רואין

רואין
(מקורות עיקריים)

משנה	משנה, מסכת חולין, פרק ו', משנה ד'משנה, מסכת זבחים, פרק ח', משנה ו'
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ע"ח עמוד ב'.
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק ב', הלכה כ"ב

רואין אותו כאילו הוא מים הוא כלל הלכתי מדיני ביטול ברוב, המתייחס למקרה של שני נוזלים בעלי גוון אחד אך ממעמד הלכתי שונה שהתערבבו זה בזה. לפי הכלל, אם הנוזל המתבטל הוא בשיעור שאם היה מים היה מקבל את צבעו של הנוזל המבטל, חלים דיני ביטול ברוב על התערובת והיא מקבלת את דיני הרוב.

רקע

כאשר שני חומרים בעלי מעמד הלכתי שונה, לדוגמא - איסור והיתר, או שני חומרים שאחד מה מיועד להקרבה והשני לא - התערבבו יחדיו, הכלל הוא תמיד שהרוב הוא הקובע, אלא אם כן יש למיעוט מעמד מיוחד המונע את ביטולו, כגון מראה מיוחד או טעם מיוחד הגורם שלמרות היותו מיעוט בתוך התערובת הוא עדיין ניכר, מה שמונע את ה"ביטול" שמשמעותו - שחשיבותו התבטלה כאילו אינו קיים.

השאלה היא כיצד להתייחס לשני חומרים שהתערבבו יחדיו, כאשר למיעוט ישנו גוון או טעם מיוחד, אך לא ניתן לזהותו ולברר את קיום הגוון או הטעם המיוחד בתוך התערובת, מכיון שגם החומר השני הינו בעל גוון או טעם זהה.

הכלל

בעיקר מתייחס הכלל לשני נוזלים שהתערבבו יחדיו, כאשר הם בעלי גוון זהה, למשל במקרה של יין ודם שהתערבבו יחדיו.

כמענה לכך קובע הכלל, שההתייחסות לתערובת של יין ודם, היא לפי המדד הבא: יש לשער, אם יש בכמות היין, שנפלה לתוך הדם, כמות המספקת לשנות את מראה הדם. לפי הגוון שהיה מתקבל במידה והיו לשני הנוזלים גוונים שונים, נקבעת דינה של תערובת הנוזלים, כדם (לענין כיסוי הדם וזריקת הדם) או כיין.

במשנה

דם מעורב במים

כלל זה מובא לגבי כיסוי הדם:

דָּם שֶׁנִּתְעָרַב בְּמַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם, חַיָב לְכַסּוֹת. נִתְעָרַב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוא מָיִם. נִתְעָרַב בְּדַם הַבְּהֵמָה אוֹ בְדַם הַחַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם

— משנה, מסכת חולין, פרק ו', משנה ד'.

במקום אחר מובא אותו כלל בדיוק לענין כשרות דם קרבנות:

דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאֵה דָם, כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב בְּיַיִן, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם. נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְּדַם חַיָּה, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם

— משנה, מסכת זבחים, פרק ח', משנה ו'.

משמעות דברי המשנה לפי פירוש הגמרא היא, שבמקרה של תערובת יין ומים, "רואין אותו ליין כאילו הוא מים", כלומר: מודדים את היין שהתערב עם הדם כאילו היה מים, ומשערים אם המים היו משנים את מראית הדם אז הדם פסול, ואם לא - הוא כשר. הוא הדין גם במקרה של תערובת שני סוגי דמים זה בזה. במקרה האחרון חולק רבי יהודה מכיון שהוא סובר מין במינו אינו בטל.

ההגיון העומד תחת כלל זה הוא, שכפי שבמקרה של דם שהתערב במים, שהינו חומר נייטרלי ללא גוון, בודקים אם יש בו גוון דם, כך גם כאשר הוא התערב עם חומר שאינו נייטרלי, כלומר שהינו בעל גוון עצמאי (כגון יין), המדד לחשיבות קיומו של הדם חייב להיות לפי השאלה האם הגוון המקורי של הדם היה קיים לו החומר בעל הגוון הזהה היה נייטרלי, ולמרות שכעת אין הדם ניכר בתערובת, אין זו אלא בעיה טכנית, אך אין בכך למנוע את העובדה שגוון הדם עדיין קיים בתוך התערובת עם היין.

משמעויות הלכתיות נוספות

ירך בעל חיים יחד עם גיד הנשה (באנגלית: Sciatic nerve, מסומן על ידי חיצים בצד התחתון של ימין התמונה)

לפת

מנת עוף עם לפת וכרוב

משנה אחרת, המתייחסת לתערובת של שני גושים, איסור והיתר, שהתבשלו יחד קובעת:

יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ, כְּבָשָׂר בְּלָפֶת

— משנה, מסכת חולין, פרק ז', משנה ד'.

צורת בדיקה זאת דומה ל"רואין" המתייחסת לתערובת "לח בלח" (שני נוזלים), אלא שהיא מתייחסת למקרה של תערובת יבש ביבש. היא כשבוחנים השפעה של שני מינים בעל טעם זהה זה על זה או אם לאחד מהם אין טעם כלל, קיים גם כן מבחן הדומה ל"רואין", לפיו בודקים את טעם התערובת על ידי השערה מה היה טעם התערובת לו ההיתר היה גוש בעל טעם נייטרלי, והאיסור היה בעל טעם בשר. כך למשל לפי שיטת חכמים, ירך שהתבשל בה גיד הנשה, מכיון שאין טעם בשר בגיד הנשה ולא ניתן לבדוק את טעמו, יש לשער את השפעתו של הגיד על הירך במידה והיה לו טעם בשר, ואת הירך שהתבשלה עימו - כאילו היתה לפת. (גם משנה זאת הינה לפי דעת חכמים, שכן לפי רבי יהודה גם כאן תקף הכלל מין במינו אינו בטל).

לפי הסבר אחד, הסיבה שהלפת נבחרה למבחן זה, היא מכיון שהלפת הינה "נייטרלית" מבין כל הירקות, ולכן ניתן למדוד את השפעת הבשר עליה בצורה מדוייקת, וכלשון הרמב"ם. ”אמרו כבשר בלפת, רוצה לומר שיתן בו טעם כל שהוא, שיורגש בחוש הטעם, כמו שיורגש לאדם הלפת המבושל בבשר בעת שטועמו ומבחין בינו לבין המבושל בלי בשר, לפי שהבשר משפיע בטעם הלפת, מה שאין משפיע כן בזולתו מן הצמחים”. טעמה של הלפת אינו חריף (כצנון למשל), אלא מתון.

אך לפי רש"י הלפת נקבעה למדידת טעם הבשר כ"הלכה למשה מסיני", למרות שבירקות אחרים היחס בין הבשר לירקות יהיה שונה.

לפי דעת התוספות השיעור בו מתבטל טעם הבשר בלפת הוא בשישים, ובהתאם לכך נחלקו האמוראים האם ביטול בכל האיסורים הוא בשישים כמו בגיד הנשה, או שמא רק בגיד הנשה שאין בו טעם הקילה התורה לבטלו בשישים, אבל בשאר האיסורים הביטול הוא בפי מאה.