTMENT CLASSIFIED FILES, U.S. National Archives
  2. ↑ Famine, www.occupation-memories.org, ‏2016-06-15 (באנגלית)
  3. ↑ Virtual War Memorial, vwma.org.au
  4. ↑ What Was The Battle Of Crete?, Imperial War Museums (באנגלית)
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 D.M.Condit, Case study in the guerilla war: Greece during World War Two
  6. ^ 6.0 6.1 Yannis Skalidakis, From Resistance to Counter-state: The Making of Revolutionary Power in the Liberated Zones of Occupied Greece, 1943–1944
  7. ^ 7.0 7.1 Peter D. Chimbos, Women of the 1941-44 Greek Resistance Against the Axis: An Historical and Sociological Perspective
  8. ↑ Hagen Fleischer, Hagen Fleischer, Crown and Swastika - Greece of the Occupation and the Resistance, Vol. 2, Athens: Papazissis Ed., 1995
  9. ↑ From the text of the statutes of EDES, in: Dokoumenta tis Antistasis, Athens, 'To Pontiki', 1994, pp. 65-66, www.ime.gr
  10. ↑ EDES | Greek Resistance, Civil War & Guerrilla Warfare | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  11. ↑ 1940-1945 [RESISTANCE], www.ime.gr
  12. ↑ Mark Mazower, Inside Hitler's Greece : the experience of occupation, 1941-44, New Haven [Conn.] : Yale University Press, 2001, מסת"ב 978-0-300-08923-3
  13. ↑ Office of Strategic Services Washington DC
  14. ↑ Tasos Kokkinidis, July 22, 1943: The Day Greeks Rebelled Against the Nazis for Macedonia, GreekReporter.com, ‏2025-07-22 (באנגלית אמריקאית)
  15. ↑ Greek People's Liberation Army, Military Wiki (באנגלית)
  16. ↑ Hellenic Foreign Policy (1936-1944), www.ime.gr
  17. ↑ Julia Fröhlich-Siegl, Rescue, Evacuation, and Escape Entangled: The Greek-Jewish Exodus (1943–1944) within the Multifaceted Trans-Aegean Migration during World War II, The Journal of Holocaust Research 39, 2025-04-03, עמ' 131–151 doi: 10.1080/25785648.2025.2533032
  18. ^ 18.0 18.1 יצחק כרם, דרכי הצלה של יהודים ביוון במלחמת העולם השנייה
  19. ↑ [https://wwv.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%205112.pdf Proclamation by the Greek National Liberation Front (EAM) to Rescue Jews, January 22, 1943]
  20. ↑ Greek Resistance During World War II, Jewish Women's Archive, ‏2021-06-23 (באנגלית)
  21. ↑ Notabilia - People - Second World War (1940-1945) - Lela Karagianni (1898-1944), www.johnpap.net
  22. ↑ Content Admin, Greece, Jewish Partisan Educational Foundation, ‏2016-12-07 (באנגלית)
  23. ↑ GREEK JEWS IN THE NATIONAL RESISTANCE
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

תנועת ההתנגדות היוונית41811695Q490035

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תנועת_ההתנגדות_היוונית&oldid=3464179"