שעת חירום (מדע המדינה)
שעת חירום (בגרמנית: Ausnahmezustand) הוא מושג שנטבע בגרמניה בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי הפילוסוף, המשפטן וחבר המפלגה הנאצית קרל שמיט. שעת חירום דומה מבחינות מסוימות למצב חירום (ממשל צבאי) אך היא מבוססת על יכולתו של הריבון להתעלות מעל שלטון החוק בשם הסדר הציבורי והצורך לשמור על שרידותה של המדינה. ההבדל בין שעת חירום לבין מצב חירום טמון ביחס השונה שלהם לחוק; בעוד שמצב חירום נחשב בעיקרו להצהרתי, למושג שעת חירום יש משמעות פוליטית, שכן הוא מאפשר לריבון לבטל את תוקפם של חוקים מסוימים.
רקע
הרעיון שמדינה עשויה להידרש להתמודד עם בעיות קריטיות בלתי צפויות הוא עתיק יומין; לדוגמה, המושג הרומי-הרפובליקני של דיקטטורה, מתיר לאדם יחיד לנקוט אמצעים חריגים, תחת מגבלות קפדניות. גם הוגים מתקופת הרנסאנס כמו מקיאוולי וז'אן בודן עסקו בשאלה זו. עם זאת, בעוד שבמלוכה קיימים מעצם הגדרתה אלמנטים של חוסר אחריותיות וסמכויות שמעל לחוק, חוקות רפובליקניות מודרניות שאפו לבטל יסודות אלו, מה שמעלה את השאלה באיזו דרך הן צריכות להתמודד עם מצבי חירום.
עד המאה העשרים, חוקות הגדירו מצבי חירום בקווים כלליים בלבד. לדוגמה, חוקת ארצות הברית מאפשרת להשעות את צו הביאס קורפוס (אישור שופט למעצר), אך רק בהסכמת הקונגרס; לרשות המבצעת אין סמכות כזו בעצמה. החוקה הצרפתית משנת 1848 קבעה כי יש לחוקק חוק העוסק בשעת חירום, אך לא הגדירה אותו. בהתחשב בנסיבות הקשות של גרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, מובן שחוקת ויימאר כללה את סעיף 48, המאפשר סמכויות חירום; עם זאת, סמכויות אלה מעולם לא הוגדרו בחוק[1].
תאוריה
קרל שמיט טבע את המושג "מצב חירום" במאמרו "על דיקטטורה" משנת 1921, בהשפעת מה שראה כחולשתה של חוקת ויימאר בגרמניה והצורך בשליט בעל סמכות ביצועית חזקה. במאמרו המאוחר יותר, "תאולוגיה פוליטית", הגדיר שמיט ריבונות כיכולת לפרש ולשנות את החוק, עד כדי ביטולו המוחלט באופן חד-צדדי; וקבע כי יכולת כזאת הכרחית בהינתן אופיים הבלתי צפוי של מצבי החירום. חשוב מכך, על פי שמיט, הריבון מוגדר על ידי החלטתו מה היא שעת חירום, דבר שמשאיר אותו הן בתוך הסדר המשפטי של המדינה והן מחוצה לו[2]. יתר על כן, "במונחיו של שמיט", כתבה מאשה גסן בספרה "הישרדות אוטוקרטיה" (2020), כאשר מצב חירום "מערער את הסדר המקובל של הדברים... הריבון צועד קדימה ומחוקק חוק חדש שמחוץ לכללי המשפט הקיימים"[3].
תפיסה זו פותחה בהמשך בספריהם של ג'ורג'ו אגמבן "שעת חירום" (2005)[4] ושל אכיל מבמבה "נקרופוליטיקה" (2019)[5][6]. אגמבן חקר כיצד ניתן להרחיב את מושג שעת החירום, למשל כיצד ארצות הברית התייחסה לאסירים שנלכדו במהלך "המלחמה בטרור". מבמבה תיאר כיצד ניתן להשתמש בתקנות שעת חירום כדי לדחוק אנשים למצב של חוסר יציבות ולהצדיק אלימות והרג.
את הביסוס לזה ניתן לעשות בהסתמך על מקורות משפטיים אוטונומיים (כגון אמנות בינלאומיות) או לתאר אותו כחיצוני לסדר המשפטי הקיים.
דוגמאות
דוגמה לתקנות שעת חירום מגרמניה הנאצית היא צו שריפת הרייכסטאג של הנשיא פון הינדנבורג שהוצא לפי עצתו של היטלר בעקבות הצתת הפרלמט הגרמני. צו זה השהה ללא הגבלת זמן את רוב זכויות האזרח של רפובליקת ויימאר, ובכלל זה את צו הביאס קורפוס (זכויות העציר), חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות והזכות להתאספות ציבורית. חודש לאחר מכן, לאחר שהממשלה השתמשה בסמכויות אלה כדי לעצור חברים קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים, העביר הרייכסטאג את חוק ההסמכה, בסיוע משפטי של שמיט, שאיפשר להיטלר לשלוט ללא הסכמת הרייכסטאג. אף על פי שהוצגו כאמצעי זמני, תקנות שעת החירום נותרו בתוקף עד לתבוסתו של היטלר ב-1945, מה שאפשר לו בפועל לשלוט כבמעין משטר צבאי.
ההשלכות של הכרזת שעת חירום עשויות להתגלגל במשך זמן רב. "אפילו שריפת הרייכסטאג המקורית לא הייתה שריפת הרייכסטאג כפי שאנחנו מדמיינים אותה – אירוע יחיד ששינה את מהלך ההיסטוריה אחת ולתמיד", כתב גסן, וציין כי מלחמת העולם השנייה החלה רק שש שנים לאחר שריפת הרייכסטאג[3].
יש שרואים במנדט על ארץ ישראל והמשכו עד תחילת שנות ה-60 דוגמה נוספת לשימוש במצב של שעת חירום. לדברי החוקרת נורה עריקאת בעבודה "צדק לחלק: חוק ושאלת פלסטין" (2019), המנדט הבריטי על ארץ ישראל היווה "חריג ריבוני"[7]. טענה זו שנויה במחלוקת משום שבניגוד למנדטים אחרים מקטגוריה A כמו המנדט על סוריה ולבנון, המנדט הבריטי על ארץ ישראל אסר מתחילתו על הקהילות הפלסטיניות לבקש לעצמן עצמאות כאמצעי לממש ממשל עצמי, אף שמנדטים אחרים של חבר הלאומים כן שאפו להעניק את זכות העצמאות לקהילות ערביות ילידיות אחרות בסוף כל תקופת מנדט. עריקאת מצביעה על נקודה זו בהתייחסה לתגובת רשויות המנדט הבריטי למרד הערבי בארץ ישראל בשנים 1936–1939, שם ויתרו על סדרי חוק קיימים בתגובה לעלייה באלימות הערבית בשטחי המנדט[8].
ביחס למדינת ישראל מראשיתה ועד תחילת שנות ה-60, עריקאת טוענת כי שעת חירום היוותה חלק מהאופן שבו המנהל האזרחי התייחס לאפשרויות הפרנסה ולרכושם של התושבים הפלסטינים בישראל ושל אלו שנמלטו במהלך מלחמת העצמאות ב-1948 ואחריה[9].
ראו גם
לקריאה נוספת
- Carl Schmitt, "Die Diktatur: Von den Anfängen des modernen Souveränitätsgedankens bis zum proletarischen Klassenkamp", 1921.
- Carl Schmitt, "Politische Theologie: Vier Kapitel zur Lehre von der Souveränität", 1922.
הערות שוליים
- ↑ Lane Scheppele, Kim. "Law in a Time of Emergency: States of Exception and the Temptations of 9/11". Journal of Constitutional Law. 6 (5): 1001–1083.
- ↑ Vinx, Lars (2025), Zalta, Edward N.; Nodelman, Uri (eds.), "Carl Schmitt", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2025 ed.), Metaphysics Research Lab, Stanford University, נבדק ב-2025-04-08
- ^ 3.0 3.1 Gessen, Masha (2020). "Chapter 2: Waiting for the Reichstag Fire". Surviving Autocracy. Riverhead. ISBN 9780593188941.
- ↑ State of Exception. uchicago.edu.
- ↑ "Necropolitics 2003". Duke University Press.
- ↑ Mbembé, J. -A; Meintjes, Libby (2003). "Necropolitics 2019". Public Culture. Duke University Press. 15 (1): 11–40.
- ↑ Erakat, Noura (2019). Justice for some: law and the question of Palestine. Stanford, California: Stanford University Press. pp. 16–37. ISBN 978-1-5036-1357-7.
- ↑ Erakat, Noura (2019). Justice for some: law and the question of Palestine. Stanford, California: Stanford University Press. p. 37. ISBN 978-1-5036-1357-7.
- ↑ Erakat, Noura (2019). Justice for some: law and the question of Palestine. Stanford, California: Stanford University Press. pp. 55–56. ISBN 978-1-5036-1357-7.
שעת חירום (מדע המדינה)41533698Q3059014