רוגבי

כדור רוגבי

כלוב של שלושה שחקנים מכל קבוצה במהלך משחק רוגבי שביעיות

רוגבי הוא משחק כדור קבוצתי. מטרת המשחק היא לצבור נקודות במספר רב יותר מהקבוצה היריבה על ידי הנחת הכדור במנחת ("טריי זון") - שטח ברוחב 70 מטרים מאחורי קו הרוחב של המגרש (קו השער/קו המנחת) בצד של הקבוצה היריבה, ובעיטת הכדור לחלקו העליון של שער בצורת האות הלטינית H.

כדור המשחק אליפטי, בדומה לכדור פוטבול, אך הוא מגיע בצבעים שונים, הוא גדול יותר ורחב יותר בבסיסים, ועשוי מגומי ולא מעור (כפי שנהוג בפוטבול אמריקאי).

למשחק מספר גרסאות, וכולן משוחקות על מגרש בגודל 100 מטר על 70 מטר. בכל אחד מקצות המגרש מוצב שער (רוחב השער וגובה הקורה הם כשל שער בכדורגל, מה שמאפשר לשחק רוגבי גם במגרשי כדורגל על ידי הוספת שתי אנטנות בפינות העליונות של כל שער).

הגרסה הנפוצה ביותר היא רוגבי יוניון - משחק בהשתתפות 15 שחקנים האורך 80 דקות. גרסה זאת משוחקת ברוב הליגות וברוב האליפויות לקבוצות ולמדינות. גרסה שנייה היא רוגבי שביעיות (14 דקות). גרסה זו היא אולימפית החל מ-2016, והיא מאפשרת עריכת טורניר שלם במשך יומיים או שלושה ימים. בנוסף לשתי גרסאות אלו קיימות מספר גרסאות נוספות, דוגמת רוגבי ליג שמשוחק בעיקר בצפון אנגליה ובאוסטרליה (13 שחקנים), ורוגבי עשיריות שפופולרי באינדונזיה ובדרום-מזרח אסיה.

חוקי המשחק

ברוגבי אסור למסור או להפיל את הכדור קדימה, אלא רק אחורה או באותו קו רוחב. מותר לבעוט את הכדור קדימה, אך במצב זה רק השחקן אשר בעט בכדור והשחקנים שהיו מאחוריו ברגע הבעיטה רשאים להשתתף במהלך (חוק הנבדל). במידה והשחקן הבועט עקף במהלך הריצה שחקן אחר, יכול גם השחקן הנעקף לגעת בכדור. שחקנים שהיו לפני הבועט מנועים מלגעת בכדור; הם צריכים לחזור לאחור עד שהבועט או שחקן שהיה מאחוריו יעקוף אותם.

במהלך ההתקפה, לקבוצה המגנה מותר לנסות להפיל את השחקן המחזיק בכדור, תחת מגבלות רבות: מותר לדחוף את היריב דרך הידיים והכתפיים בלבד, אסור לגעת בו מעל גובה כתפיו, ויש לאחוז בו עד הגעתו לקרקע. גם לשחקן המחזיק בכדור מותר לדחוף את שחקני הקבוצה היריבה על מנת להתקדם, ומותר לו להשתמש בידו כדי להדוף אותם (גם מעל גובה כתפיהם), אך לא כדי לדחוף אותם בכוח. אם השחקן נפל (על פי החוקים, אם אחת הברכיים שלו לפחות נוגעת בקרקע) עליו להניח את הכדור על הדשא או למסור אותו באופן מיידי.

תל (ראק)

כאשר שחקן המחזיק בכדור נופל ובוחר לא לנסות למסור, הוא מחויב להניח את הכדור על הקרקע ולא לגעת בו, כך שיהיה חופשי לשתי הקבוצות. (לרוב מניח השחקן את הכדור בצד הקבוצה שלו.) בשביל שמצב ייחשב לתל צריך לפחות עוד שחקן אחד מאחת הקבוצות לעמוד על רגליו מעל הכדור. במצב כזה השחקן שעל הרצפה הופך להיות "שער": לאף שחקן אסור לעקוף אותו כדי להגיע לכדור; השחקנים צריכים לעבור מעליו. קווי הנבדל נקבעים על ידי חלק הגוף האחורי ביותר של השחקן האחורי ביותר שמחובר לתל בכל צד; כל שחקן שאוחז בשחקן המשתתף בתל נחשב לחלק מהתל. כל עוד שחקנים משתי הקבוצות משתתפים בתל, אסור לגעת בכדור עם הידיים, והם חייבים לנסות להישאר עומדים. כאשר הכדור יוצא מהתל הוא חופשי לכולם ובכך מתבטלים קווי הנבדל.

אשכול (מול)

אם נושא הכדור נשאר על רגליו בזמן ששחקן יריב נוגע בו, ושחקן נוסף מהקבוצה התוקפת נוגע בנושא הכדור, נוצר אשכול: במצב כזה יש להצטרף מאחור לגוש השחקנים ולדחוף אותו בכיוון ההתקפה ובו זמנית מותר להעביר את הכדור לשחקן אחורי. כאשר האשכול מפסיק להתקדם, יש להוציא ממנו את הכדור באופן מידי ולהמשיך במשחק.

מצבים נייחים

כלוב (סקראם)

כאשר הכדור נופל או נמסר קדימה השופט מכריז על כלוב נגד הקבוצה שהפילה או מסרה את הכדור קדימה. בכלוב משתתפים שמונת החלוצים של הקבוצה שמסתדרים במערך 3-4-1: שלושה שחקנים בשורה הראשונה, ארבעה בשורה השנייה, ואחד בשורה האחרונה. השופט מסמן את מיקום הכלוב (בעזרת רגלו) ומי מכניס את הכדור (מצביע על הקבוצה שמכניסה את הכדור).

כל קבוצה בונה את הכלוב שלה, ומחכה לסימן מהשופט שמורה לקבוצות לכרוע אחת מול השנייה ("Crouch"), לאחוז בשני השחקנים החיצוניים של השורה הקדמית מכל קבוצה על ידי מקביליהם בקבוצה הנגדית תוך השארת מרווח מסוים בין השורות ("Bind"), ולבסוף להתחבר ולהתכונן לכניסת הכדור ("Set"). לאחר מכן מגלגל שחקן שמחוץ לכלוב (לרוב הרכז הקדמי, מספר 9) את הכדור לתעלה שנוצרה בין שתי השורות הקדמיות, ואז ניתן לדחוף את הכלוב ולנסות לגרוף את הכדור באמצעות הרגליים. מסלול הכדור חייב להיות מקביל לקו השער, אך אין כיום חובה להכניס את הכדור דווקא למרכז התעלה. יתרונות נוספים לקבוצה שמכניסה את הכדור הם בכך ששחקניה יודעים מתי להתחיל לדחוף ולהתכונן לגרוף (הרכז יכול לסמן להם כאשר הוא מכניס את הכדור) וקובעים מאיזה צד ייכנס הכדור.

טור חוץ (ליין-אאוט)

כאשר הכדור יצא מגבולות האורך של המגרש, מתבצע טור חוץ נגד הקבוצה שגרמה לכך. בדרך כלל שמונת החלוצים משתתפים בטור, כאשר שחקן אחד זורק את הכדור. שחקני שתי הקבוצות עומדים במרחק של חמישה מטרים מקו החוץ ומסתדרים בשני טורים במרחק מטר זה מזה. מותר להרים שחקנים מאותה קבוצה מלפנים או מאחור, אך לא מלמטה (על הכתפיים, למשל), ואסור לגעת בשחקני היריבה. לכל קבוצה יש בדרך כלל שני קופצים, ארבעה מרימים ושחקן חופשי לצורך זריקות ארוכות. השחקן שזורק את הכדור צריך לדאוג שהכדור יעוף בקו ישר בין שתי הקבוצות. היתרון לקבוצתו של הזורק הוא שהוא יודע איזה משחקני קבוצתו יקפוץ ומתי.

בעיטת פתיחה ובעיטת המשך

בתחילת המשחק מוטל מטבע על מנת להחליט איזו קבוצה תבעט לפתיחת המשחק (kick-off). הקבוצה היריבה בועטת לפתיחת המחצית השנייה. הבעיטה מתבצעת ממרכז המגרש, באמצעות הטלת הכדור ובעיטה בו לאחר שפגע בדשא. שחקני היריבה מחויבים לעמוד מאחורי קו 10 המטרים בחצי המגרש שלהם ברגע הבעיטה. אם הבעיטה לא הגיעה לקו הזה, הקבוצה שלא בעטה רשאית לבחור בין לאפשר ליריבתה בעיטה חוזרת לבין כלוב לטובתה במרכז המגרש. (בשביעיות, לעומת זאת, היא זכאית לבעיטה לא-ישירה - free-kick.)

לאחר צבירת נקודות מתרחשת בעיטת המשך (restart) עם חוקים דומים. ברוגבי יוניון, הקבוצה שלא צברה נקודות היא זו שבועטת; וברוגבי שביעיות, הקבוצה שצברה את הנקודות בועטת. לאחר "מנחת עצמי" (touch-down), שאינו מקנה נקודות לאף קבוצה, הקבוצה המנחיתה (כל עוד היריבה הכניסה את הכדור למנחת) בועטת מאחורי קו 22 המטרים הקרוב למנחת שלה. בעיטה זו אינה חייבת לעבור 10 מטרים אלא רק את קו 22 המטרים.

עבירות

רוגבי, על אף אופיו האגרסיבי, מכיל לא מעט חוקים, שגוררים עבירות מסוגים שונים. יש שלושה סוגים של עונשים:

1. כלוב - ניתן לקבוצה בשתי סיטואציות עיקריות:
   1. הכדור נמסר קדימה.
   2. הכדור נופל קדימה בגלל מגע של שחקן.
2. בחירת עונשין (פנדל) או בעיטה לא-ישירה (free kick) - ניתנות על מגוון מצבים. הנפוצים שבהם:
   1. תיקול (tackle) לא חוקי, כולל נגיעה בשחקן מעל גובה כתפיו (תיקול גבוה / תיקול חורג - high tackle), או כאשר הוא כבר אינו אוחז בכדור (תיקול ריק / תיקול סרק - late tackle), הפלתו ללא ניסיון לאחוז בו, או השלכתו לפני הגעתו לקרקע (עונש: פנדל).
   2. חסימת שחקן הגנה המנסה להפיל את נושא הכדור (עונש: פנדל).
   3. אי-שחרור הכדור על ידי השחקן שנפל, או הפרעה לשחקן זה לשחרר את הכדור (עונש: פנדל).
   4. נבדל, או הצטרפות לתל או אשכול שלא בכיוון ההתקפה (עונש: פנדל).
   5. נגיעה בכדור באמצעות היד של שחקן בתוך התל (עונש: פנדל).
   6. שחקן שלא עומד על שתי רגליו אינו עוזב את התל (עונש: פנדל).
   7. שחקן התקפה נעזר ביותר משחקן אחד כמדחף (latcher) על מנת לדחוף את שחקני ההגנה (עונש: פנדל).
   8. גלגול לא-ישר של הכדור למנהרת הכלוב (עונש: בעיטה לא-ישירה), או זריקה לא-ישרה בין טורי החוץ (עונש: פנדל).
   9. קבוצה מתחילה לדחוף את הכלוב לפני שנכנס הכדור (עונש: בעיטה לא-ישירה), או גורמת להתמוטטות הכלוב או האשכול בכוונה, או עוזבת את הכלוב לפני יציאת הכדור (עונש: פנדל).
   10. בזבוז זמן (עונש: בעיטה לא-ישירה) או ויכוח עם השופט (עונש: פנדל).
3. מנחת עונשין - ניתן כאשר עבירה מנעה משחקן יריב להנחית בסבירות גבוהה. מעניק לקבוצה היריבה 7 נקודות, ללא צורך בבעיטת המרה.

כאשר השופט מסמן לפנדל או בעיטה לא-ישירה הקבוצה יכולה לבחור:

1. להרחיק את הכדור בבעיטה. במקרה שהכדור יצא החוצה, יערך טור חוץ לזכות הקבוצה שלזכותה נשרקה העבירה מנקודת היציאה.
2. להמשיך לשחק: שחקן יקפיץ או ייגע בכדור ברגלו ויתחיל את המשחק - הקבוצה היריבה חייבת לסגת 10 מטרים לאחור או עד לקו המנחת.
3. לבעוט לשער, באמצעות במעמד מיוחד או לאחר הטלת הכדור על הרצפה (האפשרות היחידה ברוגבי שביעיות). כאשר הבעיטה לא-ישירה, ניתן לבעוט באותה הצורה אך לא ניתן להבקיע שער כתוצאה מהבעיטה.

בנוסף, הקבוצה שלזכותה השופט מסמן פנדל רשאית לבחור בכלוב לזכותה. אם העבירה התבצעה במהלך טור חוץ או בזמן שהכדור יצא החוצה, הקבוצה רשאית לבחור בטור חוץ לזכותה.

כמו כן, השופט רשאי לשלוף כרטיס צהוב (הרחקה של 10 דקות מהמשחק), וכרטיס אדום - הרחקה עד סוף המשחק (או יום המשחקים בשביעיות). שני צהובים באותו המשחק מקבילים לאדום.

שיטת הניקוד

כיבוש מנחת (טריי) - 5 נקודות.

הצלחה בבעיטת המרה - בעיטה הניתנת לאחר המנחת מקו האורך בו הונח הכדור ומקו רוחב לבחירת הקבוצה הבועטת - 2 נקודות.

בעיטת עונשין - 3 נקודות.

בעיטת הטלה במהלך המשחק השוטף - 3 נקודות.

הקבוצה המנצחת היא בעלת מספר הנקודות הגבוה יותר בסוף המשחק.

תפקידים במגרש

15 שחקני הקבוצה מחולקים לשניים על פי חוקי המשחק: שחקני קו קדמי (חלוצים, forwards) ושחקני קו אחורי (שליחים, backs). החלוצים הם אלו המשתתפים במצבים הנייחים, ועל כן הם נוטים להיות גדולים וכבדים יותר, בעוד השליחים קלים וזריזים יותר. שחקני ההרכב הפותח לובשים מספרים בהתאם לעמדותיהם, הנקבעות על פי ההיערכות במצב של כלוב.

• שחקן ציר/פוטר (Prop) מספרי 1+3 - במצב של כלוב, שחקן הציר הימני (מספר 3) הוא זה אשר דוחף את ראשו בין ראשי שחקן הציר השמאלי והלוכד של הקבוצה היריבה, בעוד ראשו של שחקן הציר השמאלי (מספר 1) נשאר מחוץ לכלוב. תפקידם הוא לפטור את הלוכד מהדחיפה ולאפשר לו להשתלט על הכדור, ועל כן הם כבדים וחזקים במיוחד. הפוטר הימני כבד בדרך כלל ממקבילו השמאלי ובעל כוח רב בחגורת הכתפיים על מנת לעצור את שני השחקנים שמולו. הפוטר השמאלי נמוך ואתלטי יותר ובעל שרירי ליבה חזקים על מנת לדחוף את הכלוב קדימה או לסובב אותו. עקב חוזקם, הם בדרך כלל מרימים בלם בטורי החוץ.
• לוכד (Hooker) מספר 2 - הלוכד הוא השחקן האמצעי בשורה הראשונה של הכלוב. עליו בדרך כלל מוטל התפקיד להשתלט על הכדור באמצעות רגליו ולהכניס אותו אל הכלוב של קבוצתו. לכן הוא בדרך כלל מוצק וחזק אך גם זריז ולרוב נמוך יחסית, ויש לו את הטכניקה ואת יכולת קריאת המשחק הכי טובה מבין החלוצים. הלוכד של הקבוצה התוקפת הוא זה שבדרך כלל זורק את הכדור בטורי החוץ, בעוד הלוכד של הקבוצה המגנה שומר על חמשת המטרים שבין הטורים לבין קו החוץ. בכלוב לטובת הקבוצה היריבה הלוכד עשוי לתפקד כשחקן ציר נוסף במקום להתחרות על הכדור.
• בלם (Lock) מספרי 4+5 - הבלמים הם אלו אשר דוחפים את ראשיהם בין שחקני הציר והלוכד של קבוצתם ומרכיבים את מרכז הכלוב. מטרתם, בנוסף להשתתפות בדחיפה, היא ליצב את הכלוב ולבלום גלגול שלו ימינה או שמאלה. תפקיד זה אינו דורש זריזות רבה או מרכז כובד נמוך. מסיבה זו הם בדרך כלל השחקנים הגבוהים ביותר בקבוצה, ולכן בדרך כלל קופצים במצב של טור חוץ, ובמקרים אלו נדרשים להיות אתלטיים. יחד עם הפוטרים והלוכד הם נקראים "חלוצים כלואים" מכיוון שהם אינם משתחררים מהכלוב במהירות.
• חלוץ כנף/כורך (Flanker) מספרי 6+7 - חלוצי הכנף אוחזים בבלמים מצדיהם בזמן הכלוב. עקב מיקומם, הם פחות משמעותיים בדחיפה של הכלוב מרוב החלוצים, אך הם נדרשים להיות מהירים על מנת לנצל את יכולתם להשתחרר ממנו בקלות. מרבית הקבוצות משתמשות בכורך פנימי (לרוב מספר 7), אשר אוחז בכלוב מהצד הרחוק יותר מקו החוץ הקרוב, ובכורך חיצוני (לרוב מספר 6), שאוחז בו מן הצד הקרוב יותר לקו החוץ. לעומת זאת, במקרים רבים קבוצות שיחקו עם חלוצי כנף ימני ושמאלי קבועים. הכורך הפנימי שומר בדרך כלל על הרכז-רץ היריב ביציאה מהכלוב והוא נדרש לרוץ ולהפיל אותו או לפחות לגרום לו להיחפז למסירה או בעיטה לא מדויקת אם היריב זכה בכלוב. הכורך החיצוני נדרש לפקוח עין על המבדיל היריב אשר עשוי להרים את הכדור ולרוץ איתו מהצד החיצוני של הכלוב אשר פחות צפוף בשחקנים. חלוצי הכנף הם אלו אשר מגיעים ראשונים פעמים רבות לתלים ולאשכולות, והם משחקים תפקיד חשוב בהם.
• מבדיל (Number 8) - המבדיל דוחף את ראשו מאחור בין שני הבלמים בכלוב. הוא החלוץ היחיד אשר מורשה על פי החוקים להרים את הכדור ולרוץ איתו במקום להוציא אותו לאחור לרכז הקדמי. בדומה לחלוצי הכנף, גם הוא פחות משמעותי בדחיפת הכלוב אך נדרש לצאת ממנו במהירות, עם או בלי הכדור. הוא בדרך כלל גבוה, מכיוון שהוא מבדיל בגופו בין הרכז הקדמי שלו לזה של היריב על פי חוק הנבדל, אך פחות מהבלמים מכיוון שהוא נדרש גם לזריזות. המבדיל וחלוצי הכנף נקראים "חלוצים חופשיים".
• רכז קדמי (Scrum half-back) מספר 9 - שחקן זה הוא השליח היחיד אשר מורשה לעמוד קרוב לחלוצים בזמן המצבים הנייחים. תפקידו הוא למסור את הכדור לשליחים האחרים לאחר שחלוצי קבוצתו זכו בו. הוא בדרך כלל זריז ובעל טכניקה טובה על מנת שיוכל להרים ולמסור את הכדור לפני ששחקני הקבוצה היריבה מספיקים להפיל אותו. בדרך כלל מוטלת עליו המשימה לנסות להפיל את הרכז הקדמי של היריב כאשר זה זוכה בכלוב. בנוסף, הוא משמש כ"עיניים" של החלוצים החופשיים ומורה להם מתי ולאן לרוץ.
• רכז אחורי/רכז-רץ (Flying half-back) מספר 10 - שחקן זה הוא זה שמקבל בדרך כלל את המסירה הראשונה מהרכז הקדמי, כאשר כל האפשרויות פתוחות בפניו: ריצה עם הכדור, מסירה, ובעיטה לצורך הרחקה, שבירת קו ההגנה, או צבירת נקודות (שער מוטל). הוא בדרך כלל זריז וטכני על מנת שיוכל לנצל את כל האפשרויות, ובעל קבלת החלטות טובה. עקב מיומנותו בבעיטות, הרכז האחורי בדרך כלל בועט בעיטות המרה ופנדלים.
• קשר (Center) מספרי 12+13 - שחקנים אלו נמצאים, בדרך כלל, בין הרכזים לבין אחד משחקני הכנף, והם האחראים המרכזיים לפריצת קו ההגנה. הקשר הפנימי (מספר 12) עשוי להשתמש בגודלו הפיזי או בזריזותו על מנת למשוך אליו את ההגנה, או לשמש כרכז נוסף בצד החיצוני של הכלוב. לעיתים קרובות הוא מחליף את הרכז-רץ כאשר זה מעורב בתל או אשכול. הקשר החיצוני (מספר 13) זריז ובעל ראייה מרחבית טובה על מנת לנצל את השטח שפינה לו הקשר הפנימי. שני הקשרים נדרשים ליכולת מסירה טובה.
• שחקן כנף/לוויין (Wing) מספרי 11+14 - אלו בדרך כלל השחקנים המהירים ביותר בקבוצה, ומטרתם העיקרית היא לרוץ בשטחים שפינו להם השחקנים האחרים ולהנחית, אם כי גם יכולת במצבי אחד מול אחד היא מועילה. נהוג להשתמש בשני לוויינים, ימני (מספר 14) ושמאלי (מספר 11). לעיתים קרובות מוטל עליהם להתמודד עם בעיטות ההרחקה של היריב המגיעות לכנף שלהם, ובמקרים כאלו יכולות של תפיסה ובעיטה הן רצויות.
• מאסף (Fullback) מספר 15 - שחקן זה עומד בהגנה מאחורי שאר השליחים, והוא מהווה את קו ההגנה האחרון, על כן הוא נדרש ליכולת הפלה טובה. בנוסף, הוא צריך להיות מסוגל לתפוס את בעיטות ההרחקה של היריב ולהגיב בבעיטה משלו או להתחיל התקפה נגדית. בהתקפה הוא עשוי לרוץ מאחורי הכדור ולהצטרף לפריצות, או להצטרף לקו האחורי כקשר נוסף. אין הכרח להשתמש במאסף אחד בדיוק, אך זו השיטה היחידה אשר הוכיחה עצמה כיעילה, פרט למקרים יוצאי דופן.

רוגבי שביעיות

ברוגבי שביעיות, האחריות המוטלת על 15 שחקנים ברוגבי-15 מתחלקת בין שבעה בלבד: שחקני הציר גבוהים וקלים יותר, והם קופצים או מרימים את הלוכד בטורי החוץ, כאשר הרכז הקדמי (מספר 4) זורק את הכדור. הרכז-רץ (מספר 5) שומר בהגנה על המקביל לו בקבוצה היריבה, ויתר הקו האחורי מורכב מקשר אחד (מספר 6) ושחקן כנף אחד (מספר 7) המשחק בשני צדי המגרש. בהגנה נהוג להציב שחקן אחד כ"יעה" או "מרית" (sweeper) מאחורי קו ההגנה המרכזי.

ראו גם

• מה ההבדל בין רוגבי לפוטבול?

קישורים חיצוניים

• איגוד הרוגבי הבינלאומי
• איגוד הרוגבי הישראלי

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34204397רוגבי