שירקאווה-גו וגוקאיאמה

הכפרים ההיסטוריים של שירקאווה-גו וגוקאיאמה

**אתר מורשת עולמית**
	שירקאווה-גו
	שירקאווה-גו
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1995, לפי קריטריונים 4, 5
מדינה	יפן
	(למפת יפן רגילה) טוקיו אוסקה סאפורו סנדאי ניאיגטה פוקואוקה נהה ד.; קו.; צ.; קו.; סין רוסיה ים יפן האוקיינוס; השקט; שירקאווה-גו; וגוקאיאמה;

הכפרים ההיסטוריים של שירקאווה-גו וגוקאיאמה (יפנית 白川郷・五箇山の合掌造り集落) הוא שם קיבוצי שניתן על ידי ארגון אונסק"ו לקבוצה של כפרים בצפון-מרכז האי הונשו ביפן, עת הכריז עליהם כעל אתר מורשת עולמית בשנת 1995. הכפרים שוכנים בעמק הנהר שוגאווה (庄川) - שירקאווה-גו (白川郷 - "מחוז הנהר הלבן העתיק") שוכן במחוז גיפו וגוקאיאמה (五箇山 - "חמישה הרים") נמצא במחוז טויאמה. הכפרים נודעים בבתי הגאשו-זוקורי (合掌造り) שמשמעות שמם היא "ידיים שלובות בתפילה", וזאת על שום גגותיהם המחודדים הנדמים לידיים בתנוחת תפילה.

היסטוריה

החל במאה ה-8 היה האזור למקום משכנם של מסדרים בודהיסטים. שירקאווה-גו נזכר לראשונה בכתובים במאה ה-12, בעוד שגוקאיאמה הוזכר לראשונה במאה ה-16. בתקופת אדו נשלט שירקאווה-קו על ידי הממשלה המרכזית החל בסוף המאה ה-17 ועד לתקופת מייג'י, בעוד שגוקאימה נותר בחסות שליטים מקומיים עד לאמצע המאה ה-19.

האזור נותר מבודד למדי עד לשנות העשרים של המאה ה-20 ואל חלק מהכפרים אף לא הובילה דרך סלולה. בשנות השישים של המאה ה-20 ועם הקמתו של סכר מיבורו, הועברו בתי גאשו-זוקורי רבים למקום על מנת לשמר אותם, וקורה שבתים הניצבים כיום בסמיכות זה לזה, הובאו ממרחק של עשרות קילומטרים.

האזור לא נסמך על חקלאות בלבד, ותושביו עסקו במשך מאות שנים בייצור אשלגן חנקתי לאבק שרפה, נייר יפני מסיבי תות עץ ובגידול טוואי המשי, אולם כל משלחי היד האלה נעלמו עם השנים. כיום נסמך חלק גדול מתושבי הסביבה על התיירות וקיימים בתים מסורתיים המשמשים כאכסניות למבקרים.

גאשו-זוקורי

בתי הגאשו-זוקורי מתאפיינים בגג קש מחודד ומשופע, שנחשב לעמיד ובה בעת מונע מהשלג הכבד שיורד באזור במהלך חודשי החורף מלהיערם עליו. הגגות נתמכו לעיתים בעמודים עשויים עץ אשוח. בתי המשפחות האמידות גדולים למדי ויש בהם שלוש או ארבע קומות כך שיכלו לשכן משפחות מורחבות ולעיתים עד שלושים איש. עליית הגג שימשה לעיתים מזומנות לגידול טוואי המשי בעוד שקומת הכניסה שימשה לייצור האשלגן החנקתי.