הניסיון הבולט הראשון לתיאור המודוסים נעשה על ידי יוסף זינגר במחצית השנייה של המאה ה-19. בגישה שנחשבה פורצת דרך בזמנה, ייחס זינגר את השטייגרים למודוסים הכנסייתיים.[3] חוקר המוזיקה היהודית הנודע אברהם צבי אידלסון ביקר גישה זו בחריפות משום שהתעלמה מההיבטים המזרח אירופאיים של השטייגר.
שמות השטייגרים מכונים לפי המלים הפותחות את התפילות בהם נמצא השטייגער בשימוש. השטייגערים העיקריים הם:
אהבה רבה - המורכב ביותר מבין השלושה, אמור לייצג רגשות נסערים, הן של שמחה והן של עצב. היה בשימוש בעיקר אצל החזנים המזרח אירופאים. מכונה גם "פרייגיש", בהיותו כמעט מקביל למודוס פריגי מלבד זאת שהדרגה השלישית מוגבהת. סולם זה מקביל למקאם החיג'אזי הערבי. למעשה הוא סולם מינור הרמוני על הדומיננטה. דוגמה לשימוש בשטייגער זה היא בשיר הבה נגילה.
ה' מלך. סולם זה מהווה בעצם שילוב של סולם מז'ורי עם הסולם המינורי שבדומיננטה שלו או באפשרות שונה, מודוס מיקסולידי בדו עם חריגה בשיאו וחריגה (מז'ורית) בסיומו (השייכת בעצם לסולם המז'ורי של הטוניקה - דו מז'ור) שמהווה סגירה של הסולם (קדנצה אותנטית לא מושלמת בהיפוך).
^להרחבה, ראו אבי בר-איתן, השטייגער "אהבה רבה" בהופעתו במוזיקה הכליזמרית במחצית הראשונה של המאה העשרים בארץ-ישראל ובארצות הברית, חיבור לקבלת תואר מוסמך 2002-2004
^Die Tonarten des traditionellen Synagogengesang - Vienna, 1886
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שטייגר
