שאה אסמאעיל הראשון
שאה אסמאעיל הראשון (1487–1524) היה מייסד השושלת הספווית ומי שהפך את איראן למדינה שיעית. פעילותו הצבאית, המדינית והדתית השפיעה ומוסיפה להשפיע באופן מכריע על ההיסטוריה של איראן עד היום.[1]
רקע לעלייתו
השושלת הצפווית החלה כמסדר סופי שדגל באסלאם רוחני פנימי. בתקופת הקמת השושלת (המחצית השנייה של המאה ה-13) החלוקה שבין סונה לשיעה עוד לא הייתה ברורה, ואף כי הסופיות במהותה איננה אסלאם פוליטי,[2] מסדרים סופיים רבים העריצו את עלי והצפווים עתידים היו לטלטל את האמונה בו לכיוון שיעי דרסטי. אבי השושלת היה צפי אל-דין, הידוע גם בשמו שייח' צפי, וממנו נגזר שם השושלת כולה.[3]
עת היווצרות השושלת נחלק מרכז אסיה בין כמה ממשלים קטנים, בעיקר מונגוליים וטורקיים. נוכחות בולטת הייתה לשניים מן השבטים הטורקמניים שהיגרו לאיראן עם שלטון האימפריה המונגולית: שבט "הכבשים הלבנות" (אק קויונלו) ושבט "הכבשים השחורות" (קארה קויונלו), שמרכזם היה בעיר האיראנית תבריז.[3]
נכדו של צפי אל-דין, שייח' ג'ניד, גייס לשורות הצפווים חיילים משבטים טורקיים במזרח אנטוליה (מזרח טורקיה המודרנית). הוא ייסד מן התומכים המגויסים את מסדר הקיזילבאש.[4] ג'ניד ובנו חיידר נהרגו בקרב לאחר שלחמו לצד לוחמי הקיזילבאש בנוצרים ובאיכרים מקומיים.[5] מנהיגות המסדר הסופי נפלה לידיו של אסמאעיל, בנו של חיידר ונכדו של ג'ניד, כאשר היה בן 14 בלבד.[6] ב-1501 הצליח אסמאעיל הצעיר, שנמנה בעצמו עם שורות הלוחמים של בני משפחתו, להשתלט על העיר תבריז ולכבשה מידי "הכבשים השחורות". אז תפש עצמו ככובש וכח'ליף, הכריז על עצמו כשאה (מלך פרסי), והחליט לצאת ולהכניע את האזור כולו. בנקודה זו עלתה השושלת הספווית לשלטון.[5]
שלטונו של אסמאעיל
אסמאעיל היה אחד השליטים החשובים ביותר בתולדות איראן (פרס הקדומה). מאז שנכבשה על ידי הערבים כ-850 שנים קודם לכן, לא נחשבה איראן לישות מדינית נפרדת והיא נשלטה על ידי ח'ליפים ערביים, סולטאנים טורקיים וח'אנים מונגוליים לסירוגין.[1] אסמאעיל שאף להקים אימפריה באזורי השבטים הטורקמניים ששלטו לפניו (צבאו היה טורקמני ברובו, ועירו המרכזית תבריז זכתה לחשיבות בקרב הטורקמנים). הוא שאף לכבוש את מזרח אנטוליה, אזרבייג'ן, מערב איראן ועיראק.[7]
השאה קידם את רעיון מלכותו בכמה דרכים: ראשית, הוא המשיך לעמוד בראש המסדר הספווי הסופי. בכך מיתג עצמו כבעל עבר משפחתי ראוי וכן כמי שנשען על הרעיונות הסופיים, הפונים לקהל גדול ברחבי איראן. שנית, הוא התייחס אל עצמו כאל "הצל עלי אדמות" – אמרה שנמצאה בחיבורים מימי הביניים אודות מלכות פרסית (בתרבות הסאסאנית הפרו-אסלאמית נתפש המלך כמייצג של האל בארץ), ושהתפרשה גם כייצוג של האמאם הנעלם – שגם אותו ייחס אסמאעיל לעצמו.[8] הצהרות אלו אמנם זיכו אותו בקהל מאמינים נרחב.
שתי בעיות משמעותיות ניצבו בפניו של אסמאעיל: האחת – כוחו של המסדר הסופי שהעלה אותו לשלטון היווה כעת איום פוטנציאלי על סמכותו. אסמאעיל החליט לשלוח את הלוחמים כנגד האויבת ממערב, האימפריה העות'מאנית, ולבצע פשיטות בשטחה. פשיטות אלו, בין השאר, הובילו לפלישת העות'מאנים לשטחה של איראן מאוחר יותר.[9] הבעיה השנייה – הצורך לגשר על הפער שנוצר בין הקבוצות האתניות השונות במדינה הצפווית: הטורקמנים הלוחמים והאיראנים המקומיים (שמילאו את תפקידי הדת והבירוקרטיה). מסדר הקיזילבאש לא נטמע בתרבות הפרסית וחיכוך בין הקבוצות היה בלתי נמנע. אסמאעיל החליט להקים משרד שיסייע לו לבסס את סמכויותיו הדתיות והמדיניות, ולהתמודד עם השפעות הפערים על הצבא והאדמיניסטרציה. תחילה מינה בראשו קצין מתוך הקיזילבאש, אך כאשר הלה צבר כוח רב סילק אותו אסמעיל מן התפקיד. לאחר מכן מינה רק פרסיים שיסייעו לו בתפקיד זה.[9]
כיבושים ומלחמות
אחרי ההצלחה של כיבוש תבריז ב-1501 התקדם אסמאעיל בעקבות שטחי השבטים הטורקמניים. הצפווים, בפיקודו, נעו דרומה וניצחו את מנהיג שבט ה"כבשים הלבנות" בעיר המדאן בשנת 1503. לאחר מכן השתלטו על מערב איראן. ב-1507 התקדמו לעבר מזרח אנטוליה והגיעו למעשה עד גבול העות'מאנים, אך חלפו כמה שנים נוספות בטרם התרחש עימות בין האימפריות.[7]
עתה המשיך אסמאעיל לכיוון עיראק. הוא כבש את בגדאד בשנת 1508 והכניע את הכוחות השיעיים החזקים שנכחו בה ואיימו על כסאו. בשנת 1510 התקדמו הצפווים מזרחה, לכיוון ח'וראסאן, שם היה עליהם להילחם באוזבקים.[10] אסמאעיל פתח בקרב עם מנהיגם מוחמד שייבאני, ליד העיר מרב. שייבאני נהרג והאוזבקים הובסו. אסמעיל הפך את גולגולת יריבו לגביע מהודר לשתייה – כיאה לאחת הדרכים שבהן נהגו באויב מת. לאחר מכן שלח את הגביע לאויבו הגדול האחר, הסולטאן העות'מאני.[11] שאה אסמאעיל החליט שלא להמשיך ולפלוש לתוך שטחי האוזבקים כדי לא לבזבז משאבים. הגבול בין האובזקים לבין הצפווים נקבע בנהר אמו-דריה (אוקסוס). עם זאת, הם נותרו איום עבור הספווים עד למאה ה-16 לפחות.[12]
העות'מאנים היו האויב המסוכן ביותר עבור שאה אסמאעיל. טורקמניים רבים תחת שלטון האימפריה העות'מאנית היו ממורמרים ממדיניותה הבירוקרטית, והם נמשכו אחר אסמאעיל הן מבחינה דתית והן מבחינה חברתית-פוליטית.[13] הצבא העות'מאני חשש מעריקה מאסיבית – ואמנם רבים הצטרפו לצבא אסמאעיל – וכן מאיבוד מזרח אנטוליה לטובת הצפווים. קרב צ'לדיראן היה התוצאה של חשש עות'מאני זה.[14]
סלים הראשון, הסולטאן העות'מאני, החליט לצאת בשנת 1514 לעימות ישיר עם שאה אסמאעיל. השאה – אשר מיהר לשוב ממסע התעמולה שלו במרכז אסיה ולהגן על ממלכתו בתבריז[15] – בחר להתמקם בצ'לדיראן. הצבא העות'מאני היה גדול בהרבה מזה הצפווי (כ-120,000 מול כ-70,000 לפי מקורות מסוימים[15]). בעוד שהצפווים המשיכו במסורת המלחמה המונגולית-טורקית, כלומר לחימה שבמרכזה חיל-פרשים, לעות'מאנים היו הן פרשים והן יניצ'רים – חיל-רגלים מיומן וחמוש בנשק חם. אלו הביסו את הצפווים תבוסה מוחצת. שאה אסמאעיל ברח וצבאו נפגע קשות. היה זה קרב שסימל את עליונות הלחימה המודרנית על שיטות המלחמה המסורתיות.[16] הגבול הנוכחי בין טורקיה ואיראן הוא תוצר של קרב צ'לדיראן.[17]
שאה אסמאעיל אולי הצליח למנוע כיבושים נוספים של העות'מאנים,[15] אך לקרב היו השלכות קשות עבורו. ממקורות תקופתיים עולה כי הוא נכנס לדיכאון עמוק,[17] וכי הוא חיפש מזור בשתייה ובאופיום.[14]הוא פסק מלפקד על הצבא עד מותו.[18]
עם זאת, בעקבות קרב צ'לדיראן החליט שאה אסמאעיל לערוך שינויים בצבאו: הוא הבין את נחיתותו בנוגע לשימוש בנשק חם, וביקש סיוע מוונציה באספקת תותחים ובמיומנות צבאית. הוא ייסד בצבא הצפווי חיל תותחנים וחיל מוסקטרים (למעשה אסמאעיל לא היה השליט האיראני הראשון שהשתמש בנשק חם, וככל הנראה נעשה בו שימוש לא ממוסד על ידי שבטים טורקמניים טרם שלטונו).[19]
שיעיזציה (השלטת השיעה כדת רשמית במדינה)
איראן המודרנית של סוף המאה העשרים מוכרת לכול כמדינה שיעית (כתשעים אחוזים ממנה הם שיעים[14]), ולכך אחראית באופן ישיר מדיניותו של שאה אסמאעיל. בשנת 1501 רובו הגדול של הציבור הפרסי היה מוסלמי סוני. הספווים, ובראשם שאה אסמאעיל, חייבו את הציבור להמיר את דתו לשיעה תרי-עשרית, כלומר לאמונה בשנים-עשר האמאמים שחיו והנהיגו לאחר מות הנביא מוחמד.[20] אסמאעיל טען כי השאה אחראי להפצת השיעה ולחיזוק חוקי הנביא.[21]
כפייה דתית זו הייתה חסרת תקדים (עד אז שלטונות שיעיים מקומיים הניחו למוסלמים הסוניים ולא אילצו אותם להמיר את דתם או לשנותה).[22] הסיבות לכפייה אינן ברורות. ייתכן כי אסמאעיל פעל ממניעים פוליטיים ומצא בשיעה זהות שתבדיל ותייחד את ממלכתו על רקע הממלכות הסוניות השכנות, אולם אין ראיות המצביעות על כך בוודאות.[20] אימוץ השיעה אמנם מילא תפקיד מרכזי בהגדרת הזהות הפוליטית והתרבותית של איראן.[20] עם זאת, המהלך הוביל לקונפליקט מסוים בין שלטון השאה – שהיווה בעבר סמל ל"חילוניות" של הממשל – לבין שאיפתו לקיים ממשל תיאוקרטי.[9]
אסמאעיל הפך את השיעה לרשמית ומחייבת, ואיים בעונש מוות על המתנגדים לו. זו כנראה הסיבה למהירותו של תהליך השיעיזציה: רבים קיבלו את השיעה מתוך יצר הישרדותי וביקשו להשתלב במסגרת הדתית החדשה.[23] רבים גם הלכו אחרי הצהרותיו של אסמאעיל, אשר העיד כי הוא המשיח וממשיך דרכם של האמאמים. ישנן אגדות המקשרות בינו לבין דמויות היסטוריות מסוימות, כגון זו של אבו מוסלים: מנהיג הצבאות הערביים בח'וראסאן אשר הביס את האומיים בשנת 765, במטרה לייסד מדינה עבאסית פרו-שיעית, ושעל פי האמונה נעלם ועתיד לשוב לכונן צדק בעולם.[24] אסמאעיל נחשב בעיני רבים למוסלמי קדוש ולשייח',[15] והגדרות אלו – לצד הזהויות השונות שדבקו בו – תרמו להצלחתו.
אבל על מנת לבסס אורח חיים שיעי, דתי וחוקי נזקק אסמעיל לעזרה חיצונית, שכן באיראן עצמה לא הייתה זו בנמצא.[23] הוא הזמין מספר גדול של חכמי דת שיעיים משטחי ערב כדי לסייע בהפצה פומבית של אמונותיו ומנהגיו, ובשביל לעודד את תפישתו כמי שמגן על האמונה.[25]
שירתו
שאה אסמאעיל כתב שירה פואטית וביטא בה את תפישותיו הדתיות: תחת שם העט "החוטא" כתב על השיעה, תיאר את אלילותו וזיהה עצמו כהתגלות של נביאי עבר כמו אברהם, ולהבדיל, אותו האיש ומוחמד, וכן כמלכים פרסיים טרום אסלאמיים. בשירתו באה לידי ביטוי גם המשיחיות שזיהה בעצמו, כדמות גואלת שתשליט את השיעה עלי אדמות.[5] השם "החוטא" מובלט לנוכח תפישתו את עצמו כדמות נעלית. נראה כי תיאר עצמו הן כעבד והן כמנהיג. הוא גילם בדמותו את כל המסורות המקומיות, כאילו התקיימו סביבו באופן מציאותי.[26] תומכיו ראו בו דמות קדושה והיו נחושים להקריב עבורו את חייהם. הקול הפואטי של אסמאעיל באחד משיריו משקף את אותה נאמנות אובדנית: "הבאנו לשאה את החיים הללו כקורבן, מילת השאה היא אמונתנו".[27]
שירה פואטית אפיינה מנהיגים נוספים באזור, אבל שירתו של אסמאעיל הצליחה להתבלט. ולדימיר מינורסקי השווה בין שירת הסולטאן סלים הראשון לבין זו של אסמאעיל. סלים בחר לכתוב בפרסית, שנחשבה לשפה יוקרתית יותר מזו הטורקית. דווקא אסמאעיל, דובר הפרסית, הוא שכתב בטורקית. הוא ראה לנגד עיניו קהל פוטנציאלי גדול שניתן היה להשפיע עליו באמצעות שירה. הדיאלקט הטורקי לא השתווה כלל לשפה הפרסית המלודית והזורמת, ואף שהיה ככל הנראה דו-לשוני מלידתו, בחר אסמאעיל בטורקית הטורקמנית כדי לפנות לחסידיו בשפה בהירה. יש אמנם עדויות כי כתב מעט גם בפרסית, אך הן יוצאות דופן. העותקים הקיימים של אוסף שיריו הם בטורקית,[28] וחלק ניכר מהם בניב דרום-טורקי (השפה האזרית המודרנית).[29]
דמותו בתרבות
בתרבות הטורקית, בעיקר בספרות הפופולרית המסופרת בעל-פה, הפך שאה אסמאעיל לגיבור עממי. בעוד שהסולטאן שניצח אותו כינה אותו "סופי מרושע, טמא, חוטא וצמא-דם" – תבוסתו ההיסטורית נדחקה הצידה, ונשמרה לו נאמנות רוחנית בקרב צאצאיהם של אנשי הקיזילבאש.[30] סיפורו במסורת הטורקית העניק לו תכונות כמו נאמנות רומנטית ורגישות. הוא הופשט מבגדי המלחמה ואת חרבו החליף קנה סוף – הנשק הנבחר עבור גיבורים בסיפורים טורקיים.[31]
מותו
שאה אסמאעיל מת בפתאומיות בשנת 1524, בשנות ה-30 לחייו. לזכותו נזקפו הישגים מרשימים: ייסוד שושלת שהמשיכה לשלוט כמאתיים שנים נוספות ויותר מכל שושלת פרסית בתקופה האסלאמית; כיבוש ושמירה על גבולות גאוגרפיים שנותרו, בקירוב, גבולותיה של איראן עד המאה התשע-עשרה; אימוץ דת חדשה שמוסיפה לשלוט גם היום.[32] את דרכו המשיך בנו תהמאסב.[14]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 The entry "Esmail I Safawi", Encyclopedia Iranica Online, Accessed 1.5. 2016. http://www.iranicaonline.org/articles/esmail-i-safawi
- ^ Sholeh A. Quinn, Shah 'Abbas: The King who Refashioned Iran (London: Oneworld Publications, 2015), p. 1.
- ^ 3.0 3.1 Sholeh A. Quinn, Shah 'Abbas: The King who Refashioned Iran (London: Oneworld Publications, 2015), pp. 2-3.
- ^ Sholeh A. Quinn, Shah 'Abbas: The King who Refashioned Iran (London: Oneworld Publications, 2015), p. 4.
- ^ 5.0 5.1 5.2 Sholeh A. Quinn, Shah 'Abbas: The King who Refashioned Iran (London: Oneworld Publications, 2015), p. 5.
- ^ Andrew J. Newman, Safavid Iran: Rebirth of a Persian Empire (London: I. B. Tauris, 2006), p. 13.
- ^ 7.0 7.1 David Morgan, Medieval Persia 1040-1797 (London: Longman Group, 1988), p. 112.
- ^ Sholeh A. Quinn, Shah 'Abbas: The King who Refashioned Iran (London: Oneworld Publications, 2015), pp. 12-13.
- ^ 9.0 9.1 9.2 Encyclopedia Iranica Online, The entry "Esmail Safawi"
- ^ David Morgan, Medieval Persia 1040-1797 (London: Longman -Group, 1988), pp. 112-113.
- ^ David Morgan, Medieval Persia 1040-1797 (London: Longman Group, 1988), p. 115.
- ^ David Morgan, Medieval Persia 1040-1797 (London: Longman Group, 1988), p. 113.
- ^ David Morgan, Medieval Persia 1040-1797 (London: Longman Group, 1988), p. 115-116.
- ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 Sholeh A. Quinn, Shah 'Abbas: The King who Refashioned Iran (London: Oneworld Publications, 2015), p. 7
- ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 Encyclopedia Britannica, The entry "Ismā'īl I", Vol. 6, p. 414, 1998 Edition
- ^ David Morgan, Medieval Persia 1040-1797 (London: Longman Group, 1988), pp. 116-117
- ^ 17.0 17.1 David Morgan, Medieval Persia 1040-1797 (London: Longman Group, 1988), p. 117
- ^ David Morgan, Medieval Persia 1040-1797 (London: Longman Group, 1988), pp. 117-118.
- ^ [1] Sholeh A. Quinn, Shah 'Abbas: The King who Refashioned Iran (London: Oneworld Publications, 2015), p. 80
- ^ 20.0 20.1 20.2 David Morgan, Medieval Persia 1040-1797 (London: Longman Group, 1988), p. 120-121
- ^ Sholeh A. Quinn, Shah 'Abbas: The King who Refashioned Iran (London: Oneworld Publications, 2015), p. 6.
- ^ Sholeh A. Quinn, Shah 'Abbas: The King who Refashioned Iran (London: Oneworld Publications, 2015), p. 5
- ^ 23.0 23.1 David Morgan, Medieval Persia 1040-1797 (London: Longman Group, 1988), p. 121.
- ^ Andrew J. Newman, Safavid Iran: Rebirth of a Persian Empire (London: I. B. Tauris, 2006), p. 14.
- ^ Andrew J. Newman, Safavid Iran: Rebirth of a Persian Empire (London: I. B. Tauris, 2006), p. 2.
- ^ Andrew J. Newman, Safavid Iran: Rebirth of a Persian Empire (London: I. B. Tauris, 2006), p. 15.
- ^ Amelia Gallagher, "The transformation of Shah Ismail Safavi in the Turkish Hikaye",Journal of Folklore Research Vol. 46, No. 2 (May-August 2009), p. 174.
- ^ V. Minorsky and Shāh Ismā'īl I, "The Poetry of Shāh Ismā'īl I", Oriental and African Studies Vol. 10, No. 4 (1942), pp. 1007a-1008a.
- ^ Amelia Gallagher, "The transformation of Shah Ismail Safavi in the Turkish Hikaye",Journal of Folklore Research Vol. 46, No. 2 (May-August 2009), p. 176.
- ^ Amelia Gallagher, "The transformation of Shah Ismail Safavi in the Turkish Hikaye",Journal of Folklore Research Vol. 46, No. 2 (May-August 2009), pp. 173-176.
- ^ Amelia Gallagher, "The transformation of Shah Ismail Safavi in the Turkish Hikaye",Journal of Folklore Research Vol. 46, No. 2 (May-August 2009), pp 176-177.
- ^ David Morgan, Medieval Persia 1040-1797 (London: Longman Group, 1988), p. 122.