תולעת הפארק
 תולעת הפארק
| |
|---|---|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | תולעים נימיות |
| מחלקה: | Chromadorea |
| סדרה: | Spirurida |
| משפחה: | Thelaziidae |
| סוג: | Spirocerca |
| מין: | תולעת הפארק |
| שם מדעי | |
 Spirocerca lupi
| |
תולעת הפארק או תולעת הפארקים (שם מדעי: Spirocerca lupi, בתעתיק לעברית: סְפִּירוֹצֶרְקָה לוּפִּי) היא תולעת טפילית הנישאת על ידי sellatus Onthophagus ועלולה לגרום לפגיעה חמורה ואף למוות אצל כלבים. כלביים אחרים כגון זאבים חשופים גם הם להדבקה. מחוץ לישראל דווח גם על הדבקות של חתוליים.
אורך התולעת הנקבה הוא כשבעה סנטימטר, הזכר קצר יותר ואורכו כשלושה סנטימטר.
התולעת התגלתה בישראל לראשונה בסביבות שנת 1994 בפארק הספארי ברמת גן, ולאחר מכן גם בפארק הירקון ובפארק הלאומי ברמת-גן, ומכאן שמה העברי.
תפוצה גאוגרפית
תולעת הפארק נפוצה באזורים בעלי אקלים חם. בשל כך היא נפוצה באפריקה, במזרח התיכון, בדרום אמריקה ובדרום-מזרח אסיה.
הדבקה ומחזור התרבות
מחזור ההדבקה של תולעת הפארק כולל מספר שלבים ומחייב את הימצאותם של מאכסנים שונים. השלב הראשון במחזור חיי הטפיל מתאפיין בהטלת צואה, המכילה את ביצי התולעת, של בעלי חיים המהווים מאכסן סופי לתולעת זאת (כלביים). חיפושיות זבל, המצויות על הקרקע, בולעות את הצואה הנגועה ומהוות מאכסן ביניים לתולעת זאת. בתוך מערכת העיכול של חיפושיות הזבל בוקעות הביצים ומתוכן משתחררות פגיות בשלב התפתחותי L1. הפגיות גדלות והופכות כעבור כחודשיים לפגיות בשלב התפתחותי L3. ההדבקה של המאכסן הסופי עלולה להתרחש באופן ישיר ו/או באופן עקיף:
- אופן ישיר - חיפושיות הזבל נטרפות על ידי כלביים. לאחר עיכול החיפושיות משתחררות מתוכן פגיות ה-L3.
- אופן עקיף - חיפושיות הזבל נטרפות על ידי בעלי חיים המהווים מאכסן פַּרַטֵנִי לתולעת (מאכסן זה דומה למאכסן ביניים, אולם בניגוד אליו אינו נחוץ לשם התפתחות הטפיל), דוגמת מכרסמים, לטאות, עופות, ארנביים וקיפודיים. לאחר עיכול החיפושיות משתחררות מתוכן פגיות ה-L3, אולם הן אינן עוברות שלב התפתחותי נוסף. בשלב הבא בעלי חיים אלה (בעיקר עופות, לטאות ומכרסמים) עלולים להטרף על ידי הכלביים, דבר שמוביל לשחרור פגיות ה-L3 במערכת העיכול שלהם.
לאחר כ-10 ימים פגיות ה-L3 חודרות את דופן מערכת העיכול אל מערכת הדם ובאמצעותה מגיעות לאבי העורקים. באבי העורקים פגיות ה-L3 גדלות והופכות, כעבור כ-3 חודשים, לפגיות בשלב התפתחותי L4, ולאחר מכן מתחילות לנדוד במשך מספר חודשים לאורכו בדרכן אל הוושט. תהליך החדירה אל אבי העורקים והנדידה לאורכו עלול לגרום לפגיעה מכנית ולקרעים שמובילים לדימומים ואף למוות פתאומי של המאכסן הסופי. עם הגעתן של הפגיות אל הוושט, הן מתמקמות שם והופכות לתולעים בוגרות, אשר מזדווגות ומטילות ביצים. הביצים נבלעות על ידי המאכסן הסופי ומופרשות בצואה.
סימנים
כאשר התולעת ממוקמת בוושט, היא מתחילה ליצור גושים גדולים (גרנולומות) בוושט של הכלב. גושים אלו מקשים על הבליעה ולעיתים על הנשימה, לפיכך הסימנים העיקריים להידבקות כלב בתולעת הפארק הם שיעול, הקאה ופליטת מזון. סימנים נוספים כוללים חולשה, ריור וקשיי בליעה.
הגרנולומות בוושט הכלב יכולות להפוך לגידול סרטני אשר מסוגל לשלוח גרורות (בשלב זה הסימנים יהיו ירידה במשקל והקאות או פליטות תדירות).
אבחון
ניתן לאבחן את המחלה על ידי איתור ביצים של תולעת הפארק בצואת הכלב (עם זאת, רגישות השיטה אינה מספקת ודרושות בדרך כלל מספר דגימות לאישור הנגיעות). עם זאת, אי מציאת ביצים בצואה אינה שוללת נגיעות בתולעת.
דרכי אבחון נוספות הן באמצעות צילומי רנטגן של בית החזה או אנדוסקופיה. צילומי בית החזה יכולים להעלות את החשד לקיום הנגיעות בתולעת הפארק כאשר רואים "גוש" או התרחבות באזור הוושט. כמו כן, לעיתים ניתן לראות גם חיבור או תגובה בחלק התחתון של עצמות עמוד השדרה בבית החזה.
אנדוסקופיה (בה מוכנס סיב אופטי עם מצלמה לוושט הכלב) היא דרך האבחון המועדפת לאישור הנגיעות בתולעת. זוהי גם הדרך היחידה לשלול נגיעות בתולעת או לבחון האם הגרנולומה הפכה לגידול סרטני (על ידי לקיחת ביופסיה בזמן האנדוסקופיה).
מניעה וטיפול
ניתן למנוע את המחלה על ידי שמירה על רמות גבוהות בדם של חומרים ממשפחת האברמקטינים כגון דורמקטין. החומר ניתן לכלב בזריקה על ידי וטרינר ובאופן תדיר, והוא הורג את התולעים או הזחלים אם הם נמצאים בגוף. תהליך זה אינו מהווה חיסון אלא טיפול בלבד. בעבר חשבו כי החומר נשאר בגוף הכלב כחודש ולכן יכול למנוע הדבקה בתקופה זו. במחקרים שנעשו הוכח כי החומר נשאר בגוף זמן קצר משבועיים, אך עם זאת, טיפול סדיר כל חודשיים–שלושה יכול להפחית את רמת וחומרת ההדבקה (אך לא בהכרח ימנע אותה לחלוטין). במקרים בהם נמצא כי הכלב כבר נגוע בתולעת, ההמלצה היא על טיפול כל שבועיים לפחות לשישה טיפולים עוקבים.
חשוב לציין שישנם גזעים, כמו כלב רועים שלטי, קולי גס-שיער, בורדר קולי שאסור לתת להם את הטיפול המונע בדורמקטין, משום שהוא עלול להיות קטלני עבורם. יש אפשרות לבצע בדיקה גנטית שתראה האם הכלב רגיש לטיפול או לא. קיימת תרופה אחרת בשם מילבמיצין המתאימה לכלבים מגזעים אלו אך, בשלב זה, היא אינה זמינה בישראל.
קישורים חיצוניים
- ארז ארליכמן, "מי חשב שתולעת קטנה תהרוג את הכלבה שלי?", באתר ynet, 16 בדצמבר 2007
- ד"ר אייל נחמיאס, חיות הבית, תולעת הפארק - הטפיל שמסוכן לכלב שלכם, באתר ynet, 30 במרץ 2014
- תולעת הפארק, באתר ארגון הרופאים הווטרינרים לחיות הבית בישראל
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.
30942533תולעת הפארק