תנועת ההתנגדות האיטלקית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תנועת ההתנגדות האיטלקית (באיטלקית: Resistenza italiana) היא שם כולל לקבוצות ההתנגדות האיטלקיות שלחמו במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית והרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, שהוקמה על ידי גרמניה הנאצית ובראשה ממשלת בובות ברשותו של בניטו מוסוליני.

הרקע ההיסטורי

ב-8 בספטמבר 1943, לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין איטליה לבין בעלות הברית, פלש הצבא הגרמני לאיטליה, השתלט על רומא ותוך זמן קצר על כל מרכז איטליה וצפונה תוך הקמת הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית.[1]

הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית

במקביל,ב-3 בספטמבר 1943, נחתה הארמייה השמינית של הצבא הבריטי בדרום איטליה במבצע בייטאון. ב-9 בספטמבר נחתו כוחות הארמייה החמישית של ארצות הברית בסלרנו במבצע אוואלאנש, וכוחות בריטים נוספים נחתו כמעט ללא התנגדות בטאראנטו במבצע סלפסטיק.[2]

ממלכת איטליה פוצלה לרפובליקה הסוציאלית האיטלקית בצפון ובמרכז, בשליטת ממשלת הבובות של מוסוליני ולממלכת הדרום (אנ'), בה כיהן כראש ממשלה המרשל פייטרו באדוליו.[3]

כפועל יוצא, פוצל הצבא המלכותי האיטלקי לצבא הלאומי הרפובליקני (באיטלקית: Esercito Nazionale Repubblicano) (אנ') בפיקודו של מוסוליני ולצבא הדרום (באיטלקית: Esercito Cobelligerante del Sud), בפיקודו של באדוליו, שלחם נגד גרמניה הנאצית לצידן של בעלות הברית.

ב-23 בספטמבר 1943, החליטו המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, המפלגה הסוציאליסטית האיטלקים (אנ'), מפלגת הפעולה (אנ'), המפלגה הדמוקרטית-נוצרית, מפלגת העבודה הדמוקרטית (אנ') והמפלגה הליבראלית האיטלקית (אנ') על הקמת ארגון גג פולטיט-צבאי בשם "הוועדה לשחרור לאומי" (באיטלקית: Comitato di Liberazione Nazionale, CLN) (אנ'), שמטרתו לתאם את הלחימה נגד הכוחות הפשיסטים מחוץ ומבית.[2] הארגון זכה לתמיכתם של ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה ושל בעלות הברית.

דגל הוועד לשחרור הלאומי

ב-16 באוקטובר 1943, הוועדה לשחרור לאומי אישרה מסמך שנערך על ידי ג'ובאני גרונקי (אנ'), בו דחתה כל שיתוף פעולה עם ממשלתו של בדוליו וקראה לביטול המלוכה וב-17 בנובמבר 1943 נטלה על עצמה את סמכויות ניהול המדינה. ועדה דומה, בעלת אותו הרכב מפלגתי הוקמה במילאנו תחת השם "הוועדה לשחרור לאומי של צפון איטליה" (באיטלקית: (CLNI, Comitato di Liberazione Nazionale Alta Italia) (איט'). ב-31 בדצמבר 1943 מינתה הוועדה לשחרור לאומי את הוועדה במילנו לנציגת הממשלה החדשה בשטחים הכבושים. פעילות הוועדה במילנו נתמכה על ידי ועדה צבאית. ב-19 ביוני 1944 קיבלה הוועדה הצבאית את השם "חיל מתנדבי החופש" (באיטלקית: Corpo volontari della libertà).

בשטחים שהיו בשליטת בעלות הברית מילאה הוועדה לשחרור לאומי תפקידים אדמיניסטרטיביים. במרכזה ובצפונה של איטליה, הובילה הוועדה את שחרורן של ערים ואזורים שונים במהלך החודשים יולי-אוגוסט 1944 ונטלה על עצמה סמכויות מלאות במקומות המשוחררים. באותם אזורים חופשיים הוקמו רפובליקות פרטיזנים (באיטלקית: Repubbliche partigiane) (איט') שנכבשו אומנם חזרה תוך זמן קצר על ידי פשיסטים והוחזרו לרפובליקה ההסוציאלית האיטלקית. במהלך שנת 1944 הוקמו עשרים ואחת רפובליקות מסוג זה, דוגמת רפובליקה אוסולה, רפובליקה אלבה, רפובליקה בוביו.[3]

דגל חיל מתנדבי החופש

הכוחות הלוחמים בתקופה שבין החתימה על הסכם שביתת הנשק ועד לסיום המלחמה היו: צבא גרמניה הנאצית, הצבא הלאומי הרפובליקני והבריגדות השחורות (באיטלקית: Brigate Nere) (אנ') מצד אחד וצבאות בעלות הברית, צבא הדרום וקבוצות פרטיזנים, חלקן תחת פיקודן של הוועדות לשחרור לאומי, מהצד השני.

דגל גדודי צדק וחרות

קבוצות ההתנגדות

קבוצות ההתנגדות הוקמו לאחר 8 בספטמבר 1943 ביוזמת נציגיהן של מפלגות פוליטיות אנטי-פשיסטיות, או ביוזמתם הפרטית של קצינים וחיילים ששירתו עד אז בצבא המלכותי האיטלקי. אל הקבוצות הראשונות הצטרפו אזרחים רבים על פי השקפתם האידאולוגית.

כ- 2,000 פרטיזנים יהודים לחמו בשורות תנועת ההתנגדות (כ- 4.5% מהיהודים באיטליה הכבושה. בשל השוויון היחסי ממנו נהנו יהודי איטליה הם הצטרפו למגוון הקבוצות שהרכיבו את תנועת ההתנגדות, קבוצות פרטיזנים או מחתרות שפעלו בערים. לא היה צורך או מחשבה להקים קבוצות פרטיזנים יהודיות.[4]

קבוצות ההתנגדות המפלגתיות שפעלו תחת פיקודה של הוועדה לשחרור לאומי היו:

דגל גדודי גריבלדי
  • גדודי גריבלדי (באיטלקית: Brigate Garibaldi) (אנ') שהוקמו על ידי המפלגה הקומוניסטית, היו כפופות להוראות הפיקוד העליון של המפלגה הקומוניסטית שהוקם ב-23 בספטמבר 1943. במקביל לפעילות הצבאית, עסקו חברי הבריגדות בארגון שביתות פועלים במפעלי התעשייה ותסיסה בקרב האיכרים, ונכנסו לבתי ספר ולאוניברסיטאות במטרה לגייס מתנדבים לקבוצות הלוחמים בהרים. בריגדות גריבלדי היו הכוח הלוחם הגדול ביותר מתוך כלל יחידות ההתנגדות. הלוחמים היו מאורגנים ב-575 יחידות והשתתפו בקרבות הרבים ביותר.
  • הקבוצות לפעילות פטריוטית (באיטלקית: Gruppi di Azione Patriottica, GAP) (אנ') הוקמו על ידי המטה הכללי של בריגדות גריבלדי בסוף אוקטובר 1943. אלה היו קבוצות קטנות שנועדו לפעול בעיקר בערים והשתתפו בהן נשים רבות.
  • צוותי הפעולה הפטריוטיים (באיטלקית: Squadre di Azione Patriottica, SAP) (אנ') הוקמו בקיץ 1944 ביוזמת בריגדות גריבלדי במקומות עבודה שונים כולל מפעלי תעשייה וכפרים, כדי לארגן המונים לקראת ההתקוממות הכללית. בכל צוות היו חברים כ-15 עד 20 איש שעסקו בפעולות חבלה, לוחמת גרילה ותעמולה.
  • גדודי צדק וחירות (באיטלקית: (Brigate Giustizia e Libertà) (אנ') הוקמו על ידי מפלגת הפעולה. מפלגת הפעולה הוקמה ב-4 ביוני 1942 על ידי קבוצת פעילים ותיקים בארגון האנטי-פשיסטי האיטלקי צדק וחירות (איט') שנוסד בפריז בשנת 1929. ב-5 בספטמבר 1943 הוחלט על הצורך בהקמת התנגדות עממית מזוינת כדי לבלום את התקדמותו של הצבא הגרמני שהגיעה באותם ימים למעבר ברנר באלפים. בריגדות צדק וחירות היו השניות בגודלן אחרי בריגדות גריבלדי.
פרטיזנים מגדוד גריבלדי
  • גדודי מאטיאוטי (באיטלקית: Brigate Matteotti) (איט') שהוקמו על ידי המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית (איט') היו אחת מחמש קבוצות הפרטיזנים העיקריות שהשתתפו בלחימה לשחרור איטליה. הן הוקמו ב-12 בדצמבר 1943 וכללו שבעה עשר גדודים לוחמים שפעלו באזורי פיימונטה, לומברדיה, ונטו, אמיליה רומניה וטוסקנה.
  • הגדודים העממיות (באיטלקית: Brigate del Popolo) (איט') היו קשורים למפלגה הדמוקרטית-נוצרית. הם הוקמו בקיץ 1944 ופעלו בערים. לא הוציאו לפועל מבצעים צבאיים בעלי משמעות מיוחדת.

קבוצות ההתנגדות שפעלו באופן עצמאי היו:

  • גדודי הלהבה הירוקה (באיטלקית: Brigate Fiamme Verdi) (אנ'), קבוצות צבאיות שהוקמו על ידי אינטלקטואלים קתולים ופעלו בעיקר באזורים ההרריים בלומברדיה ובאמיליה. התחילו לפעול בנובמבר 1943.
  • גדודי אוסופו-פריולי (באיטלקית: Brigate Osoppo-Friuli) (אנ') היו קבוצה אוטונומית שהוקמה בסמינר הארכיבישוף של אודינה ב-24 בדצמבר 1943 על ידי פרטיזנים מתנדבים בעלי אידאולוגיות שונות: חילונים, קתולים, סוציאליסטים וליבראלים, שהיו פעילים בקארניה ופריולי לפני החתימה על הסכם שביתת הנשק ב-8 בספטרמבר 1943.
  • הקבוצות להגנת נשים ולסיוע ללוחמי החופש (באיטלקית: Gruppi di difesa della donna e per l'assistenza ai combattenti della libertà) (אנ'), היה ארגון עצמאי שהוקם במילנו, בנובמבר 1943, על ידי חמש נציגות של מפלגות שונות, והוכר על ידי הוועדה לשחרור לאומי. חברות הקבוצות סייעו לפרטיזנים בארגון אספקה מסוגים שונים, העברת מידע, ארגון הפגנות ושביתות.[5]
  • חזית הנוער לעצמאות לאומית וחירות (באיטלקית: Fronte della gioventù per l'indipendenza nazionale e per la libertà) (אנ') נוסדה במילאנו בינואר 1945 כארגון עצמאי וקיבלה את הכרתה של הוועדה לשחרור לאומי. חבריה תרמו תרומה חשובה בשחרור הערים בולוניה ומילאנו ב-25 באפריל 1945. על פי ההערכה היו לארגון, בינואר 1945, 3,800 חברים בפיימונטה, 2,100 חברים בליגוריה, 2,700 חברים בלומברדיה ו-3,000 חברים באמיליה.[6]
  • קבוצות הלחימה האוטונומיות (איט') (שכונו גם הפרטיזנים הכחולים בשל מטפחות הצוואר הכחולות שנהגו לענוד) היו שייכות לממלכת הדרום ומורכבות מפרטיזנים בעלי רעיונות ליברליים או שמרניים, נאמנים למלך, לצבא המלכותי ולבעלות הברית. היחידות הראשונות הוקמו על ידי חיילי וקציני הצבא המלכותי שלא נפלו בידי הגרמנים לאחר פירוק הצבא המלכותי. אחת הקבוצות האוטונומיות הגדולות הייתה האוגדה האלפינית הראשונה (באיטלקית: 1º Gruppo Divisioni Alpine,) (איט') שפעלה בפיימונטה. קבוצות אלה היו ללא שייכות מפלגתית. בשנת 1944 עברו לפיקודו של חיל מתנדבי החופש.
  • החזית הצבאית המחתרתית (באיטלקית: Fronte clandestino militare) (איט') היה ארגון צבאי הכפוף לפיקוד העליון של הכוחות המזוינים של ממלכת הדרום, שחבריו היו בעלי השקפות שמרניות. הארגון הוקם ב-23 בספטמבר 1943, לאחר כיבוש רומא על ידי הצבא הגרמני, על ידי קצינים וחיילים של הצבא המלכותי שפורק. לארגון הצטרפה ב-1 בנובמבר 1943 החזית מחתרתית של חיל הים. הארגון סייע לארגוני התנגדות אחרים באספקת אמצעי לחימה, חומרי נפץ ומידע, מתן סיוע אישי וביצוע פעולות חבלה.
  • תנועת ההתנגדות הרומאית (באיטלקית: Resistenza Romana) (איט') פעלה ברומא בין 8 בספטמבר 1943, עת נפלה רומא בידי הצבא הגרמני, ל-4 ביוני 1944, יום שחרורה על ידי בעלות הברית. חלק מקבוצות ההתנגדות שפעלו ברומא השתייכו למפלגות האנטי-פשיסטיות וחלקן היו עצמאיות. על קבוצות אלה נמנו "בנדיירה רוסה רומא", החזית הצבאית המחתרתית, גדודי גריבלדי, קבוצות הפעולה הפטריוטית ועוד. הן פעלו ישירות נגד הצבא הגרמני באמצעות פעולות חבלה ולחימת גרילה. כמוכן הצליחו לשחרר ולהבריח לאזור האיטלקי פרטיזנים שנתפסו על ידי הגרמנים.
  • גדודי ברוצי-מלטסטה (באיטלקית: Brigate Bruzzi Malatesta) (איט') היו ארגון התנגדות אנרכיסטי שמנה כ-1,300 לוחמים. הם פעלו בתיאום עם גדודי מטיאוטי באזור לומברדיה החל משנת 1944.
  • בנדיירה רוסה (בעברית: הדגל האדום; באיטלקית: Bandiera Rossa) (איט') הייה ארגון צבאי מחתרתי שהוקם על ידי המפלגה "התנועה הקומוניסטית האיטלקית" (באיטלקית: Movimento Comunista d'Italia (MCd'I) ) שכינויה היה "בנדיירה רוסה", מפלגה מרכסיסטית-לניניסטית שלא הסכימה עם דעותיה של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. הארגון מנה כ-3,000 לוחמים והיווה את הכוח הפרטיזני הגדול ביותר שפעל במסגרת תנועת ההתנגדות הרומאית.

פעילותן של קבוצות ההתנגדות

תרומתה של תנועת ההתנגדות האיטלקית להשגת הניצחון על גרמניה הנאצית הייתה רבה ומשמעותית.

הפרטיזנים פעלו באזורים הרריים, בכפרים ובמרכזי ערים שם ביצעו פעולות חבלה ששיבשו את המערך הלוגיסטי והתקשורתי של הגרמנים. באמצעות חומרי נפץ מאולתרים הם הרסו מסילות רכבת וגשרים, חיוניים לתנועת הכוחות הגרמניים, ואילצו את הגרמנים להשקיע משאבים רבים בתיקונם ובהגנתם. הדבר האט את קצב התקדמותם של הכוחות הגרמניים מחד והסית את תשומת ליבם מהתקדמות כוחות בעלות הברית מאידך. בנוסף, חיבלו הפרטיזנים בייצור שנועד לצבא הגרמני על ידי תכנון שביתות, האטת קצב הייצור, גרימת חבלות לציוד ולמכונות ואף לגניבת האספקה.

קבוצות הפרטיזנים המאוחדות תחת הוועדה לשחרור לאומי פעלו בעיקר באזור הרי האלפים והאפנינים, בעמק הנהר פו, באזור המבצעי של החוף האדריאטי (OZAV), אזור שליטה צבאי שהוקם ב-10 בספטמבר 1943 בידי הוורמאכט, ובאזור המבצעי של מרגלות האלפים (OZAK) שנכבש על ידי גרמניה הנאצית.

תחילה היה נשקם של הפרטיזאנים מואט ומבוסס על נשקם האישי שנלקח לרוב מהצבא המלכותי האיטלקי שהתפורר. במהלך עשרים חודשי ההתנגדות הצליחו הפרטיזאנים להשיג נשק, תחמושת וציוד נוספים על ידי תקיפת שיירות ובסיסים צבאיים של האויב.[3]

בעלות הברית זיהו את הפוטנציאל הטמון בקבוצות ההתנגדות, לכן החלו במהלך חורף 1943 - 1944 לספק ציוד ונשק לקבוצות פרטיזנים. השלוחה הקדמית של מנהלת המבצעים המיוחדים שמושבה בברינדיזי, שלחה לוחמים, נשק וציוד לקבוצות התנגדות רבות בהרי האפנינים והאלפים הליגוריים.[7]

המנהלה הצליחה להחדיר אלחוטנים עם מכשירי הקשר שלהם לרומא ותוך שלושה שבועות מהקמת הבסיס בברינדיזי כבר עמד לרשות תנועת ההתנגדות הרומאית קשר רדיו אמין עם המנהלת למבצעים מיוחדים ועם מפקדת בעלות הברית. בשלהי שנת 1943 פעלו שש תחנות אלחוט, המופעלות על ידי כמאה מפעילים אשר קיימו את הקשר בין העורף הגרמני למנהלת למבצעים מיוחדים. בספטמבר 1944 פעלו שלושים וחמישה לוחמים בריטים ומאה שלושים וחמישה סוכנים איטלקים של המנהלת למבצעים מיוחדים בעורף הגרמני ושלושים ושלוש תחנות אלחוט קיימו קשר קבוע עם המפקדה. הפרטיזנים הקימו והפעילו רשת מודיעין ענפה מבוססת על האוכלוסייה המקומית, אשר הצליחה לספק לבעלות הברית מידע חיוני לתכנון ההפצצות ופריסת הכוחות.

לקראת תחילת מתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה החלו בעלות הברית, באמצעות מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית והמשרד לשירותי אסטרטגיים של צבא ארצות הברית, לתאם עם הוועדה לשחרור לאומי של צפון איטליה צעדים להפיכת תנועת ההתנגדות לכוח תקיפה יעיל ועוצמתי שייקח חלק בפעילות הצבאית של בעלות הברית. שני הארגונים סיפקו לפרטיזנים סיוע חיוני. הם אימנו את הלוחמים, אספו באמצעותם מודיעין רב וערכי, במיוחד על "הקו הגותי", והסתייעו בהם בכיבוש שטחי מפתח ובשחרור ערים רבות כמו רוואנה, ג'נובה, טורינו ומילאנו.[4][8]

ב-19 באפריל 1945 הכריזה הוועדה לשחרור לאומי על התאריך 25 באפריל 1945 כיום התקוממות כללית.

בימי ההתקוממות, כוחות הפרטיזנים הלוחמים הסתכמו בכ-100,000 גברים ונשים, כאשר הכוחות הרבים ביותר היו בפיימונטה (30,000), לומברדיה (9,000), ונטו (12,000) ואמיליה (12,000). מתוך 100,000 הלוחמים הפעילים הללו, כ-51,000 השתייכו גדודי גריבלדי. היחידות הלוחמות היו מצוידות וחמושות היטב, ופעלו בתאום מלא ביניהן ובינן לבין כוחות בעלות הברית וקבוצות הפעילות המקומיות.

ב-21 באפריל שוחררה בולוניה על ידי הפרטיזנים, צבא הדרום וחיילים פולנים שלחמו תחת פיקודן של בעלות הברית.

בין 24 ל-25 באפריל השתלטו הקבוצות לפעילות פטריוטית וצוותי הפעולה הפטריוטים על רוב הנקודות האסטרטגיות בערים רג'ו אמיליה ופארמה בהמתנה לכניסת כוחות בעלות הברית.

בג'נובה ניסה מפקד הכוח הגרמני, הגנרל גינתר מיינהולד, לנהל משא ומתן, ללא הצלחה, עם הפרטיזנים של אוגדת פינאן-צ'יצ'רו הגריבלדית שהוצבו על ההרים המשקיפים על העיר. במרכז העיר פרצו עימותים אלימים בין הקבוצות לפעילות פטריוטית לבין היחידות הגרמניות והפשיסטיות, בעוד מספר אוגדות של גדודי גריבלדי שהגיעו לעיר מנעו את הריסת הנמל על ידי הגרמנים. הגנרל מיינהולד חתם על כניעה ב-25 באפריל מול מפקד הוועדה לשחרור לאומי המקומית.[9]

באזור פיימונטה, לחמו פרטיזנים מגדודי גריבלדי, קבוצות הלחימה האוטונומיות וצדק וחירות בזירות שונות לשחרור הערים נוברה, קונאו וטורינו, אשר הושלם בין 25 ל-29 באפריל.

בערב 24 באפריל ארגנו צוותי הפעילות הפטריוטית במילנו שביתה כללית בכל מפעלי התעשייה. במקביל ההתקדמו יחידות של גדודי גריבלדי לכיוון העיר מדרום וממערב ובין 25 ל-26 באפריל נכנסו לתוך העיר מבלי להיתקל בכל התנגדות מצד הכוחות הגרמנים, הצבא הליברי והבריגדות השחורות. חטיבות גריבלדי נוספות שהגיעו ב-27 באפריל השלימו את שחרור העיר.[10][11]

גרמניה הנאצית נכנעה רשמית ב-2 במאי 1945. תאריך זה הוכרז חג לאומי באיטליה. הוא הידוע גם בשמות יום השנה לשחרור איטליה (באיטלקית: Anniversario della liberazione d'Italia), חג השחרור (באיטלקית: Festa della liberazione), או יום השנה להתנגדות (באיטלקית: Anniversario della Resistenza). החג מנציח את סיום הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה, ואת ניצחונה של תנועת ההתנגדות במאבקה נגד גרמניה הנאצית והממשלה הפשיסטית של הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית.[12]

השתתפות נשים בתנועת ההתנגדות

הנשים מילאו תפקיד חשוב מאוד בתנועת ההתנגדות. בערים היו הנשים חברות בקבוצות הפעולה הפטריוטית, שעסקו בחבלה, לוחמת גרילה והפצת עלונים ועיתונים אנטי-פשיסטיים, בצוותי הפעולה הפטריוטיים, שניסו לגייס תמיכה בתנועת ההתנגדות בתוך מפעלי תעשייה ומקומות עבודה אחרים ובקבוצות להגנת הנשים, שעסקו בהבטחת זכויותיהן של נשים שבעליהן לחמו בחזית. באזורים הכפריים ובמקומות הנגישים ביותר לפרטיזנים, פתחו הנשים את בתיהן לפצועים ולמחלימים וסיפקו להם טיפול רפואי, מזון ובגדים.

נערות רבות הצטרפו לקבוצות פרטיזנים בתור בלדריות, בשל יכולתן לנוע בחופשיות למרחקים גדולים על אופניים מבלי לעורר חשד. הן העבירו הודעות בין החטיבות השונות ובין הפרטיזנים למשפחותיהם, אספו מידע חשוב לתכנון הפעילות המבצעית והעבירו אותו למפקדיהן, סרקו את השטח לאיתור סיכונים ואף העבירו ממקום למקום נשק ותחמושת.[13] בין נשות ההתנגדות היו מריסה דיאנה, שפעלה תחת השם "מארה", סגנית מפקד לענייני מודיעין של גדוד גריבלדי הרביעי, דולורס אביאטי (איט'), שפעלה תחת השם "לולה", שליחה בגדודי גריבלדי, קרלה קפוני (איט'), סגנית מפקד בקבוצות הפעולה הפטריוטית, בין הנשים המעטות שנשאו נשק, ומריסה מוסו (איט') שפעלה כשליחה תחת השם "רוסה" בקבוצות הפעולה הפטריוטית.

על פי הערכות שונות:[14]

  • 35,000 נשים השתתפו כלוחמות
  • 20,000 נשים היו תומכות לחימה
  • 70,000 נשים היו חברות בקבוצות להגנת נשים
  • 4,500 נשים נעצרו, עונו והוצאו להורג
  • 2,700 נשים גורשו למחנות ריכוז בגרמניה
  • 623 נשים נורו או נהרגו בקרבות
  • 512 נשים בבריגדות גריבלדי, צדק וחרות ואוסופו מילאו תפקיד של קומיסר פוליטי. תפקידן היה להבטיח שפעילות הבריגדה מתנהלת על פי העקרונות שהוכתבו על ידי המפלגה.
  • 19 נשים קיבלו עיטור זהב
  • 18 נשים קיבלו עיטורי כסף

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תנועת ההתנגדות האיטלקית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ The armistice in Cassibile, www.liberationroute.com (באנגלית)
  2. ^ 2.0 2.1 The CLN: The Italian Resistance Unites as Mussolini's Regime Crumbles, The National WWII Museum | New Orleans, ‏2023-09-11 (באנגלית)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Italian Partisans (1943-1945), Tank Encyclopedia, ‏2025-04-16 (באנגלית אמריקאית)
  4. ^ 4.0 4.1 אל"מ (מיל') ד"ר בני מיכלסון, תנועת ההתנגדות האיטלקית ויהודיה, 1943-1945, ‏מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה על שם הנשיא חיים הרצוג
  5. ↑ Anonimo, I Gruppi di Difesa della Donna: pubblicati gli atti del Convegno ANPI e i risultati della ricerca | ANPI, www.anpi.it (באיטלקית)
  6. ↑ Anonimo, Il Fronte della Gioventù | ANPI, www.anpi.it (באיטלקית)
  7. ↑ Andrew Lownie Literary Agency :: Book :: Mission Accomplished: SOE in Italy 1943-1945, Andrew Lownie Literary Agency (באנגלית)
  8. ↑ Peter Tompkins, The OSS and Italian Partisans in World War II
  9. ↑ L'atto di resa delle truppe tedesche, firmato a Genova il 25 Aprile 1945 | Musei di Genova, www.museidigenova.it
  10. ↑ Giorgio Bocca, Storia dell'Italia partigiana, Milano
  11. ↑ Ray Moseley, Mussolini, Taylor Trade Pub., 2004, מסת"ב 978-1-58979-095-7
  12. ↑ 25 Aprile: Anniversario della Liberazione | (באיטלקית)
  13. ↑ Le donne nelle resistenza, www.itismajo.it
  14. ↑ admin, Donne e Uomini della Resistenza | ANPI, www.anpi.it (באיטלקית)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

תנועת ההתנגדות האיטלקית41735942Q706633

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תנועת_ההתנגדות_האיטלקית&oldid=3434741"